היידה להגשמה

א. קודם חירם אחר-כך העולם

התקווה היא הסבל. התקווה היא אם כל סבל. ככה לפחות הרגיש ראובן שיפֶר אחרי שסיים את הבגרות ועלה עם גרעינו (גרעין ה"ל – היידה להגשמה) לשל"ת הראשון, לטבילת האש. החבריא קראה פעמיים-שלוש היי-הופ. הם היו מבסוטים עד השמים וראובן קינא בהם. למה הם עליזים כמו חתנים ואני חושש? עם כל העליזות, המכה עוד תבוא. מתי, אנא עארף. אבל כשנחטוף, נחטוף באבו-אבוהא.

ראובן נזכר באמש, כשארז את הפעקלאך. חשב שגם בזה הוא שונה. בטח כולם אמרו למשפחה שהכל יהיה על הכיפאק, או אמרו לאחיהם הקטנים, להת' ודחילק אל תהיו נודניקים. ואילו הוא הלך לחדר של אבא ושאל אותו, אבא, נכון שזה לא פספוס, ואחרי שאביו אמר לו, לא פספוס ולא בטיח, אתה הולך לאן שאתה צריך ללכת, עדיין הרגיש אומלל אבל התנחם בכך שאביו אמר: חבוב, ככה זה תמיד לפני שהולכים, אל תהיה מפונק. הכל יהיה מיאה פיל מיאה אם אתה תהיה בנאדם וכולם יהיו בני-אדם. השיחה הרגיעה אותו ובלילה הוא ישן כמו מת, אבל עכשיו כשהם עטופים בברזנט של המשאית בדרכם אל המשק הקולט ראובן התלבט שוב. האם באמת נעמוד במבחן ונהיה בני-אדם?

הוא הביט ביואב פֶלְדְמָאוּס (בעתיד, כשיהיה קצין בצה"ל, ישנה את שמו ליואב פלד) מבעד למשחקי הצל של יריעת הברזנט. יואב, טוויל עם שיער בלונדיני המסורק בבלורית מוקפדת שכמו ראובן היה מעט מחוץ לעניינים, כופף את גבו. אולי גם הוא התחיל לשקשק מהעתיד, ואולי סתם פחד לחטוף מכה בראש משִלדת המשאית במהמורה הבאה. את עיניו החומות של יואב (יפה שעזבה אותנו לפני השל"ת אמרה עליהן פעם שהן יהודיות, ויואב נעלב) לא הצליח ראובן ללכוד. בשיחה אחרי הריב הגדול שבו אוחד הגרעין, יואב, שלרוב לא היה דברן מי-יודע-מה, אמר שלדעתו הגרעין שלנו הולך לעמוד במשימה מא' ועד ת'. אנחנו נהיה אור לגויים ומופת לנוער. ראובן הסיר מיואב את המבט. עם החששות הוא יישאר לבד.

***

היה זה רק השלב הראשון במסלול הנח"ל, שהוקם כתחליף לפלמ"ח שפורק, מסלול שיימשך כמעט שלוש שנים צבאיות, שאחריהן יבואו חיים בוגרים בהגשמה משותפת. זה רק הסיפתח. אך בני הגרעין, חברי השומר הצעיר, חשו שזו הצ'אנסה שלהם לתפוס פיקוד, להראות שהם יכולים להיכנס לנעליים הגדולות של החלוצים, של הפלמ"ח. דור הולך ודור בא ועכשיו מוטל עליהם לגאול את הארץ, ולהיות ראויים לתפארת מדינת ישראל. הם יהיו איכרים. הם יהיו לוחמים. הם יהיו קבוצה. הם יהיו הנח"ל.

את העולם הישן נשבעו להחריב עד היסוד. מהגב הכפוף לפרוק את העול. והמשימה הייתה קשה. האם יצליחו גם לשרת את העם וגם לחיות חיים שיתופיים? האם ישכילו ללמוד מטעויות העבר, ולא לחזור על מה שקרה בביתניה לחזן ויערי? המשימה הייתה קשה, אבל הם התכוננו אליה מאז שהצטרפו לתנועה. היו שירים, פעולות, ימי שישי בקן, חגי תנועה, מחנות נודדים, מחנות עבודה, שיחות אינסופיות על גאולת האומה וגאולת העמים. הם ידעו בדיוק מה הם צריכים לעשות.

כשבגרו והפכו מסתם חניכים למדריכים שאחראים על השכבה הצעירה, הפכו הדיבורים על הנח"ל מזרזיף זעיר לשיטפון גועש. נדפקנו, המדינה כבר הוקמה, אמרו זה לזה. ואז הוסיפו, אבל יש עוד הרבה מה לעשות. זה שיש את הפושטקים ואת דור האספרסו של אני ואפסי עוד, זה לא אומר שהעבודה נגמרה! מישהו חייב ליישב את אזורי הספר, לזרוע ולקצור, להחיות את האדמה. בחלומם הקימו קיבוץ בעצמם, בראו יש מאין. ולכן כאשר התברר להם שהתנועה אינה מייעדת אותם להקים נקודה חדשה אלא לחזק את קיבוץ חירם שהוקם על גבול הצפון אחרי מלחמת הקוממיות, היו שנעלבו והתמרמרו.

***

בפיתול של כביש עכו-צפת, איפה שדרך האספלט נוטשת את כרמי הזיתים של בקעת בית הכרם ומתחילה להאמיר במדרונות הר מירון, נהדף ראובן לרצפה ונזכר בפעם הראשונה שהבין את זה, הבין שלחיות יחד זה כמעט בלתי אפשרי. הם ישבו כולם ביער אורנים בכרמל, ממש ליד המוחרקה, ומדריך הגרעין הופיע עם הבשורה: אתם הולכים לחזק יישוב קיים. מי שהכי כעסו היו החבר'ה מקן תל-אביב צפון. נירה רביד, שעיניה היו חומות ושׂערה חום רגיל שברגילים ובכל זאת זכתה למחזרים רבים בזכות שפתיה ובעיקר הציצקעס שלה, הייתה הנחושה ביותר. היא אמרה למדריך שיגיד להנהגת השומר שזה לא הולך ככה, או שנותנים לנו לעשות מה שצריך, או שהם יכולים להגיד לנו שלום. את ראובן זה הרתיע, הדרך שבה היא והאחרים התיימרו לדבר בשמו. איך הם רוצים לזכות ככה באחיזה בחייו? אם המרי היה ממשיך הוא היה משתגע, אבל למרבה המזל חברו הטוב מקן חיפה, אבשלום בן-דוד, יישר את כולם, ובחיוכו המנומש אמר שאפשר להפסיק עם כל הצרמוניה. ישלחו אותנו לטיז א-נבי – נלך לטיז א-נבי בשיר, כי אנחנו לא מפונקים. וחוץ מזה, לתגבר משק על גבול הצפון זה לא צחוק. זה שיכנע את כולם, ואפילו גיורא כספי מקן תל-אביב צפון, שבהתחלה היה הכי עקשן, מחא כפיים בהתלהבות.

בצומת מירון ירד ראובן, כמו כולם, לחלץ עצמות. המשאית עם כל החבר'ה מקן חיפה הקדימה מעט והם החליטו להמתין עוד קצת עד שגם החבר'ה מתל-אביב יזיזו את הישבן שלהם. ראובן ראה את הר מירון הירוק המעוטר בחורש ים-תיכוני, ונזכר איך פעם הוא ועוד כמה חבר'ה מקן חיפה החליטו להעפיל אל ההר. זה היה בשבת חורפית, והם תפסו טרמפים בדיוק עד לצומת הזה. ואז הם טיפסו לפסגה והגיעו שנייה לפני החשכה. למחרת הם ירדו והלכו לבריכה בנחל כזיב ליד עין טמיר. הם היו רק בנים אז הם לא חשבו פעמיים לפני ששחו בעירום. פיני היה היחיד שלא רצה לטבול. אולי התבייש להיראות ערוּמכּוּ, אולי באמת חשש מהמים הקרים. ככה או ככה זה לא ממש עזר לו. בשלב מסוים יצא אבשלום, אגלים צוננים תלויים על תלתלי חזהו שכבר צימחו, ואמר לפיני: זה או שאתה נכנס למים בעצמך, או שאני זורק אותך פנימה עם הבגדים! פיני מייד התפשט וקפץ למים. בהתחלה ראובן שקשק, כי זה בדיוק מסוג הדברים שגוררים את פיני אל המצב שלו, אבל אחרי שפיני צחק ושיחק בבריכת המים המרוצפת שחרורים והודה לאבשה על הדחיפה שנתן לו, הבין ראובן שהוא יכול לסמוך על אבשלום. שאבשלום מבין עניין. שאבשלום מכיר בני-אדם, בדיוק כשם שהוא מכיר את הארץ ויודע להסביר על החורש הים-תיכוני (מדוע, למשל, אלון ואלה נמצאים הרבה פעמים ביחד) ועל החי (מדוע, למשל, הצפרדע שהפחידה את פיני במים לא הייתה סתם צפרדע אלא אילנית). וגם אז, כשנירה רביד ושאר החבר'ה מתל-אביב צפון פתחו את הפה שלהם, אבשה ידע להרגיע את העניינים.

***

הם היו שמוצניקים, ולכן הגרעין שלהם היה קטן יותר מגרעיני הענק של המחנות העולים או הנוער העובד. הגרעין הורכב משלוש קבוצות בוגרות שבאו משלושה קנים שונים. היה קן חיפה מרכז, היה קן תל-אביב צפון והיה קן תל-אביב דרום. האיחוד הוכרז בפסח של השביעית, וכמיטב מסורת הגרעינים החדשים הם הקימו יחד רפסודה והפליגו עליה בכנרת. בשבועות של אותה שנה הם באו להתארח בפעם הראשונה בחירם, ובחופש הגדול בילו שם שלושה שבועות במחנה עבודה. הם לא היו זרים, לא זה לזה ולא לקיבוץ, ובכל זאת הפעם זה היה אחרת.

קן חיפה הביא את הקבוצה הגדולה ביותר. בשמינית הם היו עשרים ואחד, להגשמה עלו ח"י חברים. רוב החבר'ה בקן היו בנים של פועלים, פקידים וחנוונים. היו ביניהם תפרנים יותר ופחות, אבל היחידה שבאה ממשפחה עם כסף הייתה דנה שמרוני, שאביה היה בצי הסוחר, וכאשר היה בארץ בילה עם שאר העילית של השכירים החיפאים. הוא יכול היה להרשות לעצמו ללכת ערב אחרי ערב לראות את רביעיית מועדון התיאטרון ולשתות ברנדי תוצרת חוץ. גם אמא של דנה שמרוני הייתה שונה משאר האמהוֹת. היא הסתובבה עם איפור והלכה עם תכשיטים מנקרי עיניים. אך דנה הייתה במיעוט לעומת אנשים כמו יואב, שאביו היה בעל כלבו בלייפציג לפני המלחמה, והיום, לפחות עד שהעניינים המשפטיים יסתיימו, יש לו חנות מלבושים ברחוב הרצל והוא בקושי גומר את החודש. שלא לדבר על אבשלום, שאביו עובד כפקיד זוטר בהסתדרות אחרי שבריאותו הלכה פייפן בבתי הזיקוק.

בקן תל-אביב צפון היו שבעה-עשר חברים בשמינית, ולהגשמה עלו י"ד חברים. רוב חברי הקן באו משַמנה וסלתה של תל-אביב. אבנר כרמלי, למשל, היה בן של עורך-דין עסקי גדול. לעקיבא, אבא של רות, רותקה הקטנה, היה מפעל משלו. אבל היו שם גם כמה שבאו ממשפחות עם קצת פחות. היה משה חרמוני, שאבא שלו היה נהג בדן והם גרו בשיכוני דן, והייתה חוה, שאפילו שאמא שלה באה בלי כלום מסלובקיה, הצליחה לחיות בשביל לעשות חיים.

קן תל-אביב דרום היה זעיר בהשוואה לשאר מרכיבי הגרעין, אבל דווקא הוא מילא את הנהגת השומר גאווה, על אף שמנה רק עשרה חברים בקבוצה הבוגרת, שמתוכם עלו רק שניים להגשמה. הגאווה הייתה על כך שהקן פעל בכרם התימנים, שכונת מצוקה שרבים מבניה יצאו לתרבות רעה ונהפכו לפושטקים ואפילו לעבריינים. רק ב' חברים, משה שרעבי והגר צברי, הגיעו עם הגרעין לשלב ההגשמה. ראובן פחד שהגר היפה תישאר היחידה מקן זה, אחרי שאורה מהקן שלו אמרה לשרעבי בחוסר טעם שהוא צריך לצאת לאחוזים כדי להגשים את החלום של הזקן שיהיה רמטכ"ל תימני לצה"ל.

***

הגיע הזמן, התל-אביבים הגיעו. משאיתם טרטרה והעלתה אבק שנסחב איתה עוד מהגליל התחתון. כאשר ראו התל-אביבים שהחיפאים מחכים להם בחוץ, צעקו לנהג עצור, וירדו להתחבק עם בני הגרעין. ואף-על-פי שהיו שם אנשים שבקושי הכירו, הם נפלו זה על צווארו של זה כאחים אבודים. אפילו הוא, ראובן, שהיה ביישן והססן עד כדי כך שבריקודי זוגות חיכה שמישהי תזמין אותו, התחבק בחום עם נערה ממחוז תל-אביב. אבל הפעם הוא באמת שיחק אותה, כי הנערה שחיבק הייתה חוה שפירא, שהיה לה שיער בלונד ועיניים סגולות והייתה ללא ספק היפה ביותר בשכבה. כשחיבק אותה, מפודר מאבק דרכים בצומת מירון, נרגע מעט. הוא התאהב בחוה מהרגע שראה אותה, ונשבע לעצמו שהיא עוד תהיה שלו. עם התחלה כזאת, אולי בסוף הכל יהיה מאה אחוז. בחורה יפה כמו חוה בטוח תהיה לצידו ותשמור על פיני. אחרי חיבוק קצר, עשתה חוה סימנים של אחורה פנה, וראובן הצטער על אובדן ריח שׂערה שהוחלף עכשיו בחיבוק גופו של מנדלבאום המגושם עם ראש הקלוואסה, הג'ינג'י הענק מקן תל-אביב. ראובן ידע שזה לא משנה את מי הוא מחבק כרגע, כי הוא מחבק את הקבוצה ולא את הפרט. עכשיו זו הקבוצה שמחבקת את עצמה, ונותנת אישור גופני לשותפות הגורל שנכרתה ביניהם מעתה ועד לסוף החיים.

אבשלום נתן את האות והחבר'ה עלו על המשאיות שהפעם היו מעורבות. הנסיעה לחירם הייתה קצרה, לא יותר מחצי שעה. ראובן היה באותה משאית עם פיני ואבשלום, והוא ראה איך פיני נותר נבוך במשקפיו ואיך אבשלום מרגיש בבית כמו תמיד. הוא נזכר איך הכיר את אבשלום בעממי ואיך אבשלום תמיד אמר לו שבכל התערבות יש אחד אידיוט ואחד לא בנאדם, מה שלא הפריע לו להתערב פעם עם ראובן שאין לו אומץ לעלות על השולחן ולשיר אופרה. בסוף שניהם הלכו אל המנהלת. אבשלום היה התקווה הגדולה ביותר של ראובן. אם אבשלום יתנהג כמו שצריך, הכל יהיה מיאה פיל מיאה. אבל אבשלום לא היה מוטרד באותו רגע לא ממצבו של פיני ולא מחששותיו של ראובן, אלא מארגון תחרות זמר בין המשאיות, ושר בקולי קולות: הבו לנו סוסים, סוסים אבירים, ורובה על שכם ורובה על שכם עם כדורים. ההתלהבות של אבשלום סחפה את כולם, ואפילו יואב, שהיה זייפן בן זייפן, הצטרף למקהלה. ולשמור בלילה ולשמור בלילה ישלחו אותי. אני מתגעגע, אני מתגעגע אל ביתי.

ראובן צפה באבשלום, שהיה נמוך מרוב החברים (נמוך ממנו היה רק משה חרמוני מתל-אביב צפון), ממשיך בתחרות הזמרה שהתחיל על דעת עצמו. המשאית השנייה לא שיתפה פעולה. ייתכן שבכלל לא שמעו את הזמר. תמיד היה מצחיק לראות את יואב צועד ליד אבשלום. כמו גוליבר שמטייל עם אחד הגמדים של ליליפוט. כשהמשאית התחילה לרדת אל המשק אבשלום הוביל את כולם בשירת הוי אמא, אמא, למה למה, אוי למה זה חיים לי נתת. (לימים, פחות או יותר כאשר יסיים ראובן את התואר השני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, ייזכר באותו רגע ויחשוב שזה משונה שדווקא אבשלום, שגדל יתום מאמו, אהב לפזם שירים שבמרכזם עומדת האם. הוא אפילו ינסה לשכנע ולא בהצלחה גדולה את חוה, כשתבוא לבקר אותו במדי דיילת, שזו ההוכחה שהקבוצה ולא התא המשפחתי היא הגורם המשפיע על האישיות. הוא חשב על הנטייה הזאת של אבשלום הרבה בהמשך החיים, אך באותה עת חשב על משהו אחר.)

***

"קודם חירם, אחר-כך העולם," קבע גידי את המשפט שהפך לסיסמת הגרעין. ובאמת ככה הם הרגישו. אם הם יצליחו בשלב הזה, בשל"ת הראשון, השמים הם הגבול. "קודם חירם אחר-כך העולם," הם צחקו זה לזה כאשר פרקו מהמשאיות והריחו את מדשאות הקיבוץ, ריח ביתם החדש. המילים הצהילו את כולם, או לפחות כמעט את כולם. הציטוטים שצעק אחר-כך פיני, "ההוויה מעצבת את ההכרה" (שלקח ממרקס) ו"למען המולדת, למען סטאלין" (שלקח מ'אנשי פנפילוב'), עוררו רק צחוק חלקי, יבש ומנומס, שביקש לכסות על המבוכה. הם לא היו מצחיקים, ולא נאמרו ברגע הנכון.

ראובן ירד ועמד בצד, ולא עזר לאחרים להוציא את הקיטבגים. הוא הסתכל על פיני, שדווקא התרוצץ וניסה לעזור ככל יכולתו. רק לפני שנה, בסוף שביעית, כמה אקזמפלרים בגימנסיה החליטו לעשות לפיני תעלול. הם שיכנעו חתיכה אחת להגיד לו שהיא דלוקה עליו. ליבו של פיני געש והוא כתב לה מכתבי אהבה סוערים. במסיבת הסיום הם הקריאו כמה מהמכתבים קבל עם ועדה, ואם לא די היה בכך, הדבר גרם לפיני לחטוף את אחד ההתקפים שלו בפרהסיה, מה שרק הצחיק אותם עוד יותר. ראובן ידע שפיני צריך את החבריא כדי להצליח. מצד שני הוא ידע שהעיקר זה הקבוצה, וכבר היו לא מעט אנשים שהוקרבו על מזבח הקולקטיב. את מחשבותיו העגומות קטע אבשלום שקרב אליו ונתן לו צ'פחה אדירה. הוא קרא לו יא זַלַמֶה ואמר לו שהבית החדש מחכה. ראובן קם ושניהם הלכו יחדיו, וסביבם ריח רעננות הדשא מהול בריח הלימוני של מחטי האורן. אסור להם לשכוח את הלמה, אחרת האיך יהיה קשה מנשוא.

ראובן אמר לעצמו שהם לא ישכחו, שהכל יהיה בסדר, שהוא ופיני חלק ממשהו גדול יותר, חלק מקבוצה שפניה להגשמה. ודווקא כשהצליח לשכנע את עצמו, וחש אהבה גדולה לבני הגרעין שטפחו לפיני על השכם ועזרו אחד לשני בחיוך, הדמעות והבכי התפרצו. כשהבכי נפסק שמח לגלות שלא עלו עליו, ואמר לעצמו שזה היה מהתרגשות, שזה היה בכי של שמחה טהורה על כך שהוא חלק בדבר הנפלא הזה, בגרעין ה"ל (עד היום הוא עוד אומר לעצמו שזה מה שבאמת קרה).