החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הגורם הבלתי סביר

מאת:
הוצאה: | 2023 | 384 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

"התיק הזה מקולל," אמר לבסוף בקול סדוק. "כל מי שנוגע בו נפגע, מת… גם אני שילמתי מחיר אישי יקר. התקרבתי מדי, לא ראיתי דברים…"

איש לא שיער בנפשו שהסרקופג, ארון הקבורה הנדיר והיפהפה שקיבל מוזיאון בניו יורק בהשאלה מרשות העתיקות הישראלית, יטמון בחובו סוד אפל ומצמרר. במהלך שיקוף פשוט בשדה התעופה, נפתחת קופת שרצים של הסתרות ושקרים השולחים זרועות הרחק אל העבר.

מיהי הגופה המסתורית בארון הקבורה המרהיב, וכיצד הגיעה לשם?

מה שמתחיל עבור רב פקד שולי ברזני, ראש הצוות ביאחב"ל, כהסחת דעת מחקירת פשע מאורגן, הופך עד מהרה לתעלומה מסובכת ותובענית. ראיות שהתקררו זה מכבר, כתבי חידה עתיקים, מאבקי אגו ויוקרה ואמיתות היסטוריות המבקשות לראות אור, אך מוסתרות היטב תחת תלי־תלים של הטעיות; כמרים, אקדמאים, הוזים ומטורפים, נזירות, שודדי עתיקות ובחורה אחת צופנת סוד — כולם מציפים  ומסחררים את שולי וצוותו. ככל שהחקירה מתקדמת ושולי מתקרב עד כדי אובדן האובייקטיביות, כמעט, נדמה שהסרקופג על רזיו הרבים, רק הולך ומתרחק ממנו…

הגורם הבלתי סביר, הספר השני בעלילותיו של רב פקד שולי ברזני, הזאב הבודד והרגיש, המכור לעבודתו ביאחב"ל, ניחן בעלילה קצבית, מקורית ומפתיעה. לוי־שלו ממשיכה לשרטט ביד יציבה ובוטחת עלילת מתח נפתלת, הנטועה היטב במציאות הישראלית, אך בה בעת מרחיקה עוף אל מעבר לזמן ולמקום, ומגלה שכולנו, בני האדם, רק פיונים במשחק האקראי והגדול שנקרא "החיים".

מיכל לוי-שלו נולדה בתל אביב וגדלה בשכונת מעוז אביב. בתחילת שנות השמונים סיימה לימודי עיצוב טקסטיל ב"שנקר" ועבדה שנים כמעצבת. הגורם הבלתי סביר הוא ספרה השני; קדם לו

ידי הכובסת, המגולל אף הוא את עלילותיו של שולי ברזני, וראה גם הוא אור בהוצאת כנרת, זמורה, דביר.

מקט: 15101640
"התיק הזה מקולל," אמר לבסוף בקול סדוק. "כל מי שנוגע בו נפגע, מת… גם אני שילמתי מחיר אישי יקר. התקרבתי […]

פרולוג:
פגישה עם אלוהים

כמעט פיספסתי את התחנה. מזל שהתעוררתי. מרוב מהירות שכחתי לקחת את המעיל, זה שקיפלתי וישנתי עליו ברכבת.

מרץ. אחת־עשרה בלילה, קור אימים בחוץ. הכול סגור. עדיין לבוש בגדי עבודה, חולצת פולו ארוכה ומתחתיה חולצה קצרה, אבל הקור… כלב לא היה בחוץ. רק מרחק הליכה קצר לחדר, משהו כמו עשר דקות ברגל. כולי קפוא, לא יכול לזוז.

אמרתי לעצמי שאם יהיה משהו פתוח, אני אכנס לשתות איזה תה חם. זה יחמם אותי עד החדר. בסוף מצאתי בר קטן פתוח. זה שתמיד פתוח, בצד השני של התחנה, משמאל. היו רק כמה אנשים, אולי שלושה. ישבו על כיסאות גבוהים מול הברמן. מקום מעפן. קטן ואפל. לפחות השמיעו שיר שאני אוהב, 'כרטיס לגן עדן' של הדייר סטרייטס. התיישבתי מול הברמן וביקשתי תה.

'אני יכול לעשות לך מים חמים עם נענע, אין לי שקיות תה,' הסתכל עלי כאילו הייתי איזה חייזר. 'זה בר יין.' חתיכת אנטיפת. אמרתי לו טוב, שיהיה. העיקר שמשהו יחמם אותי. אף פעם אני לא שותה מים חמים עם נענע. זה לא תה. אולי של כל הפלצנים ששותים מים ירוקים עם עלים, אבל זה לא תה. סתם חרטא.

ואללה, האנטיפת הביא לי ספל! עם מים חמים והרבה נענע. שפכתי לתוכו שתי שקיות סוכר. האדים של התה חיממו לי את הפנים והידיים התחממו על הספל. מצבי השתפר. ה'תה' היה לגמרי לא רע.

לצדי, מצד ימין, ישב אדם לבוש מעיל צמר שחור עם צווארון מורם שכיסה את עורפו. הוא נראה לי מה זה מוכר, פנים מוכרות. נראה כמו אמן או אולי איזה מרצה שהיה לי באוניברסיטה. זָקָן לבן מכובד, שיער לבן ארוך מסורק לאחור, חפרתי בראש מאיפה אני מכיר אותו. זה על קצה הלשון. לא, לא זוכר.

'בסוף זה יצליח לך,' שמעתי קול מכיוון האיש המוכר. קול נמוך, נעים, קול רדיופוני. הסתובבתי אליו. הוא לא דיבר, גם לא הסתובב אלי. אולי הוא לא דיבר? אולי זה סתם היה נדמה לי? משהו בפנים היה כל כך מוכר. הוא לא היה איזה סבא זקן, הפנים שלו היו… צעירות, מפוסלות. שפתיים עבות בשרניות, אף מרשים, מעט מחודד, עיניים גדולות, ערניות ומעליהן גבות מעוגלות שחורות שהבליטו עוד יותר את השיער והזקן הלבן. בטח איזה אמן. חזרתי לשתות מהתה. רק לרגע הזזתי את העיניים וכשהסתכלתי שוב ימינה הזקן כבר לא היה שם.

'הוא הלך?' שאלתי את האנטיפת. 'מי הלך?' ענה בשאלה. 'זה, האיש הזקן שישב פה.' האנטיפת הביט בי הפעם כמי שראה חייזר מטורלל. 'איזה זקן?'

בסוף זה הגיע, הזיכרון. כמו וילון שנפתח, נזכרתי מאיפה הפנים הללו. ההוא מהקפלה הסיסטינית, מהציור של מיכלאנג׳לו. היד שנשלחת, האצבע שאף פעם לא נוגעת באצבעו של אדם… אני פגשתי את אלוהים. בסוף זה יצליח לי, ככה הוא אמר. בסוף אני אראה להם. לכל הפלצנים, כל אלה שמתפקעים מערך עצמם. אני הוא זה שיודע. הם, לא יודעים כלום.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הגורם הבלתי סביר”