הגטו הפנימי

אחר הצהריים של 13 בספטמבר 1940 בבואנוס איירס היה גשום, והמלחמה באירופה כה רחוקה, עד שאפשר היה לחשוב שהימים עדיין ימי שלום. אוונידה דה מאיו — העורק הגדול שמשני צדדיו בנייני אר־נובו, שמפריד בין בית הנשיא לקונגרס — הייתה ריקה כמעט; למעט כמה גברים נחפזים שיצאו ממשרדיהם במרכז העיר ורצו בגשם לאוטובוס או למונית הביתה, עם עיתון פרוש מעל ראשם כנגד הטיפות. בין ההולכים והשבים הממהרים צעד ויסֶנטֶה רוזנברג בן השלושים ושמונה, מוגן תחת כובעו, בצעד שלֵו אך מוסח דעת לכיוון דלת ״טורטוני״, בית קפה אופנתי שאפשר היה להיתקל בו באותם ימים בחורחה לואיס בורחס ובגאונֵי טנגו לצד פליטים מאירופה, כדוגמת אורטגה אי גאסֶט, רוֹזֶ'ה קיוּאָה או ארתור רובינשטיין. ויסנטה היה צעיר יהודי. או צעיר פולני. או צעיר ארגנטינאי. למעשה, ב־13 בספטמבר 1940 ויסנטה רוזנברג טרם ידע מי הוא בדיוק. זמן קצר אחרי שנכנס לבית הקפה הבחין בין השולחנות הקטנים, שעמדו לאורך הקיר מול הדלפק, בדמותו החסונה של אריאל אדלסון, חברו הטוב ביותר. הוא המתין לוויסנטה תוך קריאת עיתון, מרפקיו שעונים על לוח השיש של השולחן, לא רחוק משולחנות הביליארד של החדר האחורי. לצדו, צופה במשחקי הביליארד ומתוח כהרגלו, ישב סמי גרוּנפלד, צעיר שהִרבה להסתובב בחברתם. אחרי שלחץ את ידיהם, ניער ויסנטה את מעילו כדי להיפטר מהטיפות האחרונות שנאחזו בצמר העבה, ואחר כך התיישב ליד חבריו ורכן לקרוא את הכותרת הראשית בעיתון: 'באירופה מתחולל קרב על בריטניה, והנאצים החלו לכלוא את היהודים בגטאות'. אריאל, שחבריו הארגנטינאים כינוהו ״הדוב״, קיפל את העיתון ונאנח אנחה עמוקה.

'היהודים מעצבנים אותי. תמיד עיצבנו. כשהבנתי שאמא שלי הולכת להפוך ליהודייה ומעצבנת לא פחות מאמא שלה, החלטתי לעזוב.'

'אמא שלך לא כזאת מעצבנת בהשוואה לשלי,' ענה לו סמי בלי לגרוע עין משולחנות הביליארד.

אריאל העיף מבט נבוך מעט בוויסנטה, אך קיבל את הרושם שהוא שקוע במחשבות אחרות, והמשיך לדבר עם סמי, שישב בחצי גב מופנה אליו.

'מה שנורא זה שכשהיא הייתה בת עשרים, היא חלמה על דבר אחד ויחיד: לעזוב את השטעטל ולעבור לעיר. סבתא שלי עיצבנה אותה מאותן סיבות שהיא בעצמה מעצבנת אותי היום…'

'מעצבנת או לא מעצבנת, דאגת שהיא תחצה את האוקיינוס כדי לחיות לצדך.'

'נכון… אפשר להתגעגע לדברים הכי גרועים.'

משועשע מנימת קולו החגיגית של אריאל, פרץ סמי בצחוק קולני קצר דמוי נקישת אצבע צרידה. ויסנטה, זעוף מעט, המשיך לשתוק. בחודשים האחרונים לא היה לו שום חשק לשוחח על מה שמתרחש באירופה.

'מה יש לך, וינסנטי? מזג האוויר הנעים עושה לך מצב רוח רע?'

ויסנטה פנה אל אריאל כשעל שפתיו חיוך קל: מכל האנשים שהכיר בבואנוס איירס, אריאל — שאותו הכיר בוורשה כשהיו בני שמונה־עשרה והתגייסו יחד לצבא — היה היחיד שהמשיך לקרוא לו וינסנטי.

'גם אנחנו עזבנו את חלם כשהייתי קטן, כי אמא שלי לא סבלה את ההורים שלה.'

ויסנטה אמר את המילים בלב חצוי, וסמי, שהכיר את ויסנטה ואריאל ב־1928, כששטו יחד מבורדו לבואנוס איירס, ונצמד אליהם כאילו היו גלגל הצלה בעיר הבלתי נתפסת שאליה הגיעו, ניסה לזקק מסקנה מהשיחה השטחית:

'ככה זה משחר ההיסטוריה, לא? אנחנו אוהבים את ההורים שלנו, אחר כך מתעצבנים מהם, אחר כך עוזבים… אולי זה מה שאומר להיות יהודי…'

'כן… או אנושי.'

אחרי זמן ארוך מהראוי למילים המנופחות שהוטלו על השולחן כמו פגרי ציפורים, פנה אריאל שוב אל ויסנטה.

'יש חדש?'

'לא, המכתב האחרון כבר מלפני שלושה חודשים. אני אפילו לא יודע אם היא קיבלה את העשרה דולר ששלחתי ביוני.'

'דיברתי עם יעקב שקיבל מברק מבן דודו שהצליח לעבור לארצות הברית. מתברר שבוורשה כבר אי־אפשר להשיג בולים…'

כדי לא להדאיג את חבריו, התאמץ ויסנטה לחלץ מעצמו חיוך קטנטן ואז קם ללכת לשירותים. לא שהתחשק לו במיוחד להשתין, אבל זה זמן־מה כאב לו להשתתף בשיחות הבלתי נגמרות הללו, שהחלו בעברם או במשפחותיהם, ותמיד גררו את חבריו לזירה הפוליטית החלקלקה של התפתחות המצב באירופה.

בשעה שסמי ואריאל המשיכו לשוחח על המלחמה, שטף ויסנטה את ידיו בשירותים רחבי הידיים של ״טורטוני״, ולאחר מכן הרים אט־אט את העיניים כדי להעיף מבט בהשתקפותו במראה. תווי פניו היו עדינים, אווריריים כמעט. שפתיו, גבותיו, אפו הקטן ושפמו הדק (שבלי קשר למצבו הכלכלי קצץ פעמיים בשבוע אצל הגלב המובחר ביותר בבואנוס איירס) נראו כאילו צוירו בידי קליגרף סיני במכחול כה עדין, עד שהתפוגגו כמעט. ואכן, העלאת פניו בזיכרון לא כללה את מרחבי מצחו, את עצמות לחייו הבולטות וגם לא את הירוק של עיניו או את שערו האדמוני, אלא תחושה מטושטשת, כמו ערפל דק או אירוניה דוקרנית המתחלפת במלנכוליה רכה.

אחרי שניגב ידיים עזב ויסנטה את עולם השירותים הקפוא העשוי שיש וחרסינה לבנה, וחזר לעולם הלֶבד החום־כתמתם של אולם בית הקפה. הוא התיישב בחזרה לצד חבריו והביט בהם בחיבה — ובצביטת קנאה אפילו: להבדיל מוויסנטה, שאמו ואחיו עדיין היו בפולין, נמלט סמי מהיבשת הישנה עם כל משפחתו, ואריאל הצליח, שלוש שנים לפני כן, ב־1937, לשכנע את הוריו ואחותו להצטרף אליו לבואנוס איירס.

'…למרות קו מאז'ינו המפורסם שלהם, קבעו הצרפתים שיא עולמי בתבוסה המהירה אי־פעם.'

'אחרינו, אל תשכח!'

'אצלכם זה היה שונה: כולם יודעים שהפולנים אף פעם לא רצו באמת להילחם.'

'זה נכון שאתם הרוסים מתים על מלחמות… בעיקר אחד עם השני!'

סמי נאנח ברוגז. אבל אריאל הניח יד על כתפו כדרכו של אח גדול, והוויכוח נקטע בו ברגע.

'בכל מקרה, הממשלה שלנו לא הייתה צריכה לקום בלונדון. מתברר שפצצות נופלות שם כמו גשם… מה דעתך, וינסנטי?'

כיוון שוויסנטה התמהמה במתן תשובה, מילא סמי את מקומו:

'לונדון… פריז… ורשה… יש לנו מזל שאנחנו כאן, לא?'

כדי להסתיר את מצוקתו העיף ויסנטה מבט החוצה, מעמיד פנים שהוא בוחן אם הגשם פסק. אריאל ניצל את ההזדמנות כדי להחמיץ פנים לסמי, להזכיר לו שאמא של ויסנטה עדיין בפולין, וסמי נשך את השפה לאות שהבין את טעותו. מסביב לשולחן הקטן השתררה שתיקה נבוכה. ואז, במאמץ זריז לעודד את חבר נעוריו, ניסה אריאל לשנות נושא ושאל על חדשות מחנות הרהיטים שוויסנטה פתח זה לא מכבר; וכדי לעודד את אריאל, התאמץ ויסנטה מצדו להשיב לשאלה; וסמי, בניסיון לפוגג סופית את האווירה הכבדה, סיפר בדיחה על חיבתם של הארגנטינאים לריהוט כפרי. אבל חרף מאמציהם צנחה עליהם שתיקה כבדה, קפואה, שהסתננה בין המבטים והחיוכים המהוססים עוד בטרם הפסיקו לדבר.

שלושת החברים גמרו לשתות את ספלי הקפה שלהם, אחר כך שתו ג'ין, אחר כך עוד אחד, אחר כך הסירו את מעיליהם מהווים, לבשו אותם ויצאו מ״טורטוני״. הם נשארו עוד זמן־מה על המדרכה, מחליפים כמה מילים בלתי מזיקות בחסות הסוכך. ויסנטה הצית סיגריית קומנדר, סמי רקע ברגלו בקוצר רוח, ואריאל מתח את גופו הדובי העצום בלוויית אנחות סיפוק קלות: הימים היו קודרים, אבל השבוע נגמר, ומצב רוחו היה טוב בהחלט.

'טוב… אז אתה בא איתנו? זה יום שישי השלושה־עשר!'

אריאל, שרצה לעורר בחברו מנוער התלהבות לקראת סוף־השבוע הקרוב, הציע לוויסנטה ללוות אותם להיפודרום בפלרמו. אבל ויסנטה סירב להזמנה. הוא אהב להמר במרוצי סוסים, אבל עם זה היה עייף והשתוקק לחזור הביתה. אריאל לא התעקש: מבין שלושת החברים, ויסנטה היחיד שהיה אב לילדים, ומן הראוי היה שיניחו לו מפעם לפעם לחזור הביתה בשקט.

אריאל חיבק את ויסנטה, סמי לחץ את ידו, והם השאירו אותו לבדו, לסיים את הסיגריה מתחת לסוכך. אחרי שהשליך הרחק את הבדל, נשא ויסנטה עיניים לשמים. כיוון שעשה רושם שהגשם מבקש להיפסק, הוא יצא ברגל לכיוון הדירה ברחוב פַּרַנָה, לשם עבר עם רוֹסיטה והילדים שבועות אחדים לפני כן. דירת שלושה חדרים קטנה בקומה הרביעית של בניין ישן. במרחק כמאה מטרים מחנות הרהיטים שפתח זה לא מכבר. השעה הייתה רק שמונה וחצי, וכשוויסנטה חצה את הכניסה לבניין, הוא נמלא אושר שלֵו מעצם המחשבה שהוא חוזר הביתה, כאילו הרגיש שוב וביתר שאת שהדירה הקטנה והצנועה, שאליה עברו רק לפני כמה שבועות כדי להתגורר קרוב לחנות, היא כבר עכשיו, ולתמיד, ביתו האמיתי. 'יש לך כבר מקום משלך? אתה אוכל בבית? ומי דואג לניקיון? ספר לי הכול, יקירי. אני מתה בלי חדשות ממך…' מילות המכתב הישן ששלחה אמו בתקופה שעדיין כתבה לו לפוסט רסטנט בבואנוס איירס, עלו לפתע בזיכרונו כשעלה במדרגות. כן, עכשיו אני יכול סוף־סוף לומר שיש לי בית, ענה לה בדמיונו ונזכר באינספור התוכחות שהפנתה כלפיו במשך שנים, על כך שאינו כותב לה מספיק. 'אני מפצירה בך מאוד, וינסנטי יקירי, כתוב, כתוב, ענה לי מיד.' 'שוב אין לי חדשות ממך. זה מעציב אותי עד אין קץ.' 'אני מתחננת, כתוב לי כמה מילים. האם כה קשה לך לכתוב מילים אחדות לאמך?' 'אני מתפללת לכמה מילים. אני כה משתוקקת לראותך שוב. כל עוד אני חיה, זהו חלומי היחיד.' 'אני מתחננת, וינסנטי, כתוב כמה מילים. כמה מייאש לאם לא לקבל חדשות מבנה!' 'כיצד ייתכן לשכוח כך את אמך?' כשעזב את ורשה, השביעה אותו אמו שיכתוב לה פעם בשבוע. עם זאת, עד 1938 היא לא הפסיקה לשלוח לו כמה וכמה מכתבים בחודש. ויסנטה עמד בהבטחתו רק בשנים הראשונות להגעתו לבואנוס איירס. 1929, 1930, 1931. השנים חלפו, ובכל פעם שקיבל מכתב גידף ויסנטה את תוכחות אמו. 1932, 1933, 1934. אותן התוכחות החלו לשעשע אותו, ויחד עם אריאל הם אפילו ליגלגו על כך לפעמים. 1935, 1936, 1937. אחר כך הוא קיבל אותן בשוויון נפש. 1938, 1939, 1940. ואילו עכשיו, זה שלוש שנים, הוא זה שאינו מקבל מספיק חדשות מאמו…

ברגע שחצה ויסנטה את המפתן, רצו אליו שתי בנותיו, מרתה ואֶרסיליה, בנות ארבע ושש, וקפצו אל בין זרועותיו כאילו רצו לאשש את קורת הרוח שחש אביהן כשנכנס לבניין.

'ערב טוב, המפקד!'

'אמא, אמא! המפקד הגיע!'

רוסיטה, שישבה על כורסת נדנדה מדגם חדיש שעיצב אביה, הקריאה סיפור לחואן חוסה, בנם, שעדיין היה תינוק שמן. אחרי שהרימה את מבטה וחייכה אל בעלה, היא שבה בנחת אל העמוד בספרו של אורסיו קירוגה. ויסנטה הוא שהתקרב אליה מאחור, כרך את זרועותיו סביבה ונישק את צווארה. רוסיטה הניחה יד על ידו והידקה אותה אל כתפה — מהדקת חזק לא פחות את בנה אל לִבּה.

'עִבדו… עבדו במחשבה שמטרת מאמצינו — אושר לכול — נעלה מעייפותו של כל אחד ואחד. זה מה שבני האדם מכנים 'אידיאל', והצדק עמם. זו הפילוסופיה היחידה שתקפה בחיי אדם או דבורה.'

רוסיטה גמרה לקרוא את הסיפור הקצר לילדים מאת קירוגה וקמה. היא הניחה את בנה על השטיח, הורתה לבתה הבכורה לסיים את דף הכתיבה ולבתה הצעירה לשחק קצת עם אחיה הצעיר והלכה למטבח הקטן להכין ארוחת ערב. בשונה מבעלה היו תווי פניה של רוסיטה גסים למדי, מטושטשים מעט — אולם טובי לב להפליא. מבטה וחיוכה התפקעו מרכוּת כפרית, בוצית, לחה כמו אדמה נדיבה. היא הייתה עגלגלה וניחנה ביופי שכה ממעיטים בערכו בתקופתנו, והיה כה מוערך מימי הרנסאנס ועד המאה התשע־עשרה: יופי שיוחס רק לנשים שמנות מעט, בעלות כתפיים רפויות, שדיים קטנים ועור צח. כפי שסיפר ויסנטה לאריאל, נסחף בהלך רוח פיוטי למחרת היום שבו ראה אותה לראשונה: 'מבטה היה כה רך, עד שנמשיה נראו כמו דמעות אושר מרחפות על לחייה.' רוסיטה וּויסנטה היו שונים מאוד זה מזה, אבל בדבר אחד היו דומים להפליא: הם ניחנו בשבריריות מהוססת, חיוורת ואילמת, שהסגירה את היותם שניהם נאהבים מאוד בילדותם. הדמיון הפך אותם בה בעת לזוג מאוהב ולצמד כמו אחים. ואכן, כשפגש את ליאון, אחיה הבכור של רוסיטה, במילונגה1 מפוקפקת בשכונת פומפֵּיָה המפוקפקת, וזה הזמין אותו ל״קונפיטריה אידיאל״, סלון תה מהודר, כדי להציג לו את אחותו, מיהר ויסנטה להתאהב בה באהבה כה פשוטה וכה עזה, כלומר טהורה, עד שלרגע לא הטיל ספק בכך שהכול — שכן כעבור חודשים ספורים יעניק לו אביה את ידה — יהיה תמיד קל ומאושר לצדה.

אבל בתחילה אביה של רוסיטה, פּיני ספּיר, לא ראה בעין יפה את המחזר הפולני שזה מקרוב בא לבואנוס איירס. 'הוא לבוש יפה מכדי להיות הגון,' כך אמר לאשתו בערב אותו יום ראשון לוהט שבו ביקר ויסנטה לראשונה בבית המשפחה, הצמוד למפעל רהיטי העץ שפיני ספיר ייסד שלושים שנה לפני כן, כשרק התיישב בארגנטינה. אבל תשוקתה של רוסיטה, הבת החביבה עליו, להינשא, פוגגה את הסתייגותו. ויסנטה לא הבחין כלל בשמץ הזלזול שבו נהג בו חותנו לעתיד בהתחלה. הוא היה קצין צעיר במיוחד בצבא פולין, מעולם לא סיים את לימודי המשפטים שהחל באוניברסיטת ורשה, וחרף עוניו הגיע לבואנוס איירס חמוש בתחושת עליונות שבחסותה התהלך בגנדור ובנינוחות שאין שנייה לה. הורי הוריו של ויסנטה עזבו את השטעטל לטובת חלם, וכשהיה ויסנטה בן שתים־עשרה, עזבו הוריו את חלם (שם עשה אביו הון במסחר בעצים יקרים) לטובת ורשה. העובדה שנולד למשפחה אמידה וגדל בעיר הבירה סייעה לו להיפטר מתסביך הנחיתות שזיהה בבוז אצל רוב ילדי העם הנבחר, ובגיל שמונה־עשרה, זמן קצר אחרי מות אביו, הפיחה בו אומץ להתגייס לצבא הפולני, שם פגש את אריאל והפך עד מהרה מחייל פשוט לקצין צעיר במיוחד.

בסוף מלחמת העולם הראשונה הייתה פולין בקושי מדינה. היו בה חמישה מטבעות שונים, תשע מערכות משפט, ושלל סכסוכי גבולות הידרדרו למלחמות קטנות: מלחמת פולין־אוקראינה, מלחמת פולין־ליטא ומלחמת פולין־צ'כוסלובקיה. כפי שחזה צ'רצ'יל, מרגע שהסתיימה מלחמת הענקים, החלו מלחמות הננסים. בהתחלה הניח המרשל פּילסוּדסְקי, שוויסנטה היה מעריץ מושבע שלו, שייטב לפולין עם הבולשביקים מאשר עם האימפריה הרוסית המתאוששת, והתעלמותו מלחצי ״ההסכמה הלבבית״ שיצטרף למגננה כנגד ברית המועצות, ללא ספק הצילה ב־1919 את שלטונו של לנין. אבל עד מהרה הוא החליף צד וכרת ברית עם אוקראינה כדי להילחם באותם סובייטים ממש. וכך, ב־1920, אף שכגנרל במלחמת העולם הראשונה הביא להתפוררות גיסותיו, אף שבצרפת ובאנגליה החשיבו אותו לבעל ברית בלתי אמין שיוביל את פולין לאבדון, אף שברוסיה החשיבו אותו למשרתם של כוחות הברית שיקדמו אימפריאליזם והרס, ואף שכולם הסכימו ששיא הקריירה ההרסנית שלו יהיה התפוררות פולין, הצליח פילסודסקי, באמצעות האסטרטגיה הבלתי שגרתית של קרב ורשה, לבלום את ההתקדמות הסובייטית. תוכניתו של פילסודסקי עשתה רושם כה תמים, כה חובבני, שהקצונה הבכירה ומומחי צבאו שלו האשימו אותו בחוסר השכלה צבאית. וכשהעתק של תוכניתו נפל לידי הסובייטים, הניח הגנרל טוּכאצֶ'בסקי בכבודו ובעצמו שמדובר בתכסיס והתעלם ממנה. בשחר 15 באוגוסט 1920 מצא צבאו של המרשל — שהיה עכשיו גם אבי האומה — יוזף פילסודסקי, סדק בפריסה הרוסית, חדר בין הקווים, ריסק את קו החזית והרג אלפים. ההתקדמות הסובייטית נבלמה — ולעולם לא תשוב. לימים כונה המהלך ״הנס על הוויסלה״.

הסובייטים שילמו מחיר מר על הטעות: באותו הבוקר נחל הצבא האדום את אחת התבוסות הקשות בתולדותיו — ופילסודסקי הפך, בטעות אפשר לומר, לגאון מלחמה דגול, מהשורה של אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, פרידריך השני, נלסון ונפוליאון. אומרים אפילו שקצין צעיר במשלחת הצרפתית לפולין בשם שארל דה גול אימץ לימים שיעורים שלמד ממלחמת ברית המועצות־פולין ומהקריירה של אותו פוליטיקאי בלתי שגרתי…

מלחמה זו היא המלחמה שבה השתתף ויסנטה. מאז שהגיע לארגנטינה הוא ויתר על סיפורי הרפתקאות העבר וסיפר רק שסייע לפילסודסקי לשחרר את פולין. הוא אהב מאוד לספר, בעיקר לארסיליה, ״בתו הגדולה״, שזמן קצר אחרי שהתמנה לקפטן ופולין הייתה על סף תבוסה, הוא לקח את הרגליים וברח — ואת המדליה הצבאית היחידה שהייתה לו קיבל כיוון שהשיג בריצה את אלפי החיילים האחרים שברחו גם הם. מדוע העדיף ויסנטה רוזנברג להמעיט בהישגיו במקום להתרברב? ומדוע לא רצה להמשיך בקריירת הקצונה ולעלות בסולם הדרגות? הוא עצמו התקשה להסביר זאת. הן שדה הקרב והן פילסודסקי לא הצליחו להגשים את התקוות שפיעמו בלב הנער שהיה. ובסוף המלחמה הוא שב כמנצח לוורשה ההרוסה.

גוסטבה גולדוואג, אמו, שיכנעה אותו עד מהרה להירשם ללימודי משפטים באוניברסיטה. ברנארד, בנה הבכור, שכולם כינו ברל, סיים לימודי רפואה, וגוסטבה שהייתה אמא יהודייה טובה חלמה על בן אחד רופא ושני עורך דין. אבל ויסנטה חלם על אופק אחר, אופק רחוק יותר ורחב יותר מזה שהציעה היבשת הזקנה שכבר איימה בפורענות. נוסף על כך, אף שהוא עצמו אהב ללגלג על היהודים שנשארו בשטעטלים, עד שלעתים חש שהוא אנטישמי, הוא לא סבל את האנטישמיות של בני ארצו הפולנים. איך ייתכן שסטודנטים צעירים וחסרי דאגות לועגים לו — שנלחם לצד מרשל פילסודסקי לשחרר את מולדתם — רק משום שהם פולנים מבטן ומלידה? ויסנטה נזכר בילדותו בחלם. הוא נזכר בלעג שספג בבית הספר, כשהמורה ביקשה מהתלמידים לספר על חופשת הקיץ בכמה שורות, והוא הגיש חיבור ביידיש במקום בפולנית. באותם ימים הוא שלט היטב בשתי השפות, אבל לא ידע אם בבית הספר צריך להשתמש בזו או בזו. וכשחזר הביתה בדמעות, אפילו ברל אחיו הגדול ורחל אחותו הגדולה לעגו לטעותו. ויסנטה זכר גם את הרחוב שבו גרו, הוא זכר את שכניהם, הוא זכר את שכונתו בחלם שבה כולם דיברו יידיש, וגם זכר את עצמו מדבר באותה שפה, שבבואנוס איירס הפכה בהדרגה לזרה. ויסנטה זכר אפילו את ההרגשה הייחודית שחש שנים אחדות לאחר מכן, כשכבר היו בוורשה, וביקרו אותם דודניהם מהְרובּיֶישוֹב שעדיין חבשו כיפות, לבשו שחורים וגידלו פאות: ההרגשה שלא רק הוא כי אם גם אחיו הגדול, אחותו הגדולה ואפילו אמו, אינם יהודים עוד. מאז, למרות הזיכרונות הללו, אותה תחושה הלכה והתחזקה. 'מה גורם לנו להרגיש דבר מסוים ולא אחר? מה גורם לכך שלעתים אנו אומרים לעצמנו שאנו יהודים, ארגנטינאים, פולנים, צרפתים, אנגלים, עורכי דין, רופאים, מורים, זמרי טנגו או שחקני כדורגל? מה גורם לכך שלעתים אנו מדברים על עצמנו מתוך ודאות גמורה שאנו דבר אחד ויחיד, דבר פשוט, יציב, קבוע, דבר שביכולתנו לזהות ולהגדיר במילה?' כמו גולים רבים מספור, הפך ויסנטה בשאלות הללו לעתים קרובות מאז עזב את פולין. ואם מדי פעם מצא להן תשובות — הרבה תשובות, יותר מדי תשובות! — הרי אף פעם לא הצליח לראות אמת מוחלטת ולו באחת מהן. ויסנטה התחיל להעריץ את פילסודסקי הערצה חסרת גבולות בגיל חמש־עשרה, לאחר שאביו מת ממפרצת. ואין ספק שהתגייס לצבא כדי להוכיח שהוא יותר פולני מיהודי, או יותר פולני מקומוניסט, כפי שהיה הארוס של אחותו שתיעב. ואולי באותו הרגע, עם קץ מלחמת העולם הראשונה, חלם כמו תיכוניסטים פולנים כה רבים על פולין חזקה וחופשית. ייתכן גם שכשבחר ויסנטה לעזוב את פולין, היה זה מפני שחש נבגד מצד פילסודסקי, אביו המאמץ, גיבורו של דור שלפתע החליט לפרוש מן החיים הפוליטיים. ואולי היה זה בשל גידופים אנטישמיים שספג באוניברסיטה. או שאולי רצה לעזוב את אירופה כדי להימלט מהעוני שפשה ביבשת כולה, או שהתלהב מהתשוקה לגלות את אמריקה. ואולי, בפשטות, עזב את ורשה כפי שעזבו אחרים באותם ימים, מתוך מחשבה שיתעשר בנכר וישוב, ישוב ויראה שוב את אמו, את אחותו, את אחיו. אולי כשעזב לא העלה בדעתו שלא יראה אותם עוד, שלא יראה אותם לעולם.

כך או אחרת, ב־1928, כשנסע עם חברו אריאל אדלסון מפולין לאמסטרדם, משם לפריז, משם לבורדו, ושם עלו על ספינה שתביא אותם לבואנוס איירס, פילסודסקי כבר חזר בו מהחלטתו והחל בסיבוב השני של חייו הפוליטיים בהנהגת פולין, והתנועות האנטישמיות נעלמו למשך שנים ספורות מהאוניברסיטאות בוורשה.

ויסנטה רוזנברג הגיע לארגנטינה באפריל 1928, כשבכיסו סכום דל ומכתב המלצה מדודו שמוען לבנק הפולני בבואנוס איירס (אותו בנק ממש שפולני אחר, ויטולד גומברוביץ', יעבוד בו כעבור חמש־עשרה שנה). אבל במקום להפוך לפקיד בנק, החל עד מהרה לעבוד בעבודות קטנות פה ושם, עסקים קטנים ומפוקפקים יותר או פחות, והפך לצעיר לא עשיר אמנם, אך מגונדר וג'נטלמני. הוא למד לרקוד טנגו, התחיל לפקוד מילונגות עם אריאל וסמי, סמי הכיר לו את ליאון, אחיה הגדול של רוסיטה, וליאון הכיר לו את רוסיטה, רעייתו לעתיד.

ההורים של רוסיטה הגיעו לבואנוס איירס עם שתי אחיותיה הגדולות, אולגה ואסתר, ועם אחיה ליאון ב־1905. רוסיטה הייתה הראשונה מבין האחים שנולדה בארגנטינה, ונהפכה עד מהרה לבת המועדפת על אביה. בגיל שמונה־עשרה, כשסיימה תיכון, היא לא התקשתה לשכנע אותו שתמשיך בלימודים ונרשמה לפקולטה לרוקחות בלה פלטה. בתחילת השנה השנייה ללימודיה סיפר לה ליאון על ויסנטה. בהתחלה היססה לעזוב הכול בשביל אהבה ראשונה. היא ידעה שאם תפסיק ללמוד תהפוך לעקרת בית, וחששה שחייה ידמו מן הסתם לחיי אִמה ואחיותיה (ודורות רבים של נשים שקדמו להן), ובכל זאת נטשה הכול: החשש שתהפוך לעקרת בית כמו אִמה ואחיותיה לא השתווה לפחד שתחמיץ את מה שרומנים כה רבים ורוב חברותיה כינו ״el hombre de tu vida״, הגבר של חייך. מה גם שוויסנטה היה שונה מעט מאביה ומגיסיה: ויסנטה למד, התלבש כל כך יפה ואהב לרקוד ולדבר ולהמר וליהנות מהחיים, כאילו אלה אינם מסתכמים בהולדת ילדים ובהפיכה לסוחר משגשג.

רוסיטה הגיעה ממשפחה שאמנם הייתה אמידה כמו זו של ויסנטה (סבא שלה, יצרן סיגרים, זכה לימי תהילה בשנות השישים של המאה התשע־עשרה), אבל בלתי משכילה יחסית, ועזבה את השטעטל שבפאתי קייב בסך הכול זמן קצר לפני הולדתה. כמו בלימודי הרוקחות, היא ראתה בוויסנטה הבטחה למשהו חדש, לשינוי קיצוני, מוחלט, שיחלץ אותה לתמיד מעולם ייצור רהיטי העץ שבו גדלה.

אביה, פיני ספיר, לא טעה. החשד שרחש כלפי הפולני הצעיר והמגונדר לא נבע ברובו מכך שחרף בגדיו הנאים הוא היה עני מהם בהרבה, אלא מכך שראה בו דבר דומה למה שרוסיטה ראתה — ולא רצה לאבד את בתו המועדפת, הראשונה שרצתה ללמוד, הראשונה במשפחה שתהפוך, כך קיווה, ל״מישהי״, ותינשא לא לסוחר פולני מקסים אך מפוקפק, כי אם לרופא, לעורך דין או לאדריכל ארגנטינאי ממשפחה טובה. אבל אביה של רוסיטה נכנע לבסוף, ורוסיטה נישאה וחגגה ירח דבש באורוגוואי, ב״גרנד הוטל קזינו״ בקרסקו. רוסיטה וּויסנטה בילו שבוע שלם בין הרולטות, רחבת הריקודים והחוף. הם רקדו הרבה, אהבו הרבה והימרו הרבה. ויסנטה אהב כבר אז את שולחן ההימורים, אך שנא להפסיד. ובערבים שבהם המזל לא הופיע לפגישה, הייתה רוסיטה צריכה לנהוג בו ברוך כשיצאו מהקזינו עם שחר, אם כי שמחת החיים שלו וחיוכו אף פעם לא בוששו לבוא.

השנים הראשונות לנישואיהם עברו מהר להפליא, כדרכן של שנים מאושרות, כשנולדים שלושה ילדים בשש שנים, כשעוברים דירה ארבע פעמים ומחליפים עבודה בכל שלושה חודשים.

לסיכום, ב־1940 ויסנטה ורוסיטה עדיין אהבו זה את זו באותה מידה, ויסנטה עדיין היה צעיר ויפה ועדיין טיפח את הופעתו, אבל גם הסכים לפתוח חנות למכירת הרהיטים של חותנו וגם הפך לאב משפחה — ורוסיטה הפכה גם היא לעקרת בית. ויסנטה שכח זה מכבר את היידיש ולמד לדבר ספרדית ארגנטינאית שוטפת. זולת חברו אריאל, איש לא קרא לו עוד וינסנטי: כולם קראו לו ויסנטה — ובאותו הזמן הוא הרגיש, סוף־סוף, הרבה יותר ארגנטינאי מיהודי או מפולני.

באותו יום שישי 13 בספטמבר, אחרי ארוחת הערב, בזמן שרוסיטה סידרה את המטבח, ויסנטה השכיב את הילדים לישון. הוא סיפר להם סיפור שכבר סיפר פעמים רבות, ושהילדים — בעיקר הבנות, שכן בנו עדיין היה קטן מכדי להבין — אהבו מאוד לשמוע שוב ושוב לפני השינה. זו הייתה אגדה יהודית ישנה — או אגדה משפחתית חדשה — ולפיה שמם היה רוזנברג בגלל משורר גרמני, את'א הופמן. בימי נפוליאון, כשהוחלט לרשום את היהודים במרשם התושבים, עבד הופמן כמשפטן בממשל הפרוסי. כל היהודים היו צריכים להגיע לבית המשפט לקבל שם, והמשורר הגרמני שהיה זה שרשם אותם, ואולי קיבל את השראתו מהאינדיאנים של צפון אמריקה, קרא לכולם בדימויים רומנטיים: עץ זהוב, אור שחר, יער יהלומים — או רוזנברג, הר ורדים.

'אבל לפני זה, המפקד, איך קראו לנו לפני זה?'

באותו הערב, אחרי שוויסנטה גמר לספר את הסיפור, בתו הצעירה מרתה שאלה לראשונה את השאלה המשונה וההגיונית כל כך.

'אני חושב שקראו לנו בן משהו… או אולי, לא… לא, קראו לנו בשם הפרטי של אבא של… או של המקום שבו נולדנו… או אולי לפי המקצוע שלנו… האמת שאני לא יודע, שכחתי לגמרי!'

כיוון שארסיליה, בתו הבכורה, התעקשה שייזכר, אמר ויסנטה שישאל את סבתן, שכידוע להן נשארה בפולין; ואם גם היא לא תזכור, היא תמצא בני משפחה אחרים שוודאי יזכרו. אחר כך הוא קם וכיבה את האור.

'אני מבטיח, אני אכתוב לה ואשאל.'

ויסנטה הדביק נשיקה למצח בנותיו וגם לבנו שכבר נרדם, ויצא מחדר הילדים. במסדרון הוא פנה אל האור שבקע מדלת המטבח הפתוחה למחצה, אלא שבמקום לחצות את המטרים הספורים שהפרידו בינו לבין אשתו, הצמיד את גבו אל הקיר ונשאר רגע לבד, עומד בצללים וחושב. הוא חשב על מה שאמר לבנותיו. הוא קצת כעס על עצמו: הוא ידע שאולי לא יוכל לעמוד בהבטחתו. כלומר, הוא ידע שיוכל לעמוד בהבטחתו לכתוב לאמו ולשאול מה היה שמם לפני שנקראו רוזנברג, אבל הוא הניח שככל הנראה לא יקבל תשובה.

הוא הניח שאולי היא לא תענה, כיוון שזה חודשים לא השיבה לאף אחד ממכתביו.