החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על דינה שייביץ

ד״ר דינה שייביץ – בעלת תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. מומחית לגרונטולוגיה ועוסקת בטיפול ייעוץ ובהכוונה לבני הגיל השלישי ולבני משפחותיהם. ספרה ״להתבגר בתבונה – הכנה אופטימלית לקראת המחצית השנייה של חיינו״ זכה להצלחה רבה. ״הכתפ שהזהיב״  הוא רומן הראשון פרי ... עוד >>

הכתם שהזהיב

מאת:
הוצאה: | 2017-03 | 254 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית, במבצע

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

23.00

רכשו ספר זה:

חנה אזולאי חיה את החלום שטיפחה במשך שנים. היא עורכת דין מצליחה ומוערכת, מנהלת אורח חיים בורגני ויציב, אם לשתי בנות בוגרות וחופשייה מאהבות נכזבות.

אך לחנה יש סוד שמעיב על חייה כבר חמישים שנה.

מאז שהייתה ילדה התאמצה חנה להתערות בחברה הישראלית, לאמץ דפוסי התנהגות שחשבה למקובלים ונכונים והתרחקה ככל האפשר מהמסורת המרוקאית, מהמנהגים השונים, מההווי, מעצמה.

בגיל חמישים וחמש החליטה חנה להצטרף לטיול שורשים במרוקו וחייה התהפכו. המפגש המחודש עם מחוזות ילדותה הציף אותה בתחושות ובזיכרונות שחשבה שאבדו.

עם שובה לארץ מיהרה חנה לשוחח עם אמה, בתקווה שזו תסייע לה למלא את התהום שנפערה בתוכה. האם המבוגרת חשפה בפני בתה את סיפורה המרתק של משפחתן המורחבת. הסיפור עמוס זיכרונות שמשרטטים את חיי היומיום של הקהילה היהודית במרוקו. חיים של עושר תרבותי שכמעט נכחד עם העלייה לארץ ישראל.

במקביל, מתגלים לחנה סודות משפחתיים שמובילים למהפך דרמטי בחייה.

 

 

"הכתם שהזהיב" הוא סיפור שנע בין עבר להווה. סיפור שמציג לראווה את המורשת המפוארת של יהדות מרוקו דרך פסיפס של דמויות צבעוניות ועסיסיות, לצד עיסוק בסוגיית האפליה העדתית שהתפתחה בישראל מקוּם המדינה ועד היום; כל זאת מנקודת מבט אישית ואינטימית.

מקט: 978-965-571-102-8
מסת"ב: 978-965-571-102-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.

"כאן נולדתי," לחשה חנה לפנינה, חברתה מילדות, שישבה צמודה אליה בספסל הקדמי של האוטובוס והקשיבה בפה פעור לסקירתו המאלפת של המדריך המקומי על העיר פאס, מהערים הגדולות והחשובות במרוקו. חנה לא הייתה בטוחה שלחישתה הגיעה לאוזני חברתה, אך לא הייתה מסוגלת לוותר. "את שומעת?" ניערה נמרצות את כתפה המוטית קדימה, כאילו ביקשה לבלוע כל מילה היוצאת מפי המדריך, "בעיר הזאת אני נולדתי," הרימה את קולה שהחליט לרעוד מבלי לשאול אותה.

קולו הבוטח והגאה של סלם המדריך הדהד בחלל בטנה של חנה ושלח גלי קבס לקיבתה. היא שאפה עמוקות, כמו שלימדו אותה בחוג יוגה, ונאבקה בקיא שאיים לפרוץ מגרונה. היא לא הבינה מה קורה לה, האם האוטובוס המיטלטל בין הכבישים הרעועים והמפותלים שהובילו אל הרובע העתיק של העיר היה זה שהפך לה את הבטן או שמא היו אלה דברי השבח וההלל של סלם על המקום שאותו עזבה לפני למעלה מחמישים שנה.

כבת חמש הייתה חנה כאשר עלתה ארצה עם משפחתה ממרוקו, לאחר המתנה מורטת עצבים, כפי שנהגה אִמה לומר, במחנה העולים במרסיי שבצרפת. עוד לפני שמלאו לה שש שנים, חודשים ספורים לאחר שהגיעו לישראל והתיישבו בירושלים, לקחה אותה אִמה לפגישה עם המורה רחל וביקשה שתקבל אותה לכיתה א'. חנה לא תשכח לעולם עד כמה התרגשה כאשר הסכימה המורה לקבלהּ לכיתה, וכמה הייתה גאה כאשר אמרה לאמה שהילדה בשלה ללימודים, ושיש לה ראש על הכתפיים, אם אחרי חודשים ספורים בארץ היא מצליחה לדבר עברית כל כך יפה. מאז הפסיקה חנה לדבר ערבית-מרוקאית. הוריה המשיכו לדבר אליה בשפתם, אך היא ענתה להם בעברית בלבד. כמו להכעיס המשיכה במשחקה העיקש: הם מדברים אליה בערבית, והיא עונה להם בעברית. לפעמים, כאשר התעצבנה על הוריה, שהמשיכו באורחות חייהם כפי שהיו נהוגים במרוקו, חלמה להיות בתה של מורתה האהובה רחל. שעות ישבה, בהתה באוויר וסיפרה לעצמה סיפורים: איך היא חוזרת הביתה כל יום עם "אִמה" המורה רחל, איך הן יושבות יחד לקרוא ספרים ולהכין שיעורים, והכול כמובן רק בעברית.

וכפי שגנזה את שפת אמה במעמקי תודעתה, כך הצפינה את כל המראות והזיכרונות מנוף ילדותה בנבכי נשמתה. ועתה, בעודה מעיפה מבט מזוגג מבעד לחלונות האוטובוס, חלפו ביעף על פניה בתים קטנים וצפופים, שהיו פעם צבועים בלבן, ועליהם מתנוססות כיפות עגולות הצבועות בכחול. הבתים הדהויים שעפו מול עיניה התערבלו בהבזקי תמונות שבצבצו בירכתי מוחה וסחררו את ראשה. היא התיקה את מבטה מהחלון בתנועה חדה, ונתקלה בפניו הזוהרות של סלם, שעמד עכשיו סמוך לכיסאה.

"העיר פאס היא השנייה בגודלה במרוקו," הרעיד קולו את חלל האוטובוס. "בתקופות שונות הייתה עיר הבירה, ועד היום היא נחשבת לבירה התרבותית ולמעוז ההשכלה במדינה. עבור היהודים שימשה פאס מרכז תורני ומשכה אליה יהודים רבים, במיוחד לאחר גירוש יהודי ספרד. מאז התפתחה בפאס קהילה יהודית מפוארת שהצמיחה רבנים ידועי שם בעולם היהודי כולו ואשר השפיעה על החיים התרבותיים והכלכליים במרוקו. שגשוגה של הקהילה היהודית בעיר בא לידי ביטוי, בין היתר, בבניית מרכזים תורניים ובתי כנסת מפוארים. באחד מהם נבקר בעוד דקות ספורות."

האוטובוס נעצר בחריקה וחברי קבוצת המטיילים מיהרו לדלת והחלו ללכת בצעדים נמרצים בעקבותיו של סלם. פנינה זרזה את חנה שנשארה לשבת ועזרה לה להתארגן לקראת "הליכה ממושכת של כמה שעות", כדברי המדריך. חנה הדביקה בקושי את צעדיה של חברתה. שאלות מטרידות ניקרו במוחה: "אולי גם אני צאצאית של אחד ממגורשי ספרד? אולי גם אני נצר למשפחת רבנים ופוסקי דור?"

כעבור כמה דקות מצאה את עצמה עומדת מול שלט מוכסף, התלוי בגאווה על קיר צחור, כתובת בעברית ובלועזית הכריזה על שמו של בית הכנסת ועל התאריכים החשובים בתולדותיו. היא צעדה בעקבות כולם אל האולם המרכזי של בית הכנסת, ומחזה מרהיב נגלה לעיניה. קירות האולם מכוסים בארונות עץ מפוארים ובאריחי חרסינה מעוטרים, את פתח ארון הקודש הסתירה פרוכת קטיפה רקומה בחוטי זהב, בולטת במלוא הדרה מול בימת החזן המסוגננת בטוב טעם, וסביב לה סדורים ספסלי ישיבה עשויים מעץ מגולף.

צמרמורת של חרדת קודש הרעידה את כל גופה.

לאחר שהוזמנו המטיילים להתכבד בישיבה על הספסלים המהודרים, ביקש סלם את תשומת לבם.

"אנחנו נמצאים עכשיו בבית הכנסת היפהפה והמפואר 'איבן דנאן', השוכן בטבורו של המלאח בפאס…"

חנה הקשיבה בעניין רב לתיאור ההיסטוריה המרתקת של חיי היהודים בפאס, ושמחה להיווכח שהסחרחורת והבחילה שתקפו אותה קודם חלפו.

"…היהודים חיו ברובע היהודי, אשר היה הראשון שנבנה במרוקו באמצע המאה ה-15, על שטח של בִּצַת מלח. זו הטריטוריה שהקצו השלטונות הערבים לקהילה היהודית באותה תקופה. מכאן, על פי הסברה, קיבל הרובע היהודי את השם 'מלאח'. בעקבות העיר פאס, הוקצו שטחים מיוחדים ליהודים בערים גדולות נוספות במרוקו, כגון קזבלנקה, רבאט ומרקש, שבהן נבנו עוד מלאחים. בית הכנסת שבו אנחנו יושבים עכשיו," הרעים קולו של המדריך, "נבנה כבר במאה ה-17, חודש ב-1870, ולפני כמה שנים החלו כאן עבודות שיפוץ יסודיות, והוא נחנך מחדש לפני פחות משנתיים, ב-1999."

משהחל המדריך לתאר את סדר התפילות בבית הכנסת ואת מנהגיהם של יהודי פאס, איבדו המילים ממשמעותן והפכו לבליל צורמני. בראשה של חנה החלו להכות שברי קולות, מראות וזיכרונות שאיימו לנפץ את ראשה. היא הרגישה לפתע כי סכר ענק נפרץ בתוכה, מציף אותה בזרם דמעות בלתי נשלט.

בתחילה נבהלה, עדיין לא הבינה מה מתרחש בקרבה. היא ניסתה להילחם בשצף הגועש, אך כשדמותו של אביה, עטוף בטלית, עלתה לנגד עיניה מבעד למסך הדמעות, נכנעה והתמסרה לתמונות הרצות במוחה. והנה אביה, ממשיך בתפילתו בכוונה גדולה ובתנועות נמרצות, והיא לידו, ילדה צנומה בעלת רעמת תלתלים שחורים, מזנבת בקצה הטלית ומאיצה בו לחזור הביתה כדי שתוכל לשחק בבובה החדשה שתפרה לה אמה. האם נהגה לעתים להתלוות אליהם לבית הכנסת בשבתות, ולעתים, בימות החול, צעדה לשם בגפה. פעם אף זכתה חנה להצטרף אליה באחד מאותם ימי החול. כשהגיעו ירדו השתיים במדרגות למקום שבו מתרחצים. אמה של חנה ביקשה ממנה שתשב על המדרגות ושתחכה לה בשקט. אבל מאז שאלברט נולד, חדלה האם ללכת לבית הכנסת בשבתות, למגינת לבה של חנה, שהייתה ממתינה חסרת סבלנות עד שאביה יסיים את תפילתו. היא לא תשכח כיצד התאמצה לתפוס כמה בונבונים מתוקים שנזרקו על ספר התורה כל הדרך מארון הקודש ועד לבימת החזן, עבור אחיה התינוק.

"הצוהר שאנו רואים כאן, במרכז הרצפה," הדהד קולו של המדריך, "שימש את אורחי הכלה, שליוו אותה בשירים ובמחולות בעת שטבלה בערב יום כלולותיה במקווה הנמצא ממש מתחתינו. מכאן ליוו אותה לביתה ועזרו לה בהכנות לקראת חגיגות טקס החינה, כמקובל בעדה המרוקאית."

חברי הקבוצה התקבצו כולם סביב לריבוע החלול, צפו בבריכת המים המבצבצת מבעדו ומיהרו לרדת במדרגות התלולות שבפינת בית הכנסת, כדי לחזות במראה המוזר והמרתק כאחד. בעודה יורדת עם כולם ומושכת באפה כדי לעצור את הדמעות, ראתה את חנה הקטנה יושבת על המדרגות האפלוליות, מציצה בדמותה הבוהקת והתמירה של אמה עולה מן המים כששערותיה מגירות טיפות לאורך כל גופה. חנה עצרה במקומה ואחזה חזק במעקה הקר. היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף. חברי הקבוצה חלפו על פניה, התגודדו מסביב לבריכה המרובעת והשמיעו קולות השתאות בעוד היא נטועה במקומה, מפחדת לזוז שמא תמעד ותיפול.

"כאן התפלל אבא שלי וכאן טבלה אימא שלי כל חודש," שמעה את עצמה אומרת ספק בלחש ספק בקול רם לפנינה, שבאה לברר למה היא מתמהמהת, ומצאה אותה בוכייה על גרם המדרגות. היא הצטנפה בזרועותיה המושטות של פנינה והתרפקה עליה דקות ארוכות, רק אלוהים יודע כמה הייתה זקוקה עכשיו לחיבוק חם. "ולחשוב על זה שהייתי צריכה להתאמץ קשות כדי לשכנע אותך להצטרף אליי לטיול," לחשה פנינה באוזנה של חנה, בעודן עולות חזרה לאולם המרכזי של בית הכנסת, אך כנראה לא רק באוזנה. שקט השתרר בחדר, לחישתה של פנינה הדהדה באוזניהם של כל חברי הקבוצה שהפנו אליהן מבט שואל. "לא תיארתי לעצמי שהזיכרונות יציפו אותי כך," גמגמה חנה כמתנצלת. "בת חמש הייתי כשעזבתי פה, וחשבתי ששכחתי הכול. אך מסתבר שיותר ממה שאנחנו יודעים על הזיכרון, יודע הזיכרון עלינו. הוא מבליח כאילו משומקום וחודר לתודעה כמו תער." המהומי הסכמה והנהונים ליוו את דבריה. קולה נשבר. "הבית שלי," ייבבה, "הבית שבו גדלתי היה כאן מעבר לפינה. אולי אתה יודע," פנתה אל המדריך, "קראו לשכונה שלנו נוּאַווּל," — צץ פתאום השם בראשה — "אני זוכרת במעורפל שהבית שלנו היה בקצה הרחוב, קרוב מאוד לבית הכנסת."

המדריך חייך חיוך רחב לאישור ולבה של חנה החסיר פעימה. לאחר התנצלות קצרה בפני חברי הקבוצה, אשר נתבקשו להמתין כמה דקות, ליווה אותה לבית הולדתה.

תוך חמש דקות הגיעו לקצה הסמטה מוקף הבתים בני שתי קומות, שהיו פעם לבנים. בקומה הראשונה חנויות, ובקומה השנייה דירות מגורים. היא העיפה מבט סביב סביב, כשידה אוחזת בחזקה בזרועה של פנינה, עד שקפאה מול חלון גדול. תריסי עץ סדוקים וחבוטים היו פתוחים לרווחה, וסורג ברזל מסוגנן חצץ בין הקירות העבשים, שעליהם נתלו חוטי חשמל ברפיון מסוכן, לבין פנים הבית האפלולי.

מבלי להוציא מילה עזב אותן המדריך, מסמן לפנינה בטפיחה קלה על השכם שימתין להן עם שאר חברי הקבוצה בבית הכנסת.

הן המשיכו לעמוד שם, מול הבית הצופה אליהן מהקומה השנייה, גופן רועד על אף החמימות היחסית של אמצע אוקטובר. פנינה פרשה שוב את ידיה ואימצה את חנה אל לבה. שנים של היכרות גרמו לה להבין מתי בדיוק חנה זקוקה לחיבוק מחמם כמו שרק היא יודעת להעניק לה.

"את רואה את החלון הגדול הזה עם הסורג הבולט, הרבה סיפורים הוא יודע לספר," לחשה חנה. אך הסיפורים לא מצאו את המילים. רק הבזקי תמונות מעורפלות התגלגלו בראשה. פנינה, כמו אחות רחמנייה, הקשיבה דקות ארוכות לשקט המטלטל שהשתלט על חנה. לבסוף, פסעו השתיים בכתפיים צמודות ובידיים שלובות חזרה אל בית הכנסת. שירה מרטיטה קיבלה את פניהן. חברי הקבוצה ישבו שוב על ספסלי העץ המרופדים בקטיפה בצבע ארגמן, ושרו בדבקות את "שיר למעלות".

שיר למעלות,

אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי

עזרי מעם אדוני, עושה שמים וארץ…

והעזרה אכן הגיעה. סוף סוף התמונות שבראשה הלכו והתבהרו. בזמן שעמדה בפתח ארמון המלך — שלא היה בה כל רצון לבקר בו — הסמוך לרובע היהודי, והמתינה לקבוצה, נזכרה איך נהגה לשבת במשך שעות ארוכות על אדן החלון הרחב. השטיח הצבעוני שהיה פרוש עליו, והכריות הססגוניות שאמה תפרה ורקמה הנעימו עליה את הישיבה הממושכת. היא הייתה מתבוננת בעיניים משתאות במראות שחלפו על פניה; נשים מבוגרות חוזרות מהשוק, ידיהן עמוסות סלים, ילדים קטנים נגררים אחר אימותיהם, מי אוחז בשולי השמלה ומי נתלה על הגב, ובין כל אלה חמורים קטנים שדופי רגליים, שקים גדושי סחורות עד להתפקע תלויים להם משני צדיהם. פעם אחת ראתה חמור מכוסה כולו ביריעות ענקיות של עורות, ואף ראשו נעטף בהם. בבהלה קראה לאמה ואמרה: "החמור הזה לא רואה לאן הוא הולך! אולי ייכנס אלינו הביתה וישבור לנו את כל הדברים…?" היא קינאה בילדות השכונה ששיחקו ברחוב בקלאס ובחבל. יום אחד לא יכולה הייתה להתאפק יותר ופרצה במסכת בכיות ונדנודים עד שקיבלה את הסכמתה של אמה לרדת לרחוב, לשחק עם הילדות ולקנות ממתקים בקיוסק ששכן בקומה הראשונה של ביתם. הבילוי נגמר רע. עגלה עם חמור גדול הגיחה פתאום מפינת הרחוב, חבטה בה בעוצמה והעיפה אותה ארצה. שבועות ארוכים לא הלכה לגן, רגלה השמאלית חבושה בתחבושת מעיקה, אמה ואביה פיזזו סביבה והלעיטו אותה בדברי מתיקה. מאז לא הרשו לה עוד לרדת לבדה לשחק ברחוב, והיא שבה למקומה הקבוע שעל אדן החלון, שהפך להיות גם מושבו של אלברט, כשלמד ללכת ולטפס.

עתה שמו פעמיהם אל השוק הגדול של פאס. הרחוב אשר הוביל אל השוק היה רחב יחסית ובו חנויות-חנויות, שתריסי ברזל ענקיים מגולגלים מעל פתחן שימשו לנעילתן בסוף היום. הצצה לחנויות גילתה כי קירותיהן מחופים בחרסינות מצוירות בשלל צבעים והסחורות שהציעו היו מגוונות: שטיחים בדוגמאות מרהיבות, כלי נחושת בגדלים שונים, בדים ססגוניים, שמלות רקומות בפסי זהב וכסף לנשים, וכַּפְתָּנִים, חלקים ומפוספסים עם קפושון לגברים.

עיניה של חנה סקרו את המקום במהירות עד שנתקלו בחנות גדולה, שפתחה נעול בתריס ברזל ומוברח במנעול עבה וחלוד. אולי כאן הייתה המספרה של אבא? דמיונה ניצת והעלה בה תמונות נשכחות. מדי פעם ביקשה להתלוות לאביה לעבודתו, במיוחד בערבים שבהם קלטו אוזניה קולות לחשושים וצחקוקים כאשר אביה סיפר לאמה, בקול מבודח, על כל מיני גברים וגברות שבאו למספרה לפאר את תסרוקתם ולבדר את נפשם. אך הוא מעולם לא הסכים לקחתה, למרות הפצרותיה. "זה לא מקום לילדות קטנות," פסק והיסה את תחנוניה.

ככל שהמשיכו ללכת בשוק, הרחוב הלך ונעשה צר ומפותל עד אשר התפצל לאין-ספור סמטאות הומות ושוקקות. ראשונה קיבלה את פניהם סמטת שוק הירקות והבשר. שפע של ירקות ופירות טריים וריחניים מסודרים בערמות זקופות בצורת חרוט — תאווה לעיניים. השוק המה. לצד מאות המקומיים הסתובבו בין הדוכנים עשרות תיירים, מכל רחבי העולם, והשמיעו קולות התפעלות רמים. קולה המתלהב של חנה כמו התנשא מעל ההמולה כשהבחינה בערמה ענקית של חרשופים כרסתנים בעלי צבע ירוק כסוף. בישראל לא ראתה חרשופים כבר שנים ולא זכתה לטעום את טעמם המופלא. במיוחד התגעגעה למנת חרשוף ממולא בבשר, שאמה נהגה להכין. "די," סנטה בה פנינה, "הקיבה שלי לא עומדת בתיאורים המגרים שלך."

"את מדברת?!" התלוצצה חנה, "הבטן שלי מקרקרת מרעב. בואי נלך לחטוף משהו." בדוכן הבא חיכו להן פירות מיובשים מכל טוב הארץ; ערמות ענקיות של תמרים ושזיפים בשרניים, משמשים זהובים-כתמתמים וזנים שונים של שקדים ואגוזים. כאחוזות אמוק מילאו כמה שקיות ורצו יחדיו להשיג את חברי הקבוצה, כשפיהן מלא כל טוב. הן חברו אליהם בפתחה של חנות תבלינים ענקית; הצבעים המרהיבים הרחיבו את הלבבות, והריחות הנפלאים עקצצו באפים. איש לא עמד בפיתוי. שני המוכרים המקומיים תיזזו וקיפצו בחיוך רחב בין מגדלי התבלינים השונים, כששמלותיהם הארוכות משתרכות אחריהם, ותרבושיהם האדומים מאיימים לצנוח מראשיהם. הם מילאו שקיקים ושקלו אותם במהירות הבזק, משתדלים להשביע את רצון כל הקונים. פנינה שמעה בעצת חברתה וקנתה שלל תבלינים, כולל "ראס אל חנות" — תערובת סודית בעלת ריח נפלא. "התבלין הזה נחשב מלך התבלינים, ולכל מומחה לתבלינים תערובת סודית משלו," הסבירה חנה. רק את היהלום שבכתר, התבלין המפורסם והיקר ביותר מאז ומעולם — הזעפרן, לא קנו. חנה הוזהרה מפני זיופים וחשבה שהיא אינה מומחית מספיק כדי להבחין בין התבלין האמתי למזויף.

חברי הקבוצה המשיכו לסייר בסמטאות השוק הצרות והמפותלות עוד שעה ארוכה. לעתים נצמדו חזק אל הקירות שבין החנויות הקטנות, כדי שהחמורים העמוסים סחורות לא יפגעו בהם — עד כדי כך הן היו צרות. וכך הגיעו לסמטאות בעלי המלאכה, שנראו מרתקות ועלובות כאחד. עשרות עובדים מרוקאים, בכל הגילים, ישבו על הרצפה בתוך כוכי חנויות קטנות וחשוכות, רכונים כל היום על מלאכתם, גבם כפוף, וידיהם החרוצות סדוקות ומחורצות. לעיני התיירים נגלו, בזה אחר זה, רצענים וסנדלרים, מרקעי נחושת, נגרים וצבעים.

שיא העליבות היה אזור הבורסקאים, שנגלה אליהם ממרפסת חנות למוצרי עור, תמימה למראה, עמוסה במוצרים מעוצבים להפליא. הם סיירו בחנות בת שתי הקומות, חלקם רכשו תיקים, חגורות, ארנקים, וחנה אף קנתה כמה זוגות של נעלי בית מסורתיות רקומות, כאלו שאימא שלה אוהבת מאוד. בעודם בוחנים את מגוון המוצרים, כיוון אותם המדריך אל מרפסת ענקית הצופה על גגות בניינים צפופים. בתחילה חשבו שהוא מזמין אותם להתבונן בעוד מוצרי עור אשר היו תלויים על קירות המרפסת, אך עד מהרה הגיע לאפם ריח חריף ולא נעים. בעודם תוהים מאין מגיח הריח הרע, הפנה המדריך את תשומת לבם אל גגות הבניינים ממול למרפסת, ומחזה נדיר נגלה לעיניהם: על הגגות ניצבו עשרות בריכות קטנות ועגולות המשמשות לניקוי עורות. באגף אחד בריכות לבנות המלאות בסיד ומלח, לריכוך העורות ולהסרת השערות — לדברי המדריך. באגף אחר בריכות מלאות בתמיסות של צבעים טבעיים, ללא כימיקלים, בצבעים שונים — אדום, צהוב, חום, כתום. "תמיסות אלה משמשות לצביעת העורות לאחר שהתנקו והתרככו," הסביר המדריך. "זוהי שיטת עבודה קדומה, הקיימת למעלה מאלף שנה, ואשר המקומיים מקפידים לשמר אותה." בתוך הבריכות עמדו פועלים עירומים למחצה, פלג גופם התחתון מכוסה במכנסיים רחבים, ורקעו ברגליהם. "עבודה זו," המשיך המדריך, "נחשבת לבזויה, ורק אנשים מהמעמד הנמוך ביותר עוסקים בה. הם עומדים שעות ארוכות בשמש הקופחת, שוטפים את העורות מכל השאריות, מותחים וצובעים, ולמרות העבודה הקשה — השכר שלהם נמוך מאוד."

צחוק הגורל, חשבה חנה לעצמה. בעוד היא עומדת בחנות המרווחת, מוקפת במוצרי עור מרהיבים ומתפנקת לה ברכישתם, מולה עובדים עלובי החיים, מזיעים כחמורים, רק כדי לזכות בכמה פרוטות. לבה החסיר פעימה, האם גם היהודים עסקו במלאכה בזויה זו? היא סקרה במוחה ביעף את כל הדודים והדודות שהכירה. לא, איש מהם לא עסק בעורות ולא הבין בעורות. תודה לאל, נפלטה אנחת רווחה מגרונה וחיוך התפשט על פניה כשנזכרה שסבא שלה, יעקב, קנה לה את הילקוט הראשון כשהחלה ללמוד בכיתה א' והצהיר בקול בוטח שזהו תיק מעור אמתי. התיק התפרק עוד לפני תום החופש הגדול.

וכאילו כדי לא להשאיר בפיהם טעם מר לנוכח מנקי העורות המסכנים, הגיעו לאחר כמה דקות לקצה השוק, שם חיכתה להם חנות ענקית ומרשימה. בקומה הראשונה הוצגו לראווה, בתוך ארונות זכוכית, קומקומים יפהפיים, עשויים מכסף, להכנת התה המרוקאי המפורסם. הקומקומים המרוקעים בדוגמאות עדינות ניצבו לצד כוסות תה מזכוכית מצוירת ומגשים מעוטרים. בפינה נוספת נפרשו כלי טאג'ין מחרס, גדולים וקטנים, מצוירים ומעוטרים. הקומה השנייה כללה פריטי אופנה מרשימים ומיוחדים: שמלות מסורתיות, צעיפים ארוגים מלאכת מחשבת, תכשיטים אתניים וארנקים רקומים. לאחר התרשמות ראשונה מהשפע החלה חנה במסע קניות. לאמה אסתר קנתה קומקום תה עשוי כסף בוהק, כוסות מעוצבות ומגש תואם. לשושי ומירי אחיותיה קנתה שמלות רקומות בצבעי טורקיז ואדום עז שזורות חוטי כסף — עכשיו תהיינה להן שמלות משלהן לטקס החינה הממשמש ובא, שייערך לכבוד נישואי ליאת, בתה של שושי. לבסוף, לאחר מחשבה רבה, פינקה את אלברט, קובי ואלי, אחיה הבררניים, בארנקי עור איכותיים.

ומה אִתה? גם לה מגיע משהו, טבעת או אולי עגילים? בעודה בוחנת טבעת ועגילים תואמים משובצים באבן טורקיז צדה עינה שמלה יפהפייה, לבנה, רקומה ברקמת זהב עדינה. היא ניגשה אל השמלה בהיסוס. הרי זה לא בדיוק הסגנון שלה, מה לה ולשמלות מרוקאיות? הרי גם כשהשתתפה בטקסי חינה של בני משפחתה, מעולם לא הסכימה ללבוש את השמלות המסורתיות או למרוח משחת חינה על פנים כף ידה, כנהוג. אולם היא לא הייתה מסוגלת להתיק את עיניה מהשמלה. היא אזרה אומץ וביקשה למדוד אותה. הדמות שנשקפה אליה מהמראה, הלבושה בשמלה הלבנה ותנוכי אוזניה מעוטרים בעגילי טורקיז שהאירו את פניה, הזכירו לה את אמה. תמיד אמרו שהן דומות, רק היא לא הבחינה בכך. וכשהמתינה לתורה בעמדת התשלום, עמוסה במתנות, ניסה המדריך להניא אותה מהקנייה. "לא כדאי לך לקנות כאן כל כך הרבה, חכי עד שנגיע למרקש, שם המבחר גדול הרבה יותר, והמחירים, אין מה להשוות…" ניסה לשכנע אותה. "אבל אני צריכה לקנות את הדברים האלה כאן, בפאס," ענתה בתקיפות ושילמה מלוא החופן דירהמים (מטבע מרוקאי) לשביעות רצונו של בעל החנות.

במסעדה קטנה, מול החנות המדהימה, על שולחנות קטנים מכוסים במפות צבעוניות ולצדם כיסאות מעץ מגולף ולאור אהילים מעור מצויר, כבר המתינה לחברי הקבוצה ארוחת צהריים מרוקאית מפוארת. סלטים מגוונים קיבלו את פניהם, שונים ממה שהורגלה לאכול בבית אמה, מוצלחים פחות, למען האמת. אבל הקוסקוס העשיר, שהוגש להם כמנה עיקרית, הזכיר לה מאוד טעמים מהבית. הסולת הצהבהבה המעובדת לכדורים זעירים, הירקות העסיסיים ונתחי העוף והבקר הטבולים ברוטב ריחני, העלו אנחות עונג מחברי הקבוצה ומילאו את חנה גאווה לא מוסברת. "מאוד דומה למה שאימא שלי מכינה," אמרה והוסיפה בענווה: "זה המאכל היחיד מהמטבח המרוקאי שגם אני מכינה."

לקינוח, המלצר החביב הניח על השולחן מגש עגול עמוס בעוגיות שבקייה נוטפות סירופ מבריק. מפיה של חנה נמלטה קריאת התפעלות, ידה נשלחה כמו מאליה אל המגש והגישה אל פיה את העוגייה הנחשקת. הבצק הפריך התפצפץ על לשונה הרוטטת מהתרגשות, והסירופ המתוק עטף את שיניה בדביקות מלטפת. היא הרגישה מחנק בגרון, ועיניה הוצפו בדמעות. היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לאכול מהמעדן השמימי שהקפיץ את כל הבלוטות שבפיה, אך גם לא הצליחה להתגבר על תחושת המחנק שהכאיבה לה עם כל בליעה. טעמן הנפלא של העוגיות העלה בה נשכחות, היה זה בדיוק הטעם שזכרה מילדותה, כבר שנים שאמה אינה מסוגלת להכין את העוגיות האלה, ידיה הדואבות אינן מאפשרות זאת. געגוע עז תקף את חנה כשנזכרה בימים שישבה לצד אמה בפינת המטבח, משתאה מול תנועות ידיה הזריזות בשעה שעיצבה את השבקייה. כשגדלה קצת, לימדה אותה האם לחרוץ רצועות בפיסת הבצק הדקיק ולפתל אותן זו בזו עד אשר התקבלה עוגייה מושלמת. עד שסיימה לעצב את כל העוגיות, כבר הכינה אמה סיר גדול עם שמן רותח. בזהירות זרקו השתיים את העוגיות לתוך הסיר המבעבע. הצליל הממכר של הבצק המיטגן בשמן עמוק, והבועות הקטנות שנוצרו ברצועות המפותלות הפנטו אותה. היא חיכתה, בקוצר רוח, לפעולת הסיום — טבילת העוגיות בקערת סירופ חם, ומיהרה לענג את פיה במתוק המופלא הזה.

"היי חנה, יש כאן עוד אנשים…" ניער אותה קולו של אחד מחברי הקבוצה.

היא לא שמה לב שחיסלה כמעט חצי מגש. נבוכה, ליקקה את שאריות הנוזל המתוק משפתיה.

עם רדת הערב כיוון אותם המדריך אל האוטובוס שהמתין להם בפינה מוסכמת, והם החלו את דרכם אל המלון שבו ישהו בלילה. כעבור דקות מעטות של נסיעה אטית באוטובוס החל פתאום הנוף להשתנות. הסמטאות הצרות והשוקקות הלכו ונעלמו, ובמקומן הגיחו כבישים סלולים למשעי שהלכו והתרחבו עד אשר הפכו לשדרות ענקיות.

"עכשיו נכנסנו לעיר החדשה," התנשא קולו של המדריך מעל הקולות המשתאים, "או כפי שהפאסיים מכנים אותה — La Ville Nouvelle."

"לא להאמין שזו אותה עיר," אמר אחד הנוסעים, "לפני כמה דקות היינו ברובעים שבהם עצר הזמן מלכת, חווינו בכל החושים את האווירה האותנטית של תקופת ימי הביניים במלוא הדרה, ותוך כמה דקות קפצנו לשנות האלפיים…"

"העיר החדשה נבנתה על-ידי צרפתים, בסגנון צרפתי קלסי," המשיך המדריך בהסבריו, "כמה שנים לאחר שקיבלו את החסות על מרוקו בשנת 1912. חסות הממשל הצרפתי נמשכה עד שנת 1956, השנה שבה זכתה מרוקו לעצמאות. לאורך כל אותה תקופה הצרפתים המשיכו לבנות ולפתח את העיר החדשה, בנו בנייני מגורים מודרניים, שבהם מתגוררים עד היום בעלי אמצעים, ומבני ציבור מפוארים. למעשה, מכאן מתנהלת כיום העיר וכאן ממוקמים מוסדות השלטון."

תוך כדי ההסברים הגיעו למלון חדש ומפואר. שם התארגנו לארוחה ולמנוחה.

לאחר פטפוטים והשתפכויות על חוויות היום המיוחד הגיעה העת לישון. "מחר מחכה לנו יום מפרך," האיצה פנינה בחנה. "יש לנו נסיעה ארוכה ומפותלת עד הרי האטלס. מחר אנחנו מתחילות את החלק ההרפתקני והעיקרי של הטיול, הרי רק בזכותו הסכמת להצטרף אליי," עלצה והתכרבלה במיטתה.

חנה ליוותה את מצב רוחה הקליל ואת תנועותיה הכבדות של פנינה באהבה גדולה. הן חברות טובות כבר כמעט ארבעים שנה. מהיום שבו נפגשו בתיכון, בדרך חזרה הביתה והתברר להן שהן הולכות לאותו כיוון, לא נפרדו דרכיהן. בכל יום חיכו זו לזו בסוף יום הלימודים, אף שחנה למדה במגמה ההומנית ופנינה למדה במגמה הריאלית, הקשה. הן מעולם לא הספיקו לסיים את מה שהיה להן לספר ולשתף זו את זו. כשהיו מגיעות סמוך לביתה של פנינה, היו עומדות על יד הכניסה וממשיכות ללהג ולפטפט עד שאמה של פנינה הייתה מציצה מהחלון וגוערת בבתה על בזבוז הזמן היקר ומתרה בה: "אוי ואבוי אם לא תספיקי לסיים להכין את כל שיעורי הבית." אימא של חנה לא חיכתה לה. היא תמיד הגיעה בשעה מאוחרת, עייפה ורצוצה. רק אחיה הקטנים חיכו לה כדי שתחמם עבורם את האוכל שהאם המסורה הכינה לפנות בוקר, עוד לפני שיצאה לעבודה.

עתה הביטה חנה בחיוך מרוצה בעיניה המנומנמות של חברתה, עד אשר הפכו נשימותיה עמוקות וחרישיות. גם היא נכנסה למיטתה, עצמה את עיניה וניסתה להירדם. אך כעבור דקות ארוכות של ניסיונות כושלים למצוא לגופה תנוחה נוחה הבינה שהשינה ממנה והלאה. איזה מזל שהמיטות שקטות ולא חורקות. היא קמה בזהירות מהמיטה, הדליקה מנורת לילה זעירה שהאירה את החדר המאובזר באור קלוש. על הקיר ממול למיטה הבחינה בווילון כבד. היא הסיטה אותו, וחלון גדול ורחב נגלה לעיניה. שוב מצאה עצמה יושבת על אדן החלון, אך הפעם נוף אחר לחלוטין נשקף לעיניה: שדרה ענקית ורחבה נמשכה עד האופק, חצויה בכיכרות מפוארות מקושטות במזרקות מים ובצמחייה עשירה וצבעונית. משני צדי השדרה נפרשו מדרכות רחבות, ועליהן ניצבו בגאון שורות דקלים גבוהים ועבותים, שעמודי תאורה מסוגננים מפרידים ביניהם, ממש כמו בשדרות שאנז אליזה שבפריז. היא גמעה בשקיקה את האוויר הקריר של שעת לילה מאוחרת שנשב קלות על לחייה, והתבוננה בחיבה באחרוני המטיילים הפוסעים בניחותא לאורך השדרה, מלחששים זה לזה את הרפתקאות היום, ורק רעש המכוניות הדוהרות מפר את השלווה. "איזה יופי של עיר," מלמלה לעצמה, ולא ידעה אם היא אוהבת יותר את האזור העתיק הקסום והססגוני של העיר או את הרובע החדש והמודרני. גל חום פשט באיבריה והרחיב את לבה. האם היא שמחה על שגילתה מחדש את עיר הולדתה? או שמא היה זה רמז לתחושת גאווה שהחלה לזרום בעורקיה?

בעודה בוחנת את תחושותיה עלו בראשה שאלות מטרידות שהותירו אותה מבולבלת. מדוע התעלמה מעברה העשיר והמרתק? כיצד זה לא שמעה בבית הוריה על המורשת המפוארת של יהדות מרוקו? ואולי ניסו לספר והיא לא הקשיבה?

שעה ארוכה המשיכה לשבת על אדן החלון, הסבריו של המדריך התגלגלו שוב ושוב בראשה ולא נתנו לה מנוח. מי היו אבות אבותיה? לאיזו קבוצת מהגרים השתייכו? האם נמנו אבותיה עם היהודים הראשונים שהגיעו לפאס עם בנייתה של העיר עוד במאה השמינית? האם ברחו מאנדלוסיה במאה ה-12 עם נפילתה של העיר המוסלמית שנכבשה על ידי הנוצרים, יחד עם משפחתו של הרמב"ם שהיה נער צעיר בעת שהגיע לפאס? ואולי היו חלק מהגל הגדול של מגורשי ספרד שהגיע לפאס ב-1492?

בינה לבין עצמה הודתה כי אין לה כל העדפה מסוימת. כל גל של התיישבות יהודית בפאס הביא עמו מורשת יהודית מפוארת. מתרומתו של רבי יצחק אלפסי, שכונה הרי"ף ונמנה עם גדולי הפוסקים במאה ה-11, דרך גדולתו של הרמב"ם, שחי במאה ה-12 והתגורר בפאס למעלה משבע-עשרה שנה, ועד לחכמים והמקובלים, כגון רבי וידאל צרפתי שחי במאה ה-16 ורבי שלמה איבן דנאן בן המאה ה-19. הקהילה היהודית השכילה במשך השנים להתגבש ולפתח מרכז תורני ותרבותי אשר השפיע על יהדות העולם כולה. במקביל להשפעה זו התפתחו היהודים בפאס גם מבחינה כלכלית ותרבותית ותרמו לכלכלה של מרוקו. על כן, אף שנחשבו בעיני המוסלמים לאזרחים מדרגה שנייה, היוו נדבך חשוב בחברה וקיבלו חסות מהסולטנים השונים. כך למשל היו יהודים שהפכו ליועצים בחצר המלוכה ולבני בית בארמון.

לאן נעלם כל המטען הזה? איך ייתכן שהשפעתו לא ניכרה בתקופת העלייה המסיבית של יהודי מרוקו לארץ ישראל, הן בתהליך הקליטה והן בשנים לאחר מכן כשהעולים הפכו לוותיקים? מדוע הותירו רושם של אנשים קולניים וחסרי תרבות, ומאין צץ המושג המכוער "מרוקו סכין"?

הסתירות לא התיישבו במוחה.

אמנם היא ספגה את השפעותיו של החינוך הצרפתי של הוריה. הם היו מדברים ביניהם בצרפתית "שהילדים לא יבינו", וחינכו את צאצאיהם לנימוסים והליכות, כפי שהיה מקובל לדעתם אצל הצרפתים. אבל היא אף פעם לא ייחסה לכך משמעות מיוחדת. בעקבות הסיור היום הבינה מאין שאבו הוריה רעיונות אלה ונוכחה לדעת כי בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו (1956-1912) הלך מעמדם של היהודים והתחזק, בעיקר מבחינה כלכלית ותרבותית. הצרפתים הקימו מוסדות חינוך ורשת בתי ספר של תנועת כי"ח-כל ישראל חברים, ועודדו את ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, לרכוש השכלה ומקצוע. כמו כן אפשרו הצרפתים ליהודים לעסוק במסחר, באומנויות שונות ובמקצועות חופשיים. חלק מיהודים הצליחו להתבסס מבחינה כלכלית במהלך השנים, עזבו את המלאח ורכשו דירות בעיר החדשה. זו הייתה אחת מתקופות הזוהר של יהדות מרוקו.

תחושת ביטחון זו החלה להתערער עם הקמתה של מדינת ישראל ועם ההתעוררות של המוסלמים לקראת סופה של תקופת החסות הצרפתית ותהליך קבלת העצמאות של מרוקו. התערערות תחושת הביטחון עודדה יהודים רבים לעלות לישראל, בהם גם משפחתה של חנה, שהגיעה ארצה בשנת 1949. כילדה לא הבינה חנה מדוע החליטו הוריה לעזוב את ביתם ולעבור למקום אחר. היא רק זוכרת שיום אחד סבא יעקב וסבתא סוזן נעלמו מהשכונה יחד עם הדודים והדודות, אַחֶיהָ של אמה. כששאלה את אמה לפשר היעלמותם, השיבה לה כי הללו נסעו לארץ רחוקה, וכששושי התינוקת תגדל קצת, יצטרפו אליהם.

מסוחררת מרשמים ומזיכרונות הביטה שוב בפנינה הישנה שנת ישרים, כשחיוך קל נסוך על פניה השלוות, ורגש קנאה קל עבר בה נוכח הרוגע הנשקף מתנוחת גופה הרפוי. היא בטח חולמת על החוויות המסעירות המצפות לה באזור הרי האטלס ומדבר סהרה. "בשבילי הטיול הזה כבר נגמר," אמרה לעצמה חנה. חוויות היום הגדוש הזה הספיקו למלאהּ ולהסעירה. אף שידעה כי הטיול המטלטל הזה עוד רחוק מלהסתיים, לא העלתה בדעתה לאילו מחוזות עלומים עוד יובילו אותה מסלוליו. היא רק רצתה לחזור ארצה, לרוץ אל אמה ולמלא את החלל שנפער בתוכה. געגועים עזים תקפו אותה לאביה, שנפטר לפני שנתיים, ותחושת דכדוך פשטה בכל חלקי גופה. כמה חבל שלא זכה להיות עד לפיכחונה, כמה חבל שהחמיצה את ההזדמנות לשמוע ממנו את סיפור תולדות אבותיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הכתם שהזהיב”