הקדמה

ספרי התכוון לנדוד אל העבר, והנה אנחנו רואים שההיסטוריה רודפת אחרינו. זרעי הפרשות ההיסטוריות נובטים כל הזמן ומניבים פירות של קרע בין המחנות. סיפור דור המרד שוזר בתוכו את מקורות האיבה, החשדנות והכעס בין ימין לשמאל. את המטענים הרגשיים שכולנו נושאים עמנו. רבותי, ההיסטוריה חוזרת…

נצרבתי בהערצת דורו של אבי, דור הבגינים, השטרנים, הרזיאלים, הפיינשטיינים והברזנים. כמו הבנים והבנות האחרים ספגתי גם אני את התהילה לצד העוול, את הגבורה מבית לצד הביזוי וההשפלה מספרי ההיסטוריה המוכרים — והמכורים. התחייבתי אז שאכתוב את סיפורו של דור המרד; שאספר על תרומתם המכרעת לגירוש הבריטים ולעצמאות יהודית. עכשיו סוף־סוף אני משלים את המשימה.

בראשית חיי ספגתי את מורשתה של מחתרת קודמת, ראשונת המחתרות, ניל’י. סבתי, מלכה סמסונוב, ניהלה את בית אהרנסון בזכרון יעקב והיתה אשת סודה של רבקה אהרנסון. אחיו של סבי, אריה סמסונוב, כתב את הספר ‘זכרון־יעקב’ ואת סיפורה של ניל’י. על המורשת של ממשיכותיה, אצ’ל ולח’י, גדלתי. כל שלוש המחתרות ניצבו כמיעוט קטן מול רוב גדול פסיבי ומתנגד — והטו את גלגלי ההיסטוריה.

בהיסטוריוגרפיה היהודית בולט המוטיב של ניצחון המיעוט על ההמון, החלש על החזק, והנה, דווקא ממנה נשמט אחד מגדולי המאבקים הללו: גירוש הבריטים מהארץ. למעשה מלחמה אחת גדולה ומכרעת בולטת בחסרונה בספר ההיסטוריה של מלחמות ישראל: מלחמת השחרור מהבריטים. בלעדיה לא היתה מלחמת העצמאות מול צבאות ערב, שאותה אנחנו מכירים היטב.

רוב ספרי ההיסטוריה שנכתבו בישראל מחמיצים את השאלה מי גירש את הבריטים. מה גרם לצבא הבריטי לסגת? מי הביא לעצמאות היהודית? בזיכרון הלאומי נשארה חרותה תמונתו של דוד בן־גוריון המכריז על הקמת המדינה. אירוע ההכרזה אכן היה דרמטי, אמיץ והיסטורי, אבל חסר בו זיכרון המערכה הקודמת. בזיכרונן הלאומי של מדינות שגורשו מהן הכובשים הבריטים או הצרפתים בולט תפקידן של המחתרות במאבק על העצמאות המדינית, ולרוב היו מנהיגיהן למנהיגי המדינות המשוחררות. אצלנו התפקיד הזה הועלם בשיטתיות. המרד עוות והמורדים נהפכו למנודים.

מטרתי היא לספר את הסיפור הנעלם.

***

כרונולוגית, ‘הבגינים’ היה אמור להיות ספרי הראשון. שהרי הבגינים היו ההורים, ואילו בניהם ובנותיהם, ‘הנסיכים’, הדור השני, דור משוכפל של דור המרד. כל כך מיוחד ומגויס ונרדף היה דור הבגינים, עד ששכפל את עצמו. מצוקתו גרמה לבנות ולבנים להירתם ולעזור לדור ההורים המנודים, האופוזיציוניים, שתהילת מגרשי הבריטים ומביאי העצמאות נגזלה מהם. הנסיכים באו לחפש צדק להורים ומצאו מלוכה. נמשכו־נמשחו על ידי הבגינים והשמירים.

אחרי 30 שנות מחקר (כולל עבודות מ’א ודוקטורט) בחרתי לפני עשור להתחיל דווקא בסיפורו של דור הבנים והבנות. גיבורי ספרי ‘הנסיכים’ (דביר, 2013) היו נתניהו, ריבלין, מרידור, בני בגין, אולמרט, מילוא, לבני, לבנת והנגבי.

כעת הגיע תור הוריהם.

הבגינים היו ילידי ישראל ופולין, ליטא ותימן, עיראק וסוריה, אשר התגייסו כילדים לתנועת הנוער בית’ר וכנערים־בחורים לאצ’ל וללח’י וחירפו נפשם במאבק הרואי נגד הכובש הבריטי ולמען עצמאות יהודית. רבים מהם נהרגו ונפצעו במרד, רבים לא הוכרו כפצועי וחללי מערכות ישראל על ידי המדינה. המרד שלהם גומד וסולף. פרוטוקולים מתוך הארכיונים הבריטיים, שמוצגים כאן לראשונה, מלמדים עד כמה עצומה היתה השפעתם על נסיגת הצבא הבריטי מהארץ.

אחרי המרד התגייסו יוצאי המחתרת לצה’ל במלחמת השחרור, ואף שהיו לוחמים מנוסים, הוצבו כטוראים פשוטים (ומסומנים). עם הקמת המדינה, במקום תהילת משחררי הארץ, נאלצו להילחם על פת לחמם מול הממסד של מדינתם, שרדף אותם. ממקומם באופוזיציה הפוליטית, במשך שלושה עשורים, שמרו בגין וחבריו לתנועת חרות/גח’ל/הליכוד על הדמוקרטיה במדינה, ובסופו של דבר, ב־1977, חוללו מהפך. מאז הם נמצאים לרוב בשלטון, הרבה בזכות הרעיון שנולד אצל ז׳בוטינסקי לפני 100 שנים. לאורו צועדים שני הדורות: דור בגין ושמיר ודור נתניהו והנסיכים.

נקודת המוצא של הספר היא התיאוריה של חקר הדורות. מנסח התיאוריה, הסוציולוג קרל מנהיים, אבחן דורות מהפכניים כדורות צעירים שהושפעו בגיל הסוציאליזציה מאירוע דרמטי בחייהם, שערער את אמונם בדור הבוגר־המנהיג, ולכן מרדו בדור הבוגר. בלבו של דור מתגבשת יחידה מגובשת ובליבתה — קבוצות שמנהיגות אותה. הבגינים היו בעלי מאפייני לידה משותפים (זמן, סביבה וחברה), שהתבגרו בצוותא לנוכח אירועים היסטוריים דרמטיים. השואה ופרעות הערבים הטביעו בצעירים האלה תפיסת עולם מובחנת ותודעה וגורל משותפים תוך כדי מלחמת דמים נגד המעצמה הגדולה בריטניה.1

אין בעולם עוד מפלגה או תנועה שאוישו והונהגו על ידי שלושה דורות מובהקים.

הדור הראשון, של ז׳בוטינסקי, היה אופוזיציה לממסד הציוני וטען שהממסד עיוור לסכנה שצפה מנהיג הרוויזיוניסטים והזהיר מפניה: שואה ליהודים. הוא היה אופוזיציה לממסד ששיתף פעולה עם הכובש הבריטי אף שנסוג מההבטחה למדינה יהודית וחבר לצד הערבי הפורע.

הדור השני, של בגין, שטרן, רזיאל, שמיר ואלדד, מרד צבאית בכובש הבריטי, ובכך מרד בסמכות הממסד של בן־גוריון, ששיתף פעולה עם הבריטים.

הדור השלישי, הנסיכים, הוא המקרה היחיד בפוליטיקה העולמית של דור משוכפל. משזכו ותיקי המחתרות בשלטון, הם הזניקו את צעיריהם. הבנים והבנות באו לסייע לדור ההורים המבודד והנרדף — ומצאו שלטון.

***

מה יש בתנועה של ז׳בוטינסקי־בגין ששומר אותה בחיים כבר 100 שנה ומה סוד השפעתה העצומה על חיינו?

אף שהליכוד נמצא בשלטון כבר עשרות שנים, שורשיו לא נלמדו, לא נחקרו ולא נכתבו דיים. בשנים האחרונות החלה התמונה להשתנות מעט בזכות מרכז בגין ומכון ז׳בוטינסקי, בהנהגת הרצל מקוב, יוסי אחימאיר ואריה נאור — בנים להורים מדור המרד. מוסדות אלה עושים מלאכת קודש שחושפת את הרעיון והמעש של ז׳בוטינסקי, של בגין ושל המחתרות. אך עדיין, תוצריהם הם טיפה בים הספרים והמחקרים הקיימים — והשליליים.

‘הבגינים’ מאפיין את דור המרד ומאיר את ייחודו. בין השאר נתאר את האחווה הבין־עדתית של חבריו, את מקומן המרכזי והמפתיע של נשים בחזית המלחמה ואת בחירתם של כוכבי קבוצות הכדורגל בית’ר ירושלים ובית’ר תל אביב להילחם ולהסתכן במבצעים. נפענח את הווייתם של כמה אלפי לוחמים שבבדידותם ובנרדפותם נהפכו למה שידוע בשם ‘המשפחה הלוחמת’. כשמה כן היא: משפחה שצעדה יחד כ־80 שנה באש, במים, בגלות, בהוקעה, באופוזיציה, בשלטון, בהולדת דור שני — ממשיך.

הספר מציג את העוצמה ואת ההיקף המפתיעים של מלחמת המחתרות ופורס את המבצעים הנועזים שנמחקו מתודעת הכלל. הוא בוחן את הפער הבלתי נתפס בין התהילה שהלוחמים והמנצחים היו ראויים לה לרדיפה ולהוקעה, שהיו מנת חלקם, ואת השלכותיו, בראש ובראשונה הפוליטיות.

אינני מתיימר להיות אובייקטיבי. להפך, אני מביא את נקודות המבט של לוחמי המחתרות ומייסדיה של תנועת חרות. אני בוחן מאין הגיעו האנשים הללו ומה עיצב את עולמם. אני מציג את עדויותיהם על סבלם מנחת זרועה של מפא’י, על הנידוי, על הביזוי ועל ההשחרה, על ההדרה מספר הגבורה ועל השמטת אחיהם, גיבורי המרד, מלוחות הזיכרון. העדויות קשות וכואבות אך חייבות להירשם ולהיזכר.

אני מקדיש את ספרי לבני דור המרד, שאותם ראיינתי עוד בשנות ה־80 של המאה הקודמת. במאות השיחות בינינו הם, לוחמי המחתרת לכל החיים, שומרי הסוד, נפתחו בפנַי, אולי משום שראו בי בן משפחה ובטחו בי. רובם המכריע כבר אינם איתנו. רק בודדים מהם יזכו לקרוא ספר שמוקדש בהערצה לדור שהקדיש את חייו, במלוא מובן המילה, לטובת העם והמולדת. דור שנרדף והודר, אך לחם וחולל גדולות ונצורות.

***

באופן פרדוקסלי, הקרדיט העצום לעצמאות ישראל מגיע לשני המחנות ששנאו והשמיצו זה את זה זה ובעטו זה בזה במשך שני עשורים, עד שהקימו יחד מדינה. כל מחנה דבק בצבעים העזים שלו, אך בראייה היסטורית יצאה קשת צבעים שהביאה להתיישבות, לגירוש הבריטים, לניצחון על הערבים, למדינה.

מחנה בן־גוריון הקים קיבוצים ומושבים ויישב את הארץ בחלוצים, שקיבעו בגופם ובגבורתם את גבולותינו בצפון ובדרום. בן־גוריון ומפא’י הקימו את הממסד שממנו התפתחו הכנסת, ההסתדרות וצה’ל. הם העלו מאות אלפי אנשים, מאירופה ומהמזרח. פועלה של תנועת ז׳בוטינסקי השתלב עם פועלה של יריבתה, תנועת העבודה. תחילה ממש בשילוב זרועות: ז׳בוטינסקי וטרומפלדור הקימו יחד את הגדודים העבריים, שלחמו במלחמת העולם הראשונה לצד הבריטים והובילו להצהרת בלפור. ז׳בוטינסקי הוא שייסד את ההגנה בירושלים, אך בן־גוריון הוא שהמשיך והנהיג את הארגון.

בן־גוריון (בשבתו בארץ) שיתף פעולה עם השלטון הבריטי לשם יישום ההשקה המעשית של גישת ‘עוד דונם ועוד עז’. ז׳בוטינסקי, לעומת זאת, זעק בגלותו ובחווייתו את אירופה: ‘אם לא תחסלו את הגולה — הגולה תחסל אתכם’ והקים מחתרת ששברה את ההבלגה. אצ’ל ולח’י, המחתרת האחות שהתפלגה ממנה, הן שגירשו את הבריטים והביאו להקמת המדינה — אשר הוכרזה על ידי מנהיג המחנה היריב.

במלחמת השחרור לחם אבא שלי, איש לח’י ג׳ומיק סמסונוב, לצד דב הבלונדיני, גיבור לח’י ומלחמת העצמאות, אך גם לצד משה דיין מההגנה ויצחק שדה, מפקד הפלמ’ח. מול הפרעות הערביות פיקד אבא על לח’י בזכרון יעקב, בשיתוף מפקדי ההגנה, אביו עמנואל סמסונוב וחמיו לעתיד אברהם אברמוביץ. המחנה האחד כבר זכה בקרדיט הגדול. בספר הזה אני משלים את החסר — את הקרדיט המגיע למחנה של בגין ושמיר, פיינשטיין וברזני, אצ’ל ולח’י.

במפגשיו בשנים האחרונות עם ותיקי העמק, לוחמי הפלמ’ח, סגר אבא שלי מעגל עם רודפיו בעודו מוקיר אותם ואת חלקם הגדול והאמיץ במלחמת השחרור. במצוותו אני יודע שיש לזכור אבל גם לסלוח. כי אחים אנחנו.

גיל סמסונוב

אוגוסט 2023