גופתה של תלמידת התיכון הולי מייקלס נמצאת מושלכת באדמת הביצות של מחוז רד ריבר בפלורידה לאחר שעברה התעללות קשה. המשטרה […]
פרולוג
מצאו אותה שבעים ושש שעות אחרי שדווח על היעדרותה. קצות האצבעות נחתכו בצבת, ניסיון מחושב להעלים ראיות דנ”א, אחרי שבשרו של התוקף נאסף מתחת לציפורניה הלבנות שנגררו על עורו. הגופה הוזזה ממקומה זמן קצר לאחר המוות; היא נרצחה במקום שהייתה בו מספיק פרטיות לתקיפה אלימה וממושכת, ואחריה גופתה הושחתה. הולי מייקלס הושלכה אל מימי הביצה הכהים, בחלקו הצפוני ביותר של מחוז רד ריבר, פלורידה, חמישה־עשר קילומטרים מביתה.
בתמונות מזירת הפשע היא הייתה מוטלת על פניה. זה הקל מעט על סם לעכל אותן בפעם הראשונה שבחנה אותן, כשישבה לבדה בסלון החשוך בביתה הטורי בבריסטול. בתחילה התמונות נראו לה מגונות, לאו דווקא בגלל הדם שנקרש על השיער הבלונדיני היפה, אלא בגלל מראה גופה העירום של הולי ממותניה ומטה; סם רצתה לכסות אותה בשמיכה, לשמור על צניעותה.
עם הזמן היא הפסיקה להתכווץ אל מול התמונות. ככל שקראה בפורומים וראתה את הגופה שוב ושוב, כך התמקדה פחות ופחות בגוף עצמו, בעור השעווה החיוור ובכתמי הדם הכהים, ויותר בפרטים מסביב. כעת התמקדו עיניה בקצות התמונה, בפיסת האדמה המוקפת בעיגול אדום. סם מצמצה. טביעת רגל. אבל כמו שאמרו חברי הפורום, בתיק החקירה לא היה כל אזכור או תיעוד ליציקות גבס שנעשו בטביעות רגל. אנשים התחילו לשאול שאלות: האם טביעת הרגל הזאת הושמטה בכוונה תחילה מן החקירה? האם התעלמו ממנה? או האם זוהי טביעת רגלו של שוטר עקום רגל ממשטרת רד ריבר שאולי חיבל בזירת הפשע? הדיונים נמשכו עמוק אל תוך הלילה, וסם לא הייתה בטוחה למה להאמין מלבד לדבר אחד: לא משנה מה בדיוק קרה, הרוצח האמיתי מסתובב חופשי.
האובססיה שלה התחילה שמונה־עשרה שנה אחרי הסרט התיעודי הראשון.
“תקשיבי, אני יודע שאת לא בקטע אבל את תאהבי את זה, זה לא ייאמן, את כל כך תכעסי,” אמר אז החבר שלה מארק, וזוהר המסך האיר את פניו.
סם ישבה על המיטה ליד מארק, שעדיין התגורר בבית הוריו. בשעה שהסיפור הלך ונפרש על המסך, כל העולם סביבה החל להיטשטש ולהיעלם. בלב הסיפור היה בחור, צעיר מכדי ללבוש את החליפה שלבש לבית המשפט, עיניו הכחולות ממצמצות בבלבול מול המצלמות, בודד ומפוחד. כאב לה להסתכל עליו; בחור יפה בחדר כעור, אור חזק וקצוות משוננים, פניו כה עצובים ורכים. דניס דנסון, בקושי בן שמונה־עשרה, לבד באגף הנידונים למוות.
כשהסרט נגמר היא רצתה לדעת עוד, היא רצתה תשובות.
“אמרתי לך,” אמר מארק, “אמרתי לך שזה ירתיח אותך.”
עד מהרה השתלט דניס על כל מחשבותיה כשהייתה ערה ונצמד אל קצות חלומותיה, תמיד רחוק מכדי לדבר איתו, או לחבק אותו, כף ידו נשמטת מתוך כף ידה.
אז היא הצטרפה לקבוצות ברשת, עדת מעריצים מסורה שבחנה בדקדקנות כל תמונה, עדות ראייה, פרוטוקול בית משפט, דו”ח פתולוגי ואליבי. הם דנו בכול לפרטי פרטים עד שסם הייתה מותשת אבל לא הצליחה לעצור; היא חיפשה את האמת שתתקן את כל העוולות שהובילו לרגע הזה.
היו תת־קבוצות של אנשים שהגנו בלהט על התיאוריות שלהם. הם חשדו באביה החורג של הולי, או בעברייני המין שהתגוררו בפארק הקרוואנים בשולי העיר. הם השוו את פרטי המקרה למקרי רצח בלתי פתורים אחרים ברחבי ארצות הברית, וההשוואה יצרה תמונה של רוע ארעי, של נהג משאית הניזון מפנטזיות אפלות, של אדם שחי בלילות ורוצח בגפו. והיו גם אנשי תיאוריות הקונספירציה, שהאמינו שמשטרת רד ריבר כולה מחפה על חבורה מקומית של פדופילים המאיימת עליהם באיזשהו אופן.
סם האמינה שהסיפור פשוט יותר. שבוע לפני הרצח התקבל דיווח על גבר נמוך שנצפה מחוץ לחטיבת הביניים. הוא עצר את הילדים שעברו לידו ושאל אותם מה השעה. אמר שאיבד את השעון שלו ושאל אם הם מוכנים לעזור לו לחפש אותו, ואף הבטיח להם פרס. אחת האימהות שאספה את ילדיה מבית הספר ניגשה אליו, ומאוחר יותר סיפרה למשטרה שהוא עורר את חשדה, שהוא התנהג מוזר, שעיניו נעו במהירות כשדיבר. הוא לא היה מוכר בקהילה הקטנה יחסית, והוא ברח מהמקום לפני שהמשטרה הגיעה. נוכחותו של האיש עוררה אי־נחת בקרב ההורים, וכאמצעי זהירות נוסף סיירו המורים ליד שערי בית הספר בשעות הבוקר ואחר הצהריים. עם מידע כה מועט, במשטרה מילאו דוח על התקרית ושכחו מכל העניין. לא בוצע שום פשע והאיש לא חזר לבית הספר. שבוע לאחר מכן דווח על היעדרותה של הולי.
בפורומים קראו לו “האיש הנמוך”. המשטרה ראיינה שוב את האימהות, והקלסתרון של האיש הנמוך פורסם בעיתון והופץ ברחבי העיר. אבל החיפוש לא הוביל לאף חשוד ולאף קצה חוט. בסופו של דבר המשטרה ויתרה על כיוון החקירה הזה, וככל הנראה בשל הלחץ לעצור חשוד, התחילה להתמקד בשמועות אחרות.
ואף־על־פי־כן, בפורומים נאחזו בתיאוריית האיש הנמוך והשוו בין הקלסתרון המשטרתי לתמונות מעצר של עברייני מין שנעצרו באותה תקופה. סם קראה את הדיונים באובססיביות והתפעלה ממיומנויות החקירה של חברי הפורום, מהאופן שבו הצליחו לגלות את הרמזים שהמשטרה החמיצה ולרקום סיפורים שנשמעו ממש כמו האמת שטרם התגלתה.
היו גם פורומים אחרים, על מקרים אחרים, עם קורבנות אחרים. היו עוד סרטים תיעודיים ופודקסטים ותוכניות טלוויזיה, אבל ‘שורש האמת: הרצח של הולי מייקלס’ היה הסרט שדיבר אל מרבית האנשים; הסרט שתפס אותם ולא הרפה. סם קראה כל מה שיכלה למצוא באינטרנט, חתמה על עצומות שדחקו בבית המשפט להפוך ראיות חדשות לקבילות (טביעת הרגל, הצהרה של בן משפחה בנוגע לאליבי של האב החורג), ומצאה את הפורומים שכעת גלשה בהם באובססיביות. את כולם הניעה התשוקה לחקר האמת, לשחרור האדם שבמרכז המקרה, שנפל קורבן לחוסר צדק משווע.
המעריצים התחברו אל דניס באופן עמוק ביותר. בין היתר, מפני שלאחר מעצרו צפו בו לאורך השנים כשהפך מילד מבולבל בן שמונה־עשרה לַגבר שגדל להיות בכלא. כשלבש את הסרבל הלבן הבוהק שלו היה במראהו משהו קדוש כמעט. שלֵו כמו נזיר, ידיו ורגליו כבולות באזיקים ובשרשראות בצורת האות I, כמו היה שרוי בתהליך של חזרה בתשובה. הוא מעולם לא קיבל על עצמו את גזר הדין ולא הפסיק לטעון לחפותו, ואף־על־פי־כן הוא היה שלֵו. “אני לא רוצה לחשוב על זה במושגים של מלחמה,” הוא אמר בסוף הסרט התיעודי, “מלחמה מתישה אותך, מלחמה שוברת אותך. אני מתמודד עם המצב. בסוף אני אצליח.” כשדמותו נעלמה מן המסך, סם הרגישה שמשהו מתהפך בקרבה. מוצפת באוזלת ידה, היא חשה בגופה את עולו של כל חוסר הצדק שבעולם, ובכתה.
סם הרגישה שהאנשים בפורומים הם היחידים שמבינים אותה. כולם חוו אותה תחושה של אין־אונים כשצפו לראשונה ב’שורש האמת’ לפני שנים, והם קיבלו אותה אל הקהילה בזרועות פתוחות. חלקם היו עוקצניים: “מה, איפה את חיה? ברוכה הבאה ל-1993.” אבל בסך הכול היא הרגישה שם בבית ותרמה מעצמה, שיתפה במחשבותיה וברגשותיה לא רק בנוגע לדניס אלא גם בנוגע לחייה האישיים, בעמוד הדיון הכללי. אל האנשים האלה היא פנתה כשמארק עזב, כשחזרה הביתה ומצאה בית ריק מחפציו, בלי שום פתק, רק מברשת השיניים שלו מונחת לצד זו שלה, מתרפקות זו על זו כמו ברבורים חבוקי־צוואר בתוך הכוס ליד הכיור. האנשים בפורום הרגיעו אותה, שלחו לה את פרטי הסקייפ שלהם למקרה שתרצה לדבר, הבטיחו לה שזה לא מגיע לה. הם היו כל עולמה.
רוב האנשים בקבוצה היו אמריקאים. היו גם כמה בריטים שנפגשו וערכו אירועים מדי פעם, אבל היו אלה האמריקאים שהניעו את הדיונים וארגנו את המחאות. פעמיים קיבל דניס תאריך להוצאה להורג, והחברים נאספו מחוץ לבית המשפט במחוז רד ריבר ומחוץ לכלא אַלטוּנה, הפגינו ודיברו עם התקשורת כדי להעלות את המודעות למאבק. הם ישנו באוהלים, חילקו עלוני מידע והחתימו אנשים על עצומות עד שקבוצה נוספת התקבצה לה מעברו השני של הרחוב והניפה שלטים שעליהם נכתב “רוצח” ו”איפה הגופות”. הקבוצות צעקו זו על זו ומחסומים הוצבו על המדרכות משני צידי הכביש כדי להפריד בין הניצים. השוטרים עמדו בין הקבוצות ובהו ישר לְפנים בהבעה ניטרלית אדישה.
כשתאריך ההוצאה להורג של דניס נדחה, פורסמו בתקשורת הארצית תמונות של חברי הקבוצה, בוכים ומתחבקים. סם קראה את הפוסטים בבלוג ואת הדיונים על המחאות, וכתבה לבריטים בפורום הסגור שלהם שהייתה רוצה מאוד לעשות דבר מדהים כל כך אבל זה קשה מאוד כשגרים רחוק כל כך.
“הם לא באמת עשו משהו,” השיב אחד מחברי הקבוצה, “ככה המערכת שם פועלת. אנשים נמצאים באגף הנידונים למוות במשך ארבעים שנה ולא מוציאים אותם להורג. אז האם הם באמת עזרו במשהו? לא בטוח.”
סם חשבה שהחברים בקבוצה הבריטית רציניים פחות מהאמריקאים, שזה כמו תחביב בשבילם. באחת הפגישות שלהם הם ביקרו בצינוק של לונדון, התבוננו בבובות שעווה מכוסות בדם, שרויות בייסורים נצחיים, קשורות בצווארן למתקני עינויים חלודים מימי הביניים, בעוד מקהלה של צרחות בוקעת מהרמקולים במחזוריות. הקבוצה צווחה וצחקה והיא הרגישה מנותקת מהם, כאילו הם מתעניינים יותר במורבידיות שבסיפור מאשר במרכיביו האנושיים. מבחינתם, היא חשבה, דניס הוא בכלל לא בן אדם אמיתי. זה לא שובר את ליבם כמו שזה שובר את ליבה. היו שם ציניות בריטית, ריחוק רגשי רעיל, שבגללם רצתה סם להתרחק מהם. היא הרגישה טוב יותר כשהייתה מוקפת באנשים שכאבו כמוה והרגישו שהם חייבים לעשות מעשה.
חברי הקבוצה האמריקאים היו החברים הקרובים ביותר שלה זה שנים. היא נשארה ערה במיטה כדי להתכתב איתם, בעוד המחשב הנייד מונח על ברכיה הכפופות. רבים מהם כתבו לדניס ופרסמו סריקות של המכתבים שכתב בחזרה. סם עדיין נרתעה מעט מנימת הקרבה שבה דיברו עליו. לקח לה חודשים לכתוב מכתב, ושבועות רבים חלפו עד ששלחה אותו.
29 בינואר
דניס היקר,
קוראים לי סמנתה. אני מורה בת 31 מאנגליה ואני יודעת שאתה חף מפשע. זה מוזר לכתוב לך, אף פעם לא עשיתי דבר כזה, לכתוב מכתב למישהו שלא פגשתי מעולם. אני יודעת שאנשים בטח כותבים לך כל הזמן ואומרים דברים כמו, “הסיפור שלך ממש נגע בי,” ו”אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה,” אבל הסיפור שלך באמת נגע בי ואני באמת לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. יש כאן כל כך הרבה אנשים, דניס, שעובדים קשה כדי להוכיח את חפותך. הלוואי שיכולתי לעזור, אבל אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות. אם יש משהו שאתה צריך, בבקשה תגיד לי, גם אם זה משהו קטן; אני אעשה כמיטב יכולתי.
זה מוזר שאני יודעת עליך כל כך הרבה ואתה לא יודע עליי כלום, אז אני אספר לך קצת על עצמי כדי לאזן מעט את המצב. אני גרה לבד; סבתא שלי מתה לפני שלוש שנים והורישה לי את הבית שלה, אז עכשיו אימא שלי שונאת אותי עוד יותר ממה שהיא שנאה אותי לפני כן (אם זה אפשרי בכלל). כמוך, גם אני קצת הכבשה השחורה במשפחה. אני מקווה שזה לא נשמע רע, אני רק מתכוונת לכך שאנשים לא מבינים אותנו כי אנחנו שונים מהם, לא כי עשינו משהו רע. סבתא שלי תמיד הבינה אותי, היא הייתה יותר כמו אימא בשבילי, ועדיין לא התגברתי על זה שהיא איננה. אולי בגלל זה הסיפור שלך השפיע עליי עד כדי כך. לא מזמן חזרתי להיות רווקה (הפרידה לא הייתה טובה) ואני שונאת את העבודה שלי. לפעמים אני מתעוררת מוקדם בבוקר ולא יכולה לזוז. אני רק שוכבת במיטה ומצטערת שהשעות החשוכות האלה של השחר לא יכולות להימשך לנצח. אני כנראה מספרת יותר מדי, אבל זה משחרר להגיד את זה למישהו.
אני אבין אם לא תכתוב לי בחזרה. אתה בטח מקבל כל כך הרבה מכתבים, אבל רק רציתי שתדע שיש הרבה אנשים שחושבים עליך. כולנו מתרגשים מהסדרה התיעודית החדשה: זה נשמע טיפשי להגיד את זה, אבל ברגע ששמעתי על זה התמלאתי שוב בתקווה חדשה, ואני כמעט בטוחה שהפעם תקבל משפט חוזר. אתה מתרגש? (סליחה אם זאת שאלה טיפשית.)
אני מקווה לשמוע ממך. אתה תמיד כותב מכתבים כל כך יפים לאנשים (הם מפרסמים אותם באינטרנט. אנשים ממש אוהבים לשמוע שאתה בסדר, למרות הכול), ואני אשמח לכתוב לך שוב, אם תרצה.
שלך,
סמנתה
היא לא סיפרה לאף אחד על המכתב, למקרה שהוא לא ישיב לה, וכשהוא השיב היא לא פרסמה שום דבר כי לא הייתה בטוחה אם המכתב נדמה שונה כי הוא מוען אליה, או אם הוא באמת לא כמו המכתבים שהוא שלח לאחרים.
14.4
סמנתה היקרה,
אני מצטער על העיכוב בתשובה. זה נכון, אני באמת מקבל המון מכתבים ולוקח לי זמן לקרוא את כל מה ששולחים לי. אבל למרות שיש לי הרבה זמן, אני לא משיב לכולם. משהו במכתב שלך היה שונה. אני מצטער לשמוע שאת בודדה. גם אני בודד.
קארי מספרת לי על התמיכה שאני מקבל ברשת, וזה מנחם אותי מאוד. לפעמים קשה לי להבין את זה. כשהייתי בבית הספר היה לנו מחשב אחד והיינו מכניסים קואורדינטות על המסך וזה היה מזיז רובוט בחלל של הכיתה. הוא היה ממש איטי. אני חושב שהוא היה אמור להיות צב. יום אחד חזרנו לכיתה מההפסקה והוא היה שבור. המורה אפילו לא שאלה מי זה היה. היא פשוט ישר אמרה את השם שלי. אני לא עשיתי את זה, אבל כולם חשבו שכן.
הנה. זה משהו שלא ידעת עליי. לא כתבתי את זה לאף אחד. זה מוזר שאנשים יודעים עליי כל כך הרבה. אני חושב שהם יודעים עליי יותר משאני יודע על עצמי.
תודה על ההצעה שלך, אבל אני לא צריך שום דבר מבחינה כלכלית. קארי – אני כל הזמן מדבר עליה למרות שאני לא בטוח שאת יודעת על מי אני מדבר, היא אחת המפיקות והבמאית של הסרט התיעודי, והיא חברה טובה שלי עד היום – מבקרת אותי ודואגת שיהיה לי כסף למה שאני צריך. יש לי מזל גדול שיש לי אותה. להרבה מהאסירים אין אף אחד. לשאלתך, אני מתרגש מהסדרה החדשה אבל בעבר כבר טיפחתי תקוות ובסופו של דבר התאכזבתי. אז אני מנסה לשמור על קור רוח.
אני אשמח אם תכתבי לי שוב. אני אוהב את הכתיבה שלך. היא מתוקה מאוד. לפעמים אני מקבל מכתבים מוזרים. את בטח יכולה לתאר לעצמך. הייתי רוצה לדעת עוד עלייך, אז בבקשה תכתבי, אם את רוצה. בבקשה תמליצי לי על ספרים. זה תמיד עוזר. את לא צריכה לשלוח אותם אליי, אני יכול להשיג אותם כאן.
אני מקווה לשמוע ממך שוב בקרוב, סמנתה. המכתב שלך היה קרן אור ביום אפל למדי.
בברכה,
דניס
היא קראה את זה שוב. הוא סיפר לה משהו שמעולם לא סיפר לאף אחד. היא הרגישה כאילו קיבלה נתח ממנו. היא הלכה עם המכתב הזה לכל מקום. בכל פעם שהרגישה בודדה, קראה בו שוב. ככל שהם כתבו זה לזה יותר, כך הרגישה פחות בודדה. זה היה כמו להתאהב. למען האמת, היא מעולם לא חוותה דבר דומה. היא לא העמידה פנים שהיא עסוקה מכדי להשיב, או התאמצה להיראות אדישה, או ייסרה את עצמה בגלל מספר הנשיקות בסופה של הודעה. התחושה הייתה טבעית, נכונה.
9 באוקטובר
דניס היקר,
עכשיו אני מתרגשת בכל פעם שאני שומעת את תיבת הדואר או חוזרת הביתה ומוצאת מכתב על שטיחון הכניסה. זה נשמע פתטי?? אני פשוט כל כך אוהבת לקרוא את המכתבים שלך. אבל אני יודעת שאתה סתם נחמד אליי. התמונה שלי לא מדהימה, אבל היא הייתה התמונה הכי עדכנית שמצאתי שלא הייתה מזעזעת. הרבה אנשים אוהבים לצלם את עצמם (קוראים לזה “לעשות סלפי”, איכס) אבל אני פשוט שונאת את זה. זה לא תמיד היה ככה. לא שחשבתי שאני יפה או משהו כזה, אבל בפירוש פיתחתי פרנויה מהן בגלל האקס שלי. היו דברים שאפילו לא ידעתי שאני אמורה לשנוא בעצמי עד שהוא הצביע עליהם.
והנה אני עושה את זה שוב, מקטרת! אני אפסיק. שוב דחו את הצילומים? אתה בטח כל כך מתוסכל. אני רוצה שהם יתקדמו עם זה. כמה שיותר מוקדם, יותר טוב. אני יודעת שאתה זהיר, אבל אני לא צריכה להיות, אני יכולה להאמין בכל ליבי בשביל שנינו.
הלילות מתחילים להתארך. פעם זאת הייתה התקופה הקשה ביותר להיות לבד, אבל עכשיו אני כבר לא מרגישה כל כך בודדה כי אני יודעת שאתה שם, ואני מחכה למכתבים שלך. זה כל כך כיף שיש לי מישהו שאני יכולה להיות כנה איתו. מול הכיתה אני כל הזמן צריכה להעמיד פנים שאני חזקה, אחרת הילדים יוצאים משליטה. זה מתיש. אני לא באמת מסתדרת עם אף אחת מהמורות האחרות. כולן נשואות עם ילדים, והן מסתכלות עליי כאילו אני פגומה כי אני לא כמוהן. אני לא יכולה לספר להן שאני מתכתבת איתך, גם את זה הן לא היו מבינות. לפני כמה ימים ראיתי אחת מהן קוראת את הספר ההוא על התיק שלך – ‘דם זרם ברד ריבר’ של איילין טרנר – וכמעט אמרתי לה, “אני מכירה את דניס דנסון! אנחנו מתכתבים כל שבוע!” אבל ידעתי שבסוף זה סתם ייהפך לרכילות. וחוץ מזה, יש משהו נחמד בזה שאנשים לא יודעים.
באהבה,
סמנתה
25.10
סמנתה,
האקס שלך אידיוט. את יפהפייה. אם אני הייתי החבר שלך, לא הייתי נותן לך ללכת כמו אידיוט. תליתי את התמונה שלך על הקיר. יש לך חיוך כל כך יפה, שכשאני מסתכל עלייך אני לא יכול שלא לחייך בחזרה.
קראתי את ‘דם זרם ברד ריבר’. איילין עדיין כותבת לי. זה היה מוזר לקרוא על עצמי ככה. לא ראיתי את ‘שורש האמת’, אבל ממה שקארי מספרת לי הוא מאוד מקיף ודקדקני, בעוד הספר של איילין הוא יותר סנסציוני. לפעמים לא זיהיתי את עצמי בספר. אני מצטייר בו מוזר.
כן, הסיפור עם הסדרה החדשה מתסכל, אבל קארי אומרת שזה לטובה. יש עוד כמה מכשלות משפטיות שצריך להתגבר עליהן לפני תחילת הצילומים, ונפגשתי כמה פעמים עם עורכי הדין החדשים שלי שטיפחו בי את התקווה שמשפט חוזר יקרה בשנה הקרובה. הכול זז כל כך לאט. כל יום כאן הוא כמו שבוע. בגלל הגשם לא יכולתי לצאת היום להפסקה היומית שלי בחוץ, ושוב כואב לי הראש. קראתי את המכתבים שלך המון פעמים, וכשאני קורא אותם אני פחות בודד, כאילו את כאן.
אני מודה שהחיבה שלי כלפייך מתחילה להיות יותר מאשר חיבה לחברה, סמנתה. אני לא שולט בזה. גם אני מצפה למכתבים שלך. בכל שבוע אני מחפש את המכתב שלך בערמה שאני מקבל, וכשאני מוצא אותו הלב שלי פועם מהר יותר. אני די בטוח שאני לא אמור לומר לך את זה. אני חושש להכביד עלייך, סמנתה. שהמחויבות לכתוב לי מדי שבוע היא טרחה גדולה מדי. שהחברות שלנו גורמת לך להיות מבודדת או חשאית יותר. אבל האנוכיות מונעת ממני להפסיק. בזכותך הכול נסבל יותר. אני לא יכול להבטיח לך שום דבר. מגיע לך יותר. אני מפחד שיום אחד תביני את זה ותשכחי ממני.
באהבה,
דניס
13 בינואר
דניס,
אל תדבר ככה. אף פעם. אני אוהבת אותך. אתה היחיד שאני רוצה. לא אכפת לי שעכשיו אנחנו רחוקים זה מזה. אני מאושרת. אבל חשבתי על זה ואני רוצה לבקר אותך, אם תסכים. יש לי עוד הרבה כסף שסבתא שלי הורישה לי, ואין לי ממש סיבה להישאר כאן. חסכתי את הכסף למשהו מיוחד, ואין שום דבר שיהיה יותר משמעותי בשבילי מאשר לבוא לבקר אותך. הגיע הזמן שאפסיק לבזבז את החיים שלי בהמתנה שדברים יקרו, ושאתחיל לעשות אותם.
אני יודעת שתסרב, אבל אני לא מקבלת את זה. אני יודעת מה הכי טוב בשבילי. כבר החלטתי. אני יכולה לעזוב כבר בחודש הבא. רק תגיד.
כל אהבתי,
סמנתה שלך
24.1
סמנתה,
המחשבה שאראה אותך כאן מלהיבה גם אותי. אני לא יכול להפסיק לזוז. ללכת מצד לצד. בחצר רצתי במעגלים עד שהרגליים שלי התכסו באדמה. השומרים צחקו וכולם אמרו שאת בטח משהו מיוחד. אף אחד אף פעם לא ראה אותי ככה.
אני מקווה שלא אכפת לך אבל נתתי לקארי את השם והכתובת שלך. באפריל היא מתחילה לצלם ברֵד ריבר ובסביבה, ואני אשמח אם תיפגשו. לפחות אני יודע שהיא יכולה לדאוג לך, גם אם אני לא יכול.
ברור שאני אוהב אותך ברגע שאראה אותך. אני חושש שאת לא תאהבי אותי. השתניתי. נעשיתי רופס. אבל אני עובד על זה, בשבילך. הזדקנתי. אני חושב שאנשים שוכחים את זה. יש גברים שעוד כותבים לילד בן השמונה־עשרה שפעם הייתי. מכתבי אהבה. את בטח יכולה לתאר לעצמך. ואני לא רוצה שתיבהלי כשתראי אותי עם האזיקים והשלשלאות. מכריחים אותנו ללכת עם כל זה כשאנחנו יוצאים מהתא. הם אומרים שזה בשביל הביטחון, אבל זה משפיל.
אני לא אגיד לך לבוא. תבואי כשתהיי מוכנה. תבואי כשקארי תהיה כאן. אבל תבואי. גם אני צריך אותך. אני אוהב אותך.
כל אהבתי, תמיד,
דניס שלך
נושא: דניס!!
סם!
זאת קארי, חברה של דניס. הוא נתן לי את הכתובת שלך, אבל תיארתי לעצמי שיהיה לי קל יותר למצוא אותך באינטרנט. יופי של תמונות עירום! סתם, אני צוחקת, לא מצאתי שום דבר מוזר. בכל אופן, דניס מדבר עלייך המון. קצת נמאס לי לשמוע עלייך! לא, סתם, האמת היא שלא ראיתי אותו ככה כבר שנים. איתך ועם הסדרה החדשה הוא כמו בן אדם חדש עכשיו.
הוא סיפר לי שאת מגיעה לבקר כאן והוא רוצה שאני אהיה המדריכה שלך! יהיה לי לכבוד לשעשע אותך כשאת בסביבה. רוב הימים אני אהיה בצילומים, אבל חשבתי שתוכלי להצטרף, אם את בעניין. אנחנו ניסע לרד ריבר לצלם כמה ראיונות, לבדוק כמה קצות חוט שיש לנו, לדבר עם עדי ראייה, דברים כאלה. שמעתי שאת מעריצה גדולה של הסרט (תודה!), אז אולי תרצי להיות מעורבת.
תודיעי לי. כל חברה של דניס היא חברה שלי. אם את צריכה המלצות על מקומות לישון/לאכול/לא להתקרב אליהם בשום אופן, אז דברי איתי.
נתראה בקרוב!
קארי
היא הזמינה טיסות לפני שתספיק לשנות את דעתה. כשעזבה, דומה היה שאף אחד אפילו לא שם לב שהיא איננה.
אין עדיין תגובות