פרק 1

המפשייר, אנגליה

אוגוסט 1875

״רק השד יודע למה צריך להרוס את חיי,״ אמר דבון רווינל בקדרות, ״רק מפני שבן דוד שמעולם לא אהבתי נפל מסוס.״

״ת'יאו לא בדיוק נפל,״ ענה אחיו הצעיר, וסטון. ״הוא הושלך.״

״אני בטוח שגם הסוס, כמוני, חשב שהוא בלתי נסבל.״ דבון התהלך בחדר האורחים בצעדים קצרים וחסרי מנוחה. ״אם מפרקתו הארורה של ת'יאו לא הייתה כבר שבורה, הייתי שובר לו אותה בעצמי.״

וסט זרק לעברו מבט של שעשוע מיואש. ״איך אתה יכול להתלונן כשרק עכשיו ירשת רוזנות המקנה לך נחלה בהמפשייר, קרקעות בנורפולק, בית בלונדון —״

״הכול משועבד. סלח לי על היעדר התלהבות מכל הקרקעות והרכוש האלו שלעולם לא יהיו שלי ולעולם לא אוכל למכור.״

״ייתכן שתצליח לשחרר את השעבוד, השאלה היא איך הוסדרו הדברים. אם כן, תוכל למכור הכול ולגמור עם זה.״

״הלוואי.״ דבון הביט בסלידה בפריחה של עובש בפינה. ״אף אדם שפוי לא יצפה ממני לחיות כאן. זו חורבה.״

הייתה זו הפעם הראשונה ששניהם ביקרו באוורסבי פריורי, נחלת המשפחה שנבנתה מעל שרידי מנזר וכנסייה. אף שדבון זכה בתואר האצולה זמן קצר לאחר מות בן דודו לפני שלושה חודשים, הוא המתין כמה שרק יכול היה בטרם התמודד עם הר הבעיות שעמד בפניו כעת.

עד כה הוא ראה רק את החדר הזה ואת אולם הכניסה, שני אזורים שנועדו, למעשה, להרשים במיוחד את המבקרים. השטיחים היו בלויים, הרהיטים מרופטים, עיטורי הטיח על הקירות מלוכלכים וסדוקים. כל אלו לא בישרו טובות ביחס למצבו של שאר הבית.

״הוא זקוק לשיפוץ,״ הודה וסט.

״צריך להרוס אותו עד היסוד.״

״זה לא גרוע כל כך —״ וסט השתתק בצעקה כשכף רגלו החלה לשקוע בשקערורית בשטיח. הוא קפץ ממקומו ובהה בשקע הקעור שנוצר. ״מה זה צריך לה…?״

דבון השתופף והרים את פינת השטיח, חושף חור מרקיב ברצפה תחתיו. הוא נד בראשו, שמט את השטיח בחזרה למקומו וניגש אל החלון שהותקנו בו זגוגיות בצורת יהלום. תערובת העופרת שתפקידה להצמיד את הזגוגיות זו לזו נשחקה, והצירים והעיטורים החלידו.

״למה כל אלה לא תוקנו?״ שאל וסט.

״בשל מחסור במשאבים, מן הסתם.״

״אבל איך זה ייתכן? שטח הנחלה הוא עשרים אלף דונם. הוא החכיר את האדמות, הרווחים השנתיים —״

״עיבוד האדמות כבר אינו רווחי.״

״בהמפשייר?״

דבון זרק לעברו מבט אפל לפני שהשיב את תשומת ליבו לסביבתו. ״בכל מקום.״

הנוף בהמפשייר היה ירוק וכפרי, מחולק בצורה נאה בגדרות חיות פורחות בצבע ירוק־בקבוק. עם זאת, במקום כלשהו, מעבר לגושי קוטג׳ים עליזי מראה עם גגות קש, מעבר לקרקעות הפוריות של אדמות הגיר ויערות העד, הונחו אלפי קילומטרים של מסילות ברזל, קטר הפחם וקרונות הרכבת מבקשים לשחוט את הנוף. מפעלים חדשים וערי חרושת החלו להופיע בכל רחבי אנגליה מהר יותר מפרחים של אגוזי לוז באביב. למזלו הרע של דבון, הוא ירש את התואר כשנחשול תעשייתי שטף הלאה את המסורות האריסטוקרטיות ואת סגנונות החיים המיוחסים.

״איך אתה יודע?״ שאל אחיו.

״כולם יודעים, וסט. מחירי התבואה יורדים. מתי בפעם האחרונה קראת את הטיימס? לא הקשבת לשיחות במועדון או בפאבים?״

״לא כשהיו על חקלאות,״ הייתה תשובתו הקודרת של וסט. הוא התיישב בכבדות, משפשף את רקותיו. ״זה לא מוצא חן בעיניי. חשבתי שהחלטנו לעולם לא להיות רציניים בשום נושא.״

״אני מנסה. אבל מוות ועוני מצליחים איכשהו להיראות קצת פחות משעשעים.״ דבון הצמיד את מצחו לזגוגית החלון ואמר בטון עגמומי, ״תמיד נהניתי מאורח חיים נוח בלי שאצטרך לעבוד אפילו יום אחד. ועכשיו נפלה עליי אחריות.״ הוא אמר את המילה כאילו מדובר בקללה.

״אעזור לך למצוא דרך להתחמק ממנה.״ וסט גישש במעילו, שולף בקבוק כסף מכיס פנימי. הוא פתח את הפקק ולגם ממנו ארוכות.

דבון הרים גבה. ״לא קצת מוקדם לזה? בצוהריים כבר תהיה גמור.״

״כן, אבל זה לא יקרה אם לא אתחיל עכשיו.״ וסט שב והטה את הבקבוק.

אחיו הצעיר מתחיל ליפול למלכודת עינוגים, חשב דבון בדאגה. וסט היה צעיר גבוה ויפה תואר בן עשרים וארבע, שניחן בתבונה ובעורמה, והעדיף לנצל את חוכמתו כמה שפחות. בשנה האחרונה, הפרזה בשתיית משקאות אלכוהוליים העלתה אדמומית בלחייו של וסט, וריככה את צווארו ואת קו מותניו. אף שדבון החליט לא להתערב בענייניו של אחיו, הוא תהה אם לא כדאי להעיר לו על הפרזה בשתייתו. לא, וסט רק יתרעם על העצה הבלתי רצויה.

לאחר שהחזיר את הבקבוק למעילו, וסט הצמיד את כפות ידיו זו לזו ובחן את דבון מעל לקצות אצבעותיו. ״אתה צריך לצבור כסף ולהוליד יורש. רעיה עשירה תפתור את שתי הבעיות הללו.״

דבון החוויר. ״אתה יודע שלעולם לא אתחתן.״ הוא הכיר במגבלותיו: הוא לא נועד להיות בעל או אב. המחשבה שיחזור על זוועת ילדותו, כשהוא בתפקיד ההורה האכזר ושווה הנפש, העבירה בו צמרמורת. ״כשאמות,״ הוא המשיך, ״אתה תהיה יורשי.״

״אתה מאמין באמת שאחיה עוד אחריך?״ שאל וסט. ״עם כל מידותיי הרעות?״

״גם לי לא חסרות.״

״כן, אבל אני נלהב בהרבה עם שלי.״

דבון לא הצליח לכבוש את צחוקו הציני.

אף אחד לא יכול לחזות ששניהם, מהענף העני ביותר של משפחת רווינל, יהיו האחרונים בשושלת המתייחסת לכיבוש נורמנדי. לרוע המזל, בני רווינל היו תמיד חמי מזג ואימפולסיביים מדי. הם נעתרו לכל פיתוי, נכנעו לכל חטא, בזו לכל מעלה, וכתוצאה מכך נטו למות מהר יותר משהצליחו להביא ילדים לעולם.

ועכשיו נותרו רק שניים.

אף שווסט ודבון היו בנים למשפחה טובה, הם מעולם לא היו בני אצולה, עולם כה מיוחס עד כי שכבותיו הגבוהות ביותר היו בלתי חדירות אפילו בפני דרגיה הנמוכים של האצולה. דבון ידע מעט על החוקים והטקסים המורכבים שהפרידו אצילים מהמוני העם. הוא ידע שאחוזת אוורסבי לא הייתה ירושה בלתי צפויה, אלא מלכודת. היא כבר לא תוכל לייצר די הכנסה לתחזוקה עצמית. היא תבלע את ההכנסה השנתית הצנועה שקיבל מהקרן שלו, תמחץ אותו, ואז תחסל גם את אחיו.

״זה יהיה סופה של משפחת רווינל,״ אמר דבון. ״אנחנו אנשים רעים ותמיד היינו. למי אכפת אם הרוזנות הזו תיכחד?״

״המשרתים והאריסים החוכרים את בתיהם ושדותיהם מאיתנו עלולים להתנגד לאובדן הכנסתם ובתיהם,״ אמר וסט ביובש.

״שייתלו, מצידי. אגיד לך מה יש לעשות: קודם כול, אסלק מכאן את אלמנתו ואחיותיו של ת'יאו, הן לא יביאו לי תועלת.״

״דבון —״ הוא שמע את אחיו אומר בחוסר נוחות.

״ואז, אמצא דרך להיחלץ מהירושה הזאת, אחלק את הנחלה ואמכור את חלקיה. אם זה לא יהיה אפשרי, אוציא מהבית כל דבר בעל ערך, אחריב אותו עד היסוד ואמכור את האבנים —״

״דבון״. וסט החווה לעבר הפתח, שם עמדה אישה קטנה ורזה, מלבושיה כולם שחורים.

אלמנתו של ת'יאו.

היא הייתה בתו של לורד קארברי, אציל אירי ובעליה של חוות הרבעה בגְלֶנְגַריף. היא הייתה נשואה לת'יאו שלושה ימים בלבד טרם מותו. זעזוע שכזה בעקבות אירוע משמח ודאי גרם להלם אכזרי. כאחד מבני המשפחה היחידים שנותרו במשפחה ההולכת ומידלדלת, דבון שיער שהיה עליו לשלוח לה מכתב תנחומים לפני שלושה חודשים, כשקרתה התאונה בה נפגע ת'יאו. אבל איכשהו, המחשבה מעולם לא הפכה למעשה, רק נותרה במוחו כמו פיסת מוך שנתפסה בדש המעיל.

אולי דבון היה מאלץ את עצמו לשלוח מכתב תנחומים אילולא תיעב כל כך את בן דודו. החיים נטו חסד לת'יאו בדרכים רבות כל כך, מעניקים לו עושר, ייחוס ויופי, אך במקום להודות על מזלו הטוב, היה ת'יאו תמיד זחוח ויהיר. בריון. הוא מעולם לא הצליח להתעלם מעלבון או התגרות, ולכן התקוטט עם ת'יאו בכל מפגש ביניהם. זה יהיה שקר לומר שהוא מצטער על כך שלעולם לא יראה שוב את בן דודו.

באשר לאלמנתו של ת'יאו, היא לא נזקקה לתנחומים. היא הייתה צעירה נטולת ילדים, בעלת נדוניה שתקל עליה להינשא בשנית. אף כי נודעה ביופייה, אי אפשר היה לדעת בוודאות; הינומה שחורה וכבדה הסתירה אותה בערפל של תוגה. דבר אחד היה בטוח: אחרי מה ששמעה זה עתה, היא ודאי מאמינה שדבון אדם נתעב.

לא היה לא אכפת.

וסט ודבון הרכינו ראש, והאלמנה הגיבה בהשתחוות חפוזה. ״ברוך הבא, אדוני. ומר רווינל. אספק בשבילך רשימת מצאי של הבית במהירות האפשרית, כדי שתוכל לבזוז ולחמוס בצורה מסודרת.״ קולה היה מעודן, אולם ההברות יצאו מפיה קפואות וחותכות את האוויר בסלידה.

דבון התבונן בה בדריכות כשנכנסה לחדר. דמותה הייתה דקיקה מדי לטעמו, רזה כמו מקל בבגדי האבלות שלה. אבל היה משהו מרתק בתנועתה המרוסנת, נפיצות עמומה מתחת לפני השטח הדוממים.

״תנחומיי על אובדנך,״ אמר.

״ברכותיי על הרווח שלך.״

דבון הזעיף פנים. ״רק שתדעי, מעולם לא רציתי בתוארו של בעלך.״

״זו האמת,״ אמר וסט. ״הוא התלונן על כך כל הדרך מלונדון.״

דבון זרק לעבר אחיו מבט מאשים.

״רב המשרתים, סימס, יעמוד לרשותכם ויראה לכם את הבית ואת השטחים סביבו ברגע שתתפנו,״ אמרה האלמנה. ״מאחר שאני, כפי שציינת, איני יכולה להביא לך תועלת, אפרוש לחדרי ואתחיל לארוז.״

״ליידי טְרֶניר,״ אמר דבון בחריפות, ״נראה שהתחלנו ברגל שמאל. אני מתנצל אם פגעתי בך.״

״אין צורך להתנצל, אדוני. לא ציפיתי ממך אלא להערות מסוג זה.״ היא המשיכה לפני שדבון הספיק לענות. ״האם אוכל לשאול כמה זמן בכוונתך לשהות באוורסבי פריורי?״

״שני לילות, ככל הנראה. בארוחת הערב, אולי את ואני נוכל לשוחח —״

״חוששתני שגיסותיי ואני לא נוכל לסעוד בחברתך. אנו מוכות יגון, ונסעד בנפרד.״

״גבירתי הרוזנת —״

היא התעלמה ממנו ויצאה מהחדר בלי להוסיף דבר. אפילו בלי לקוד.

המום ונזעם, דבון לטש מבט בפתח הריק בעיניים מכווצות. נשים מעולם לא נהגו בו בסלידה כזו. הוא הרגיש כיצד זעמו מאיים להתפרץ. איך העזה להאשים אותו במצב שעה שלא הייתה לו שום ברירה בעניין?

״מה עשיתי שכל זה הגיע לי?״ תבע לדעת.

פיו של וסט התעקל. ״מלבד העובדה שאמרת שתשליך אותה מכאן ותהרוס את ביתה?״

״התנצלתי!״

״לעולם אל תתנצל בפני נשים. זה רק מאשש את אשמתך ומכעיס אותן יותר.״

דבון לא ישלים עם חוצפתה של אישה שהייתה צריכה להציע לו את עזרתה ולא להטיח בו האשמות. אלמנה או לא, היא עומדת ללמוד לקח שלא תשכח לעולם.

״אני הולך לדבר איתה,״ אמר בקדרות.

וסט הרים את רגליו על ההדום המרופד, התמתח וסידר את הכרית מתחת לראשו. ״תעיר אותי כשכל זה יסתיים.״

דבון יצא מחדר האורחים והלך בעקבות האלמנה בצעדים ארוכים ונמרצים. הוא ראה את צל דמותה בקצה המסדרון, שמלתה והינומתה מתנופפות כשמיהרה להתרחק כספינת פיראטים הנעה במלוא הקיטור.

״חכי,״ הוא קרא בעקבותיה. ״לא התכוונתי לדברים שאמרתי מוקדם יותר.״

״כן התכוונת להם.״ היא עצרה והסתובבה אל דבון בתנועה פתאומית. ״בכוונתך להרוס את הבית, ואת מורשת המשפחה שלך, הכול מתוך מניעים אנוכיים.״

הוא עצר לפניה, ידיו קפוצות לאגרופים. ״רק רגע, בבקשה,״ אמר בקרירות, ״כל מה שניהלתי עד כה היה דירה עם מבשלת־חדרנית, משרת וסוס אחד. ועכשיו מצופה ממני לנהל אחוזה כושלת השולטת על יותר ממאתיים חוות אריסים. נראה לי ראוי שאצפה למעט התחשבות. אפילו אהדה.״

״כמה מסכן אתה. בטח נורא קשה לך, כל כך לא נוח, להתחיל לחשוב על מישהו שאינו אתה.״

בעקיצה הזאת, היא ניסתה לעזוב. עם זאת, נעצרה ליד גומחה מקושתת בקיר, כזאת שנועדה להציג פסל או חפצי אומנות אחרים על כנים.

דבון תפס אותה עכשיו. הוא הניח את שתי ידיו משני צידי הכוך בכוונה, חוסם את נתיב נסיגתה. הוא שמע את נשימתה נעצרת — ואף שלא התגאה בכך — הרגיש פרץ סיפוק על שטלטל אותה.

״תן לי לעבור,״ אמרה.

הוא לא נע, מחזיק בה שבויה. ״קודם תאמרי לי מה שמך.״

״למה? לעולם לא אתן לך רשות להשתמש בשמי.״

נואש, הוא בחן את דמותה המוסתרת תחת ההינומה. ״עלה בדעתך שיש לנו יותר מה להרוויח משיתוף פעולה מאשר מעוינות?״

״זה עתה איבדתי את בעלי ואת ביתי. מה בדיוק יש לי להשיג, אדוני?״

״אולי כדאי שתבררי את זה לפני שתחליטי להפוך אותי לאויב.״

״היית אויב עוד לפני שהנחת את כף רגלך כאן.״

דבון גילה שהוא מתאמץ לראות מבעד להינומה. ״את חייבת לעטות את ההינומה הזו?״ הוא שאל בזעף. ״זה כמו לדבר עם אהיל.״

״קוראים לזה הינומת התייפחות, וכן, אני חייבת לעטות אותה בנוכחות אורחים.״

״איני אורח, אני בן דודך.״

״רק בקשרי נישואים.״

בעודו בוחן אותה, הרגיש דבון כיצד זעמו מתחיל להתפוגג. כמה קטנה הייתה, שברירית ומהירה כציפור דרור. הוא עידן את קולו. ״אל תהיי עקשנית. אינך חייבת לעטות את ההינומה הזאת כשאת בחברתי, אלא אם את באמת מתייפחת, ואז אתעקש שתעטי אותה מייד. איני יכול לשאת בכי של אישה.״

״מפני שבסתר אתה רך לבב?״ שאלה בציניות.

זיכרון רחוק צבט את ליבו, זיכרון שלא הרשה לעצמו להעלות מזה שנים. הוא ניסה לנערו מעליו, אך מוחו שמר בעקשנות את דימויו כילד בן חמש או שש, יושב לצד דלתו הסגורה של חדר ההלבשה של אימו, מטולטל מקול בכייה העולה מן העבר השני. הוא לא ידע למה היא בוכה, אבל היה זה ללא ספק רומן כושל, אחד מיני רבים אחרים. אימו נודעה ביופייה, ולעיתים תכופות, התאהבה והתפכחה בן לילה. אביו, שנואש משיגיונותיה והיה רדוף שדים משלו, נכח בבית לעיתים נדירות בלבד. דבון זכר את חוסר האונים החונק בהאזנה לאימו הבוכייה, בלי שיוכל להושיט לה יד. הוא הסתפק בהחלקת ממחטות מתחת לדלת, מפציר בה לפתוח אותה, שואל ללא הרף מה קרה.

״דב, אתה מתוק,״ היא אמרה בין יפחה ליפחה. ״כל הבנים הצעירים כאלה. אבל אז אתם מתבגרים והופכים להיות אנוכיים ואכזריים כל כך. נולדתם לשבור את לבבות הנשים.״

״לא אני, אימא,״ הוא בכה בבהלה. ״אני מבטיח שלא.״

הוא שמע אותה מייבבת וצוחקת, כאילו אמר משהו מטופש. ״מובן שכן, חמודי. תעשה את זה אפילו בלי לנסות.״

המעמד חזר על עצמו בהזדמנויות שונות, אבל את הפעם ההיא זכר דבון בבהירות גדולה במיוחד.

התברר שאימו צדקה. או לפחות, לעיתים קרובות, הואשם בכך ששבר את לבבות הנשים. אבל תמיד הבהיר שאין לו כל כוונה להינשא. גם כשהתאהב, מעולם לא הבטיח דבר כזה לאישה. לא הייתה לכך סיבה, כשכל הבטחה סופה שתופר. כמי שחווה את הכאב שאוהבים יכולים להמיט זה על זה, לא היה לו רצון לעשות זאת לאחרת.

תשומת ליבו הושבה אל האישה שלפניו. ״לא, איני רך לבב,״ הוא אמר בתשובה לשאלתה. ״לדעתי, דמעות אישה הן ערמומיות, וגרוע מכך, אינן מושכות את העין.״

״אתה,״ היא אמרה בביטחון, ״הגבר הנתעב ביותר שפגשתי בחיי.״

דבון היה משועשע מהאופן בו ביטאה כל מילה כאילו נורתה מקשת. ״כמה גברים פגשת?״

״די כדי לזהות אחד מרושע כשאני רואה כזה.״

״אני בספק אם את יכולה לראות משהו דרך ההינומה הזאת.״ הוא הושיט יד למשש את קצה הבד השחור. ״אני לא מאמין שנעים לך לעטות אותה.״

״למען האמת, היא דווקא נעימה.״

״מפני שהיא מסתירה את פנייך כשאת בוכה,״ הוא אמר, לא שאל.

״אני אף פעם לא בוכה.״

המום, דבון תהה אם שמע את דבריה. ״את מתכוונת מאז התאונה של בעלך?״

״גם לא אז.״

איזו אישה תאמר דבר שכזה, גם אם יש בו אמת? דבון לפת את ההינומה והחל למשוך אותה מעלה. ״אל תזוזי.״ הוא משך את קפלי בד הקרפ לאחור, מעל קשת קטנה שעיגנה אותו במקומו. ״לא, אל תיסוגי. שנינו נעמוד פנים אל פנים וננסה לנהל שיחה תרבותית. אלוהים אדירים, היית יכולה לעטוף ספינת מסחר שלמה בכול —״

כשפניה נחשפו, דבון השתתק. הוא מצא עצמו עומד מול זוג עיניים ענבריות שהתלכסנו בזוויותיהן כעיני חתולה. לרגע לא הצליח לנשום, לא הצליח לחשוב, כל חושיו ניסו לספוג את מראהּ.

מעולם לא ראה דבר הדומה לה.

היא הייתה צעירה משציפה, עור פניה בהיר ושערה חום וכבד על סיכות ראשה. שתי עצמות לחיים מודגשות ורחבות ולסת צרה העניקו לפניה צורת משולש חתולי ומרהיב. קימורי שפתיה היו מלאים כל כך, עד כי אפילו כשהידקה אותן בכל כוחה, כפי שעשתה כרגע, עדיין נראו רכות. אף שלא הייתה יפהפייה, היה לה מראה מקורי כל כך עד כי הפכה את שאלת היופי לחסרת חשיבות.

שמלת האבלות שלה הייתה צרה וצמודה מאוד לגופה מצווארה ועד ירכיה, עליהן התרחבה בסדרת קפלים מורכבים. גבר יכול רק לנחש איזו גזרה התחבאה מתחת לכל העצמות, התיפורים והקישוטים המורכבים שעליה. אפילו מפרקי כפות ידיה וכפות ידיה עצמן הוסתרו בכסיות שחורות. זולת פניה, רק צווארה היה מעט גלוי, שכן מִפתח צווארונה הגבוה היה חצוי בחריץ מעוגל. הוא הצליח לראות את התנועה הפגיעה של בליעתה. המקום הפרטי הזה נראה רך מאוד, מקום אליו יוכל גבר להצמיד את שפתיו ולהרגיש בליבה ההולם.

שם רצה להתחיל לנשק לצווארה, בעודו מפשיט אותה כאילו הייתה מתנה עטופה בצורה מורכבת עד שתתנשף ותתפתל תחתיו. לו הייתה אישה אחרת, כל אישה באשר היא, לו היו מוצאים את עצמם בנסיבות אחרות, דבון היה מפתה אותה מייד. בהבינו שלא יוכל לעמוד שם וללטוש בה מבט כמו דג שהוטל אל היבשה, הוא בחן את מחשבותיו הפזורות והלוהטות בחיפוש אחר דבר שיחה, משהו נהיר.

להפתעתו, היא הקדימה ושברה את הדממה. ״קוראים לי קת׳לין.״

שם אירי. ״למה אין לך מבטא?״

״נשלחתי לאנגליה כילדה, לחיות עם חברי משפחה בלֵאוֹמִינְסְטֶר.״

״למה?״

קמט הופיע בין גבותיה. ״הוריי היו עסוקים מאוד עם סוסיהם. מדי שנה, הם בילו כמה חודשים במצרים כדי לרכוש סוסים ערביים גזעיים לחווה שלנו. אני הייתי… מטרד. חבריהם הלורד והליידי ברוויק, שהיו גם אנשי סוסים, הציעו לקחת אותי ולגדל אותי עם שתי בנותיהם.״

״הורייך חיים עדיין באירלנד?״

״אימי מתה, אבל אבי עדיין חי שם.״ מבטה נעשה מרוחק, מחשבותיה נוטות אחריו. ״הוא שלח לי את אָסָד כמתנת כלולות.״

״אסד,״ חזר דבון אחריה, תוהה.

קת׳לין מיקדה בו שוב את מבטה, מודאגת, צבע מציף אותה מצווארה ועד קו שערה.

ואז דבון הבין. ״הסוס שהשליך מעליו את ת'יאו,״ הוא אמר בשקט.

״לא הייתה זו אשמתו של אסד. אילופו היה גרוע כל כך שאבי קנה אותו בחזרה מהאדם שרכש אותו במקור.״

״למה העניק לך סוס בעייתי?״

״הלורד ברוויק הרשה לי לסייע לו באילוף הסייחים הצעירים לעיתים קרובות.״

דבון בחן את גופה הענוג במבטו החודר. ״את קטנה כמו ציפור דרור.״

״אין צורך בכוח כדי לאלף סוסים ערביים. הם גזע רגיש — דורשים הבנה ומיומנות.״

שני דברים שחסרו לת'יאו. כמה מטופש היה מצידו לסכן את צווארו וסוס בעל ערך רב יחד איתו.

״ת'יאו עשה זאת בשביל הכיף?״ דבון לא יכול שלא לשאול. ״הוא ניסה להפגין את יכולותיו?״

ניצוץ רגש מפלח הופיע באותן עיניים זוהרות וכבה במהירות. ״הוא היה נחוש. אי אפשר היה להניא אותו מכך.״

הוא היה בן למשפחת רווינל.

אם מישהו העז אי פעם לסתור את ת'יאו, או לסרב לו, הדבר גרם לפיצוץ. אולי קת׳לין חשבה שתצליח לנהל אותו, או שהזמן ירכך אותו. היא לא יכלה לדעת שמצב רוחו של בן רווינל מאפיל על כל תחושת הישרדות. דבון רצה להאמין שהוא עצמו מתעלה על כך, אבל נכנע לזה בעבר יותר מפעם אחת, משליך עצמו לבור געש של זעם מכלה. התחושה הייתה נפלאה תמיד עד שגילה שעליו להתייצב מול השלכות מעשיו.

קת׳לין שילבה בכוח את זרועותיה, כל כף יד עטוית כסיה שחורה לופתת את המרפק הנגדי. ״אחרי התאונה, היו שאמרו שהייתי צריכה להרדים את אסד. אבל יהיה זה אכזרי ושגוי, להעניש אותו על משהו שלא נגרם באשמתו.״

״שקלת למכור אותו?״

״איני רוצה בכך. אבל גם אם כן, יהיה עליי לאלף אותו קודם.״

דבון פקפק בחוכמה לאפשר לקת׳לין להתקרב לסוס שזה עתה הרג את בעלה, גם אם שלא במכוון. וככל הנראה, היא לא תוכל להישאר באוורסבי פריורי די זמן כדי להתקדם עם הסוס הערבי.

אף על פי כן, זה לא הזמן להזכיר זאת.

״אני רוצה לראות את שטחי האחוזה,״ אמר. ״תצטרפי אליי?״

הבעתה מוטרדת, קת׳לין נסוגה חצי צעד לאחור. ״אדאג לכך שהגנן הראשי יערוך לך סיור.״

״אעדיף שאת תעשי זאת.״ דבון שתק רגע לפני שהציג שאלה מכוונת, ״את לא חוששת ממני, נכון?״

היא הורידה את גבותיה בתנועה מהירה. ״ודאי שלא.״

״אז בואי איתי.״

היא התעלמה מזרועו המוצעת וזרקה לעברו מבט חושש. ״שנזמין את אחיך?״

דבון הניד בראשו. ״הוא מנמנם.״

״עכשיו? הוא חולה?״

״לא, הוא חי על פי לוח זמנים של חתול. מנמנם במשך שעות ארוכות ומתעורר לרגעים קצרים של טיפוח עצמי.״

הוא ראה שזוויות שפתיה מעמיקות בשעשוע מסויג. ״אז בוא כבר,״ היא מלמלה, חולפת על פניו וצועדת במהירות לאורך המסדרון, הוא צעד אחריה ללא היסוס.