"החלילן הוא רומן עכשווי סוחף ושובר סטריאוטיפים. הישג מזהיר בפרוזה הישראלית" – חיים באר
החלילן הוא סיפור על שני גברים ואישה המורדים בגורלם ונסחפים למציאות גדושת סכנות.
תמרה, מושבניקית יפה וצעירה, סטודנטית לצילום, נישאת למיכאל, מרצה מבוגר, חידתי וכריזמטי, המהלך עליה את קסמו. היא מתמסרת לתפקידה כאם וכרעיה – עד ליום שבו 'החלילן' מגיע אל תוך חייהם.
שריף מסאלחה, מוזיקאי וסטודנט מצטיין מעזה, נבחר להשתתף בתכנית אקדמית ייחודית בראשותו של מיכאל. ואולם, ביום צאתו לדרך, שריף מגלה שהוא המוזמן היחידי מבין חבריו הפלסטיניים לספסל הלימודים שהעז להגיע. בנסיבות אלה, מתברר שהמסע שלו ללב ישראל, שאותה הכיר עד כה רק משיטוטיו באינטרנט, איננו המסע לו שציפה לו כלל וכלל.
הימים חולפים, ותמרה נחלצת לעזרתו. הארץ שקטה, הוא משתלב ככוכב עולה באקדמיה למוזיקה ונראה שחלומו להצליח כחלילן עומד להתגשם. אבל ברקע – העתיד צוחק את צחוקו המר.
החלילן הוא מסע פורץ גבולות אל מחוץ לסמטאותיה של עזה, אל מחוץ לתחום המושב, מסע של התפכחות מכאיבה הנע בין תענוגות תל אביב לבין חדרי האשפה האחוריים שלה, בין קמפוס שוקק אפשרויות לבין בית נטוש בפאתי ארץ. זהו סיפור על התעלות אל מעבר לפחד, לבורות ולדעות הקדומות, רומן נוקב הכתוב בתעוזה נדירה.
ג'ודי טל נולדה בירושלים ונדדה ברחבי העולם. ספרה הראשון המגירה השלישית של סבא שאותו אף איירה, זכה לצל"ש מטעם פרס זאב לספרות ילדים והיה בין זוכי המקום הראשון במצעד הספרים תשס"ג. החלילן הוא רומן שני שלה, קדם לו רומן הביכורים עתיר השבחים השד מברלין
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
27.00 ₪
מקט: 15100408
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
קשה לדעת איפה לשים את האצבע בזרם הזמן. מה קרה לכוונות הטובות שהיו לנו?
שמי תמרה. תמרה כנען. בקרוב אהיה בת ארבעים וחמש. מיכאל בעלי יֵצא לגמלאות בקרוב. פרישה מוקדמת. מיכאל כנען. הוא חוקר ידוע במחקר הדתות.
מיכאל דווקא במיטבו בימים אלה. הוא לא מזדקן, אין לו גיל. יש בו מאגרים של… של מאנָה. זו מילה שהוא אוהב. מאנה. החומר המאגי שממנו עשויות נשמות. עוד מושג חמקמק שאי אפשר לאחוז בו. חומר פלאי. הוא קיים ביסודה של כל דת, כך קראתי. בבני אדם, בחיות.
גם באבנים? אולי גם באבנים. במקומות מקודשים. בקמעות.
"וגם בךָ," אמרתי לו פעם. אני זוכרת שאמרתי. והוא לא ענה לי. אולי חייך קצת, במרירות, לעצמו.
ואני? אני כאן איתו. ועדיין מתקשה לרדת לסוף דעתו. הן מתהפכות כל הזמן, המחשבות שלו. כמו שיח קוצים נעקר, כדורי, מתגלגל ברוח. הרחק מעבר לכאן הוא חושב, נודד בדרכו. זה לא קל. זה קשה, ליתר דיוק. לי. לבנים שלנו. קשה לגדול לצדו. אבל הוא כבר לא עולה ויורד כמו פעם. השנים הביאו עמן מעט מתינות. הוא מפויס יותר, אני חושבת. הוא מעיין עכשיו שוב בספרות הסוד, בקוראן. ועדיין, לרוב, מתוך ביקורת עצמית מסגפת. אף כי ישנם גם ימי חסד, ימים מבורכים של חדוות גילוי. הם שזורים זה בזה בתוך נפשו הסבוכה — המחקרים, החלומות והחיפושים. גם הגעגוע.
רוב הזמן השיחות בינינו חטופות. או שאני קוראת במאמרים שלו, מגיהה אותם למענו אם יש צורך. וישנם רגעים אחרים שבהם אנחנו נפגשים. על מפתן הדלת. במיטה, בשעות הקטנות. במקלחת. מחממים את ידינו בבוקר אוחזים בספל קפה.
הייתי עקרת בית במשך השנים. גידלתי במושב את רוני ויואבי, בבית שגדלתי בו גם אני. כל חיי כמעט אני גרה בבית הזה. מאוד אהבתי לצלם, גם לנגן אהבתי, אבל מקצוע לא היה לי. גם לא זמן. הצרכים של בני הבית קדמו לצרכי. ומיכאל היה זקוק לי תמיד, שאהיה ואהיה.
שנה אחת עוד הספקתי ללמוד צילום בבצלאל, ומאז אני כאן. הרבה זמן אנחנו חיים זה בתוך זה, מיכאל ואני. עברנו את הטלטלות הגדולות והגענו עד הנה. ועכשיו הימים שקטים, יחסית.
קראתי שיחה עם סופרת שאת שמה אינני זוכרת. היא אמרה שגברים הם כמו דגים, כמו כרישים. הם שוחים ישר, לקראת היעד הבא. ונשים הן כמו מדוזות, מרחפות בתוך חלל מימי ללא זנב, ללא סנפירים. פורשׂות את היריעה הרירית שלהן וקולטות אליהן את מה שנקרה בדרכן. כך גם הייתי אני, מין מדוזה רירית.
***
נפגשנו בירושלים לפני שני עשורים, מיכאל ואני. אז עוד היה מרחיק עד לשבטים בפיליפינים, באוסטרליה, באקוודור, למשרפות על גדות הגנגה בהודו, למקדש הזהב ביפן, לפירמידות במצרים. הוא נשבה בקסמו של איזה חוקר דתות רומני, אדם שאת שמו אינני זוכרת. הוא לא יודה בזה היום, אבל אז קרא אותו בשקיקה, ראה בו מין גורו, מתווה דרך דגול. למצוא את פשרה של הקדושה הנצחית מיכאל רצה אז. לא פחות. למזג בין מזרח למערב, לחולל מהפכה תרבותית. הוא דיבר על ליטורגיה קוסמית, אני זוכרת. בכל תנועה אנושית ישנו יסוד פגאני, הוא היה מנסה להסביר לי.
ואני הייתי סופרת איתו את העמודים לפני כל הרצאה, למזל. הייתי מחזיקה את אצבעותי צלובות חזק עד שיסיים את דבריו ויזכה לתשואות.
קשה לפענח את מיכאל. בלתי אפשרי. רק את קצה הקרחון שלו אני רואה, גם עכשיו, אחרי כל השנים.
רליגיוֹזיוּת. גם את המילה הזאת הוא אוהב. אבל מה זו רליגיוזיות, הייתי שואלת, פחד? מצוקה? תשוקה חסרת סוף?
הוא היה חוזר אלי ממסעותיו עם מזוודה כבדה ומרעיף עלי אגדות רחוקות. לקראת שובו הייתי תולה את ה"ברוך הבא" המסורתי על הדלת, ובבואו היה הבית נמלא במזכרות שהביא. הקירות כאן עמוסים במכשפות ושדים וחיות מיתולוגיות וקמעות ופסלים. גָאנֶש וּוִישנוּ וקרישנָה ובודהא. אִינטִי אילָפָּה, אל הגשם. פאצָ'אמָאמָא, אלת האדמה. ציור של מקדש האינקה. הכוהנים ובתולות השמש. וביניהם — נבלע — תצלום ישן שצילמתי. פועל מן השוק אוכל אבטיח. הוא עוד כאן, התצלום הזה, תלוי על הקיר.
מתי התחיל לכתוב בעיתונים? כבר אינני זוכרת. עם הזמן ויתר על החלום ההוא, המופרך, לבשר איזו בשורה אקלקטית גדולה. הוא מאס בכנסים האקדמיים המייגעים באולמות הסגורים, מאס בלעמוד ולקרוא את הפֵּיְיפֶּר שלו על התרבות ההודו־אירופית הקדומה מול קומץ מצומצם של מומחים אקדמאים. תמיד אותם המומחים. הוא היה מתהלך בבית מתוסכל, חוזר שוב ושוב למקרר, מחפש משהו מתוק להשיב את נפשו.
תקופה רעה, אני זוכרת. הוא בקושי התכונן לשיעורים שלימד והסתובב סהרורי במבוכי המסדרונות והכיתות והספרייה והמנזה. ובבית היה מתיישב אל שולחנו ומהר מאוד קם שוב ויוצא לגינה. המזרח התיכון כולו עוד יעלה באש, והוא מה? יושב ונובר בכתבי יד עתיקים? ואז, שוב, איזו רוח חיונית החלה לפעם בו. הוא רוצה להשפיע, אמר לי. לעשות משהו. לדבר עם העולם. לא עם חמשת הקוראים שמבינים את שפתו. הוא התחיל להתראיין ולהרצות ולכתוב מאמרים פובליציסטיים. אימאמים וכמרים ורבנים התקבצו סביבו ודיברו ביניהם על סובלנות דתית ועל קדושת החיים. בשבתות הבנים שלנו היו בורחים אל השכנים לראות טלוויזיה, לנסוע בטרקטורון בשדות, מתפללים — רק שהחברים לא יעברו ליד הבית ויראו את האורחים המשונים שלו יושבים ומתווכחים במרפסת, דמויות אזוטריות, צליינים וחסידים ודרווישים, בזקנים ארוכים ובגלימות ובמיני מצנפות.
אני הייתי לרשותו של מיכאל כאן בבית, והוא היה מתגמל אותי בדרכו. תמיד היה חוזר הביתה בערב עם מתנה קטנה בשבילי. סיכת מסרק מעוטרת, מרציפן בצורת ציפור, "שורה של אודיסיאות" במהדורה ישנה מיריד ספרים משומשים, בכריכה מתפוררת. אני עוד זוכרת את השורות שהיה מקריא לי. לא אבד לי מאום מחדוות החיים הקדומה. אני לא מתי, ההלך. אני רק במקום אחר.
או דיסק — הופעה נדירה של זמר טוב. מחרוזת עבודת יד מחרוזי עץ גולמיים. קרם גוף ריחני בניחוח תפוז. והוא היה מטלפן אלי הרבה אז. לפני שיעור, אחרי שיעור, בין ישיבה לישיבה. והיה מלווה אותי בעומדי ליד הכיור, או כשגזמתי את השושנים בגינה, בישלתי מרק, טיפלתי בילדים. כל היום הוא היה איתי.
הייתי פעם חלק משניים. לא הייתי אחת.
ואת המחשבות שלו הוא היה חולק איתי, למרות שלא תמיד הבנתי אותן. ותשומת הלב שלו החמיאה לי.
כשעזרתי לו להגשים את החלומות שלו — הם היו לשלי.
***
חזרתי לא מזמן משווייץ ממסע שהתארך לו, ומאז אינני מוצאת כאן מנוח. אני חולטת למיכאל את תה הצמחים שלו, מכינה לו ארוחת בוקר, עורכת לו שולחן במרפסת. ואז הוא מדבר איתי על קורות ליל השימורים שלו, ואני לא קשובה.
עכשיו שוב הוא יושב בחדר העבודה שלו עד אור הבוקר. אלה תמיד היו השעות הטובות שלו, כשהעולם האמיתי כבוי ורדום. בלילות האלה הוא מנסה לכתוב על "אבן השתייה" ושב ושוקע בכתב עת ישן. אינני יודעת מנין הן צצו, החוברות הצהובות האלה שנערמות סביבו. הוא מחפש בהן תשובה: מה בין קדושה לאבנים?
"תראי, תמרה," הוא זורח כולו. הוא מצא אגדה אסלאמית יפה. סיפור על הכעבה שתגיע אל אבן השתייה, כמו כלה אל חתן.
"אולי תמציא איזה גלאי קדושה," אני מנסה קצת לבדר אותו, "שיצפצף, כמו גלאי מתכות. לא פה, לא פה, הנה, כאן, בדיוק, בִּיפּ! הנה קדושה!"
"מה את צוחקת? זאת נקודת הג'י של העולם, נו. נוגעים בה והעולם כולו נכנס לאקסטזה."
מיום שנפוצה השמועה על כתם המים בקצה המזרחי של האבן — סימנה של תחילת הפורענות שתפקוד את העולם לפני בוא הגאולה — הוא נפגש עם גיאולוגים ומקובלים וארכיאולוגים.
"אולי נשפכו למישהו קצת מים מהבקבוק שתייה שלו, אתה יודע. סתם, בטעות, נפתח לו הפקק," ניסיתי. "תבדוק, אולי המזגן שם מטפטף."
אינני יודעת במה הוא מאמין, מיכאל. במשהו חסר מסורת. באיזה כוח בלי שם.
הוא קורא בכתב עת משנות השלושים בשם "ארנוס", שיחות שניהלו חוקרי דת גדולים במאה הקודמת. דווקא באסקונה הם ישבו, הרחק מהמזרח התיכון, בכפר ציורי בשווייץ. הם אכלו שוקולד טוב, ישבו באולם כנסים מוקפים פסגות מושלגות והרים מיוערים, השקיפו אל האגם השוקט ומרחבי העשב, וניסו בכוח מחשבתם לאתר את המרחק הקטן, החמקמק, שבין אמונה לטירוף. "מחיים של קדושה לקידוש המוות", הוא משרבט לעצמו ומוחק בכעס. "הניצוץ האלוהי או ניצוץ הדינמיט". ושוב קם, וחוזר לשבת, כמו בעל כורחו. החקלאים הוותיקים כאן במושב, שעוד יוצאים לשדות בבגדי עבודה, בוהים בו שותה את התה שלו בחלוק בית ומקשקש על פתקים וקורא בחוברות. איזו מין עבודה זאת, תמרה? אמא שלי היתה אומרת. לשבת במרפסת ולשתות תה בימי חול?!
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החלילן”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות