החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חיפה-ז'נבה

מאת:
הוצאה: | 2016-08 | 123 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

כורסה נוחה יש לו, ליואב, בקליניקה. אני יושב עליה שלוש שנים, באדיקות שמפתיעה גם אותי. מדי שבוע הוא עושה לי שיקוף רנטגן. לעתים השיקוף קל, לעתים הוא שקול כמעט לכימותרפיה.

הפעם הוא היה החלטי. “חסר לך אור,” הוא האיר את עיניי, “אפל לך בּפְנים.”

בתרגום החופשי שלי זה נשמע כמו, “אתה מבקש שאחפש לי פנס שיאיר אותי, או יותר נכון – שיעיר אותי.”

”סוג של,” הפטיר יואב בסיום הפגישה.

כבר ניסיתי חדר כושר, אופניים, סדנאות בישול, יוגה. ואור? אַיִן.

בלילות הסתובבתי בים, מנסה למצוא לי מגדלור כזה מפעם, אבל הימים ימי לֶדים ומגדלור אין.

האור היחידי בחוף היה הפאב של הרצל, מפלט למחפשי פנסים.

התיישבתי, שאלתי את הברמן אם יש לו פנס, הוא חייך והגיש לי וויסקי עם קרח.

“אני לא יודע אם זה מאיר, אבל זה בטח עוזר לשכוח,” אמר וחייך.

לידי ישבו עוד כמה מחפשי פנסים שניסו לשכוח, כמוני, בעזרתו האדיבה של המנטור ג’ק דניאלס.

חיפה – ז’נבה הוא ספרו החמישי של שימי קדוש. זוהי אסופה המונה שלושים וארבעה סיפורים קצרים, היוצרים מארג של געגוע למה שהיה (או למה שחלמנו שהיה), ועמו מערבולת של מציאות, דמיון וכמיהה – חלקי הפאזל הבלתי שלם הזה, שקוראים לו “חיים”.

מקט: 4-800-5500507
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


זבוב על הקיר

 

עפעפיי הסגורים הופכים לרגע למסכי ענק, אשר דרכם אני מביט במתקהלים. רובם מוכרים לי: בני משפחה רחוקים, שכנים, יעלי החברה שלי מהתיכון, בני מהקיבוץ, אייל, אלדד ויואב מהצבא. אט אט מצטופף לו ההמון. מבעד מסך עיניי העצומות זה נראה כמו סרט חתונה, אבל המוזמנים שלי, אין להם שמחה ואין להם חיוך. אולי כי הם יודעים משהו שאני לא יודע.

כדי להשלים את התמונה, אני מבחין ברב. ממש אמיתי, עם כל הסממנים של רב: חליפה שחורה, חולצה לבנה, זקן, כובע. הוא מפלס את דרכו בין המוזמנים ועולה לבמה חצי מאולתרת שבה הותקנה מערכת הגברה ניידת. ובכל ההמולה הזו חסרים בכל זאת הקרובים לי ביותר. המשפחה הגרעינית: אבא, אימא, אח ואחות, שני בנים, בת אחת ואישה. קצת מוזר, אירוע שנראה כמו החתונה שלי אף שאני כבר נשוי עם שלושה ילדים. זה בטח פרק ב'. והנה הם מגיעים, מחובקים כולם: הילדים, האישה, ההורים. בטח תכף יתחיל הטקס, אני אומר לעצמי ומעיף מבט נוסף אל מסכי הענק מבעד לעיניי העצומות.

שקט משתרר סביב. הרב מבקש מכולם לכבות טלפונים.

"היום אנו נפרדים ממך," מספר אלדד לקהל הרחב. אני מבחין שהחברים הרווקים שלי מרגישים שמישהו – או יותר נכון מישהי – לקח אותי מהם, מחבורת הרווקים העולצת. זו החבורה שכבשה את ההר. אם יאספו את הכבדים של כולנו יהיה אפשר להקים מהם בקלות מזקקה של וויסקי ומבשלת בירה.

"אני מביטה בך ולא מאמינה," מנסה המיועדת לא להשתנק מההתרגשות כשהיא מדברת אל תוך המיקרופון. יש לה סיבות לא להאמין. היא רצתה להתחתן מזמן, אני הייתי עם הרגל על הברקסים. "קודם נלמד, אחר כך נלמד להכיר אחת את השני ואז נלמד להבין זה את זה ולסלוח," הייתי אומר לה. "אחרי שנלמד את כל זה – נתחתן," הבטחתי.

ככה נמשך הטקס המוזר הזה מבעד לעיניים העצומות שלי. חברים ובני משפחה עלו זה אחר זה על הבמה וסיפרו עליי הילולי גבורה ומחמאות אין קץ. בשלב מסוים ראיתי לבן בוהק על מסכי עיניי והחלה תנועה. כל המוזמנים נעו צפונה, בשביל של גן מטופח מלא צמחייה וזרי פרחים. עיצוב פראי יחסית לגן אירועים.

לא הבחנתי בכיבוד. אולי זהו קונספט חדש של חתונה. אין שולחנות, אין אוכל. מופע עמידה. רבים מחבריי שזיהיתי מבעד למסך אחזו בידיהם זרי פרחים שכנראה התכוונו לזרוק עליי ברגע החופה, סגולה לזיווג טוב עבורם.

ולפתע התהלוכה נעצרת. שקט, דממה. רק הרב שצועד בראש הטור ממלמל תפילה חרישית, ומפעם לפעם הקהל משיב במקהלה: "אמן". אני חש טלטול עז, ומסכי הענק שעד כה שידרו מבעד עיניי העצומות מצטמצמים לאטם, כאילו כוסתה העדשה בלכלוך שהולך ונערם, עד כדי חושך מוחלט. אבל הסאונד ממשיך. מישהו שאני לא מצליח לזהות את קולו שר לכולם את "הדרכים הידועות" של שלום חנוך בליווי גיטרה: "שער הברזל נסגר מאחוריי". רגע לפני שאני נרדם סופית אני מצליח לשמוע צקצוקי נשיקות וחיבוקים. אני לוקח נשימה ארוכה ובאפי עולה בליל ריחות נפלאים של ורדים ריחניים, יערת הדבש וגרברות. ריחות עם טעם של פעם, ואז החושך מציף את עיניי בדממה רוגעת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיפה-ז'נבה”