הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל

הספר הלכה למעשה מציע נקודת מבט חדשה על תהליכי החילון בישראל ומשמעותם. לכאורה, נדמה כי כוחה הממסדי של הדת בישראל מבטל כל אפשרות של חילוניות משמעותית, כמו גם העובדה שרוב היהודים בישראל, ללא קשר לאורחות חייהם, מסרבים להגדיר את עצמם חילונים. אולם, חילונו של המרחב הציבורי בישראל בשני העשורים האחרונים ניכר לעין בחיי היומיום: עשרות מרכזי קניות הפתוחים בשבת, מאות החנויות המוכרות בשר חזיר, אלפי זוגות הנישאים ללא ברכתה של הרבנות האורתודוקסית ובתי קברות האזרחיים המאפשרים טקסי קבורה אלטרנטיביים. שינויים אלה התחוללו במקביל לתהליכים הפוכים של התחזקות דתית, למרות שמעמדה הפורמלי של הרבנות נותר על כנו, ללא עלייה של ממש במספר היהודים הישראלים המגדירים עצמם חילונים ואף ללא מאבקים חילונים משמעותיים. מה אם כך יכול להסביר את השינויים האלה? ומה משמעותם הכוללת? הבנת תהליכי החילון המתחוללים בישראל, על הכוחות המניעים אותם ועל מגבלותיהם, מצריכה לחלץ תחילה את הדיון בחילון מההקשרים האידיאולוגיים והפוליטיים שבהם הוא נטוע ולמקם אותו בתהליכים כלכליים, דמוגרפיים ותרבותיים של הגירה וחברת צריכה. פרקי הספר העוסקים בנישואין, קבורה, מסחר בשבת ובשר מראים כיצד המאבק האידיאולוגי החילוני בזירה הפוליטית מתחלף בהדרגה בבחירות אישיות, לעתים נטולות אידיאולוגיה וזהות פוליטית, המעצבות את המרחב הציבורי הלכה למעשה. כך, לדוגמה, קניות בשבת או אכילה במסעדות לא כשרות הן בחירות צרכניות או תרבותיות שנוטלים בהן חלק גם מי שאינם מגדירים עצמם חילונים, ונישואין אזרחיים או קבורה אזרחית יכולים לבטא בחירות אסתטיות־תרבותיות שאינם מחייבות מעורבות פוליטית, ואולי אף מבקשות להימנע ממנה. דרך בחינת ההעדפות והבחירות של יהודים ישראלים, המשמעויות שהם מעניקים להן וההשלכות שלהן, מבקש ספר זה לבחון מחדש באופן ביקורתי את מושג החילון ואת מעמדה של הדת בחברה ובפוליטיקה הישראלית.

מקט: 978-1-61838-706-6

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הספר הלכה למעשה מציע נקודת מבט חדשה על תהליכי החילון בישראל ומשמעותם. לכאורה, נדמה כי כוחה הממסדי של הדת בישראל […]

---

הקדמה

Dum loquimur, fugerit invida aetas: carpe diem, quam minimum credula postero.

עוד אנו מדברים, נמלט לו הזמן הקנאי;חטפי את היום הזה ואל תתני את אמונך בבא.

(הוראטיוס, שיר 11 מתוך ספר האודות הראשוןתרגום: אביעד קליינברג)

המחקר בנושא תהליכי חילון בישראל מעורר לא מעט הרמות גבה, בעיקר מקרב אלה המגדירים עצמם חילונים. לדידם, התחזקותן של המפלגות הדתיות, סקרים המתפרסמים חדשות לבקרים המעידים כי יותר ויותר אנשים מתארים את עצמם כדתיים וכן כישלונות חוזרים ונשנים להנהיג נישואין אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת, מוכיחים שתהליכי חילון הם לכל היותר חלום באספמיא. כוחה הממסדי של הדת נדמה כמבטל כל אפשרות של חילוניות ישראלית משמעותית, כמו גם העובדה שרוב היהודים בישראל מסרבים להגדיר את עצמם חילונים, ללא קשר לאורחות חייהם. הקשר הבלתי נפרד בין הדת והלאום, המתבטא בהגדרת המדינה היהודית והתפקיד שממלאת הדת בסימון הגבולות הפיזיים והרוחניים, מקנה לדת מעמד ממוסד ויציב הנראה חסין אל מול המאבקים החילוניים לשינוי, ההולכים ומתמעטים. כישלון מתמשך זה מסביר את העמדה המבטלת של חוקרים רבים כלפי החילוניות הישראלית.

רוב הנושאים במאבק על השליטה במרחב הציבורי הם על פי רוב שוליים יחסית […] לרוב הציבור המוגדר כחילוני אין עניין בנושאים אלה אלא במידה שהם משפיעים על קהילה מסוימת, והנטייה היא להפריד אותם מהדיון הנרחב ומהקונטקסט הכללי, ככל הנראה בגלל המחסור באידיאולוגיה מוצקה ופילוסופיה חילונית סדורה מאז ירידתה של הממלכתיות. הסיבה המרכזית לשוליותם של המאבקים […] היא חוסר יכולתם של המדינה ושל רוב הציבור היהודי להתמודד עם הבעיה המרכזית […] הפרדת הלאומיות מהדת והמאפיינים המקבעים של זהות יהודית בישראל (Kimmerling, 2004: 256).

החילוניות הישראלית אכן סובלת מחולשה מתמדת הנגזרת מסתירות פנימיות ומפעולת כוחות מנוגדים המערערים על השקפת עולמה, והמגמות הפוליטיות והדמוגרפיות אינן מסמנות שינוי. ואולם, המבט המפוכח והמאוכזב־לעתים על החילוניות מחמיץ אולי תהליכים אחרים. תהליכים אלה, המתוארים כחילון, אינם בהכרח צפויים להפוך את ישראל לליברלית, אבל הם מחלישים, גם אם באופן חלקי, את מעמדה של הדת בחיים הציבוריים. למרות מעמדה החזק של הדת במרחב הציבורי וחולשתה הפוליטית של החילוניות, חילונו של המרחב הציבורי בישראל בשני העשורים האחרונים ניכר לעין בחיי היומיום: מרכזי הקניות הפתוחים בשבת, חנויות ומסעדות המוכרות בשר לא כשר ואפילו מצעדי הגאווה הססגוניים מצביעים על שינויים משמעותיים בדפוסי החיים בישראל. הבנת תהליכי החילון המתחוללים בישראל בעשורים האחרונים, על הכוחות המניעים אותם ועל מגבלותיהם, מצריכה לחלץ תחילה את הדיון בחילון מההקשרים האידיאולוגיים והפוליטיים שבהם הוא נטוע ולמקם אותו בתהליכים הכלכליים, הדמוגרפיים והתרבותיים המתרחשים בחיי היומיום. בתהליכים האלה נבחן מעמדה של הסמכות הדתית אל מול העדפות ובחירות אישיות בחברת צריכה, ושאלות של זהות והזדהות דתית או חילונית מקבלות משמעויות חדשות.

ספר זה מבקש להציע מבט שונה על תהליכי החילון ולחרוג מהשיח האידיאולוגי והמעשה הפוליטי המוכר. השיח האידיאולוגי ממצב את החילון כתהליך הכולל בתוכו מודעות וזהות, ובו היהודי החילוני מבקש הכרה בזהותו הכפולה: היהודית והחילונית (יובל, 2007). ואולם, מאבק אידיאולוגי זה הוא רק חלק מתהליך החילון המתרחש גם כתוצאה מהתפתחויות הקשורות במה שיכונה כאן “פרקטיקות של חיי היומיום”, אותן בחירות אישיות, לעתים נטולות אידיאולוגיה, המעצבות את המרחב הציבורי. הפוליטיקה, בראייה זו, מצויה גם בזירות שאינן נחשבות בדרך כלל פוליטיות, ובמעשה היומיומי שאינו מזוהה עם הפוליטיקה. התקת הדיון לזירה של חיי היומיום ממקמת את תהליך החילון בתוך מסגרת רחבה יותר של שינויים חברתיים המתבטאים בבחירות אישיות ויוזמות הקשורות לעתים באופן רופף בלבד למשנה אידיאולוגית סדורה או לתכנית שינוי מקיפה. אבל למרות היעדר המשנה או התכנית, ואולי בשל כך, משנות אותן הבחירות והיוזמות את פני המרחב הציבורי ומעצבות את העימות האידיאולוגי, את המבנים הפוליטיים ואת כללי המשחק.

תהליכי החילון שבהם עוסקים פרקי הספר מתחוללים בזירות שונות. בחלקם, מאבקים אידיאולוגיים סביב חופש דת מקבלים תנופה מחודשת וערוצי פעולה חדשים. אחרים קשורים בהזדמנויות חדשות — כלכליות, דמוגרפיות וחברתיות — המאפשרות ליזמים “לתפוס את היום.” אל תפיסת העולם החילונית, נחלת מיעוט, מצטרפים צרכים ותשוקות שאינם בהכרח משנים זהויות והזדהויות או נתפסים כחלק מפעולה פוליטית בעלת מטרה. כך, לדוגמא, קניות בשבת או אכילה במסעדות לא כשרות הן בחירות צרכניות או תרבותיות שנוטלים בהן חלק גם מי שאינם מגדירים עצמם חילונים, ונישואין אזרחיים או קבורה אזרחית יכולים לבטא בחירות אסתטיות־תרבותיות ורצון להימנע ממעורבות פוליטית. דרך ההעדפות והבחירות של יהודים ישראלים, המשמעויות שהם מעניקים להן, וההשלכות שלהן, מבקש חיבור זה לבחון מחדש את מושג החילון ואת מעמדה של הדת בחברה ובפוליטיקה הישראלית.

אף שהדת מוסיפה למלא תפקיד מרכזי בחברה הישראלית ואיבדה רק חלק קטן, אם בכלל, מסמכותה הפורמאלית, החל משנות התשעים ואילך נוצרו מרחבים מחולנים של נישואין וקבורה אזרחיים, של מסעדות וחנויות מזון לא כשרות ושל מסחר בשבת. את השינויים הללו לא ניתן להסביר בעלייה דרמטית במספר היהודים הישראלים המגדירים עצמם חילונים או במאבקים פוליטיים שהסתיימו בחקיקה חילונית. בהתחשב בחולשתה של החילוניות כזהות, כאידיאולוגיה או ככוח פוליטי, מה אם כך יכול להסביר את השינויים האלה? כיצד קרו, שעה שהממסד הדתי שמר על כוחו הפורמאלי? מיהם היזמים והמרוויחים משינויים אלה? ואיזו השפעה צפויה להיות לשינויים האלה על מעמדה של הדת בעתיד?

חילון, כפי שאפשר ללמוד מהמקרה הישראלי וממקרים אחרים, יכול להתפתח גם כאשר המדינה והחברה שומרות על זיקה לדת ולמוסדותיה וכאשר זהות חילונית נותרת נחלת המיעוט. מורכבות זו, הנגזרת במידה רבה מהקושי להפריד בין דתיות וחילוניות, הופכת את החילוניות בת ימינו לתופעה שקשה להסביר, אף יותר מאשר מופעים רבים של פונדמנטליזם דתי (Berger, 1999). על מנת לנסות ולהסביר את תופעת החילון נשען חיבור זה על חמש נקודות הנחה מרכזיות. ראשית, משמעות החילון היא היחלשות הסמכות הדתית ולאו דווקא היחלשות הדתיות. שנית, חילון הוא תהליך שמניעיו מגוונים והוא אינו בהכרח זהה לחילוניות כהשקפת עולם המקושרת לאידיאולוגיה ליברלית של חופש ושוויון. שלישית, ובהתאמה, החילון יכול להיות תוצאה של שינויים כלכליים וחברתיים ולא של אימוץ השקפת העולם הליברלית. רביעית, החילון הוא תהליך רב־ממדי הנמדד בשינויָם של זהויות, אמונות, ערכים ופרקטיקות אשר לעתים קרובות אינם עקביים. וחמישית, החילון מתקדם לא רק באמצעות מאבקים אידיאולוגיים בזירה הפוליטית אלא גם דרך בחירות אינדיבידואליות־פרקטיות הקשורות לחיי היומיום.

לכאורה, אין חידוש רב בטשטוש הגבולות בין דתי וחילוני ובקיומן של קטגוריות ביניים המתוארות כמסורתיות. כבר לפני שנים רבות, כאשר ההסדרים בין דתיים וחילונים הידועים כ”סטאטוס־קוו” היו בשיא כוחם, התקיימו משחקי כדורגל בשבת באין מפריע. האפשרות, שהתממשה לעתים, של ביקור בבית הכנסת ובמגרש הכדורגל באותה השבת היוותה דוגמא ליכולת השילוב בין קודש לחול ולקיומה של מסורתיות מתונה המסרבת להיענות להגדרות נוקשות יותר של זהות ולמחויבויות הנובעות ממנה. גמישות זו, יחד עם מחויבות למכנה משותף “ישראלי” אפשרה הסדרה של יחסי דת ומדינה. אולם, השינויים המתחוללים בשנים האחרונות, המושפעים מתהליכים כלכליים, תרבותיים ודמוגראפיים, מותחים את גמישות הקווים המנחים, הפורמאליים והלא פורמאליים, אל מעבר ליכולתם להכיל וקוראים תיגר, גם אם לא במודע או במתכוון, על ההסדרים הקיימים ועל הסמכות הדתית.

לחקור חילון בישראל: מסגרת מושגית

סיפורה ההיסטורי של החילוניות המערבית מוצג כסיפור ניצחונה של החירות, שהושג על ידי הסטת הדת אל המרחב הפרטי, מהלך שהבטיח את חופש הבחירה האישית מזה, ואת עליונותה של המדינה הריבונית מזה. הנראטיב החילוני מתאר מאבק שבבסיסו השקפת עולם ותרבות המכוונת אל העולם הזה, המסבירה אותו במושגים רציונאליים הניתנים לבדיקה אמפירית ומדעית, ומתוך כך מחויבת לחופש הפרט. עמדות ביקורתיות יותר כלפי החילון, שבהן נעסוק בהמשך, מגלות ספקנות רבה יותר בעניין הנסיבות שבהן התחולל התהליך, ובמיוחד בנוגע לקשר שבין החילון לבין הערכים הליברליים. למרות קריאת התיגר על הכנסייה ועל מעמד הדת בחברה, לעתים הגורמים שהניעו את המאבק היו קשורים בשינויים כלכליים וחברתיים, והחילון היה תוצר לוואי לא מתוכנן ולא צפוי (Wilson, 2001: 39). באותו אופן, הסובלנות המזוהה עם החילון נבעה פחות מהשקפת עולם ליברלית ויותר מאימוץ עקרונות רציונאליים של סדר חברתי, מחד, ומתפיסת הדת כמי שאינה מתאימה עוד להבטחת הסמכות והלגיטימציה הפוליטית, מאידך (שם: 46). החילוניות יצרה, אפוא, מערכות אמונה טוטאליות משל עצמה, שהעניקו משמעות לקיום, העבירו את האחריות מהפרט אל סמכות המצויה מחוצה לו (קימרלינג, 2004: 343), וטשטשו את ההבדל בין דת וחילוניות.

על פי “תזת החילון”, אותה הנחה (ולעתים תקווה) של סוציולוגים במאה העשרים בדבר קשר סיבתי בין מודרניות וחילון, החילוניות הייתה אמורה להביס את הדת, והדת צפויה הייתה לסגת מהחיים הציבוריים אל המרחב הפרטי. אך ציפייה זו התבדתה לנוכח מציאות שבה דתות חדשות מתפתחות ודתות ישנות מוסיפות למשוך מאמינים (Casanova, 1994). על פי הברמאס (Habermas, 2008), בחברה “פוסט־חילונית” נדרשת הסתגלות למתח שבין הקהילות הדתיות הממשיכות להתקיים ובין הסביבה ההולכת ונעשית חילונית יותר ויותר, אך גם לטשטוש הגבולות בין הדתי והחילוני. הדיון הפוסט־חילוני מכוון לא רק לביקורת על ההבחנה הקטגורית בין דתיות וחילוניות ועל העמדה החילונית עצמה (Connolly, 1999), אלא גם משקף מציאות שבה דתיות וחילוניות אינן ניתנות למדידה בסרגל חד־ממדי. החילון נמדד, אפוא, לא רק בשאלות של אמונה והשתייכות, שאינן בהכרח משתנות, ואולי אף מתחזקות, אלא גם ובעיקר בשחיקת הסמכות הדתית (Chaves, 1994). היחלשות מעמדה הממסדי של הדת ואיתה הדגש ההולך וגובר על חופש ובחירה, יוצרים לאו דווקא חילוניות קוהרנטית ועקבית בכל הממדים, אלא לעתים קרובות מבנים קבוצתיים ואישיים של אמונות, התנהגויות וערכים חילוניים ודתיים. בו בזמן, ממשיכה הדת להיות נוכחת, באופן רשמי או לא, בחיי הפרט והחברה ולעתים היא מתווכת בידי מיעוט פעיל לטובת ציבור רחב הרואה בדת מרכיב חשוב בזהותו (Ammerman, 2007).

נקודת המוצא של המחקר היא תפיסת החילון כתהליך בו מאבד הממסד הדתי חלק מסמכותו (במקרה הישראלי מדובר באורתודוקסיה הדתית), אבל בה בעת נשאר גורם בעל השפעה. לכלכלה — ובפרט לכלכלה הגלובלית וחברת הצריכה המתרחבת — תפקיד משמעותי בתהליכי החילון. הגלובליזציה מביאה עימה מוטיבציות והזדמנויות חדשות המקדמות תהליכי חילון, בין אם במתכוון ובין אם לאו, אך בה בעת היא מעוררת גם כוחות נגד המאפשרים לדת לשמור על כוחה או להתרחב בדרכים חדשות אל מקומות וזירות חדשים. כך, שינויים כלכליים ודמוגרפיים שהתחוללו בשני העשורים האחרונים בישראל יצרו תנאים חדשים והזדמנויות חדשות לשנות את כללי המשחק, יחד עם מגבלות חדשות ומגמות מנוגדות.

לתהליכי החילון בישראל מקורות שונים ומוטיבציות שונות שהמשותף להם, במטרותיהם או בפעולתם, הוא שחיקת הסטאטוס־ קוו והמונופול האורתודוקסי בעיצוב המרחב הציבורי בישראל. הסטאטוס־קוו הוא כינוי להסדרים בין הציבור הדתי והחילוני, שראשיתם עוד בתקופת היישוב שלפני קום המדינה, פשרות פרגמטיות במחלוקות עקרוניות שקיבעו את מעמדה של היהדות האורתודוקסית ואת סמכותה על חלקים חשובים בציבוריות הישראלית. אך הסדרי הסטאטוס־קוו הותירו על כנו את העימות האידיאולוגי הרחב יותר, כמו גם שאלות בלתי פתורות הנוגעות לזכויות פרט וקבוצה ולמקומה של ההלכה היהודית בציבוריות הישראלית ובחיי היומיום. החל משנות השמונים התחוללו בחברה הישראלית שינויים אשר ערערו את מעמדם של הסדרי הסטאטוס־קוו ואתגרו את המונופול האורתודוקסי. התפתחותה של חברת צריכה מערבית בישראל, עם סגנון חיים נהנתני ודפוסי פנאי של חברה מערבית, הפכה את ההסדרים שהגבילו מסחר ויזמות כלכלית לאבן נגף שהוסרה במהרה, כפי שמעידה דמותה של השבת בישראל של שנות האלפיים. לשינוי הכלכלי־חברתי נוסף גם שינוי דמוגראפי בעקבות ההגירה מברית המועצות בשנות התשעים, הגירה חילונית באופייה, שדפוסי הצריכה והבילוי שלה הגבירו את הדרישה לשירותים ומוצרים “חילוניים” באופיים. יתר על כן, הספק בנוגע ליהדותם של רבים מהמהגרים מנע מהם להינשא ברבנות והעניק תנופה מחודשת למאבקים החילוניים האידיאולוגיים. למאבקים אלה נוספו תפיסות חדשות של זהות יהודית שביקשו לערער על מעמדה ההגמוני של האורתודוקסיה ולהציע אלטרנטיבות טקסיות לאלה הקיימות.

המאבקים האידיאולוגיים, התהליכים הדמוגרפיים והשינויים הכלכליים מיתרגמים לארבעה מחוללי חילון מרכזיים בישראל ולארבעה טיפוסים אידיאליים של חילוניות שבהם מתמקד הספר. ראשית, החילוניות ה”אידיאולוגית” הוותיקה, האתיאיסטית בהשקפתה, הנלחמת כנגד המונופול האורתודוקסי וחותרת להפרדת דת ומדינה. שנית, תהליכים של “התחדשות יהודית” המתורגמת לדרישות להמיר את המונופול האורתודוקסי בפלורליזם המאפשר זהויות יהודיות נוספות, כגון יהדות רפורמית, קונסרבטיבית או חילונית. שלישית, התפתחותה של חברת צריכה גלובאלית שבבסיסה רווח והנאה, האדישה למגבלות דתיות. ורביעית, דמוגרפיה “רוסית” הכוללת דפוסי התנהגות חילוניים מובהקים כמו גם אי שייכות, לאו דווקא מבחירה, לקולקטיב היהודי. בין יהודים רפורמיים, סוחרים הפועלים בשבת או מוכרים חזיר, מהגרים לא יהודים וחילונים ישראלים ותיקים מתקיימים קשרים מורכבים לצד הבדלים ברורים במטרות, באסטרטגיות ובדפוסי הפעולה.

ה”יזמים החילונים” אשר במוקד חיבור זה אינם קבוצת אינטרס מאורגנת ומתואמת אשר לה מטרות סדורות. רחוק מכך. המטרות שמציבים לעצמם אותם יזמים מגוונות ומשתנות וניתן למקם אותן על כמה צירים במרחב רב־ממדי. בחלוקה ראשונית גסה, ניתן לסווג את היזמים בין אלה המונעים מאידיאולוגיה חילונית ובין אלה אשר מניעיהם כלכליים. בחלוקה שנייה, מורכבת מעט יותר, ניתן לחלק את המטרות בין יזמים השואפים למדינה חילונית עם הפרדה בין דת ומדינה, בין מי שמטרתם לאפשר אלטרנטיבות דתיות נוספות, בין המעוניינים בתיקונים של ההסדרים הקיימים ובין מי שיוזמותיהם תורמות לחילון ללא כוונה מודעת. תהליכי החילון אינם מתקיימים בחלל ריק. לא זו בלבד שאל מול תהליכי החילון מתקיימים תהליכי “הדתה” (Religionization), אלא שגם מתוך הקבוצות האורתודוקסיות עצמן מתעוררות יוזמות חדשות, הן כתגובה ליוזמות החילוניות והן כיוזמות “פנימיות” המערערות לעתים על הסמכות הדתית. רבנים אורתודוקסים פונים לציבור החילוני דרך ארגון “צהר” כאלטרנטיבה לרבנות המוסדית ולחלופין, נשים חרדיות נאבקות לשינוי מעמד הנשים בבית הדין הרבני או על זכותן ללמוד תורה. אם כן, חילון והדתה אינם ממוקמים על ציר אחד של התנגשות, אלא פועלים במציאות רב־ממדית המטשטשת לא פעם את ההגדרות המוכרות.

השינוי בתהליכי החילון בישראל אינו מסתכם בקצב ובעוצמה, אלא קשור גם בהיגיון המנחה ובלגיטימציה שהם נשענים עליה ובזירה שבה הם מתחוללים. מאבקים חילוניים מוקדמים חיברו בין טיעונים ליברליים הנשענים על עקרונות זכויות הפרט ותביעות רפובליקניות הנשענות על טיעונים של זכאות ומדגישות את תרומת החילונים לקולקטיב ואת הזכויות המיוחדות שתרומה זו מקנה לכאורה. בתהליכי החילון החדשים לא נעלמו טיעונים אלה, אך האפילו עליהם טיעונים חדשים של הגיון כלכלת השוק ובחירות יומיומיות פרקטיות, שהפכו את המגבלות שהטילו ההסדרים הישנים ללא רלוונטיות. המוטיבציות, במקביל השתנו גם הן, מחילוניות אידיאולוגית המכוונת לערכים ליברליים למטרות כלכליות הנענות לכללי השוק. אך כפי שמראה המחקר, מטרות, אסטרטגיות והצדקות הן דינמיות ותלויות הקשר. זירת הפעולה של תהליכי החילון איננה בהכרח הפוליטיקה הפורמאלית, אלא ערוצים חדשים של פעולה שלאו דווקא נתפסים כ”פוליטיים” בעיני מי שמחוללים אותם או בעיני חוקרי הפוליטיקה. החוקר הגרמני בק (Beck, 1994: 23) מגדיר את אפיקי הפעולה האלה כ”תת־פוליטיקה” (Sub-politics) שמעצבת את החברה “מלמטה” כתוצאה מהתכווצות וצמצום הפוליטיקה הפורמאלית והיווצרותן של הזדמנויות חדשות לקבוצות אינטרס ויזמים לפעול ולחולל שינוי חברתי־פוליטי.

הקשרים בין מחוללי החילון השונים הם חלק ממציאות דינמית, המתוארת לעתים כ”פוסט־חילונית”, בה הקטגוריות המוכרות — דתי, מסורתי וחילוני — מאבדות ממשמעותן. המערכת הפוליטית הישראלית מתקשה להגיב למציאות הדינמית הזו ולהתפתחויות בשסע הדתי־חילוני: מצד אחד לשנות את ההסדרים הקיימים, או ליצור הסדרים חדשים שיענו על צרכים חדשים, ומצד שני להמשיך לאכוף את ההסדרים הישנים. הריק הפוליטי התמלא על ידי יזמות חילונית שניצלה הזדמנויות כלכליות ופוליטיות חדשות, ועל ידי ציבור הולך וגדל שנענה ליוזמות אלה. “היזמים החילונים” שבמוקד חיבור זה אינם קבוצת אינטרס מאורגנת ומתואמת אשר לה מטרות סדורות, אלא שם כולל למי שבפעולותיהם, גם אם לא תמיד התכוונו לכך, קוראים תיגר על הסמכות הדתית הממוסדת. בהתאמה, החילון הוא לעתים קרובות תוצאה של פרקטיקות המתקיימות בחיי היומיום של אנשים וקבוצות אשר אינם מזהים עצמם כחילוניים או רואים עצמם כסוכני שינוי. חילון זה קורא תיגר על הסמכות הדתית, אבל מתקיים דרכה ולצידה. יהודים ישראלים רבים אינם מאמצים זהות דתית או חילונית מקיפה וחד משמעית, וממשיכים להחזיק באמונות, זהויות ופרקטיקות שניתן לתאר כדתיות, לצד אלה הנתפסות כחילוניות. בלי קשר למשמעויות שמייחסים אינדיבידואלים לדרישות, לצרכים, לתשוקות ולפעולות שלהם, בחירותיהם הן חלק מתהליך החילון שחיבור זה עוסק בו.

טיעון מרכזי ומתודולוגיה

תהליכי החילון שבהם תעסוק עבודה זו מהווים שינוי של כללי המשחק, או “שינוי מוסדי”. גישת המחקר הניאו־מוסדית עוסקת לא רק במוסדות פורמאליים אלא גם בכללי המשחק החברתי והפוליטי והדרך שבה הם נוצרים, נשמרים ומשתנים. הגישה מאפשרת להסביר לא רק יציבות וקביעות של מוסדות, אלא גם את הדרך שבה הם משתנים. שינוי מוסדי יכול לקרות כתוצאה ממשבר המערער את יציבות המוסדות או מהחלטות של חלק מהשחקנים להגיב להזדמנויות ולתמריצים חדשים, ובסופו של דבר לערער את שיווי המשקל. את הטיעון המרכזי של הספר ניתן איפוא לתאר כלהלן. שינויים בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והדמוגרפיה בשלושת העשורים האחרונים יצרו אי התאמה בין הסמכות הדתית הפורמאלית, המעוגנת בסטאטוס־קוו, לבין הצרכים והרצונות החדשים של קבוצות ואזרחים. יזמים חילונים שפעלו ממניעים שונים ולמען מגוון מטרות, ניסו להציע אלטרנטיבות ופתרונות באמצעות מאבקים פוליטיים, עתירות משפטיות ויוזמות פרטיות, אך מצאו את המערכת הפוליטית חסומה לשינוי. כישלונם של המאבקים הפוליטיים הוביל ליוזמות שבחרו לעקוף את הסדר הקיים ולא להתעמת עימו. יוזמות אלה, שהיו לעתים נקודתיות ומקומיות, ובמקרים רבים חסרות מטרת־על מוגדרת והשקפת עולם סדורה, היו חלק מתהליך שאפשר לתאר כשינוי מוסדי. החילון שיתואר כאן, לפיכך, הוא שינוי מוסדי המתחולל בערוצים אלטרנטיביים של מאבק פוליטי או דרך בחירות אינדיבידואליות מנותקות ממטרה פוליטית מודעת. כדי לבחון את ההתפתחויות האלה אדרש, ראשית, למפות את היזמים ואת היוזמות החילוניות, את מטרותיהם ואת האסטרטגיות והפעולות שלהם. שנית, ארצה לבחון כיצד יוזמות אלה מתכתבות עם צרכים, רצונות ותשוקות פופולאריות. ושלישית, אבקש להציע מבט מפוכח וביקורתי על חילון, חילוניות וחילונים בישראל.

מחקר זה משלב נתונים כמותניים ואיכותניים כדי לתת תמונה מקיפה ומעמיקה של תהליכי החילון. חלקו הראשון של המחקר, המתבסס על מקורות משניים, עיתונות כתובה ומקוונת וארכיונים, מבקש לשרטט ולמפות את תהליך החילון. חלק זה של המחקר כולל: (א) מיפוי של השחקנים המרכזיים דרך דיווחים וכתבות עיתונאיות, (ב) סקירת הארגונים השונים והיוזמות שנקטו ו־(ג) זיהוי החלטות פוליטיות ומשפטיות משמעותיות הקשורות ביוזמות השונות. מיפוי זה קשור לחלקה השני של העבודה, ראיונות עומק עם למעלה מארבעים יזמים (רשימה מפורטת — בביבליוגרפיה). הראיונות סיפקו (א) מידע על הרקע שממנו באו היזמים, על השקפות העולם שלהם ועל תפיסתם בנוגע ליחסי דת ומדינה בישראל, (ב) מידע על המטרות והאסטרטגיות שלהם, (ג) דיווחים על היחס בין היזמים למוסדות הדת והמדינה וההשפעה של יחסים אלה על האסטרטגיות שנבחרו, (ד) מידע על קהלי היעד שאליהם מכוונים היזמים, (ה) הערכות סובייקטיביות של משמעות פעולותיהם והערכתם לגבי הפוטנציאל של היוזמות שלהם, ו־(ו) הערכות של היזמים בנוגע ליזמים אחרים וליוזמות אחרות ומשמעותם הכוללת לגבי המדינה והחברה. השילוב בין הראיונות לבין החומרים הארכיוניים והעיתונאיים מספק תיאור עשיר של התפיסות והפעולות של היזמים והיוזמות השונים והקשרים ביניהם.

חלקו השלישי של המחקר הוא סקר עמדות, המשלים את הראיונות באמצעות מבט־על של תפיסות הציבור היהודי בישראל בנושא מעמד הדת במרחב הציבורי והפרטי. המשיבים נשאלו על מרכיבים שונים של אמונות, העדפות ופרקטיקות הנוגעות לדת, לדתיות ולמעמדה של הדת בחיים הציבוריים. נתוני הסקר מאפשרים ניתוח של קטגוריות חילוניוּת שונות ומציגים תמונה רב־ממדית של החילוניות בישראל. הסקר נתמך במידע מסקרים נוספים, בעיקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אחרי ביצוע הסקר, נעשה מערך נוסף של ראיונות עם חלק מהמשתתפים על מנת לתת משמעות נוספת ופרשנות לנתונים הסטטיסטיים.

ארבעת הנושאים שהעבודה מתמקדת בהם מתחלקים לכאורה בין יוזמות כלכליות (מסחר בשבת ובשר לא כשר) ובין יוזמות אידיאולוגיות (רפורמות בנישואין ובקבורה), אך בחינת פעילותם של היזמים השונים מצביעה על כך שחלוקה זו לא תמיד עומדת במבחן המציאות. יוזמות כלכליות חילוניות מגובות לעתים קרובות, ובעיקר בעתות משבר, בטיעונים של חופש הפרט וזכות בחירה. לחלופין, כפי שיוצג בהמשך, היוזמות האידיאולוגיות מתערבבות לעתים עם יוזמות כלכליות. בנושאי הנישואין והקבורה, למשל, המאבקים האידיאולוגיים מיתרגמים לאלטרנטיבות המאתגרות את הסדר הקיים, ובנוסף לכך נוצרות גם אלטרנטיבות כלכליות העוקפות את המונופול של האורתודוקסיה הדתית. המשותף לכל אותן היוזמות החילוניות (או ה”מחלנות”) הוא קריאת תיגר על הסטאטוס־קוו, במפורש או במובלע, באמצעות מהלכים העוקפים את הפוליטיקה הפורמאלית ואת המדינה ופונים אל המרחב הציבורי ואל החברה. הספר בוחן את ההתפתחויות בשלוש זירות — הפוליטית־פורמאלית, המשפטית והציבורית־אזרחית — באמצעות חמש שאלות מנחות:

איזה מבנה מוסדי (“כללי משחק”) נוצר בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, ומה המגבלות הנגזרות ממנו?
אילו אתגרים הציבו השינויים הכלכליים והדמוגרפיים למבנה המוסדי?
מי היזמים החילונים שניסו לתת מענה לצרכים ולרצונות החדשים, כנגד כללי המשחק של הסטאטוס־קוו?
אילו אסטרטגיות אימצו היזמים החילונים, ומדוע?
מה הייתה השפעת היוזמות השונות על המוסדות הקיימים ועל עמדות הציבור?

לאורן של שאלות אלה מבקש הספר להסביר את מקומו של תהליך חילון דינמי במציאות שבה הפרדה בין דת ומדינה אינה אפשרית, ומעמדה הפורמאלי של הדת בחיים הציבוריים נותר איתן. מעבר לכך, מבקש הספר גם לבחון את המגבלות של תהליך החילון המתפתח מחוץ לזירה הפוליטית ובקשר רופף להשקפת עולם חילונית מוצקה. לשון אחר, האם החילון מביא עימו גם חילוניות, והאם החילוניות הישראלית, על מרכיביה השונים, נושאת בחובה הבטחה ומחויבות לחברה שוויונית וסובלנית?

מבנה ותוכן

המסגרת התיאורטית של הספר תוצג בפרק הבא, המבקש להציע פתרון תיאורטי לחידות ולפרדוקסים שמעלה מחקר נושא החילון בישראל, ולבחון את החילוניות הישראלית במבט השוואתי. המסגרת התיאורטית נשענת על “פירוק” של מושג החילון באמצעות שלוש הבחנות. ראשית, החילון מוגדר כתהליך המובחן מהחילוניות כהשקפת עולם או אידיאולוגיה. שנית, החילון הוא שינוי מוסדי המבטא שחיקה של הסמכות הדתית המובחנת ממדדים אחרים של אמונה וזהות אישית. שלישית, השינוי המוסדי מתחולל מעבר לזירה הפוליטית הפורמאלית וקשור ליוזמות חברתיות־אזרחיות ולהשפעה המצטברת של בחירות אישיות. החילון המתואר כאן, אף שהוא פרי שינויים כלכליים ודמוגרפיים וקשור באופן רופף בלבד לערכים ליברליים, לזהות חילונית קוהרנטית ולמחויבות פוליטית, קורא תיגר על הסמכות הדתית. המבט מעבר לפוליטיקה הפורמאלית, אל הפעולות המתרחשות “מחוץ ומעבר למוסדות הייצוגיים של המערכות הפוליטיות של מדינת הלאום” (Beck, 1996: 18), מאפשר לראות את המרחבים המחולנים, ההתנגדות לתהליכי החילון והדינאמיות של כללי המשחק החדשים. הכלים התיאורטיים שבהם ידון הפרק הראשון מאפשרים להבין את תהליכי החילון בישראל, על מורכבותם, על סתירותיהם הפנימיות ועל חוסר העקביות שבהם.

הפרק השני מחבר בין המסגרת התיאורטית ובין ההיסטוריה של יחסי דת ומדינה בישראל, ובכלל זה הסתירות שבין ההסדרים שנוצרו בשנים הראשונות ותהליך החילון הדינמי שהחל בשנות התשעים. תהליך החילון מוסבר בעלייתם של כוחות חדשים — ניאו־ליברליזם וחברת הצריכה, ההגירה הגדולה מברית המועצות ותביעות חדשות להכרה. המאבק בין כוחות אלה לבין כוחות דתיים מנוגדים, ישנים וחדשים, תורגם לפעולות קונקרטיות בזירות מאבק חדשות. המסגרת התיאורטית ששורטטה בשני הפרקים הראשונים באה לידי ביטוי בכל ארבעת הפרקים הבאים. כל פרק מתאר את המבנה המוסדי, את המגבלות הדתיות ואת אי ההתאמות שבין כללי המשחק וההתפתחויות החדשות. הדינמיקה הפוליטית והשינויים המתוארים נטועים בתוך התרבות הפוליטית הישראלית, המאפשרת הגמשה של כללי המשחק הקיימים או התעלמות מהם, והימנעות מעימות ישיר. היזמים החילונים, המתוארים בהרחבה בכל פרק, פועלים בזירה הפוליטית והמשפטית, אבל בסופו של דבר נמנעים מעימות, מנצלים את הפרצות הקיימות, עוקפים את ההסדרים הקיימים ומשנים את חוקי המשחק.

הפרק השלישי עוסק במוסד הנישואין ובשינויים המתחוללים בו. נישואין אינם רק בחירה פרטית של בני זוג, אלא גם מוסד המוגדר ומנוהל על ידי סמכויות פוליטיות הקובעות מהם נישואין ומהן הזכויות והחובות הנכללות בהם. המדינה המודרנית מעניקה את החותם הרשמי לנישואין באמצעות רישוי, ומפקחת על הנישואין ופירוקם. אך כמו מוסדות אחרים, גם הנישואין מושפעים משינויים חברתיים, מאבדים ממעמדם והופכים גמישים יותר. בישראל, הנישואין הנשלטים בידי האורתודוקסיה היהודית הם מקור מתמשך לאי שביעות רצון בקרב יהודים חילונים ובעיה פרקטית עבור מהגרים מברית המועצות שאינם מוכרים כיהודים ומנועים מלהינשא בישראל. מאבקים חילוניים לשינוי חוקי הנישואין בזירה הפוליטית והמשפטית נחלו הצלחה מוגבלת. לעומת זאת, יוזמות חילוניות, המבוססות על מוטיבציות כלכליות או אידיאולוגיות, יצרו אלטרנטיבות של נישואין בחו”ל, חוזי נישואין וטקסים לא אורתודוקסיים שאיפשרו מוצא למי שביקשו, מבחירה או מחוסר ברירה, להינשא מחוץ לרבנות, וכפו על המדינה לתת גושפנקא לנישואין לא אורתודוקסיים.

הפרק הרביעי בוחן את השינויים בקבורה ובטקסי הלוויה, נושא נוסף הקשור לתביעה לבחור ולעצב טקסי חיים המתאימים להשקפת העולם החילונית. בדומה לנישואין, גם על הקבורה נטלה המדינה המודרנית אחריות, כאשר עיצוב הקבורה וטקס הלוויה היה כחלק מתהליך בניית האומה או, מסיבות פרוזאיות יותר, כאשר נדרשה לספק ולנהל את שירותי קבורה לאזרחיה. בישראל, הפקידה המדינה את שירותי הקבורה והלוויה בידי האורתודוקסיה הדתית, מקור נוסף לתרעומת מצד הציבור החילוני ולדרישות להעביר את הסמכות לידי מי שביקשו לעצב בעצמם את טקס הקבורה שלהם או של יקיריהם. התביעה לאפשר קבורה לא אורתודוקסית זכתה לחיזוק נוסף בשנות התשעים, כאשר בתי הקברות סירבו לקבור מהגרים שיהדותם לא הוכרה. כאן המאבקים בזירה הפוליטית והמשפטית נשאו פרי יותר מאשר בנושא הנישואין, אבל חשובה לא פחות הייתה צמיחתה של קבורה פרטית שנתנה מענה לדרישות הטקסיות והאסתטיות עבור מי שהיה מוכן ויכול לשלם עבורן.

בשר החזיר, סמל להתבוללות, היה מוקצה בעיני ישראלים רבים והיווה מוקד למאבק דתי שביקש להוציא את המסחר בו אל מחוץ לחוק. עניינו של הפרק החמישי הוא השינוי במעמדו של בשר החזיר כתוצאה מההגירה מברית המועצות ומהתפתחותה של תרבות אוכל צרכנית. עקב שינויים אלה הפך בשר החזיר מסמל פוליטי ודתי לסחורה הכפופה לכללי כלכלת השוק. עד שנות התשעים, התנהל המסחר בבשר החזיר כמעט בהיחבא, תוך ניצול פרצות בחוק שאפשרו את קיומה של תעשייה צנועה בגודלה עם קהל לקוחות קטן. המאבק כנגד ניסיונות של המפלגות הדתיות להוציא את המסחר בבשר החזיר אל מחוץ לחוק שילב אינטרסים כלכליים, שיח ליברלי של חירויות פרט ותביעה רפובליקנית נגד מה שהוגדר “כפיה דתית” שצפויה הייתה לפגוע בזכויות ובאינטרסים של מי שהגדירו עצמם כקבוצה המשרתת את החברה. החל משנות התשעים, לעומת זאת, הביקוש הגדול לבשר החזיר והמציאות הכלכלית הניאו־ליברלית ייתרו את המאבק הפוליטי. אף שהחוקים הפורמאליים המגבילים נותרו בעינם, הפרצות בחוק אפשרו את התרחבות המסחר, כפי שמעידים המרכולים והמסעדות המוכרים ומגישים בשר חזיר. מאבקיהם של יזמים דתיים נגד בשר החזיר עברו ברובם לזירה המקומית והתמקדו בניסיונות למנוע את המכירה בקרבת אזורי מגורים דתיים.

המסחר בשבת, שבו עוסק הפרק השישי, הוא דוגמא מובהקת לשחיקת הסטאטוס־קוו ולפער המתרחב בין תפיסות דתיות ולא דתיות של השבת. הסדרי השבת, אשר הגדירו את השבת כ”יום מנוחה” ובהתאם לכך הגבילו את העבודה והמסחר בשבת, התקבלו כפשרה בתקופה שבה החברה הישראלית הייתה בעלת מאפיינים קולקטיביסטיים ורמת הכנסה ממוצעת נמוכה. התפתחותה של חברה אינדיבידואליסטית־צרכנית שלוותה בעלייה ברמת החיים ובשינוי בדפוסי הפנאי, יצרה בקרב ציבורים נרחבים פרשנויות חדשות למשמעותו של יום המנוחה ודרישה לאפשר דפוסי בילוי הסותרים את הסטאטוס־קוו. בעוד שמאבקים מוקדמים יותר נסבו בעיקר סביב הדרישה לאפשר פעילות תרבותית בשבת, כמו בתי קולנוע, תרבות הצריכה בעשורים האחרונים עודדה יזמים להרחיב את הפעילות העסקית בשבת משיקולים כלכליים גרידא. בדומה לנושא בשר החזיר, גם בנושא המסחר בשבת נענו היזמים לביקוש של צרכנים, אבל התפתחות המסחר בשבת והתרחבותו דרשה פחות מאבקים פוליטיים ומשפטיים. מכיוון שהשינוי בתפיסות לגבי השבת חל בקרב מספר גדול של יהודים בישראל, ומכיוון שההחלטה לקנות בשבת מנותקת כמעט לגמרי משאלות אידיאולוגיות או זהותיות, יכלו היזמים לפעול כמעט באין מפריע והשבת הפכה עבור רבים, בפועל, ליום של קניות.

בניגוד למערכת הפוליטית הישראלית, שלמרות התכתשויות בנושא דת ומדינה לא חלו בה שינויים משמעותיים בחוקים ובתקנות, הזירה האזרחית הפעלתנית הייתה מקום שבו פעילות של יזמות חילונית והפוליטיקה של חיי היומיום שינו את כללי המשחק. נישואין אזרחיים, בתי קברות חילוניים, בשר לא כשר ומסחר בשבת הם כולם דוגמאות לשינויים שהתחוללו בשני העשורים האחרונים, בהתערבות או הפרעה פוליטית מינימאלית. אך מהי המשמעות הכוללת של השינויים הללו? במה הם צפויים להשפיע, אם בכלל, על שאלות רחבות יותר של זהות, סובלנות ושוויון? הפרק השביעי, המסכם את העבודה, ידון בפער שבין חילון וחילוניות, תוך התייחסות לממצאים העולים מן המחקר.

תודות

המחקר וכתיבת הספר היו מסע ארוך שלא יכול היה להתקיים בלי תמיכה כספית והשראה אינטלקטואלית של מוסדות ואנשים רבים. הקרן הלאומית למדעים (מענק 1041/07), קרן פוזן והאגודה הישראלית לקרנות מחקר סייעו במימון המחקר ועל כך תודתי נתונה להן. הוצאת הספר לאור התאפשרה גם בזכות תמיכתם של נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון, פרופסור רבקה כרמי, הרקטור פרופסור צבי הכהן, ודיקאן הפקולטה למנהל עסקים, פרופסור עודד לוונגרט.

לפני כעשרים שנה, בשנה השלישית ללימודיי באוניברסיטת ג’ונס הופקינס, הציע ביל קונולי (William Connolly) סמינר מסקרן שכותרתו “מדוע אינני חילוני?”. הנושא לא היה קשור במישרין למחקר שחשבתי לעסוק בו אבל הכותרת, הקשר המתבקש למציאות הישראלית וההיכרות המוקדמת עם קונולי עשו את שלהם. קונולי, כמו תמיד, לא אכזב, ואף על פי שנותרתי חילוני (ובמידה רבה גם הוא) אני חב לו חוב כפול: ראשית, על העניין שעורר בי בנושא שאליו שבתי שנים אחרי הקורס, ושנית, על שחשף לפניי את הקרקע הבלתי מוצקה שעליה עומדת החילוניות ואת הצורך המתמיד, דווקא מתוך עמדה אגנוסטית, בספקנות ובביקורת עצמית כלפי האמיתות החילוניות. שנת שבתון באוניברסיטת דייויס בקליפורניה אפשרה לי לעשות סדר ברעיונות הישנים והחדשים ובנתונים שאספתי, שהתגבשו לכדי הספר הזה. את השנה הזו אני חב לא רק לשלווה המבורכת של קליפורניה, אלא גם לקולגיאליות של דיאן וולף, דייויד ביל וזאב מעוז.

המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן־גוריון, שבה אני חבר מאז שסיימתי את לימודי הדוקטורט, הייתה ועודנה בסיס תמיכה יציב, ותודתי נתונה לחבריי במחלקה בעבר ובהווה: שלמה מזרחי, אריה נאור, פני יובל, מיקי מלול, ערן מנס, אופיר רובין, רוחמה רשף וליאל שלו. תודתי נתונה גם לחברי הפקולטה לניהול על הקולגיאליות והתמיכה. כן נתונה תודתי למכון ון־ליר שבו אני משמש עמית מחקר בשנים האחרונות. קבוצות המחקר שבהן השתתפתי סייעו רבות בגיבוש הרעיונות, תוך שאילצו אותי לחשוב מחדש, שוב ושוב, על הסוגיות והתיאוריות המופיעות בספר.

חברים וקולגות רבים תרמו לפרויקט זה, ולכולם אני חב תודה. עומרי שמיר סייע לי רבות באיסוף הנתונים כששימש עוזר מחקר בעת לימודיו לדוקטורט. חשיבתו המסודרת והיצירתית הייתה לי לעזר רב. יריב פניגר ופני יובל סייעו לי, כל אחד לחוד, לעשות סדר בנתונים ולעתים ראו בהם מעבר למה שאני השכלתי לראות. אחרים, בשלבים השונים של המחקר, סייעו בעצה טובה, בקריאה של פרק או בתובנה שמיהרתי לאמץ: יוכי פישר, מיכאל שלו, מרק בליית’, בריאן טרנר, בארי קוסמין, גד ברזילי, אורי רם, מיכל שמיר, חוזה קזנובה, גדעון כץ, מיכאל פיליפוב, ניסים ליאון, מני מאוטנר, אורנה ששון־לוי, זאב שביט, ג’ף היינס, אביעד רובין, יורם פרי, חזקי שוהם, ניר קידר ויגיל לוי. עצותיהם ותובנותיהם סייעו לי רבות. תודה גדולה לדוד גוטסמן, לדר’ שרי אהרוני מהוצאת פרדס, לעורכת הגר שילה על העבודה המקצועית והמדויקת ולמור נוב־גבאי על הסיוע בהתקנת הספר לדפוס.

האחריות על הכתוב בספר היא שלי בלבד.