זה קורה לאחר מלחמת יום כיפור. שאול מילואימניק צעיר, שמתקשה להתמודד עם המיתוס המיליטריסטי, חי בחרדה מתמדת מהמלחמות המאיימות על […]
12
נותר רק חודש לנסיעה – ימים ספורים לפרידה מאמא.
עוד נשאר לי לצלם את הסרט ויום הנסיעה הולך וקרב. מה אעשה? האם אוכל לנסוע כך, כאשר הכול לא ברור ומלא בספקות?
גם הסרט בו תליתי תקוות גדולות – העיק והטריד את מנוחתי.
למרות מאמצי וניסיונותי לא הצלחתי לגבש תסריט סופי, ויום הצילומים הראשון שהלך והתקרב – הטיל עלי מורא. בערבים ישבתי על המרפסת מנסה לעבד את התסריט, לסדרו כך שיתאים לשפת הקולנוע. אלא שככל שבחנתי את התסריט, כן נוכחתי לגלות לחרדתי הגדולה שהוא כתוב כמו יד גמלונית רקמה אותו. חוסר הכשרון זעק מכל שורה, והסך הכול נראה לי כיצירה משמימה, כתובה כחיקוי עלוב לסרטים שכבר נעשו. מועקה נפלה עלי. הלא בעוד פחות מחודש אני נוסע לאמריקה ללמוד קולנוע. האם ייתכן שכל מה שהייתי בטוח שיש בי הוא שקר אחד גדול? האם רימיתי את כל סביבתי – חברי, מורי ואותי עצמי? ומה אעשה אם חוסר כשרוני הנו עובדה? ומה אחר כך?…
ערב אחד, במרפסת, משקיף בחרדה אל מציאות חוסר כשרוני, תקפה אותי לפתח סחרחורת מפחידה, מן תחושה שאני עומד להתעלף בכל רגע. ידי רעדו וההרגשה הייתה שאני עומד להתמוטט. "חלב יבריא אותי" הבזיקה במוחי מחשבה. בשארית כוחותי הגעתי למקרר ובידיים רועדות מזגתי לעצמי כוס חלב, ולאחר שלגמתי מספר לגימות נשכבתי על המיטה.
הסחרחורת חלפה ונרגעתי מעט. מפוחד ניסיתי לברר לעצמי מה קרה לי. יכול להיות שזה כתוצאה מניתוח ה- PNEOMATORAX? ואולי משהו חמור יותר הלך והסתבך בתוכי? חשבתי על לחץ הדם של אמי. לאחרונה היא נתקפת בסחרחורות. ייתכן שיש לי לחץ דם גבוה כמו שלה, יכול להיות שירשתי זאת ממנה? הרגעתי את עצמי בהבטחה שמחר אלך לביקור אל אחד הרופאים בבית החולים. "הלא לנסוע כך, במצבי, לתקופה של כמה שנים, זה בלתי אפשרי", אמרתי לעצמי.
למחרת, כשהלכתי לבית החולים, החלטתי שאמנע מביקור אצל דוקטור פלד שהילך עלי אימים בפגישתנו האחרונה. דר' כהן, רופא מאנגליה, גם הוא רופא במחלקה, היה עדין ורך יותר מדר' פלד, שהייתה בן מין ישראליות קשוחה. משהו באירופיות האדיבה הסובלנית של דר' כהן, נראה כמרגיע ומתאים יותר למצבי.
דר' כהן הסכים לקבלני ובו במקום ערך לי מספר בדיקות ושלחני לשיקוף ריאות, וכל כך שמחתי, כאילו ניצלו חיי, כאשר בישר לי דר' כהן שהכול כשורה, ולא התגלה כל ממצא שצריך להדאיג אותי. "אין צורך לדאוג" אמר לי בחיוך מעודד.
בימים הבאים הייתי טרוד בניסיונותי לשפץ את התסריט. סירבתי להיכנע, בעצם סירבתי להודות שאולי נכשלתי. ואולם ככל שהכזיבו ניסיונותי לשכתב את התסריט, הפכתי למתוח ודואג. ניסיתי דרכים אחרות ליצירת מבנה חדש לתסריט – ואולם התסריט, כמו גולם כבד שסרב להזיז את עצמו לכיוון הנכון, כאילו נע בכל פעם לכיוון הלא מתאים, מתיישב ונח, ושוב פעם נע לכיוון הלא נכון: גולם עקשן. ככל שגברה החרדה נוכח חוסר כשרוני, וככל שנכשלתי, כך ניסיתי מפוחד ואחוז דיבוק לשפץ את התסריט מחדש. ואולם, ללא הועיל – התסריט היה עקשן ממני!
לערב שלפני יום הצילומים, נועדה מסיבה שיזם אחד מחברי מבית הספר לתיאטרון וקולנוע לכבוד נסיעתי. המחשבות הציקו ולא נתנו לי מנוח. מה יהיה אם ישאלוני במסיבה על התסריט? ידברו אתי על הנסיעה לאמריקה, על הלימודים, על הצלחתי הצפויה שם – ואני הרי כלום. אדם חסר כישרון. הכול היה שקר. אין בסיס להערצת חברי.
ערב המסיבה, כתבתי בקצב מטורף כאילו כדי להספיק: מחקתי שורות וכתבתי שורות חדשות שיוכלו אולי לענות על ציפיותי – ברם מחוגי השעון שנעו קדימה לקראת המסיבה הפכו לאויביי הגדולים.
הגיעה שעת המסיבה. חוסר אונים מוחלט השתלט עלי. בצר לי מיהרתי לחנות המכולת הקרובה, וקניתי חפיסת סיגריות. עדיין היססתי מאוד. ידעתי שמבחינה רפואית אסור לי. ואולם כשנסעתי במכונית שוב עלו המחשבות הטורדניות והדוחקות: "אני חסר כשרון! האם זוהי האמת? לא ייתכן שאני נטול כישרון! לא ייתכן!!!"… הרי אני נוסע לאמריקה!…
עצרתי את המכונית בצד הדרך, והצתתי סיגריה. באותו רגע לא היה אכפת לי מבריאותי, אלא שלאחר כמה שאיפות מהסיגריה, שוב הלמה בי הסחרחורת המפחידה – תחושת ההתמוטטות שתקפה אותי כמה לילות קודם. מלא חרטה ומפוחד השלכתי במהירות את חפיסת הסיגריות מבעד לחלון המכונית, ונשבעתי לעצמי שלא אעשן יותר. נרגעתי. הידיעה שנפטרתי מהסיגריות, ומהיום אשוב ואחזור לאורך חיים בריא, מילאה אותי חיות וכוחות מחודשים.
במסיבה הקפדתי לסרב לכל מי שהציע לי סיגריה. ישבתי מכונס בתוך עצמי. בכל זאת לא יכולתי להימנע ממחשבות על בריאותי. העמדתי פנים של משתתף בשיחות חברי-מעריצי, שטוו את חלומות נסיעתי לאמריקה, ובעצם הייתי שקוע במחשבות שלא הרפו ממני על בריאותי הלקויה, מתאמץ להסתיר את הפחדים שקיננו בתוכי – "שלא יבחינו וירגישו חלילה".
במשך כל הערב שוב ושוב עלו בי מחשבות אודות הסחרחורת ותחושת ההתמוטטות. נזכרתי בשר האוצר בממשלה, שהיה סמל של כוח ועצמה, וקרס לפני כשבוע בטקס חנוכת בית הכנסת ומת מדום לב. הייתכן שמשהו לא תקין בלבי? הלא גם שר האוצר, נחשב לאדם בריא, והנה כך לפתע? קרוב לוודאי שבמשך כל השנים היה לבו פגום, ופשוט לא הבחינו במום… מי מבטיח לי שלבי פועל כשורה? והלא בכל רגע הוא עלול להפסיק לפעום, כשם שקרה לא רק עם שר האוצר אלא בעוד כמה מקרים שאני זוכר. מחשבותיי הרחיקו לימי ילדותי, ונזכרתי במר רפכון, שכננו, שאת גופתו המכוסה תכריכים ראיתי. אף הוא נפטר באופן פתאומי. ממה? בוודאי מהתקף לב.
ושכן אחר, מר קובאץ', אדם עליז ושמח אשר נפל יום אחד ברחוב ונפטר, והרופאים לא ידעו ממה. ומה פשר הכאבים בחזי? האם זה רק כתוצאה מה- PNEOMATORAX? או אולי זה דבר מאוד בסיסי, המוכיח שמשהו בלבי אינו כתיקונו – משהו שבא לי בתורשה. ודפיקות הלב המואצות והסחרחורות מהן אני סובל לאחרונה אינן בעצם אות אזעקה? לא. אני מוכרח להיבדק פעם נוספת לפני הנסיעה…
במצבי זה נסעתי לאמריקה, בספטמבר 1974.
אין עדיין תגובות