ערב יציאת העשיריה הפותחת לטורניר בינלאומי ביוון, בהשתתפות קבוצות הילדים של מועדני הפאר של אירופה, שומע דורון ידיעה מרעישה: בדרך מקרה מגלה "האקדוחן" – הקלעי הממושקף – כי הוריו החליטו להיפרד. מרגע זה נפשו סוערת. הוא אמנם מצוי בכושר קליעה מצוין, אבל ידיו רועדות ללא הפסקה והוא מתקשה להתרכז במשחק האהוב עליו. הטורניר, שהיה אמור להיות ההזדמנות הגדולה שלו לחשוף את עצמו, הופך עבורו לסיוט ממושך. דורון נשבר. הוא מחליט לנטוש את חבריו בעיצומם של המשחקים ולחזור הביתה, לישראל.
קטגוריות: המלצת הצוות, ילדים ונוער
מקט: 4-1121-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ערב יציאת העשיריה הפותחת לטורניר בינלאומי ביוון, בהשתתפות קבוצות הילדים של מועדני הפאר של אירופה, שומע דורון ידיעה מרעישה: בדרך […]
1. כשהידיים שלי רעדו – קרה לכם פעם שרעדו לכם הידיים? ולא, אני לא מתכוון לתחושה שאתם מרגישים כשקצת קר בחוץ ושכחתם אולי ללבוש את הסוודר שאמא ואבא הכינו לכם, או להקיף את צווארכם בצעיף מגן ומחמם. אני מתכוון לרעידות מסוג אחר לגמרי – מהסוג הארוך והבלתי ניתן להפסקה, ושאין שום קשר בינן לבין מזג האוויר שבחוץ. עוד לא ירדתם לסוף דעתי? אנסה להסביר את עצמי פעם נוספת. מכירים את ההתרגשות שאוחזת בכם לפני מבחן חשוב? כשלפעמים הידיים שלכם רועדות מעט, בדיוק כשהמורה מחלקת סוף-סוף את דפי הבחינה, אחרי ימים של הכנה? הלב דופק בחוזקה, אתם אפילו אולי מזיעים מעט, לחוצים, נרגשים, ואז אתם מקבלים את דפי המבחן, נושמים עמוק ו… אחרי שאלה אחת או שתיים, אם מזלכם שיחק לכם ואתם מבינים שיש סיכוי לא רע שאתם דווקא בקיאים בחומר, הרעידות האלו עוברות, ותחושה של הקלה ממלאת אתכם.
אז זהו, שאני מתכוון בדיוק לרעידות מהסוג המסוים הזה, שבהן הידיים באמת רועדות, הלב מרשרש, הבטן רועשת וגועשת, תחושת חום מציפה את כל הגוף, כמו גוש לבה רותח. רעידות שאומרות דבר אחד: אני דרוך, אני נרגש ואני יודע שמשהו גדול באמת הולך לקרות. ברגעים כאלה אתה חש כאילו האדמה היא שמשקשת תחתיך, בעוד הגוף רק מתרגם את התחושות שהקרקע מעבירה אליו לשפה המובנת רק לך.
אבל תאמינו לי שלא הייתי מתעכב על כל זה, אילו מה שקרה לי היה סתם רעידות רגילות, כאלה שבאות והולכות מעצמן, כמו לפני מבחן, הופעה לפני קהל בטקס של בית הספר, או התרגשות שאוחזת בך כשאתה, נניח, פוגש מישהי שמוצאת חן בעיניך. ממש לא! הרי לא הייתי מעז לבזבז את הזמן היקר שלכם ושלי סתם כך. אני מספר לכם את מה שעבר עלי, כי אני בטוח שמה שקרה לי לא קרה לאף אחד מכם. באותם ימים שחורים משחור, תקפה את הגוף שלי מגיפת רעידות בלתי נשלטות: קשות, ארוכות, ובלתי נפסקות. כל מה שניסיתי לעשות כדי להילחם בהן לא עזר.
שימו את עצמכם לרגע במקומי. דמיינו שִקשוק בלתי פוסק שאוחז בעצמותיכם, דמיינו שאתם לא מסוגלים לאחוז בכוס מים כדי לשתות או במזלג כדי לאכול, שקשה לכם אפילו להשתמש בטלפון הנייד או במחשב. הידיים שלכם רועדות בלי הפסקה, המחשבות שממלאות את מוחכם מטריפות אתכם ואתם מחכים שהכול כבר ייגמר. אבל לא. זה רק נמשך ונמשך. הדקות הופכות לשעות, השעות לימים ומרגע לרגע אתם מרגישים איך הגוף מפסיק לתפקד.
ועכשיו, קחו את כל הדברים האלה שנניח קורים לכם ותארו לעצמכם שאתם שחקני כדורסל בהעשיריה הפותחת. ולא סתם שחקני כדורסל, אלא כאלה שהדבר הכמעט יחיד שהם אוהבים ויודעים לעשות הוא לקלוע אל הסל. כי כל זה קרה לי, דורון הופמן, השחקן שנחשב לקלעי הטוב ביותר של העשיריה הפותחת, לצלף המושלם, השולף המהיר והמדויק ביותר, השחקן שלא יודע החטאה מהי מכל טווח שיבחר. בשביל אחד כמוני, עם תפקיד כמו שהיה לי בהעשיריה הפותחת, פגיעה כזאת הייתה לא פחות מקטלנית.
ואם אתם לוקחים בחשבון את הזמן שבו התחוללה הקטסטרופה הזאת, בדיוק כשהייתי בכושר הקליעה הטוב ביותר בחיי, ובדיוק כשיצאנו לטורניר הבינלאומי הראשון בתולדות העשיריה הפותחת, מול כל קבוצות הפאר של אירופה – אתם כבר בטח מבינים למה אני חייב לספר לכם כיצד הכול קרה.
אז הצטרפו אליי למסע ארוך, מלא תלאות ורגעים קשים. המסע אל תוך הנפש הסוערת שלי.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “העשיריה הפותחת 4 בין שניים” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות