חלומות על אהבה

בית

   הי, אני מכיר אותך.

רגע, אל תברחי, אני יודע שאני נראה כמו עוד אחד שמתחיל איתך ברחוב, אבל לא, עצרתי אותך כי משהו בך הרגיש לי כמו בית.

   זה מה שאני מחפש, בית, שיהיה אפשר ללכת ממנו

כדי לחזור אליו.

   היה לי פעם בית, עם אישה שאהבה אותי, עד כאב

ואני דרכתי לה על הלב.

   ״למה חזרת מאוחר?״ היא שאלה. כי היה אכפת לה ממני, כי היא התגעגעה.

   ״די כבר. רדי ממני,״ עניתי בגסות, למרות שהיא הייתה דבר כה עדין.

   היה לה שיער שחור כמו לילה במדבר, ועור בהיר, שקוף.

כשרק הכרנו, נהגתי לנשק אותה כמו נרקומן;

על הצוואר,

העורף,

הבטן,

הירכיים

ודמיינתי שהנשיקות מחלחלות מבעד לעור השקוף וגודשות אותה באהבה שלי.

   אבל אז עשיתי את הטעות שכולנו עושים – התרגלתי אליה,

עד שכל־כולה נהייתה שקופה וכבר לא ראיתי אותה.

את כל האחרות, לעומת זאת, כן ראיתי – ונטרפתי מהן;

חשקתי בכל אחת שעברה מולי ברחוב, לא משנה איך היא נראתה,

בער בי לגעת בהן, להפשיט אותן, להזיע איתן בין הסדינים, לשמוע אותן גונחות.

רציתי לכבוש את כולן, רק לא את זו שאהבה אותי באמת, זו שחיכתה לי בבית.

   היא השתוקקה שאשוב ואביט בה כפי שהבטתי פעם, שאחזור ואנשק במסירות את העור הבהיר שלה, שאלחש לה מילים מצחיקות, שאהיה נחמד ולא רק עצבני כל הזמן.

   כדי למצוא חן בעיניי היא הסתפרה,

שינתה את צבע השיער

והגזרה

והביגוד – אבל אני נשארתי עיוור אליה.

זה עשה אותה חולה והיא נכנסה למיטה ולא רצתה לצאת.

   בשלב הזה הגיעו החברות שלה ואמרו: ״האיש הזה דפוק. הוא עושה לך רע. הוא חושב שאת הספה שלו. או הטלוויזיה. או המיטה. את חייבת ללכת ממנו.״

   ״רוצה שאלך?״ היא שאלה אותי כבר באותו הערב והעיניים שלה היו אדומות, כי היא החזיקה בכוח את הדמעות.

   ״לא ׳כפת לי,״ עניתי, ״תעשי מה שבא לך.״

חשבתי שאני גבר אמיתי אם אני עונה לה ככה, שאני קשוח, שכולן ברחוב רק מחכות שאהיה שלהן.

הדמעות התפרצו ממנה, ועוד באותו הלילה היא עזבה.

   למחרת הנשים ברחוב כבר לא היו יפות כפי שזכרתי

ואם פניתי אליהן – הן התעלמו ממני.

הרגשתי שההילה שזהרה מעליי, הילה של גבר נאהב, עזבה איתה את הבית.

   לאט לאט שקעתי בבדידות,

עד שבוקר אחד כבר לא היה לי כוח לצאת מהמיטה.

רק אז, אחרי כמה ימים בלי מקלחת ואוכל ושינה – הבנתי מה עוללתי לאישה שאהבה אותי, שאהבתי אותה.

   אני רואה שאת מודאגת לגביה. היא בסדר, באמת.

כדי להתאושש ממני היא יצאה לטייל מסביב לעולם, הכירה גבר חדש והם גרים ברעננה, יש להם ילדה בת 5, כלב וחמוס.

   היום, כשאני חוזר הביתה – הספה שהיא ישבה עליה ריקה,

המקלחת ריקה,

המיטה ריקה

ואף אחת לא מחכה לי ושואלת ״למה חזרת מאוחר?״

ואם אף אחת לא מחכה לך, אם לא אכפת לאף אחת מתי אתה חוזר או הולך, סימן שאין לך באמת בית.

   זהו.

זה מה שרציתי להגיד לך.

עכשיו – את יכולה להמשיך ללכת או לבוא איתי לקפה שבפינה.

נשב, נדבר, מי יודע, אולי נמצא בית זה בזו?

   אה, באמת? את נשואה? חמש שנים? וואלה.

ואיך? הוא מתייחס אלייך טוב?

   הבנתי: הוא זה שיושב על הספה ואת זו שמתעצבנת כשהוא שואל ״למה חזרת מאוחר?״

   אם ככה – יש לך מזל שנפגשנו. תקשיבי לי טוב:

הגבר הזה, שמחכה לך על הספה, הוא אוהב אותך כל כך עד שהוא נהיה חולה געגועים בכל פעם שאת לא שם איתו.

ולכן ברגע שתיכנסי היום הביתה – מיד שבי לצידו, תני לו נשיקה ארוכה ותאמרי לו:

   ״הספה הזאת לא שווה כלום,

גם לא המיטה וגם לא הטלוויזיה

אם אתה לא פה איתי כדי להפוך את כל זה

לבית.״