הר הוליד עכבר – השנים ערב קום המדינה היו שנים סוערות. המאבק נגד הכיבוש הבריטי הגיע לשיאו. הכנופיות הערביות החלו בפעולות אלימות נגד היישוב היהודי הקטן וצבאות ערב התכוננו להיכנס כאילו לטיול, לכבוש את ישראל – בעת ההיא עדיין פלשתינה – ולזרוק את היהודים לים.
ברור וגלוי היה לכול שהיישוב היהודי נערך לְמִגְנַנָה. תנועות המרי, ההגנה האצ"ל והלח"י היוו את עמוד השדרה של הפעילות הזאת. הקושי להיערך להגנה היה כפול ומכופל. ראשית היישוב היהודי היה קטן במספרו. קרוב ל- 600.000 איש בסך הכול. שנית השלטון הבריטי בכול תקופת המנדט ובמיוחד לקראת סופהּ, היה עוין את הישוב היהודי בצורה יוצאת דופן. הדבר ידוע ואין צורך להכביר מילים בעניין זה.
עוד בצעירותי, בהיותי ילד ותלמיד כיתה ו' שמעתי בחגיגיות ובגאווה בלתי מוסתרת גובלת אולי ביהירות, על פעולות תנועות המרי העברי שהגיעו לשיאן, בעיני לפחות, ב"ליל הגשרים", שמטרתו הייתה לבודד את ארץ ישראל מהמדינות שאיתן היה לה גבול משותף. מן הסתם גם השלטון הבריטי סבור היה שפעולה זו שברה שיאים וחצתה קווים אדומים. בתוך שבועיים מליל הפיצוצים, בסוף יוני 1946, פעלו כוחות הביטחון הבריטיים באורח נחרץ והפעילו מבצע מעצרים המוני שכלל קרוב ל- 3,000 איש ממנהיגי היישוב.
המבצע הבריטי "בּרוֹדסַייד" שהיה למעשה שורה של מבצעים מתמשכים, תוכנן על ידי הצבא המנדטורי בסודיות רבה. אבל פלוני, צבי זהבי תושב ראשון לציון, הצליח להשיג את פרטי המבצע מקצין אחד של חטיבה בריטית שחנתה במחנה סרפנד כיום צריפין, ולהעביר את המידע לש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה". וכך ניצלו רבים ממנהיגי היישוב.
אילו היה מישהו אומר לצבי האמור כי שם משפחתו "זהבי" גרם לזקיפות קומה ל"פַנְטֶה" מרחוב רח"ש במושבה הותיקה חדרה, היה משתומם ללא גבול הואיל ולא שמע מעודו את השם הזה ואולי אפילו לא שמע על רחוב רח"ש. אם כי הדעת נותנת שאת השם "חדרה", שמע מן הסתם בעבר…
ברחוב שלנו רחוב רח"ש במושבה, התגורר ילד בשם מלאכי זהבי שזכה לכינוי שמקורו לא ברור: "פַנְטֶה". איש לא הכירו בשם "זהבי", מלבד הדוור מחלק הדואר. כל דייר ברחוב שנשאל אם הוא מכיר את מלאכי זהבי היה מניד את ראשו בשלילה תקיפה.
והנה, חרושת השמועות שפעלה בעיר הבליטה את השם צבי זהבי. ופַנְטֶה נהג בחוכמה ובתבונה יוצאי דופן, עשה שימוש מושכל בהזדמנות שנקרתה לידיו ונִיכֵס לעצמו שיוך משפחתי לגבור המחתרת מראשון לציון. מה שמלמד שפַנְטֶה ניחן בחוכמה עממית ובעורמת איכרים.
אבל לא רק פַנְטֶה מרחוב רח"ש זכה בתהילת רגע. אל תוך מסגרת אחד ממבצעי המעצרים שכונה "אגאתה" בפי הבריטים, ולימים כונה בשם "השבת השחורה" על ידי היישוב היהודי, נקלע שלא בטובתו אברהם ברוך, אחד מתלמידי כתתנו. הוא, יחד עם שורה של נכבדים ו"עמך" מן השורה, נלכד בעוצר שהוטל על קיבוץ מעבָּרוֹת ובילה שם בתנאי מעצר מספר ימים עד שעלה בידי נכבדי חדרה לשחררו.
ייתכן ונשא שם סאת ייסורים ומכאובים שהסבו לו צער ועוגמת נפש. אבל כאשר חזר לבית הספר גָדַל כבודו והֶעֱצִים עד מאד. לדעתי, כמו גם לדעת רבים, היה זה תגמול ופיצוי הולם מעל ומעבר לסבלו בזמן המעצר שנכפה עליו במעברות.
אירועי "השבת השחורה" והמעצרים בעקבותיהם הזניקו לתודעה בנסיקה חדה את הנושא שרחש כל הזמן מתחת לשטח ואשר ניתן היה כמעט לגעת ולחוש בו באווירה: התרומה האפשרית של צעירים, תלמידי בית ספר יסודי למאמצי ההגנה של היישוב היהודי.
ואולם להוותנו, מכול מקום בינתיים, נאלצנו אנו הילדים להישאר מחוץ למערכת ההגנה ולהסתפק בהאזנה לשמועות ולרחשים על פעולות תנועות המרי. לתלמידי בית הספר העממי – כפי שנקרא אז בית ספר "ארלוזרוב" – שיחק המזל. בית הספר היה משופע בעצי איקליפטוס ענֵפים שנשתלו בחדרה בתקופת ייבוש הביצות. בלב חורשות עצי האיקליפטוס, בין העצים רבי הנוף האלה שכן צריף תנועת הנוער של תנועת "הצופים" שבו התנהלו בלילות אימוני קפ"פ – קרב פנים אל פנים, של צעירי ההגנה. בערבים התכנסו צעירי חדרה אשר פעלו במסגרת "ההגנה" – לאימונים; בעוד אנו הילדים – מתַצְפּתִים…
צעירי ההגנה היו מסודרים בשורה ומצוידים במקלות קפ"פ כלומר, מקל, כדוגמת מקל של מטאטא, באורך של כ- 70 ס"מ, שנועד לקרב "פנים אל פנים". לפקודת המדריך "היכון ראש" הרים כל חניך ביד אחת את המקל מעל לראש ואת היד השנייה הכין לתמיכה במקל שנועד לרדת כלפי מטה כאשר ינחית עליו התוקף מכה. וכך נמשכו האימונים כאשר לפי פקודת המדריך החליפו החניכים את מקום המקל המגונן מעל הראש, לצד ימין ב"היכון ימין", לצד שמאל, ב"היכון שמאל", וכדומה.
הצפייה באימוני הקפ"פ של צעירי ההגנה, הגביהה לשיאים לא ישוערו את רצוננו העז להיות חלק מתנועות המרי של המחתרת. אבל מה יכולנו לעשות? באיזה תפקיד היינו אנו עשויים לתרום?
התשובה לשאלות הללו חִלְחלָה לאוזניים להוטות בעזרת שמועות באוויר שהגיעו בדרך לא דרך מירושלים. ספרו על תפקידם המסוכן והחשוב של ילדים ונערים בתפקידי קישור בין עמדות של תנועות המרי הפרושות ברחבי בעיר.
אולי אוכל גם אני לשמש קַשָּר, חשבתי בליבי. הרי כבר לפני מספר חודשים אחדים חגגתי בר-מצווה…?
מערבית דרומית לחדרה השתרע הכפר הערבי אינפיאַת. מצד מזרח – שני כפרי פורעים האחד, קאקון, ומשנהו עתיל. כפר הליסטים הידוע לשמצה עתיל, היה ממוקם במתחם "חוכ-אל-וסע", על גבעה המתנשאת על סביבותיה וחולשת על מסילת הברזל. במזרח גבלה קאקון בכפר אֶ-שְוויכָּה ובצפונהּ בח'ירבת מנשיה, החוסמת את הגישה הישירה בין חדרה לבין קיבוץ עין החורש. אין צורך להיות אסטרטג מבריק כדי לדעת שה"הגנה" הייתה מעוניינת מאד לחצוץ בין הכפרים העוינים הללו מחד, ומאידך לקשר בין הכוחות מחדרה לבין אלה שבעין החורש…
איך יתקיים הקשר בין הכוחות המגנים?
האם לא דרוש נער צעיר, מיומן, מיטיב לרוץ אורח כַּצֶבי וכאיל, והעיקר מיטיב להכיר את אופיין הבוגדני של ביצות אינפיאת? והרי אני הכרתי היטב את הביצות האלה עוד מתקופת החופש הגדול שבמהלכה עבדתי בשדות העגבניות והמלפפונים של אהרון פרנק, מנהל ביח"ר לשימורים "פּרִיזֶה".
זהו. יש מצב. יש צורך ממשי בקישור באזור מוגדר ויש תיאור תכונות הדרושות לבעל תפקיד הקַשָּר… התפקיד מתאים לי כמו כפפה ליד. לא נותר לי אלא להמתין לקריאה אל הדגל! ובאמת המתנתי. המתנתי והמתנתי והקריאה בוששה לבוא.
מי אני ומה אני? נשארתי בחוץ.
וכי יתְמַה הַתָמֵה וישאל השואל. מה הרבותא בתפקיד קַשָּר? לא נותר לי אלא להפנותו לספר המעולה "באש ובחרב", שהיה ברשימת "ספרי החובה לקריאה" בבית הספר העממי בחדרה. בשנת 1654 עלה החאן הטטארי וחַבָר לעוכר ישראל בוגדן חמילניצקי, שעמד בראש הקוזאקים הז'פורז'יים. שני הפורעים האלה הטילו מצור על העיר הפולנית זְבַּרָז', הממוקמת בחיק נהרות רבי שֶטֶף והמוקפת ביצות משלושת עבריה. מפקד החיל הנָצוּר העריך, כי לא יאצור כוח ימים רבים נוספים להתגונן בפני הצרים עליו.
הכרח גמור היה לשלוח קַשָּר לוורשה ולהזעיק לעזרה את המלך הפולני יאן קַז'ימְיֶרְז'.
ראש הגדוד, יאן סקשֶטוסְקי התנדב למשימה. שחה בין הביצות, התגנב בין ביצורי הטטארים והקוזאקים, ואחרי תלאות וקשיים לאין ספור הגיע לארמון המלך יאן קַז'ימְיֶרְז' בוורשה על גדות הויסלה והזעיקו לעזרה. העזרה, אכן הגיעה בזמן. זברז' ניצלה וראש הגדוד האלמוני יאן סקשֶטוסְקי, הפך לגיבור לאומי וזכה לתהילת עולם!
אבל מה לנו להרחיק עד פולין שבשנות ילדותי הייתה מעבר להרי החושך. כל תלמיד במושבה הותיקה בחדרה, ואני משער שגם כל תלמידי היישוב היהודי בארץ, ידע כיצד שיבש חושי הארכי את עצת אחיתופל. ואולם חושי הארכי לא הסתפק בסיכול העצה, אלא גם שאף למלא את תפקיד החפרפרת לפי מיטב ספרי הריגול. לפיכך, צריך היה להעביר הודעה חיונית למלך דוד ולייעץ לו שלא להלין את העם ולהמשיך במנוסתו עד אחרי מעברות הירדן. אם הידיעה הזאת לא תגיע לאוזני המלך אזי הודעה חיונית בעלת ערך – תיהפך למידע חסר ערך.
והא בעיה: איך תועבר הידיעה? הלוא חושי הארכי – יתרונו בשכלו וכוחו איננו ברגליו. יגעת ומצאת. יהונתן ואחימעץ, שני בני הכוהנים קלי הרגל מעין רוֹגֶל, ישמשו כקַשָּרים!!! ואכן, הידיעה מחושי הארכי הגיע בשלום לדוד המלך המודח, וסוף מרד אבשלום – ידוע לכול.
איזה ייאוש, ואיזה מפח נפש. ישנם כאלה – כמו יאן סקשֶטוסְקי וכמו יהונתן ואחימעץ – ענקים רבי פעולה וקלי רגליים של העולם החדש ושל העולם העתיק. ואני מה? אני כבר לא מדבר על מעורבות ובהתכתשות בין מלכים לבני מלכים או למישהו בשיעור הקומה של יאן סקשֶטוסְקי, אלא סתם קַשָּר מן השורה. אפילו למלא תפקיד כזה אינני יכול…
וכך חלפו להם שבועות וחודשים ובליבי התרוצצו רגשות מסוכסכים, צפייה ואכזבה, תקווה ותסכול.
והנה בוקר אחד, עם הישמע הצלצול בבית הספר, בעודי מדשדש לעבר הכיתה, ניגש אלי שרולקה דָרוֹוִיש הבוגר ממני בשנה, וללא התרעה וללא אתראה וללא דיבור מיותר, נתן לי "דף קשר", מסוג דפי הקשר שהיו בשימוש נרחב בשבט הצופים בחדרה. דף הקשר כלל שם אחד בלבד. את שמי. תופעה בהחלט בלתי שכיחה! דפי קשר רגילים הכילו תמיד מספר שמות…. התקווה גאתה בליבי… עיני התערפלו, ובקושי קראתי את הכתוב:
"עליך להגיע לצריף הצופים ביום שישי בשעה 14:00 בצהרים".
מה פשר הקֶשֶר המשונה הזה? ראשית, הוא נמסר לי על ידי חבר בוגר בשבט הצופים ולא על ידי בן השכבה שלי. שנית, הינו ממוען רק אלי. והדבר אומר דרשני! שלישית, הקשר מכיל דרישה-פקודה להופיע בשעה לא שגרתית בעליל אל הצריף, ששם מתאמנים בלילות צעירי ה"הגנה" דרך קבע…
הביטוי "ליבי החסיר פעימה", הינו דל בהשוואה למה שקרה לי. ליבי החסיר שלוש פעימות אם לא חמש… הרי לרגע זה ציפיתי, שאפתי, איוויתי, קיוויתי ימים רבים…
קטן עלי יאן סקשֶטוסְקי ומיהם לי יהונתן בן אביתר ואחימעץ בן צדוק? אין ספק שאני, בן 13, נקרא אל הדגל וללא ספק בתפקיד קַשָּר…
הדרך לביתי באותו יום חמישי מבורך עברה עלי כבחלום. בדרך פגשתי את אמנון בלומברג חברי למשחקים ברחוב רח"ש. לא אמרתי לו מילה. היטב זכרתי את צבת הקנאה בליבי כאשר לפני שבועות מספר בקרתי אותו בביתו והוא הראה לי בגאווה את תת-המקלע מתוצרת שמייסר, שהמחתרת הפקידה למשמרת בידי אביו. איזה מזל של גוי יש לאמנון חשבתי בליבי. כל אימת שיעלה הרצון מלפניו, יוכל לראות את השמייסר ואפילו לגעת בו… עכשיו, חשבתי, אמתין עד שאקבל את תפקיד הקַשָּר וְאֶרְאֶה איך אמנון פוקח זוג עיניים נדהמות, יחד עם השמייסר של האבא שלו…
את שארית הדרך הביתה, לרחוב רח"ש עברתי כמי שנתון בחירגון. כמעט ולא ראיתי דבר מימיני ומשמאלי. השמחה גאתה בי וכולי אמרתי שירה וצהלה. הנה אני, קָק חיוור מחדרה, זוכה לשרת ב"הגנה"! כל הלילה כמעט ולא עצמתי עין ובקושי אצרתי כוח לרסן את חפזוני לרוץ לצריף הצופים עוד לפני הזמן שנקבע לי. הזמן, כאילו להכעיס, חלף, זחל לאיטו. לעיתים, כך נדמה היה לי, אף התקדם לאחור…
מהירות הפעימות בליבי עמדו ביחס הפוך לפעימות השעון. איך שהוא הגיעה השעה היעודה ואני סערתי כחץ מקשת לצריף הצופים, מתאפק בכול כוחי לכבוש את סופת הציפייה שבערה בתוכי ולהיראות שווה נפש, כראוי לקַשָּר אמיתי, העומד להיות חבר מחתרת ולהתמודד עם אֵימֵי המלחמה ועם פגעיה.
נקישה מהוססת על דלת צריף הצופים קדמה לפתיחתה על ידי דובל'ה טוכמן, המדריך של קבוצת הבוגרים. סימן מעודד, חשבתי. לא איזו מדריכה זוטרה של קבוצת הצעירים…
מי אתה? שאלני בתקיפות תוך שהוא נועץ בי עיניים חדות ועגולות כשל ינשוף לילי. בקושי גמגמתי בגרון נשנק מהתרגשות את שמי והוספתי בלשון רפה שאני מתייצב בהתאם לדף הקשר שקיבלתי משרולקה דָרוֹוִיש.
"אה, כן" – כך דובה'לה – "קח מטאטא והתחיל לנקות את הצריף לפעולת ערב שישי…"
את מלאכת הניקוי והטאטוא של הצריף בצעתי ברוח נכאה ובלב שבור. כל יִיחוּלַי ותקווֹתַי התרסקו בידית של מטאטא…
כשסיימתי, חזרתי לביתי נדכא ובגו שפוף. כלאחר יד נטלתי לידי את גיליון "דבר לילדים" ותוך כדי עיכול רגשות האכזבה והתסכול שגאו בליבי – דפדפתי בין עמודיו. בזוית העין קלטתי את הכותרת לאחד הסיפורים: "רבי שמחה בּוּנֶם מפְּשיסְחָא". ללא כוונה מיוחדת נמשכתי לקרוא את הסיפור עצמו.
הרב שמחה בּוּנֶם היה צדיק גדול. יום אחד נדרש לעשות מעשה במקום מרוחק. כדי שיגיע במועד, נעשה לו נס "קפיצת-הדרך". מובן מאליו שהסוסים הרתומים לכרכרתו של שמחה בּוּנֶם, לא ידעו על כך דבר. ואולם כאשר הגיעו למקום שבמהלך נסיעה רגילה היו עוצרים שם למנוחת הצהרים ולמנת המספוא שלהם, לא הרגישו עייפות לא חשו רעב ולא סבלו צמא.
"מה הדבר?" תהו הסוסים במוחם הסוסי "האם השתנו סדרי בראשית?"
וכאשר הגיעו למקום שבנסיעה רגילה היו נוהגים לעצור שם ללינת לילה ועדיין לא הרגישו עייפות לא חשו רעב ולא סבלו צמא – הגיעו הסוסים למסקנה שמן הסתם חדלו להיות סתם סוסים והריהם כמלאכי שמים לכול דבר. לפיכך אין להם צורך לא במנוחה, לא באכילה ולא בשתייה.
אבל כאשר הגיעה הכרכרה ליעדה ורבי שמחה בּוּנֶם מפְּשיסְחָא ירד ממנה כדי לעשות את המעשה שבעבורו נעשה לו נס "קפיצת הדרך" – הכניסו את הסוסים לאורווה, השְקוּ אותם והגישו להם שחת ומספוא, כסוסים לכול דבר.
שנים רבות התלבטתי בשאלה: איך ידע עורך "דבר לילדים" שזה בדיוק הסיפור שהיה דרוש לי באותה עת כדי להעמיד אותי במקומי?
ועוד הערה בשולי הדברים. לימים, כאשר בגרתי וסבתי, בקרתי בוורשה בירת פולין. ולא נחה דעתי עד אשר – כהד לתקוותי הנכזבת מימי ילדותי לשרת כקשר ב"הגנה" – עליתי לרגל לביקור הזדהות לרחוב סקשֶטוסְקי, הנקרא על שם הקַשָּר האגדי גיבור זברז'…
זאב בן דוד – :
קריאת הסיפורים בשער הראשון "בדידי הווה עובדה", המתארים את החיים "במושבה הוותיקה חדרה", כדברי הסופר – מעוררים צביטה של נוסטלגיה בלב. האירועים מתוארים בשפה עשירה וקולחת, בחן רב, בהומור ובשנינות מבלי לגלוש לכלל פגיעה בטעם הטוב. ובנוסף, המחבר משכיל לשלב קטעי מידה מדיסציפלינות שונות בצורה אגבית שמחד תורמת לשטף הסיפור ומאידך איננה מכבידה בפרטים "מלומדים" מעייפים ומיותרים.
נהניתי במיוחד לקרוא את השפה העשירה הנגלית לעין הקורא לאורך הספר. אינני זוכר מתי נתקלתי לאחרונה בביטוי מוצלח כגון: "… ובילה עימה בנעימים במשך 7 שנים כחמור הנוהק מתוך כפיפה של חרובים…" (בסיפור מכתב מסיציליה בבקבוק).