קובץ סיפורים קצרים העוסקים ברבדים השונים ביחסים שבין אדם לעצמו ובין אדם לסביבתו. זהו ספר על הבחירות בחיינו, על החמצות, […]
כפרה
הרגשתי איך הדם אוזל ממני. ניסיתי להגביר את קצב הריצה, אך משהו עצר בעדי. זה לא יכול להיות, חשבתי לעצמי, משהו רע בטח קורה לי, אני כבר שומע אותו מתנשף מאחורי ובכל רגע ההתנשפות שלו קרובה יותר. הוא גם קורא בשמי: "אריק, אריק, תעצור!" הוא קורא, אבל אני, מרוב פחד, רק מנסה להתרחק ממנו. "זה לטובתך," הוא קורא, "עצור עכשיו או שאני יורה." אני פוחד לסובב את הראש אחורה, אני שומע שקשוק של דריכה וחושב: זהו, זה הסוף שלי, אם הוא יורה, אני גמור, הלכו החיים שלי, כל עבודת המחקר שלי. גורי, הבן האהוב שלי התחיל לבכות: "אבא, אל תברח, תהיה איתנו," אבל אני המשכתי הלאה, ואז שמעתי את הנקירה והבום. מרוב פחד צעקתי שנגמרו לי החיים. עוד הספקתי להסתובב לרגע ולראות את ד"ר ארינזון בחלוק לבן עם סטתוסקופ תלוי סביב צווארו; ביד אחת החזיק מבחנה, ובשנייה אקדח. עכשיו עברתי לבכי, כי היה לי ברור שאני מת; אבל במקום להרגיש מת, הרגשתי שכל הגוף שלי מיטלטל, מישהו מזיז אותי. ואז שמעתי את נועה אשתי: "אריק, אריק! תתעורר." פקחתי עיניים וראיתי שהיא לידי וידה סביב כתפי, מנסה להרגיע.
"הרגשת שאתה בוכה?" שאלה בדאגה.
"כן, חשבתי שאני מת. שהרגו אותי," עניתי בקול רפה.
"מי?" שאלה בחצי-צחוק, "מי רודף אותך כל כך?"
"לא חשוב," עניתי והסתובבתי. ניסיתי להירדם שוב, אבל ידעתי שהמחשבות הטורדות לא יניחו לי להירדם. למחרת הייתי מוזמן לד"ר ארינזון, כבר לפני שבוע הוא אמר לי שכנראה יהיה צורך בהשתלה.
למחרת, במשרדו המואר של ד"ר ארינזון, שמש חורפית חיממה בחוץ, השמים היו כחולים ללא רבב והעצים לא זעו. הדוקטור ישב מאחורי המחשב ותיקתק על המקלדת.
"נו? כבר דיברת עם אחיך?" שאל אותי.
"עוד לא," עניתי, "אני קצת..."
"מה הבעיה?" המשיך, "הרי זה אחיך. מה, הוא לא ירצה לעזור לאחיו החולה?"
"תראה..." אמרתי, "זה לא תמיד פשוט... לפעמים יש..."
"מה יש, אריק? אלה החיים שלך," אמר וניפנף אלי בדף של הבדיקות, "דע לך שעם רמת האוריאה שלך בדם ברור שהדיאליזה לא מספיקה."
"אבל זה רק חודשיים," ניסיתי לדחוק את הקץ, "אולי ניתן לזה עוד צ'אנס? למה כל כך מהר?"
"אריק, אין מה לדחות," האיץ בי, "דבר עם אחיך ומה שיותר מהר. הרי יש לך אח, נכון? והוא בריא, נכון? אולי הוא יסכים לתרום."
יש היגיון בדבריו, חשבתי לעצמי בדרכי הביתה. שני אחים, זו הקרבה הכי מומלצת להשתלה, כך אמר, והרבה עושים את זה. לו רק ידע איזו חומה מפרידה בינינו. איך עם השנים הלך והעמיק הנתק, כל אחד שקוע בעולם שלו. עכשיו פתאום אתקשר אליו? אחרי כל השנים האלה? הוא בטח יגיד: השם ירחם, אריק, קרה משהו? ואני אגיד לו שהפעם זה רציני, שהפעם אני זקוק לעזרתו. והרי לא ייתכן שלא ירצה לעזור, זאת אפילו מצווה, כן. אבל פה העניין שונה. לא מדובר בכסף וגם לא בגמילות חסדים, כמו שבטח הם רגילים שם אצלם בישיבה. אבל בכל זאת, הוא הרי אחיך. לא, לא הייתה שנאה בינינו, אבל גם לא אהבת אחים. לא שום רגש מאז הריב הגדול.
ישבתי על ספסל, לא הרחק מהמרפאה של ד"ר ארינזון. במגרש המשחקים מולי שיחקו ילדים, כנראה אחים. אמם ישבה על ספסל קרוב והאכילה תינוק נוסף. ראיתי את השמחה שהתרוצצו בה שניהם, האחד מנסה לתפוס את האחר וקולות של שמחה בוקעים מפיהם. נזכרתי בנו, דורון ואריק, שני אחים, אני כבר בכיתה ב' ודורון, אחי הצעיר, בגן-חובה. אהבנו לרוץ יחפים על הדשא. אני בורח ודורון רודף אחרי, מנסה לתפוס אותי. אמא ביום כביסה. אז עוד לא היו מכונות כביסה בכל בית, ויום שלישי היה תמיד יום כביסה, וההכנות לקראתו החלו עוד יום קודם. הגיגית הגדולה מונחת על גבי כמה בלוקים בחצר שמאחורי הבית, ואני עוזר לאבא להביא עצים למדורה שמתחת לגיגית ולדאוג שהאש לא תכבה. המים בגיגית מבעבעים ומהם עולים וצפים, כמו לווייתני ענק שרק חלקו העליון של גוום נחשף מעל המים, כבסים לבנים, שקועים רובם במים הרותחים, ורק חלקם העליון עולה ומתנפח עם בועות האוויר. דורון יושב לידי ומשפשף את עיניו מהעשן, ומדי פעם הוא צועק: "הנה עוד לווייתן! הנה עוד אחד."
עכשיו פתאום שמעתי צעקות מכיוון שני הילדים ששיחקו ליד אמם. אחד מהם רץ אליה בבכי ואחר-כך עמד שם לידה והצביע על אחיו: "זה הוא שהתחיל".
קמתי בכבדות מהספסל וצעדתי לעבר מכוניתי שחנתה לא הרחק. זהו. נראה שהחבל מתהדק סביבי. אני חייב להגיע להכרעה כבר עכשיו. צודק ד"ר ארינזון. אלה החיים שלי. אולי במקום לטלפן, פשוט אסע אליו. נשב זה מול זה במקום שקט ואחשוף את הדבר בפניו. אולי אפילו כבדרך-אגב. לא אתנפל עליו. אזמין אותו לאיזה כוס משקה, ואז הוא בטח ישאל: "למה אתה לא שותה?" ופה בדיוק אתחיל לספר לו. כן, זה רעיון טוב. אבל בכל זאת זה ייראה לא טוב שאני נזכר בו רק בעת צרה. איפה הייתי קודם? כן, איפה הייתי אז, כשהיה בבית החולים? למה לא באתי? והרי פעם הייתה בינינו ברית סודית! בכל המלחמות הדמיוניות שנלחמנו יחד נגד שודדי-ים אכזריים או אינדיאנים מקרקפי-גולגולות, תמיד לפני היציאה לשליחות הגורלית והאחרונה, זו שממנה רק אחד ישוב, נהגנו להראות זה לזה את ארבע החוליות של השרשרת הקרועה שכל אחד החזיק בידו – אות לשרשרת אחת שמחברת בינינו.
אני הגיתי את כל השליחויות המסוכנות, והוא היה הנועז ובעל התושייה בינינו. מהילד הקטן ובעל הדמיונות היה מהר מאוד לנער חסון בעל ידי זהב וראש יצירתי וסקרן, שרצה רק לדעת ולהבין איך דברים עובדים – מפרק ומרכיב מכשירי חשמל, שעונים, ואפילו את מנוע הטרקטור הצליח לתקן בעצמו. כולם קראו לו "שוקו" – גם בגלל אהבתו הגדולה לשוקולד וגם בגלל צבע עורו. עיניו הכחולות, העמוקות, הסתתרו תחת בלורית שחורה וצפופה. שוקו היה זריז ויעיל ממני. יחד עזרנו לאבא בלול ובחממות, וכשהוא כבר עבר לשורה הבאה בקטיף המלפפונים, אני עוד הייתי בפיגור רב בשורה הקודמת. הוא גם היה ההרפתקן בינינו, כשאני הכנתי בבית שיעורים בכימיה, הוא ניסה לאלף את הפרד "גיבור" שהיה אימת הגברים בכפר: כל מי שניסה לרכוב עליו היה מוטח לאדמה לאחר פחות מחצי דקה; אבל ניסיונותיו לא עלו יפה, והדבר ניכר בשריטות ובחבורות על גופו. קיץ אחד אפילו הסתובב עם גבס באמת ידו השמאלית.
דינה, אחות הדיאליזה, קיבלה אותי כהרגלה בחיוך. ידיה הזריזות טיפלו במכשיר במקצועיות רבה. בתוך עשר דקות הייתי מחובר. היא כבר מכירה את אורחות חיי, משפחתי, וכמובן גם מעורה בכל מה שמסביב לתרומת הכליה.
"אני לא מבינה למה אתה לא מדבר עם האח שלך?" ספק שאלה ספק קבעה, "אתה יודע שהזמן שעובר אינו לטובתך." אחר-כך שאלה אם להביא לי משהו לקרוא, או שאני מעדיף לראות טלוויזיה. אמרתי שהבאתי איתי חומר מקצועי לעבור עליו, והיא יצאה בשקט מהחדר. בלילה שוב נדדה שנתי. חשבתי שאולי באמת טוב היה למות מאשר לבקש ממישהו שיוותר למעני על חלק מגופו. לבוא אל אדם בריא ולבקש ממנו לעבור ניתוח למעני – ניתוח שבו הוא אמור לאבד כליה שתעבור אלי? ואפילו זה בן משפחה, הרי אני מעמיד אותו במצב לא נעים, שבסופו יעשה למעני את הצעד; ואיך ארגיש לאחר מכן? אבל אני רוצה לחיות, עוד לא הגשמתי מחצית הדברים שתיכננתי, עוד לא סיימתי את עבודת המחקר שלי, עוד לא הספקתי לבנות קריירה, עוד לא ראיתי את ילדי גדלים ונעשים עצמאים, עוד לא הצלחתי להגיע לאושר, שתמיד נדמה היה לי שאם רק אזכה לעוד שנות חיים, הוא יגיע, ודאי יגיע, כי אם לא, מה טעם יש בחיים האלה? פשוט לא מיציתי אותם די, לא מסיבות ולא הילולות. ועכשיו כבר מאוחר. מישהו הולך להפסיק לי את הזרם, אבל הדבר כן בידי. עלי רק לבקש, רק להרים טלפון וזה אחי, שוקו. אבל אולי זה לא לטלפון? אולי צריך לנסוע, וזהו?
טיפסתי מתנשף על מגדל המים הגבוה שבקצה השדרה, ברכי רועדות מרוב פחד אבל טיפסתי עוד למעלה, וכבר ראיתי את הים הכחול מתחתי בצד מערב, ואת הגגות האדומים של הכפר, מציצים לכיוון מזרח בינות לעצי אקליפטוס הגבוהים מהם בהרבה. אני קשור בחבלי קשירה של חבילות חציר לשקי יוטה מחוררים, שעליהם כתוב "הספקה" באותיות שחורות. זאת כיפת המצנח שלי, שתפרתי עם דורון אחי במבצע סודי. הוא מחכה לי למטה עם המצנח שלו, ואני עולה ראשון. נסיון צניחה ראשון ואני עולה בגורל להיות הראשון. עוד קצת ואני מגיע, לא עד הסוף, רק עד המרפסת עם המעקה, זו העשויה רשת ברזל, שפעמים רבות קודם היינו עולים אליה ועושים תצפיות לעבר ספינות שודדי-ים מתקרבות. עכשיו הסתכלתי למטה וראשי סחרחר עלי. "אני לא קופץ," צעקתי לעברו מלמעלה. "זה שום דבר," הוא ענה מלמטה. "אני צריך לרדת," צעקתי, והרוח נשאה את דברי ופיזרה אותם. ראיתי אותו אוחז בידיות הסולם ומתחיל לעלות. "לא, אל תעלה," צעקתי, "הנה, הנה אני קופץ." ושוב אני מסתכל למטה ורואה את הבתים בעלי הגגות האדומים והגובה המאיים, וברכי רועדות עוד יותר, ודורון צועק שהוא עולה אם אני לא קופץ עכשיו. ואני עוצם את העיניים וחושב על נורית מכיתה ה' 2, שהבטחתי לעצמי שאציע לה חברות לפני סוף הקיץ, ועכשיו אולי כבר לא אגיע לסוף הקיץ, ואני מסתכל למטה פעם אחרונה וממלא את הריאות באוויר, ואז בצעקה גדולה קופץ למטה ומרגיש שאני נופל ונופל למטה ולא מגיע לאדמה ואני שוב צועק: " נ ו ר י ת !" ומרגיש פתאום שמישהו מחזיק בידי חזק ומנסה לעצור אותי. אני פותח את העיניים בבהלה ורואה את נועה אוחזת בידי ומנסה להרגיע. "די! די! שוב חלום רע? מי זאת הנורית הזאת?"
בבוקר ישבתי במשרדי שבבניין הפקולטה לרפואה וניסיתי להתרכז בכתיבת המאמר למגזין אמריקאי רפואי נחשב. הטלפון צילצל.
"נו, יש לנו תורם?" דחק בי ד"ר ארינזון מעברו השני של הקו.
"עוד לא," עניתי, "תן לי עוד יום או יומיים."
שמעתי את השתיקה.
"תראה," אמר כעבור כמה רגעים, "זאת פרוצדורה די מורכבת ודרוש לה זמן. לפחות אם נדע שיש לנו מישהו, אפשר יהיה להתחיל בתהליך, אחרת יש תהליך אחר של חיפוש והתאמה שגם הוא ארוך."
"אני מבין," עניתי, "אבל יש פה קושי... קשה לי להסביר אבל... מחר תהיה תשובה," אמרתי וסגרתי.
כבר הבנתי שלא אצליח להתרכז בכתיבה. עשיתי שמור למסמך במחשב וירדתי למטה. בדרכי עברתי ליד פנינה, המזכירה הכול-יודעת של הפקולטה.
"לאן אתה הולך כעת?" שאלה, "כשבעוד ארבעים דקות יש לך ישיבה אצל הדיקן על תקציב המחקר החדש?"
"תודיעי בבקשה על ביטול עקב בעיה אישית," הפטרתי לעברה.
בדרכי למגרש החניה ראה אותי בוריס השומר ושאל אם קרה לי משהו. עניתי ששום דבר. התיישבתי מאחורי ההגה, התנעתי ונסעתי לכיוון איילון. עליתי על איילון צפון ונסעתי כמו אוטומט – הרצליה, כפר שמריהו, פולג – והנה כבר הארובות של חדרה משמאלי. איך פתאום אפול עליו? חשבתי, זה נראה לא מעשי. "מה, אין טלפון?" הוא בטח ישאל.
כשנפצע בלבנון לא הייתי בארץ. קיבלתי דיווחים מאמא על מצבו, על הניתוח שהציל את חייו, ואפילו לא באתי אז לבית החולים לבקרו. אמא אמרה לי שאין צורך. "מסתדרים פה בלעדיך," היא אמרה, "אתה תגמור את המחקר שלך שם קודם, וגם יש לך עכשיו תינוק בן חצי שנה. לא כדאי." מאוחר יותר, כשכבר השתחרר הביתה, ייסר אותי המצפון ולא נתן לי מנוח על שלא באתי לראות אותו, גם כשאמרו לי שמצבו קשה. אחרי שנתיים, כשחזרתי, נפגשנו אצל אמא, חיבקתי אותו חזק, והוא סיפר לי על הקרב הנורא שהשתתף בו, וכמעט לא הזכיר את מה שסיפרו כולם שרק בזכות התושייה שגילה ניצלו שני חבריו למחלקה: הוא פינה אותם לאחור תחת אש, הצליח לעצור את שטף הדם של הסמ"פ ולהכניס נתיב אוויר לקשר, שנפגע מרסיס בראשו, ואז התפנה כדי להתקין עירוי לאודי הסמ"פ, תוך כדי שניסה לדובב אותו שלא ישקע לאיבוד הכרה, עד ששמע את המסוק נוחת. הוא עוד הספיק ללוות את האלונקה של אודי כמעט עד פתח המסוק, ואז נורה הצרור שפגע בו.
נזכרתי פתאום ששכחתי לקחת את גורי מהגן. מה לעשות? אני חייב לצלצל לגננת. לא. הם מזמן כבר הלכו. אז לנועה. באצבעות רועדות חייגתי את המספר, שמעתי את קולה המרגיע בדיבורית, אומרת שכבר מזמן לקחה אותו, אחרי שהגננת צילצלה. בכלל, היא חשבה שזה התור שלה וכעסה על עצמה ששוב שכחה.
הבוקר עוד לקחתי אותו לגן-הילדים בדרכי לעבודה. זאת דרכי להתמודד עם הבעיה: להעמיד פנים שאין בעיה ולנסות לחיות חיים כרגיל, בין הדיאליזות. ליד דלת הגן נתתי לו נשיקה גדולה על הלחי, והוא כהרגלו ניגב את הנשיקה בשרוול.
"אתה תיקח אותי הביתה?" שאל.
"בטח, חמודי," עניתי, ואז בדיוק הגיעה הגננת ולקחה ממנו את תיק האוכל שלו וסיפרה לי שבימים האחרונים גורי מסתגר בעצמו וקשה לתקשר איתו.
"קרה משהו בבית?" שאלה, "לא, כי לפעמים דברים בבית משפיעים על הילד."
"לא משהו מיוחד," שיקרתי לה, "אבל טוב שאת אומרת לי," עניתי, והלכתי משם. בדרכי לאוטו עברו מולי שני בחורי ישיבה בצעדים מהירים, כאילו מישהו רודף אחריהם או שהם ממהרים לאיזו פגישה חשובה. אחד מהם הזכיר לי מאחור את דורון.
חזר אלי זכרון אותו יום, לפני שנכנס לישיבה. היה לבוש במכנסיים שחורים, חולצה לבנה מקומטת הייתה מונחת עליו ברישול, ומתחתיה השתלשלו ארבע הכנפות המצויצות של הטלית. עיניו היו אדומות מחוסר שינה, זקנו צימח וידיו התנועעו לכל עבר, כשדיבר על הנפשות התועות המחפשות גאולה; וכיצד הוא כבר מצא את הדרך לגאולה והוא רוצה לעזור גם לי להיגאל, ואם אני מרשה לו להתפלל עכשיו בשביל הנפש התועה שלי. התקוממתי ורק אמרתי לו שאצלי בבית אני לא רוצה הטפות ולא תיקונים וגאולות לנפש שלי. ומשום-מה התחלתי אני לעשות את אותו הדבר שאסרתי עליו: ניסיתי ללחוץ עליו שילך ללמוד באוניברסיטה או במכללה, משהו מועיל, שיעזור לעצמו, במקום להיכנס לאיזו ישיבה שתעוור אותו ותשעבד את רצונותיו, אבל הוא אמר שככה טוב לו ושבלאו הכי אין לו ציוני בגרות מספיק טובים כדי ללכת ללמוד. ניסיתי לדבר על לבו שישפר ציונים ויירשם לקורס הכנה לפסיכומטרי אבל הוא לא רצה לשמוע אותי. כינה אותי "אטום, לא מתחשב, אגואיסט וחומרני". ועוד אמר שמאז שחזרתי ארצה לא יזמתי שום פגישה איתו חוץ מאשר בפעם הראשונה שנפגשנו אצל אמא.
"לא אכפת לי שלא היית אצלי בבית החולים אחרי הפציעה," הוא אמר אז, "בין כך הייתי מורדם רוב הזמן; אבל גם אחרי זה, תראה לי שאכפת לך ממני, תראה לי שאתה אחי הבוגר ושאתה דואג לי. כן. דואג לי. אבל אתה? לך חשובה רק הקריירה המחורבנת שלך," צרח עכשיו, "כן, והמשפחה היקרה שלך. חוץ מזה – כלום. ידעת שלאבא היה התקף לב? ידעת מרחוק. חשבת לבוא? בטח שלא. יש לך המחקר שלך, וכל העולם שיתהפך. אתה לא אח שלי יותר. אתה שומע? וכל הכאילו דאגות שלך, שאלמד מקצוע, שאעשה משהו עם החיים שלי, לא שוות בשבילי כלום. זהו. אני אכנס לישיבה, ולא תראה אותי יותר. לעולם לא תראה אותי," הידהדו דבריו בראשי בעוצמה רבה.
ואחרי כל זה עוד אבקש ממנו משהו? ולא איזו הלוואה כספית כי אם על עצם מעצמו אבקש ממנו לוותר, איבר מבשרו אבקש שיעביר אלי? כך חשבתי כשפניתי בצומת זכרון יעקב לכיוון יקנעם. ראיתי מולי את ד"ר ארינזון חמור-הסבר, כשהוא מסיר את המשקפיים מאפו, מביט בי בעיניים חודרות ומסביר מדוע נגמר לי הזמן, ולמה כל כך דוחק לו לדעת אם יש קרוב משפחה. כי אם לא, צריך להיכנס לנוהל של הזמנת תרומה מתורם זר, הוא הסביר לי, וזה כבר סיפור ארוך. ופתאום נחרדתי: אפילו לא הרמתי אליו טלפון – ואני הולך ליפול עליו פתאום. ואולי זה הכול בדמיון אצלי, והוא בכלל שכח מזמן את הריב ההוא, ורק אני עוד מתייסר בו?"
כבר שנה מאז עזב את הישיבה. עכשיו הוא משלים בגרויות ויש לו רצון ללמוד, כך שמעתי מאמא לפני חודשיים. "הוא חזר לכפר," סיפרה לי כשבועיים לפני שהתחלתי את הדיאליזות, ועדיין לא סיפרתי לה על המחלה. "הוא שכר את הבית של זונשיין, אתה בטח זוכר, בקצה הכביש קרוב לים," אמרה. "מה איתכם? אתם בכלל מדברים זה עם זה?" שאלה אותי והביטה בי במבטה המצמית, "נראה לי שאתה לא יודע עליו כלום, ואתה גם לא שואל. לא מעניין אותך? עד מתי תהיה שקוע כך רק בעצמך?"
פניתי ימינה בצומת יגור. המשכתי צפונה. אולי לא הייתי צריך למתוח כל הזמן ביקורת על מעשיו. מי אמר שכולם צריכים ללמוד? הרי כבר בתיכון הוא לא גילה עניין רב בלימודים. ראשו היה עסוק תמיד בדברים אחרים: מעשי קונדס, הצקה למורים. מה שאצלי היה מובן מאליו תמיד היה אצלו בקשיים, ואבא היה נקרא לבית הספר לעתים קרובות. אני זוכר שהאשמתי אותו גם בעניין השעון. שעון ה"דוקסה" החדש שקיבלתי ליום הולדת ארבע-עשרה מדוד קרלוס מדרום-אמריקה כשהגיע לביקור בארץ. איזו שמחה שמחתי בו! כמה חיכיתי לו! כמה קינאתי בכל חברי שקיבלו שעון לבר-המצווה! אני לבר-המצווה קיבלתי ספרים, הרבה ספרים, אבל לא שעון. וכשקיבלתי אותו, הלכתי איתו לכל מקום, אפילו למקלחת. דוד קרלוס אמר לי שהוא נגד מים בלחץ גבוה. לרגע לא עזבתי אותו, כל כך גאה הייתי בו. וכמה שחשבתי ששמרתי עליו – אחרי חודשיים בלבד הוא נעלם. לא רק שסבלתי שנעלם השעון הכי שמור שלי, אבא האשים אותי שאני עוד ילד שלא יודע לשמור על הדברים שלו. לא ידעתי איפה לשים את הראש מרוב בושה. הפכתי את כל הבית בחיפושים אחרי השעון. תיחקרתי את שוקו אם ראה אותו, ואפילו האשמתי אותו שגנב אותו. אני זוכר ערב אחד את אבא צועק עליו שיחזיר את השעון מיד, או שלפחות יודה שזה הוא, אך שוקו בשלו: זה לא הוא ובחיים הוא לא היה עושה דבר שכזה, ועוד לאח שלו הגדול. הייתי צריך להיות יותר סבלני איתו. עכשיו אני נזכר? איפה הייתי כל השנים האלה? דווקא כשאני צריך ממנו דבר חשוב כל כך, דווקא אז אני פתאום מייסר את עצמי על יחסי אליו.
פניתי בשדרה לכיוון הים, ראיתי את מגדל המים, שפעם היה גבוה, ועכשיו הוא מולי ונדמה כאילו קטן יותר ומאיים פחות. זכרתי בדיוק איפה הבית של זונשיין והגעתי בדיוק. עצרתי לפני הבית. הגדר החיה הייתה גזומה במדויק, ושני עצי אורן גבוהים הזדקרו בכניסה. צעדתי על המדרכה לכיוון הבית. מהסככה שמאחור שמעתי רעש מחריש של מסור חשמלי. ריח נסורת עמד באוויר והרעש התחזק.
הוא עמד שם, גבוה וחסון, כובע טמבל כחול על ראשו, מרוכז במכונת החיתוך, בדיוק-התנועה, וכמובן לא הבחין בי. כך עמדתי והבטתי בו דקות ארוכות. ראיתי אותו עוצר לרגע, מושיט יד לקופסת מתג שעל הקיר ועוצר את המכונה. עכשיו הבחין בי. תחילה לא זע. ראיתי את הקור בעיניו כשהביט בי בפעם הראשונה. אחר-כך פנה לעברי בצעדים מאוששים תוך כדי שניגב את ידיו במכנסיים.
"אחי המלומד," פנה אלי בחיוך מר, "מה מביא אותך אלי, ככה בלי טלפון? פתאום ככה אחרי כל השנים האלה..."
"סיפור ארוך," עניתי. נעמדנו שנינו ליד המכונית שלי.
"אני מנחש שאתה צריך משהו, אחרת היית ממשיך את השתיקה הזאת," אמר.
"אל תשכח מי בעצם התחיל את הברוגז," אמרתי, "אתה ברחת והבטחת שלא תראה אותי עוד לעולם, ותדע לך שלולא אמא, שמספרת לי מדי פעם עליך, גם לא הייתי יודע שחזרת."
"נכון," ענה, "אני התחלתי עם זה, אבל בוא לא ניכנס לזה עוד פעם," אמר וטפח פתאום על כתפי. "בוא ניכנס הביתה, נשתה משהו," אמר והצביע לכיוון הדלת הצדדית. "אל תיבהל פה מהבלגאן," אמר כשפתח את הדלת, "ככה זה תמיד אצלי. לא השתניתי."
הוא הושיב אותי בכורסת-עץ מרופדת בד. "שב," אמר, "אני ארחץ ידיים בינתיים ואז נשתה."
כשיצא, ובידו עדיין מגבת קטנה לניגוב ידיים, שאל: "נו, איך שם באקדמיה שלך? משהו חדש? נהיית פרופסור כבר?"
"חכה, חכה," אמרתי, "יש עוד דרך לעשות, ובינתיים ... הממ... צריך לעבור עוד כמה דברים קטנים."
"קודם איזו כוס ויסקי טוב בשביל הבריאות, נכון?" אמר ופנה לעבר הארון שבפינה, ששתי דלתות זכוכית היו במרכזו ומאחוריהן עמדו סדורים כמה בקבוקי משקה. ניסיתי לענות לו שאולי בשבילי לא, שלא יטרח, אבל הוא פעל במהירות ושלף שתי כוסות זכוכית בידו האחת ובאחרת כבר אחז בקבוק "ג'ק דניאלס" מרובע. לפי הכמות שנשארה בבקבוק היה אפשר להבחין שהוא לא משתעמם.
"עם קרח או בלי?" שאל ושם לידי את הכוס לפני המזיגה.
"רגע, חכה שנייה," אמרתי, "אולי אשתה מים הפעם."
"מה קרה?" שאל בדאגה, "קרה משהו? אתה חולה?" שאל ומזג לעצמו.
"בערך..." עניתי לו, זע באי-נוחות בכורסה.
"תכף הבנתי," אמר, "ראיתי על הפנים שלך איך שנכנסת. מחלה?"
"כן. סוג של ניוון כליות."
"נו, העיקר שלא מתים מזה," אמר ושם רק קצת ויסקי בכוס שלי. "זה רק בשביל לחיים," המשיך והרים את כוסו, "אז לחייך, אריק!"
"לחיים!" עניתי והקשתי את כוסי בשלו, אבל לא שתיתי. "דווקא כן מתים מזה, אם כבר אתה שואל... אבל מה איתך? שמעתי מאמא שחזרת לכאן, אבל לא ידעתי שיש לך נגרייה."
"כן. זאת האהבה הגדולה שלי," חייך, "אחרי העבודה בשדה או בלול אני בא לכאן להירגע."
"לא הייתי יכול להירגע ברעש הזה של הנגרייה," אמרתי.
"אל תדאג!" ענה ולגם עוד לגימה מכוסו. "אח... זה טוב, הוויסקי הזה," אמר והוציא אוויר בשריקה דרך שפתיו. "נו, מה המחלה הזאת שאמרת. ניוון? מה ניוון."
"תראה, שוקו," אמרתי, "אני עוד קורא לך שוקו, מותר?"
"כן. בטח. כאן ממשיכים לקרוא לי ככה."
"אז תראה. הערב, למשל, יש לי דיאליזה. אני צריך להיות בבית החולים בשעה תשע."
"מה? מה אתה אומר? מה זה הדבר הזה?"
"אני צריך שלוש פעמים בשבוע. הכליות לא מתפקדות, וצריך לעזור להן. כבר חצי שנה אני ככה. ראשון, שלישי וחמישי בערב. אני בחרתי בערב. זה מפנה לי את היום," התחלתי להסביר.
"אני לא מאמין," הוא אמר ועירבב את הוויסקי בכוס. "לא סיפרת... לא..."
"כן. אתה יודע," כיחכחתי בגרוני, "אחרי מה שהיה בינינו קצת קשה היה לי. כל פעם אמרתי שאני צריך לדבר איתך, אבל כשהחזקתי את הטלפון פתאום נבהלתי. האמת, בקושי סיפרתי לאחרים. גם אמא יודעת רק מלפני חודשיים. לא רציתי שירחמו עלי כל כך. חשבתי גם שזה יסתדר אולי."
"נו. וזה לא?" שאל.
"לא רק שלא מסתדר..." הרגשתי שהלב שלי מאיץ את פעימותיו. עכשיו עלי לספר לו. זה הרגע שפחדתי ממנו; אבל אני כאן, אין דרך חזרה, כן, אגיד לו כבר – וזהו. לקחתי את כוס המים בידי ולגמתי לגימה ארוכה.
"לפני שבוע הודיע לי הרופא שצריך השתלה," המשכתי, "שהדיאליזה לא כל כך עובדת, ולא תהיה בררה אלא להשתיל בגופי כליה אחת. אתה יודע...אני..."
ראיתי אותו קם מהכיסא, צועד לכיוון החלון וחוזר ומתיישב לידי. שותק.
"אני בעצם זקוק..." ניסיתי להגיד את המלים האלה ולא יכולתי, "אני זקוק אולי..."
שוקו קירב את כיסאו לכורסה שלי והניח כף יד גדולה על ברכי. "אני יכול לתרום לך," הוא אמר פתאום, וגרוני יבש.
הוא אחז בכתפי וטילטל אותה. "אתה אח שלי, לא?" אמר, "אז בטח יש התאמה. אפילו אין מה לבדוק."
לא הצלחתי לעצור את הדמעות. הן זלגו מאליהן.
"בן אדם," הוא אמר, "מה אתה בוכה? תראה כמה פשוט. אה?"
הוא קם מכיסאו ופנה לעבר החדר. "חכה שנייה, אח שלי, עכשיו תורי," אמר. הוא נכנס לחדר ושמעתי אותו פותח מגירה.
כשחזר, הושיט לי מעטפת דואר פשוטה, ובתוכה דבר-מה.
"תפתח," אמר, "זה שלך."
פתחתי ושליתי משם שעון. בהתחלה עוד לא קישרתי. הפכתי אותו למעלה וראיתי: שעון ה"דוקסה" שלי, שקיבלתי מתנה ליום ההולדת מדוד קרלוס.
קמתי להגיד תודה אבל לא הספקתי: שוקו נפל על צווארי וחיבק אותי אליו בידיו החזקות.
"סליחה," מילמל, "סלח לי, אריק. סלח לי... לעולם לא תבין כמה קינאתי בך אז. בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. אבל להביא מתנה רק לאח אחד ולשני כלום?! כלום לא הביא לי הקרלוס הזה. כמה כאב הרגשתי אז. כמה קינאתי בך, הבן המוצלח במשפחה! גאוות אבא ואמא, מביא תמיד ציונים טובים מבית הספר. ואני? האח הזנוח. ועכשיו עוד מסתובב עם השעון החדש. הוא אמר שזה לבר-מצווה ושהוא לא הצליח להגיע לפני שנה. אבל מה איתי? אתה יודע כמה חשבתי על זה לפני שגנבתי? ואתה זוכר איך אבא צרח עלי באותו יום שאחזיר? הוא כנראה ידע. ואחר-כך כשבגרתי; תמיד חשבתי לגלות לך, אבל פחדתי. תמיד כשעמדתי ורציתי להתוודות, נפערה שוב תהום בינינו."
"רוצה ללוות אותי? יש לי עוד דיאליזה הלילה," אמרתי.
השעה הייתה שעת דמדומים. במערב נראו קרעי עננים אדומים-סגולים, והשמש כבר כמעט נגעה בים. עצרנו מול מגדל המים והבטנו יחד לעברו.
"זוכר?" שאל אותי.
"פחד אלוהים," עניתי, "יותר מפחיד מדיאליזה."
"אני לא מאמין איך קפצנו משם עם השקים האלה בתור מצנח. זה ממש דמיוני," הוא אמר.
"עד היום אני חולם חלומות זוועה על הקפיצה הזאת," אמרתי מהורהר.
הסתכלנו שנינו לכיוון המגדל. המעקה שטיפסנו עליו נראה עכשיו נמוך בהרבה.
"שמע, שוקו," פניתי אליו, "צריך בכל זאת בדיקת התאמה. תוכל להגיע בתחילת שבוע הבא?"
"אין בעיה," אמר וחיבק חיבוק אחרון לפני שנפרד. התנעתי את האוטו.
"ד"ש לנועה," אמר, כשהוא נשען על הדלת וראשו בחלון, "ואל תספר על השעון. זה בינינו, הא?"
אין עדיין תגובות