מכה קשה ניחתת על שחקני "העשיריה הפותחת": אלכס מכנס את חבריו ומודיע להם כי הוא נאלץ לפרוש מהקבוצה עקב מחלתו הקשה. הוא מאושפז בבית החולים ובמשך שבועות ארוכים מסרב לקבל מבקרים, כולל את שחקני "העשיריה הפותחת". כל אותו זמן הקבוצה חווה משבר עמוק: שרשרת הפסדים בליגה, הידרדרות אל תחתית הטבלה ושחקנים שחדלים להאמין בעצמם. כדי לעצור את כדור השלג, מחליט תומר להגיע אל בית החולים ולבקר את חברו הטוב ביותר.
קטגוריות: מבצעי החודש, המלצת הצוות, ילדים ונוער
הספר זמין לקריאה במכשירים:
27.00 ₪
מקט: 4-584-59
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מכה קשה ניחתת על שחקני "העשיריה הפותחת": אלכס מכנס את חבריו ומודיע להם כי הוא נאלץ לפרוש מהקבוצה עקב מחלתו […]
1. קומה 7 – מלבן המתכת המפלצתי עשה דרכו בעצלתיים במורד הרחוב הארוך. קולות שקשוק, המהום, שריקה, חריקה וחוזר חלילה ליוו את הדרך המתמשכת. לעתים, מיד לאחר קול רועם במיוחד, שנשמע כמו שריקה של אלף קומקומים, הפסיקה המפלצת את דהירתה. היא פתחה את פיה, בלעה מספר נוסעים נוספים פנימה ובמקביל פערה חור נוסף בבטנה, כדי לפלוט החוצה נוסעים שהגיעו ליעדם. אז, לחץ נהג האוטובוס על דוושת הגז וחידש את נסיעתו.
בכל פעם שעצר באחת מהתחנות שבדרך, כדי לבצע את פעולות הפליטה והבליעה הקבועות במסלול שלו, קרא הנהג בקול את שם התחנה: “רחוב ביאליק”, “משטרת רמת גן” ו”צומת גהה”. הנהג המשיך לנסוע וחצה כביש סואן במיוחד.
“פתח תקווה, אסם לשעבר”, קרא בקול. הוא הצביע על מבנה גדול, מוקף בחומה והודיע לאיש הזקן שעמד לצידו: “כאן היה פעם בניין בית החרושת, אדוני. כאן אתה צריך לרדת”. הקשיש הודה לנהג וירד באיטיות מהאוטובוס. ליבי החל לדפוק במהירות. אנחנו מתקרבים, ידעתי, עוד תחנה אחת, מקסימום שתיים – והגעתי.
את המסלול הזה כבר הכרתי. הייתה זו הפעם השנייה ב-24 השעות האחרונות שעשיתי את הדרך הארוכה מתל אביב, דרך רמת גן, בואכה העיר פתח תקווה. בפעם הראשונה, אתמול, הגעתי ממש עד לשערי בית החולים, אבל לא היה לי מספיק אומץ כדי להיכנס פנימה. הפעם, קיוויתי, לא אוותר לעצמי. אני מוכרח לראות אותו. חוץ מזה, אני חייב למסור לו את המתנה שהבאתי איתי.
“בלינסון”, צעק הנהג ואוזני התחדדו. יחד עם שלושה נוסעים נוספים פניתי אל קצהו השני של האוטובוס. לפתע, האט הנהג את נסיעתו בפתאומיות ובלם את האוטובוס בבת אחת.
“שים לב לאן שאתה הולך”, גערה בי גברת מבוגרת. היא השתלטה על ספסל כפול – ארבעה מושבים, שניים מכל צד. על המושבים מולה ולצידה נערמו סלי הקניות שלה, עמוסים בכל טוב. למזלי ולמזלה, כתוצאה מהבלימה הפתאומית, עפתי רק אל עבר אחד המושבים הללו ולא על האישה. קמתי וניערתי את עצמי, תוך כשאני ממלמל מילות התנצלות חרישיות. מיהרתי לברוח אל דלת היציאה האחורית של האוטובוס – בדיוק כשזה הגיע ליעדו.
ירדתי במדרגות במהירות ונעמדתי במקום. התבוננתי מסביבי. מולי ניצב בית החולים, שהשתרע על פני שטח עצום מימדים ועל פני מספר רב של מבנים. גם את המשך הדרך כבר הכרתי היטב. עברתי את התור לבידוק הביטחוני, בדרכי ל”שער קפלן” המוביל אל בית החולים “שניידר” לילדים. זהו המקום בו רציתי כל כך לבקר וזהו גם המקום ממנו פחדתי יותר מכל.
כעבור מספר דקות מול שער הכניסה ל”שניידר” וממש כמו אתמול, הרגשתי פעם נוספת רעד בכל גופי. להיכנס או שוב לוותר? לדחוף את הדלת הלבנה הגדולה שניצבה מולי או לחזור על עקבותיי בשנית? היססתי והיססתי עד שלבסוף הושטתי את ידי קדימה, דחפתי את הדלת בחוזקה וצעדתי לתוך החלל הארוך והמואר.
ככל שהתקדמתי, חשתי ביטחון הולך וגובר, כמי שבטוח שהוא פועל נכון. אז מה אם הוא לא רוצה לראות אותי? אז מה אם הוא החליט, מיד לאחר שידע כי הוא חייב להתאשפז בבית החולים, שהוא לא רוצה לראות אף אחד מאיתנו? עבר כבר זמן רב, רב מדי. כל כך הרבה חוויות משותפות עברנו יחד. אנחנו חייבים להתראות שוב.
בכניסה לבית החולים “שניידר” ישבו שתי פקידות משועממות.
“איך אנחנו יכולות לעזור?” שאלה אחת מהן, מעליה ניצב שלט מאיר עיניים “מודיעין”.
“אה… אני מחפש את חבר שלי, אלכס… אלכס טקצ’נקו”.
“רגע, תן לי רגע לבדוק”.
הפקידה תקתקה במהירות במקלדת המחשב שלה, הרימה את ראשה מהמסך ואמרה: “חדר 112, קומה 7. תמשיך ישר בפרוזדור ותיקח את המעלית שמצד שמאל”.
צעדתי במסדרון הארוך. המקום היה עטוף בשטיחים מקיר אל קיר והקירות מימיני ומשמאלי היו צבעוניים ושובי לב. לרגע קל שכחתי שאני נמצא בבית חולים. את הקירות מילאו ציורים יפים ששיוו למקום מראה של ממלכת ילדים קסומה. התעכבתי ליד אחד הציורים.
“לד”ר לביא היקר, תודה על העזרה, המקצועיות, הנכונות והאהבה, שלך תמיד, משפחת כהן”, נכתב בקטן, בשולי הציור, בכתב יד עגלגל. לידו, בכתב יד ילדותי עוד יותר, היה תלוי ציור מקסים נוסף, בשוליו נכתב כך: “לד”ר סעיד ולכל הצוות, הייתם גדולים! בזכותכם אני בריאה! שלכם, מור שושן, בת שמונה, נתניה”.
המשכתי במסע הארוך. נכנסתי לאחת המעליות ולחצתי על הכפתור המוביל לקומה השביעית. רגע לפני שנסגרה הדלת, נכנס למעלית ילד קטן לבוש בפיג’מת בית חולים ולצידו מלווה ,לבושה בחלוק לבן. הילד צחק ואמר: “נו, תפסנו את המעלית הביתה ברגע האחרון… יאללה, מחכים לנו”. הוא לחץ על כפתור במעלית. האחות חייכה אליו בחזרה ואז פנתה אליי: “אתה קרוב משפחה של חולה?”
“אה… לא… שחקן באותה הקבוצה… אה… חבר”, עניתי בקושי.
“רק כדאי שתדע, יש רק עוד חמש דקות לזמן הביקור. אתה צריך למהר. אם תפספס, הדלתות נסגרות אוטומטית. תצטרך לבוא ביום אחר וחבל. אלו הכללים כאן”.
המעלית עצרה בקומה השנייה. “קומה שנייה, מחלקת ילדים ב'”, נשמע קול מסתורי קורא, כאילו חיקה את קריאותיו של נהג האוטובוס שהוביל אותי עד לכאן.
“הכי חשוב, שרק יהיה בריא, החבר שלך”, הוסיפה האחות את פגישתנו הקצרה, רגע לפני שהשניים יצאו מהמעלית ונעלמו.
נשארתי לבדי. המעלית התעוררה לחיים והחלה לעשות את דרכה מעלה, לעבר הקומה השביעית. עם קצת מזל, עוד מעט אראה את אלכס. עכשיו אני חייב למהר כי זמן הביקור עומד להסתיים בכל רגע. אבל כשהמעלית עצרה בקומה השביעית והקול הקורא הודיע הפעם: “קומה שבע”, צעדתי רק צעד אחד בלבד מחוץ למעלית ושוב קפאתי במקום. הרגשתי כאילו רגליי תקועות עמוק בתוך גוש קרח. לא זזתי במשך מספר רגעים שנראו לי כמו נצח. הפחד מפני הלא נודע שב ושיתק את איברי ואת מחשבתי. ומה אם אני טועה? ומה אם אראה משהו שאסור לי לראות?
“אתה בסדר, ילד?” שאל רופא שחלף במקום. על חלוק הרופאים שלו הוצמדה תווית קטנה עליה נכתב: “ד”ר סעיד”. הוא היה לבוש חלוק לבן ולצווארו מכשיר סטטוסקופ לבדיקת דופק, אליו הצמיד בובה קטנה של דובי.
“אה, כן… תודה”, התעשתי.
“לאיזה חדר אתה צריך?” שאל ד”ר סעיד.
“112”.
“אם כך, אתה מוזמן לבוא אחרי. אני אחראי על האזור הזה. מה שם החולה?”.
“אלכס טקצ’נקו, אדוני”.
“אלכס? הכדורסלן? איזה כיף שהוא מסכים שיבואו לבקר אותו! הוא לא אמר לי… הממזר… איזה בחור נהדר… חדר 112. הנה, זה פה”.
ליבי שוב קפא. האם אני עושה את הדבר הנכון? האם אלכס יחייך כשיבחין בי, או שישליך אותי מהחדר בבושת פנים? ואיך הוא נראה אחרי תקופה ארוכה כל כך בבית החולים? אבל את הנעשה כבר לא ניתן היה להשיב. צעדתי אחרי הרופא ובעודי חושב מה לעשות, הוא דחף קדימה את דלת החדר ונכנס פנימה.
אלכס שכב על המיטה. הוא היה חיוור וכחוש. על ראשו חבש כובע מצחייה עם סמל “העשיריה הפותחת”. מתחת לכובעו, הבחנתי מיד, לא נותר שיער רב. גופו של אלכס היה מחובר למספר מכשירים שהשמיעו צפצופים ללא הפסקה. ידו חוברה לצינור נוזלים שקצהו השני היה מחובר לשקית גדולה.
אלכס שכב על גבו בעיניים עצומות. גופו מילא את המיטה מלוא אורכה. שתי ידיו חיבקו אל חזהו כדורסל כתום.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “העשיריה הפותחת 3 הכל אפשרי”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות