25.00 ₪
סיפור אהבה ראשונה של נער הלומד את דרכי העולם. בן האחת-עשרה מתאהב באישה צעירה הנהנית להשתעשע בו, למול קהל אצילים צמא בידור. טוב לבו ואומץ רוחו עומדים למבחן בתרבות של ציניות וצביעות. זוהי נובלה שנכתבה בחודשים בהם נכלא הגאון הרוסי דוסטויבסקי (1881-1821) באשמת כוונות מהפכניות, יצירה המצטיינת בעומקים פסיכולוגיים המאפיינים את יצירתו כולה.
מן העתונות והמרשתת: גוונים הוצאה לאור | נוריתה | nrg |
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |
הגיבור הקטן – באותה תקופה הייתי כבן אחת־עשרה שנה. בחודש יולי שלחו אותי להתארח בכפר שבקרבת מוסקבה, אצל ט’, קרוב משפחתי, שביקרו אז אצלו עד חמישים אורחים ואולי אף יותר… איני זוכר, לא ספרתי אותם. היו רעש ושמחה למכביר. נדמה היה שהחגיגה הזאת החלה על מנת שלא תיגמר לעולם. המארח שלנו הבטיח לעצמו, כמדומה, לבזבז מהר ככל שניתן את כל נכסיו הכבירים, והוא אכן הצליח זה לא כבר לאמת את הניחוש הזה, דהיינו הוציא הכול מכול כול, עד הפרט האחרון. בזה אחר זה באו אורחים חדשים. מוסקבה היתה קרובה מאוד, כמעט נראית לעין, לפיכך אלה שעזבו — רק פינו מקום לבאים אחריהם, והחגיגה התנהלה כסדרה. זה אחר זה התחלפו השעשועים: לא היה סוף להמצאות — רכיבה בסביבה בקבוצות שלמות, טיולים ליער, שיט בנהר, פיקניקים, ארוחות צהריים בשדה, ארוחות ערב בגזוזטרת הבית הגדולה, המוקפת בשלוש שורות של פרחי נוי, שהציפו בניחוחם את אוויר הלילה הצח, עם תאורה נוצצת שבזכותה נראו הגבירות שלנו, שהיו גם כשלעצמן נאות אחת לאחת, עוד יותר מקסימות, פניהן נרגשים מחוויות היום, עיניהן זוהרות, דיבורן הנמרץ נשמע בבת אחת, וצחוקן מצטלצל כפעמונים קטנים. ריקודים, נגינה, שירה. כשהשמים התכסו בעננים, היו משחקים ב”תמונות חיות”, עוסקים בחידות, חיברו אמרות, ערכו תיאטרון ביתי. באו לשם, לרוב, חומדי־לצון, מספרים מושבעים, פלפלנים.
חלק מהדמויות בלט מקרב הכלל. מובן מאליו שלשון הרע ורכילויות היו בנמצא, שהרי אלמלא כן לא היה העולם מתקיים, ורבבות בני־אדם היו מתפגרים משעמום כמו זבובים. אבל כיוון שהייתי בן אחת־עשרה, לא הבחנתי אז באותם אנשים, דעתי היתה נתונה לדברים שונים לגמרי. ואם הבחנתי במשהו, ודאי ובוודאי לא בכל המתרחש. כבר לאחר המעשה לא זכרתי את כולו. רק הצד המבריק של התמונה יכול להזדקר לעיניי הילדותיות. ההתרגשות הכללית, הזוהר והסאון, כל אלה שמעולם לא ראיתי אותם ולא כמותם לפני כן, הלמו בי עד כדי כך, שבימים הראשונים הייתי מבולבל לחלוטין, וראשי הקטן הלך סחרחר.
אך אני מדבר כל הזמן על אחת־עשרה שנותי, ומובן שהייתי עדיין ילד, לא יותר מאשר ילד. רבות מהנשים היפות ההן לא העלו על דעתן לשאול על גילי בשעה שליטפו אותי. אבל ראו זה פלא! תחושה כלשהי, בלתי מובנת לי, כבר כבשה אותי: משהו רשרש בלבי, משהו שטרם התגלה ללבי, ועל אף זאת גרם לו לעתים לבעור ולפעום בחוזקה, ויש שהוצפו פניי בסומק לא־צפוי. לפעמים חשתי בבושה ואף בעלבון מחמת זכויות היתר הילדותיות שלי. פעמים אחרות נתפסתי לכעין פליאה, ואז הייתי פורש למקום שבו לא היו רואים אותי, כדי להשיב את נשימתי ולהיזכר במשהו שדימיתי לזכור היטב קודם לכן, ולפתע שכחתי אם בלעדיו אסור לי להיראות ואסור לי להתקיים.
ולפעמים אף דימיתי בנפשי שאני מסתיר משהו מפני כולם, משהו שלא גיליתי לאיש כי התביישתי בו, אדם קטן שכמוני, עד דמעות. בתוך המערבולת הסובבת אותי הרגשתי עד מהרה בכעין בדידות. היו פה גם ילדים אחרים, אבל כולם היו צעירים או מבוגרים בהרבה ממני, מה גם שדעתי לא היתה נתונה להם. ודאי לא היה קורה לי דבר לולא הייתי שרוי במצב מיוחד. בעיני כל אותן הגבירות היפהפיות עדיין הייתי יצור קטן ובלתי מוגדר, שהן אהבו לעתים ללטף אותו ושאפשר היה לשחק בו כמו בבובה. במיוחד הצטיינה אחת מהן, בלונדית שובת לב, בעלת שיער נהדר וסבוך ביותר, שמעולם לא ראיתי כמותו לאחר מכן, ומסתבר שאף לא אראה. דומה היה עליי שהיא נשבעה שלא להניח לי בשקט. אותי הביך ואותה הרנין הצחוק המתגלגל סביבנו, שהיא גרמה לו בכל פעם במשובותיה הפתאומיות, משולחות הרסן, דבר שהסב לה, מן הסתם, נחת־רוח עצומה. לו היתה תלמידת פנימיה, היו חברותיה בוודאי קוראות לה “קונדסית”. היא היתה טובת מראה להפליא, והיה ביופיה משהו שהזדקר מיד לעין. מובן שלא דמתה לאותן בלונדיות קטנות וביישניות, לבנבנות כמו פלומת גוזל ועדינות כמו עכברים לבנים או כמו הבנות של כמרים לותרניים. היא היתה בעלת קומה לא־גבוהה, מלאה במקצת, אך תווי פניה הענוגים והדקים היו מותווים בקסם רב. היה משהו מבריק כמו ברק בפנים אלה, וכל־כולה היתה כמו אש — חיה, מהירה, קלת רגל. עיניה הגדולות, הפקוחות לרווחה כמו התיזו ניצוצות: הן זהרו כיהלומים, ואני לעולם לא אעדיף על פני עיניים כחולות ובורקות כאלה שום עיניים שחורות, אף אם תהיינה שחורות מהמבט האנדלוסי השחור ביותר. מה גם שהבלונדית שלי היתה שווה, חי נפשי, לאותה שחומת עור מפורסמת שהעלה אותה על נס משורר מעולה ומפורסם שנשבע בשיריו הנהדרים, בשם קסטיליה כולה, בנכונותו לרסק את עצמותיו הוא, אם יורשה לו לגעת ולו בקצה האצבע בלבד בגלימתה של אהובת נפשו. הוסיפו לכך שיפתי היתה העליזה שבכל יפהפיות העולם, הצחקנית הבלתי צפויה ביותר, קונדסית כמו ילד, על אף שהיתה נשואה זה חמש שנים. הצחוק לא מש משפתותיה, המזכירות ברעננותן שושנת בוקר שאך פתחה עם קרן השמש הראשונה את ניצנה הריחני, שושנה שטרם יבשו עליה אגלי טל מגודלים וצוננים.
זכור לי, שלמחרת יום בואי נערך תיאטרון ביתי. האולם היה מלא, כמאמר הבריות, מפה לפה. לא היה אף מקום פנוי אחד, וכיוון שאיחרתי מסיבה כלשהי, נאלצתי ליהנות בעמידה מההצגה. אבל המשחק מלא העליצות לאט־לאט משך אותי קדימה, בלי לתת על כך את דעתי, התקדמתי עד השורות הראשונות, שם נעמדתי לבסוף ונשענתי על משען כורסה שבה ישבה גבירה אחת. היתה זאת הבלונדית שלי, רק שעדיין לא הכרנו זה את זה. בהיתי מבלי משים בכתפיה שובות הלב, המעוגלות להפליא, המלאות והצחורות כמו קרומית של חלב: וזאת, אף על פי שהיה לי היינו הך במה להביט — בכתפיים המופלאות של האשה או בשביס העטור בסרטי ארגמן שכיסה את שיבתה של גבירה מכובדת אחרת, היושבת בשורה הראשונה. לצד הבלונדית ישבה עלמה שהגיעה מזמן לפרקה, אחת מאלה שנוהגות תמיד, כפי שנוכחתי לדעת לימים, לחסות בקרבת נשים צעירות ונאות, והן בוחרות באלה מהן שאינן מגרשות בני־נוער מעל פניהן. אך לא בזה העניין. לכשהבחינה העלמה בתצפיות שלי, רכנה אל שכנתה ולחשה בצחקוק דבר־מה על אוזנה. השכנה נפנתה אליי בפתאומיות, ואני זוכר שעיני האש הבזיקו אליי מתוך האפלולית, ואני, שלא הייתי מוכן לפגישה זו, נרעדתי כמי שנכווה מאש. היפהפיה נתחייכה. “האם המשחק מוצא חן בעיניך?” שאלה והישירה אל עיניי מבט ערמומי ולגלגני.
“כן,” השבתי, ועודני מביט בה בתמהון־מה, שכנראה הסב לה עונג.
“מדוע אתה עומד? ככה תתעייף. האם אין לך מקום?”
“זה נכון. אין לי מקום,” השבתי, הפעם נענה יותר לדאגתה של האשה היפה מאשר לעיני הברק שלה. חשתי שמחה אמיתית על שנמצאה סוף־סוף נפש אחת טובה שניתן לשפוך לפניה את לבי. “כבר חיפשתי, אבל כל הכיסאות תפוסים,” הוספתי בנימה של מי שמתלונן על שכל הכיסאות תפוסים.
“בוא אליי,” אמרה מיד, כדרכה, מהירה בכל החלטותיה, כפי שהיתה מהירה בכל שיגיון הצף בראשה הלא־מיושב. “בוא הנה אליי, שב על ברכיי.”
“על ברכייך?…” חזרתי בהשתוממות על דבריה.
כבר הזכרתי שזכויות היתר שלי החלו לגרום לי עלבון ובושה חמורים. והיא, שלא כמו האחרות, היתה מרחיקת לכת בכוונה. בנוסף לכך, אני, ילד הססן וביישן, ממילא הייתי נוטה במיוחד להתבייש בפני נשים, לפיכך התבלבלתי לגמרי.
“כן, על ברכיי! מדוע אינך רוצה לשבת על ברכיי?” הפצירה בי, כשצחוקה הולך וגובר עד שהיא פרצה בצחוק פרוע, אלוהים יודע מדוע. שמא בגלל המצאתה זו ואולי מרוב שמחה למראה מבוכתי. הן זו היתה מטרתה, באמת.
הסמקתי והסתכלתי באובדן עצות מסביב, אך היא הקדימה אותי. בדרך כלשהי הספיקה ללכוד את ידי כדי שלא אסתלק, משכה אותה אליה ופתאום, להפתעתי הרבה, לחצה אותה באופן מכאיב ביותר באצבעותיה החמות והשובבניות, והחלה להדק את אצבעותי בחוזקה כזאת, שנאלצתי להתאפק בקושי כדי לא לצעוק, בעודי עושה העוויות מגוחכות מאוד. הייתי שרוי בתדהמה נוראה, בתהייה ואפילו באימה עקב התגלית שקיימות גבירות מוזרות ומרושעות אשר מציעות לנערים דברי הבל כאלה, ויחד עם כך גורמות להם כאב כה רב בצביטה; אלוהים יודע בעוון מה. והן עוד עושות זאת לעיני כול. פניי האומללים הביעו כנראה את תהייתי, שהרי הקונדסית הטיחה את צחוקה בפרצופי כמו אחוזת טירוף, ותוך כדי כך המשיכה לצבוט ולהדק את אצבעותי המסכנות בכוח הולך וגובר. היא היתה מרוצה ביותר על שהצליחה להתהולל ולהביך את הילד המסכן וגם להביאו לידי חוסר ישע מוחלט. מצבי היה נואש. ראשית, בערתי מרוב בושה, כי כמעט כל הסובבים אותנו כבר נפנו אלינו, אחדים בפליאה, אחרים בצחוק. יש כי הבינו שהיפהפיה עוללה איזה דבר. מלבד זאת, כמעט שהתפקעתי מרוב צורך לצעוק, שהרי היא ייסרה את אצבעותי באכזריות כזאת דווקא משום שאיני צועק. ואני, בדומה לאיש ספרטה, החלטתי לעמוד בכאב ויהי מה, פוחד שאם אצעק אגרום למהומה, ואיני יודע מה ייפול בחלקי לאחריה. בהתקף של ייאוש עז פתחתי סוף־סוף במאבק וניסיתי בכל כוחותי למשוך אליי את ידי, אך עריצתי היתה חזקה ממני בהרבה. לבסוף לא התאפקתי עוד וקראתי בקול — לכך בדיוק היא חיכתה! היא הרפתה ממני בן־רגע ופנתה אליי עורף כאילו לא אירע דבר, כאילו לא היא זאת שהשתוללה, כי אם מישהו אחר. בדיוק כמו איזה תלמיד המנצל את הרגע שבו המורה נפנה ממנו והוא מעולל איזה תעלול, צובט איזה ילד קטנטן וחלשלוש, נותן לו סנוקרת או בעיטה, דוחף לו במרפק ולאחר מכן שב וטומן את פניו בספר, כאילו משנן לו את השיעור: כך הוא מוליך שולל את המורה אחוז חמת הזעם, המסתער כמו עיט לשמע הרעש.
אך למזלי, נמשכה באותו רגע תשומת הלב הכללית אל משחקו המיומן של המארח שלנו, אשר גילם במחזה המוצג — אחת הקומדיות של סקריב — את התפקיד הראשי. כולם מחאו לו כף, ואני ניצלתי את הרעש, החלקתי מתוך השורה וברחתי לקצה הרחוק של האולם, לפינה הנגדית, שם נחבאתי מאחורי עמוד והבטתי באימה אל המקום שבו ישבה היפהפיה מהלכת האימים. היא עדיין צחקה מתוך טירוף, מאהילה בממחטה על שפתיה. עוד פעמים רבות שבה ופנתה לעברי, מחפשת אותי במבטה בכל הפינות, מן הסתם מצטערת מאוד על שהקרב המשוגע שלנו הסתיים כה מהר, וחוככת בדעתה מה לעולל עוד.
הנובלה “הגיבור הקטן” נכתבה בנסיבות לא שגרתיות, במהלך שמונה חודשי כליאתו של דוסטויבסקי במבצר בסט. פטרבורג ב-1849. הכול החל כשדוסטויבסקי השתתף בכמה מפגשים שארגן מהפכן בשם מיכאל פטרשבסקי, בהשתתפות קבוצה של סוציאליסטים אוטופיסטים. לא היו להם כל כוונות מעשיות, אבל הם נעצרו על ידי השלטונות. הם הואשמו במהפכנות. במשפט נקבע לסופר עונש מוות, שאחר כך הומר בארבע שנות עבודת פרך בסיביר.
אבל בשעת כליאתו טרם ידע על השנים המרות הצפויות לו, וכתב נובלה לירית המכילה כבר את זרעי העומק הפסיכולוגי של “האחים קרמזוב”, “האדיוט” ו”החטא ועונשו”. הסופר כבר היה בעל שם ברוסיה, בעקבות הרומנים “אנשים עניים” ו”הכפיל”, אבל עדיין לא היה סופר הדור.
“הגיבור הקטן” מביא את סיפורו של נער בן אחת עשרה, שמסופח שלא בטובתו לחבורת אצילים עשירים ונהנתנים. דמותו של הנער הצעיר והמבולבל מטרימה את גיבורי הרומנים הגדולים המאוחרים: דולגורסקי הניהיליסט בן התשע עשרה ב”עול ימים” וכמובן רסקולניקוב ב”החטא ועונשו”. דמויות אלה של נערים או גברים צעירים ומבולבלים שימשו היטב את דוסטויבסקי שביקש להאיר בזרקור את חוליי החברה שאותה היטיב כל כך לתאר. בנוסף, הם שיקפו את רוח התקופה המטלטלת בין קפיטליזם לסוציאליזם, בין מהפכנות לשמרנות, בין דת לחילוניות ועוד. שכן תמימותו של אדם צעיר שטרם גיבש סופית את דעותיו, מתאימה לתיאור הקונפליקטים הללו.
גיבורנו הצעיר נחשף לעולם ההנאות והבילויים של האצולה הרוסית בעת חופשתו. הוא צעיר ומבולבל, אבל טוב לב ותמים. בהדרגה הוא מתוודע לבוז, ללעג ולשנינות המאפיינים את ההתנהגות החברתית של האצילים.
“זה אחר זה התחלפו השעשועים: לא היה סוף להמצאות – רכיבה בסביבה בקבוצות שלמות, טיולים ליער, שיט בנהר, פיקניקים, ארוחות צהריים בשדה, ארוחות ערב בגזוזטרת הבית הגדולה, המוקפת בשלוש שורות פרחי נוי, שהציפו בניחוחם את אוויר הלילה הצח, עם תאורה נוצצת שבזכותה נראו הגבירות שלנו, שהיו גם כשלעצמן נאות אחת לאחת, עוד יותר מקסימות… ריקודים, נגינה, שירה… מובן מאליו שלשון הרע ורכילויות היו בנמצא, שהרי אלמלא כן לא היה העולם מתקיים, ורבבות בני אדם היו מתפגרים משעמום כמו זבובים”.
דוסטויבסקי לא הרבה לעסוק בדמויות של אצילים כפי שעשה טולסטוי, וניכר ב”הגיבור הקטן” שהוא נהנה לנעוץ בהם את כישרונו. אולי הייתה זאת התודעה הסוציאליסטית המתעוררת שבו, אבל בכל מקרה התיאורים נהדרים. לדמויות בנובלה אין שמות, ובכך הן מייצגות אף יותר את רוח התקופה.
הנער מתאהב בגברת M, אישה צעירה, נשואה ויפה המתאכזרת אליו בשנינות עוקצנית מעליבה. הוא סופג את העלבונות בשקט אבל מתמלא זעם. בצד פיקחותו והצלחתו החלקית לתפוס את העולם הבורגני, הרי הוא נער צעיר ככלות הכול, וכל טיפת תשומת לב מצד אישה יפה מעבירה אותו על דעתו.
ה”גיבור הקטן” מעורר הזדהות כפולה: גם בשל גילו הצעיר וגם בשל היותו חלש בעולם של חזקים ועשירים. אין לו דבר מלבד טוב לבו, רצונו להבין את העולם והצורך העז להיות נאהב. אפשר לראות בו טבע שעוד לא הושחת, בניגוד לגברים האחרים בנובלה:
“ראשית–כול, הוא היה אדם אירופי, מודרני, בעל גישות חדשניות המתפאר בהשקפותיו. הוא היה אדון שחור שיער, גבוה ומפוטם מאד, עם פאות לחיים בסגנון אירופי, אשר פניו הסמוקים אומרים שביעות רצון עצמית, שיניו צחורות כמו סוכר, יציבתו ג’נטלמנית למופת. אמרו שהוא איש פיקח.
כך קוראים בחוגים מסוימים לזן מיוחד של האנושות, שהשמין על חשבון הזולת, זן שאינו עושה כלום, אינו מוכן לעשות כלום, ואשר מרוב עצלנות ואפס מעשה משמש לו במקום לב גוש של שומן… אין להם במה לעסוק, חוץ מלהבחין בשגיאותיו ובחולשותיו של הזולת וללגלג לו. ומכיוון שמידת טוב לבם כמוה כשל צדף מאכל, אין זה קשה להם – עם אמצעי הגנה כאלה – לנקוט את הזהירות הדרושה כדי להתקיים לצד אנשים אחרים. ובכך הם מתגאים מאוד. אין להם ספק, למשל, שכל העולם חייב להעלות להם ‘מס עובד’, שהעולם הוא בבחינת צדף מאכל השמור עבורם לעת מצוא, שחוץ מהם כולם אווילים, וכל אחד משול לתפוח זהב, או לספוג שאותו הם יסחטו אם יזדקקו למיץ; והם משוכנעים שהם אדונים לכול ושסדר הדברים המשובח הזה נובע דווקא מהעובדה, שהם אנשים כה פקחים וכה נחושים בדעתם… האדם המפוטם חי את ימי חייו בצהלה ובשמחה; הכול מגיע לידיו מן המוכן”.
מזכיר לכם כמה בעלי הון חביבים בימינו המודרניים? כך היא ספרות טובה, לוכדת מעמקים בבסיס ההוויה האנושית, ואינה מתיישנת. ולמעשה הדברים יכולים לחול בימינו על חלק ניכר מהעולם המערבי הדשן. באחד מקטעי המשבר שלו יוצא גיבורנו לשדה לצפות בקוצרים, בעניים העוסקים בעבודת עמל, אבל פרט לכך הם אינם מופיעים בסיפור.
שיא הנובלה הנו הקטע שבו מתנדב “הגיבור הקטן” לרכוב על סוס פרא, בעקבות עקיצה של אהובת נפשו. זהו מעשה טירוף, שכן מדובר בסוס פרא מסוכן שאף רוכבים מנוסים נרתעים מלעלות עליו, ולמזלו הדבר לא נגמר באסון. וגם בסצנה זו אפשר לראות את גאונותו של הסופר, היוצר בנער הקטן אב טיפוס לכל הגברים הששים אליי קרב. שכן מהו גבר נלחם אם לא נער מתבגר הכמֵה להערצה ולחסדיהן של נשים?
הנובלה פורסמה רק ב-1857, שנים אחרי שחרורו של הסופר הרוסי מסיביר. רוח לירית שורה עליה, ומפתיע הדבר שנכתבה בכלא.
בתום שנות שתיקתו המשיך דוסטויבסקי ליצור את הרומנים המופתיים שלו. “הגיבור הקטן” הנו בבחינת מבשר מוצלח להישגים שעמדו בפני פיודור מיכאילוביץ’ דוסטויבסקי.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
אין עדיין תגובות