הלילה שבו נעלמו עקבותיה

1

יוני 2017

התינוק מתחיל להתלונן. קים יושבת ללא ניע בכיסאה ועוצרת את נשימתה. כל הלילה היא הרדימה אותו. זהו יום שישי, לֵיל קיץ לח, ובדרך כלל היא מבלה בחוץ עם חברים בשעה הזאת. אחת־עשרה: היא אמורה לשבת על הבר ולשתות דרינק אחרון לערב. אבל הלילה היא במכנסי ריצה וחולצת טריקו, שערה הכהה מהודק בפקעת, עדשות המגע הוחלפו במשקפיים, ועל שולחן הקפה עומדת כוס יין פושר שמזגה לעצמה קודם ולא הספיקה לשתות.

היא מנמיכה את עוצמת הקול בטלוויזיה באמצעות השַלט ומאזינה שוב.

הנה זה, המבשר המוקדם מאוד של הבכי, מעין ציוץ יבש מבשר רעות.

קים מעולם לא אהבה תינוקות. לא באמת. את שלה היא די אהבה, אבל התחוור לה שהשנים הראשונות היו קשות ולא תאמו את הרגישויות שלה. מהיום הראשון שבו שני ילדיה ישנו לילה שלם, קים ייחסה חשיבות גבוהה — אולי אף לא פרופורציונלית — ללילה לא קטוע. היא ילדה אותם בצעירותה, ובקלות היה בלבה די זמן ומקום לעוד אחד או שניים. אבל היא לא יכלה לעמוד במחשבה שתשוב ללילות נטולי שינה. במשך שנים גוננה על שנתה בחריצות בעזרת מסכות עיניים ואטמי אוזניים ותרסיסי שמנים וצנצנות גדולות של מלטונין, שחברה שלה מביאה לה מארצות הברית.

ואז, לפני כשנה בתה בת־העשרה, טלולה, ילדה. ועכשיו קים סבתא בגיל שלושים ותשע, ושוב יש לה בבית תינוק בוכה. לתחושתה זה מהר מדי מאז ששני התינוקות שלה הפסיקו לבכות.

למרות שהדבר קרה עשור לפני שהייתה מוכנה לו, ברוב ההיבטים העובדה שיש לה נכד היא ברכה אחר ברכה. שמו נואה, ויש לו שיער כהה כמו לקים, כמו לשני ילדיה של קים (קים אוהבת רק תינוקות עם שיער כהה; תינוקות בלונדיניים מחרידים אותה). צבע העיניים של נואה נע בין חום לענבר בהתאם לאור, ולו רגליים מוצקות וזרועות מוצקות עם עיגולי שומן סביב מפרקי הידיים. הוא מחייך וצוחק בקלות ושמח לבדר את עצמו, לפעמים אפילו חצי שעה ברצף. קים שומרת עליו כשטלולה הולכת לקולג’, ומדי פעם היא נתקפת בעתה כאשר לא שמעה אותו מרעיש כבר כמה דקות. היא ממהרת לכיסא הגבוה שלו או למושב הנדנדה או לפינת הספה כדי לבדוק שהוא עדיין בחיים, ומוצאת אותו שקוע במחשבות בעודו הופך את דפיו של ספר בד.

נואה תינוק חולמני. אבל הוא לא אוהב לישון, ואת קים זה מלחיץ מאוד.

נכון לעכשיו טלולה ונואה גרים פה עם קים, ואיתם זק, אביו של נואה. נואה ישן ביניהם במיטה הזוגית של טלולה, וקים מתקינה אטמי אוזניים ומנגנת רעש לבן כלשהו בטלפון שלה ובאופן כללי ניצלת מקקופוניית הלילה של אי־השינה של נואה.

אבל הלילה זק לקח את טלולה לְמה שהם מכנים ‘ערב דייט’, ביטוי שנשמע זקן משהו עבור זוג בני תשע־עשרה. הם הלכו לאותו הפאב שבו קים הייתה אמורה לשבת הלילה. כשיצאו היא הגניבה לזק שטר של עשרים פאונד ואיחלה להם שייהנו. זאת היציאה הראשונה שלהם כזוג מאז שנואה נולד. הם נפרדו כשטלולה הייתה בהיריון וחזרו לפני כחצי שנה, כשזק התחייב להיות האבא הכי טוב בעולם. עד כה הוא היה נאמן למילה שלו.

עכשיו הבכי של נואה תופס תאוצה, וקים קמה באנחה על רגליה.

תוך כדי כך הטלפון מזמזם עם הודעת טקסט. היא נוקשת עליו וקוראת.

אמא, יש פה אנשים מהקולג‘, והם הזמינו אותנו אליהם. רק לשעה ומשהו. זה בסדר?

בעודה מקלידה תשובה, כבר מגיעה הודעה נוספת.

נואה בסדר?

נואה בסדר, היא מקלידה. לכו תבלו. תישארו כמה שבא לכם. אוהבת.

קים עולה אל העריסה של נואה בלב כבד מהמחשבה על עוד שעה של נדנוד והרגעה ואנחה ולחישה בחושך, בזמן שהירח תלוי בשמי אמצע הקיץ הנעימים, שעדיין אוחזים בכתמים חיוורים של אור יום, והבית חורק בריקנותו, ואנשים אחרים יושבים בפאבים. אבל כשהיא מתקרבת אליו, אור הירח נופל על קימור לחיו, והיא רואה את עיניו נדלקות למראה פניה, שומעת את נשימתו נעתקת בהקלה שמישהו בא, וזרועותיו מושטות אליה.

היא אוספת אותו בזרועותיה ומצמידה אותו לחזהּ ואומרת, ‘מה המהומה הזאת עכשיו, מותק, מה המהומה הזאת?’ ופתאום לבה מתרחב ומתכווץ לידיעה שהילד הזה הוא חלק ממנה ושהוא אוהב אותה, שהוא לא מחפש את אמא שלו, שדי לו שהיא באה אליו בחשכת הלילה לספק לו נחמה.

היא לוקחת את נואה לסלון ומושיבה אותו על ברכיה. היא נותנת לו לשחק בשַלט; הוא אוהב ללחוץ על הכפתורים, אבל קים רואה שהוא עייף מכדי לעשות זאת — הוא רוצה לישון. בעודו הולך ומכביד עליה, ברור לה שהיא צריכה להחזיר אותו לעריסה שלו, שגרת שינה טובה, הרגלים טובים, כל הדברים האלה, אבל עכשיו גם קים עייפה ועיניה נעשות כבדות והיא מושכת את הכיסוי מהספה אל מעל ברכיה ומיטיבה את הכרית מאחורי ראשה. היא ונואה שוקעים בדממה בתרדמה שלווה.

לאחר כמה שעות קים מתעוררת בפתאומיות. לֵיל אמצע הקיץ הקצר כמעט נגמר, והשמיים הנשקפים מבעד לחלון הסלון נוצצים באור שמש הבוקר המוקדמת. היא מיישרת את צווארה, ושריריה מתרעמים. נואה עדיין כבד משינה, והיא מזיזה אותו בעדינות כדי להגיע אל הטלפון שלה. השעה 04:20.

היא חשה פרץ רוגז קל. נכון שאמרה לטלולה להישאר לבלות כמה שבא לה, אבל זה לגמרי מוגזם. היא מוצאת את המספר שלה ומחייגת אליה. השיחה עוברת ישר לתא קולי, אז היא מוצאת את המספר של זק ומחייגת אליו. שוב, תא קולי.

אולי, היא חושבת, הם נכנסו בלילה וראו את נואה ישן עליה, והחליטו שיהיה נחמד לישון רק שניהם במיטה. היא מדמיינת אותם מציצים בה מעבר לדלת הסלון וחולצים נעליים, עולים על קצות האצבעות במדרגות ומזנקים למיטה הריקה בסבך ידיים ורגליים ונשיקות שובבות ומבוסמות.

באיטיות, בזהירות, היא מכרבלת אליה את נואה וקמה מהספה. היא עולה במדרגות וניגשת לדלת חדרה של טלולה. זו פתוחה לרווחה, בדיוק כפי שהשאירה אותה באחת־עשרה בלילה, כשבאה לקחת את נואה. היא מניחה אותו בעדינות בעריסה שלו, ובאורח פלא הוא לא זז. אחר כך היא מתיישבת בצד המיטה של טלולה ומתקשרת אליה שוב.

שוב, השיחה עוברת היישר לתא הקולי. היא מתקשרת לזק. תא קולי. היא ממשיכה את הפינג־פונג הזה עוד שעה. עכשיו השמש זורחת במלואה; בוקר, אבל מוקדם מכדי להתקשר למישהו אחר. אז קים מכינה לעצמה קפה ופורסת לעצמה לחם מהכיכר הכפרית שהיא תמיד קונה לטלולה לסוף השבוע ומורחת אותו בחמאה ודבש שנקנה מהכוורן בהמשך הרחוב, שמוכר אותו מדלת הכניסה שלו, ומחכה עוד ועוד שהיום יתחיל.