***סט של שני כרכים*** פרסומו של החלק השישי והאחרון בסדרת ”המאבק שלי” מציג במלוא היקפו את ההישג הספרותי המונומנטלי והשאפתני […]
באמצע ספטמבר 2009 נסעתי לבית הקיץ הקטן של תומאס ומארי בין הֶגָאנֵס ומֶלֶה. תומאס רצה לצלם שם תמונות שלי בשביל הרומנים הבאים. שכרתי מכונית, אאודי שחורה, יצאתי בשעות הבוקר ועליתי לכביש המהיר בן ארבעת הנתיבים, תחושה עזה של אושר בחזי. השמיים היו צלולים לגמרי וכחולים, השמש קפחה כמו בקיץ. משמאלי השתרע מצר אֶרֶסוּנְד ונצנץ באור השמש, מימיני התפרשו שדות שֶלֶף צהובים ושטחי מרעה תחומים בגדרות, פלגים שלגדותיהם צמחו עצים נשירים, פאתי יערות שהופיעו פתאום. הייתה לי הרגשה שהיום בעצם לא היה אמור להיות, הוא הופיע כמו מין נווה מדבר של קיץ באמצע הנוף הסתווי שהחוויר, ושמתי לב שהעובדה הזאת — שמזג האוויר בעצם לא היה אמור להיות כזה, השמש לא הייתה אמורה לבעור חזק כל כך, השמיים לא היו אמורים להיות ספוגים באור רב כל כך — עוררה בי אי שקט באמצע כל השמחה, אבל קיוויתי שהמחשבה הזאת תיעלם מאליה, וכדי לדחוק אותה מעליי שרתי את הפזמון של Cat People, שבאותו רגע בקע מהרמקולים של המכונית, ונהניתי ממראה העיר שהופיעה מצד שמאל, המנופים בנמל, ארובות המפעלים, מבני המחסנים. עברתי ליד שולי העיר לַנדסקְרוֹנָה, בדיוק כפי שעברתי כמה דקות קודם לכן על פני בַּרְסֶבֵּק כשבמרחק צלילתה האופיינית והמפחידה תמיד של תחנת הכוח הגרעיני. העיר הבאה הייתה הֶלסינגבורג. בית הקיץ שאליו פניי היו מועדות שכן במרחק של כעשרים קילומטרים ממנה.
יצאתי באיחור. תחילה ישבתי שעה ארוכה במכונית הגדולה והצוננת במגדל החניה, לא ידעתי איך להתניע אותה, ולא יכולתי להיכנס למשרד השכרת הרכב ולשאול אותם מחשש שהם ייקחו ממני את המכונית אם אחשוף בורות גדולה כל כך. לכן ישבתי וקראתי את חוברת ההדרכה, דפדפתי הלוך ושוב, לא היה כתוב שם דבר על התנעה. בחנתי את לוח המחוונים, אחר כך את המפתח, שלא היה מפתח, רק עיגול שטוח מפלסטיק שחור. פתחתי את המכונית באמצעות לחיצה עליו, ועכשיו תהיתי אם שיטה דומה עשויה להפעיל את המנוע. בכל אופן, ליד צינור ההגה לא היה מצת. אבל מה עם זה? גם זה חור, לא?
נעצתי את עיגול הפלסטיק השחור לתוכו, והמכונית התניעה. בחצי השעה שלאחר מכן נסעתי ברחבי מרכז מָאלמֶה וחיפשתי את היציאה הנכונה מהעיר. לכן כשעליתי סוף־סוף על הכביש המהיר הייתי כבר באיחור של שעה כמעט.
מייד כשלנדסקרונה נעלמה מאחורי הרכס גיששתי אחר הנייד במושב לידי, מצאתי אותו והקשתי את המספר של גַייר א’. הוא זה שהציג אותי בזמנו לתומאס. הם נפגשו במועדון אגרוף שבו תומאס עבד על ספר צילומים, ואילו גייר כתב תזה על אותו נושא. הם היו שונים מאוד זה מזה, אם לומר זאת בעדינות, אבל שרר ביניהם כבוד הדדי.
“שלום, ילד,” אמר גייר.
“שלום,” אמרתי. “תוכל לעשות לי טובה?”
“כמובן.”
“להתקשר לתומאס ולהגיד שאני מאחר בשעה?”
“כמובן. כבר יצאת לדרך?”
“כן.”
“נשמע מצוין.”
“זה נהדר, לשם שינוי. אבל עכשיו אני צריך לעקוף פה איזה טריילר.”
“כן?”
“אני לא יכול לדבר בטלפון תוך כדי.”
“מישהו יצטרך לחקור את ההתנהגות שלך כשמתעורר צורך לבצע דברים בו־זמנית. אבל בסדר. נדבר.”
ניתקתי, העליתי הילוך ועקפתי את הטריילר הארוך והלבן שהתנדנד קצת בלחץ האוויר. מוקדם יותר באותו הקיץ הסעתי את כל המשפחה לקוֹסְטֶר, ובדרך כמעט התרחשו שתי תאונות, האחת בגלל החלקה על כביש רטוב, במהירות גדולה, זה היה עלול להסתיים באסון, האחרת פחות חמורה, אבל בכל זאת מטלטלת. בפקקים בכניסה ליֶטֶבֹורג רציתי לעבור נתיב, לא ראיתי את המכונית המתקרבת, וההתנגשות נמנעה רק בזכות הנהג האחר שבלם בזריזות. הצפצופים הזועמים שנשמעו מייד אחר כך חדרו לי ישר לנפש. אחרי התקרית הזאת כבר לא הייתה לי הרגשה טובה כשנהגתי, פחד קטן תמיד ליווה אותי, פחד בריא, ללא ספק, אבל בכל זאת, אפילו עקיפת טריילר הלחיצה אותי עכשיו. הכרחתי את עצמי לעקוף, ואחרי נסיעה כזאת תמיד סבלתי במשך כמה ימים מחרדה, כאילו השתכרתי. לנפש שלי לא היה אכפת שהוצאתי רישיון נהיגה ושלפי החוק מותר לי לנהוג, היא פיגרה מאחור והתקיימה עדיין בתקופה שבה אחד הסיוטים החוזרים הגדולים שלי היה שאני מתיישב במכונית ומתחיל לנסוע בלי שאני יודע לנהוג; נוסע מלא חרדה בכבישים הנורווגיים המתפתלים, ומעליי מרחף האיום שהמשטרה תצוץ בכל רגע — כך שכבתי וישנתי במיטה איפשהו, והכרית וחלקה העליון של שמיכת הפוך רטובים מזיעה.
ירדתי מהכביש המהיר ונכנסתי לכביש הצר יותר המוביל להֶגָאנֵס. היה אפשר לראות את החום בחוץ, היה משהו בשפע האור ובשמיים, שנראו מצועפים, והנצנוץ הרך שהשמש הזורחת בזקה על כל הדברים. העולם עמד פתוח, זאת הייתה ההרגשה, והוא רטט.
אחרי עשר דקות פניתי אל הרחבה מול סופרמרקט, עצרתי ויצאתי מהרכב. הו, איזו כמיהה עורר בי האוויר הזה. היה בו מן הכחול של הים, אבל הוא לא היה חמים כפי שהאוויר חמים בקיץ, היה בו שמץ של משהו צונן ורגוע. כשהלכתי על האספלט לעבר הסופרמרקט והדגלים השמוטים שמחוצה לו, האוויר עורר בי תחושה דומה לזו שהייתה לי כשהעברתי את ידי על משטח שיש ביום קיץ לוהט בעיר איטלקית, כשבקע ממנו קור עדין, מפתיע.
קניתי סלסילת פטל להביא להם מתנה, חפיסת סיגריות ומסטיק לעצמי, הנחתי את הסלסילה על מושב הנוסע והמשכתי בנסיעה לביתם, לא הרחק משם. מאה מטר בלבד מהסופרמרקט הוביל כביש היורד אל הים, הכביש היה צר ומוקף בגדרות חיות של כל בתי הקיץ הקטנים והלבנים. תומאס ומארי גרו ממש בקצה, עם הים ממערב ושדה גדול ירוק ממזרח.
כשטרקתי את הדלת מאחוריי ראיתי את תומאס בא לקראתי במדשאה ברגליים יחפות. הוא חיבק אותי, אחד מהאנשים המעטים שיכלו לחבק אותי בלי שארגיש שזוהי מחווה אינטימית מדי. לא ידעתי למה. אולי מפני שהיה מבוגר ממני בחמש־עשרה שנה, ואף שלא הכרנו היטב, יחסו אליי תמיד היה אוהד.
“היי, קרל אובה,” אמר.
“מזמן לא התראינו,” אמרתי. “איזה יום נפלא!”
חצינו את הדשא. האוויר עמד, העצים לא זזו, השמש הייתה תלויה מעל הים ושילחה את קרניה הבוערות על פני הנוף. ולמרות זאת, כל הזמן הייתה אותה תחושה צוננת. מזמן לא הרגשתי כזאת שלווה.
“רוצה קפה?” שאל תומאס כשעצרנו מאחורי הבית, שבקיץ הקודם הוא בנה בו דֶק, כמו סיפון אונייה, מקיר הבית ועד לגדר החיה הצפופה והבלתי חדירה, שצלליה הדוממים התמתחו ונפלו כשני מטרים בתוך שטח החצר.
“ברצון,” אמרתי.
“אז שב בינתיים,” אמר.
התיישבתי, הרכבתי שוב את משקפי השמש והטיתי את ראשי אחורנית כדי לקלוט כמה שיותר שמש תוך שאני מצית סיגריה ותומאס ממלא קומקום במים מהברז במטבח הקטנטן.
מארי יצאה לחצר. מיקמתי את משקפי השמש למעלה על המצח, מצמצתי לעבר השמש. אמרתי שקראתי עליה באותו בוקר בדָאגֶנְס נִיהֵטֶר, זו הייתה ידיעה על דיון אמנותי שבו השתתפה. לא הצלחתי לזכור מה היה כתוב עליה אפילו שהתאמצתי, אבל למרבה המזל היא לא שאלה, רק אמרה שהיא תבדוק את זה בספרייה, שהיא בין כה וכה בדרך אליה.
“הספר שלך כבר התפרסם?” שאלה.
“לא. הוא יראה אור בשבת הקרובה.”
“איזה יופי!” אמרה.
“כן,” אמרתי.
“אז נתראה אחר כך,” אמרה. “תישאר לארוחת צהריים?”
“בשמחה!” אמרתי וחייכתי. “אגב, הבאתי איתי את כתב היד של לינדה. אתן לך אותו אחר כך.”
מארי עבדה כמנחה בבית הספר לכתיבה בבִּיסקוֹפְּס־אָרנֶה והסכימה לקרוא נובלה שלינדה בדיוק סיימה לכתוב.
“נהדר,” אמרה ונכנסה הביתה. מייד אחר כך שמעתי מכונית מתניעה בצד האחר של הבית. תומאס יצא ובידיו שני ספלי קפה ומגש מאפינס. הוא התיישב, פטפטנו קצת, הוא הביא את המצלמה וצילם כמה תמונות בזמן שהמשכנו לדבר על דברים אחרים לגמרי. בפעם הקודמת שהייתי שם הוא קרא את פרוסט, הוא עדיין קורא אותו, אמר, ממש לפני שבאתי הוא ישב כאן וקרא על מות סבתו של פרוסט. זה אחד הקטעים הכי יפים, אמרתי. כן, אמר, וקם לצלם מזווית אחרת. חשבתי על המעט שזכרתי ממות הסבתא. איך המוות בא משום מקום. רגע אחד היא עלתה לכרכרה שהייתה אמורה להסיע אותה דרך גני לוקסמבורג, ורגע לאחר מכן היא חטפה שבץ מוחי שממנו מתה כמה שעות מאוחר יותר. הבית מלא ברופאים, הדאגה המְכַלָה הכול שאפיינה את האווירה בשלב הראשון של האֵבֶל, כשאת האדישות עדיין מפלחת הדאגה שהתקווה נותנת. וכל זה משום מקום, הזעזוע שבחוויה הזאת.
“מצוין,” אמר תומאס. “אולי תזיז את הכיסא אל מתחת לגדר החיה שם?”
קיבלתי את ההצעה שלו. אחר כך הוא נכנס כדי לבחון את התמונות בצל. לקחתי עוד קפה מהמטבח והעפתי מבט בתצלומים כשחלפתי על פניו.
“יצא טוב,” אמר. “כלומר, אם אין לך התנגדות להיראות כבעל אף קצת ארוך.”
חייכתי ויצאתי. המטרה של תומאס לא הייתה לגרום שאיראה טוב, וגם לא לקלוט הבעה מסוימת, אלא ההפך, ככה הבנתי, הוא רצה לתפוס איך שאני נראה כשאני לגמרי נינוח ולא מתאמץ בשום מובן.
הוא יצא מהבית בלי המצלמה והתיישב בגבו לקיר שהשמש חיממה.
“זהו, גמרנו?” שאלתי.
“כן,” אמר. “זה נראה טוב. אולי אצלם אחר כך כמה תמונות שבהן יראו את כל הגוף.”
מאחורי הגדר נשמעו קולות שקטים. שילבתי רגליים והסתכלתי לשמיים. הם היו לגמרי נקיים מעננים.
“הייתי בבית חולים וביקרתי את אחד החברים הכי טובים שלי לפני שבאנו הנה,” אמר. “הוא שבר את הצוואר.”
“אוי, נורא,” אמרתי.
“כן. מצאו אותו בכיכר גוּלְמָרְספְּלָאן. אף אחד לא יודע מה קרה לו, הוא פשוט שכב שם.”
“הוא חזר להכרה?”
“כן. הוא יכול לדבר והוא צלול לגמרי. אבל הוא לא זוכר שום דבר ממה שקרה. גם אין לו מושג מה הוא עשה בגולמרספלאן.”
“מעורב בזה אלכוהול?”
“לא, מה פתאום. זו מחלה. כבר קרו לו בעבר דברים דומים, הוא התעלף בדירה והתעורר בלי לדעת איפה הוא. אבל הפעם ההשלכות חמורות יותר. אני חושש שהוא לא יחזיק מעמד.”
לא ידעתי מה לומר, לכן הנהנתי. שתקנו זמן־מה. תומאס הסתכל עליי.
“נעשה טיול?”
“למה לא,” אמרתי.
שלוש דקות אחר כך הוא סגר מאחוריו את השער והתחלנו ללכת בשדות המרעה המכוסחים שנטו בזווית מתונה אל חוף חלוקי האבן והגלים שהכו בו. כמה פרות ארוכות קרניים עמדו על תל קטן והביטו בנו. אמנם היו בתים במרחק חמישים מטר מעלינו ומאחוריהם עבר כביש עמוס, ובכל זאת הרגשתי שאנחנו פוסעים בשדה בּוּר שומם. אולי בגלל הים, בגלל העובדה יוצאת הדופן ששדה המרעה ירד ממש עד לחוף. בדרך כלל אלה היו האדמות היקרות ביותר באזורים האלה, לא כאלה שמעמידים לרשות בעלי החיים.
“למעלה יש עמדות מימי המלחמה,” אמר תומאס והצביע על כמה מבני בטון נמוכים במרחק מה משם. “אתה יודע, הרי דנמרק קרובה מאוד לכאן.”
“היו כאלה גם במקום שבו אני גדלתי,” אמרתי. “אבל שם הם היו של הגרמנים.”
“באמת?” אמר, הרים את המצלמה וצילם אותי בצדודית על רקע הים.
“שיחקנו שם כשהייתי קטן,” אמרתי. “נמשכנו בעיקר לבונקרים ביער. עצם העובדה שהיו קיימים! זה היה בסוף שנות השבעים. בעצם זה היה רק קצת יותר משלושים שנה אחרי סוף המלחמה.”
באוויר הפתוח הרוח הלכה וגברה, אבל הגלים שהכו בחוף היו נמוכים וחלשים. הפרות התחילו שוב ללחך עשב. הן הותירו אחריהן גללים בכל מקום, חלקם לחים ורכים, אחרים יבשים וקרושים.
“שם במים יש משהו שלא רואים כל יום,” אמר תומאס והצביע על שלולית קטנה באזור בִּיצתי של סוּף וטחב, מוגנת מהים מאחורי שטח מוגבה.
“נו, מה יש שם?” שאלתי.
“אתה רואה את השלולית שם?”
הנהנתי.
“במים שם חיה צפרדע שלא מוצאים במקומות אחרים בשוודיה. היא חיה רק כאן. בשלולית הקטנה הזאת.”
“באמת?”
“כן. אומרים שאפשר למצוא אותן גם בפינלנד. בּוֹמבִּינָה אדומת גָחון, ככה קוראים לה. אם יהיה לנו מזל נוכל לשמוע אותן. הן נשמעות כמו פעמונים קטנים. שמעתי פעם תוכנית רדיו שבה הקליטו את הצליל של אלה שחיות כאן והשוו לאלה בפינלנד. ננסה לשמוע?”
עצרנו ממש מול השלולית. לא נשמע אף צליל מלבד הרוח שלחצה על האוזניים, והרחש הקלוש של גלי הים.
“לא, לא שומעים אותן בכל פעם. והן גם הולכות ומתמעטות. בימים עברו, בעצם לא כל כך מזמן, המים כיסו את כל השטח פה. אחר כך בנו בתים בקרבת מקום, ומפלס המים החל לרדת.”
“איך ייתכן שאפשר למצוא אותן רק כאן?”
“אני לא יודע. הן כנראה חיו בכמה מקומות ואז נכחדו, רק לא במקום הזה, שבו תנאי המחיה שלהן היו טובים במיוחד.”
“כמה מוזר.”
“כן. חבל שלא יצא לך לשמוע אותן! הצליל שלהן באמת מיוחד.”
המשכנו ללכת והגענו למה שוודאי היה פעם כפר דייגים קטן, אבל עכשיו הפך לכפר נופש. כל הבתים הישנים שופצו, כל הגינות היו מטופחות באותה קפידה, בשבילי הגישה עמדו מכוניות חדשות ונצנצו. הלכנו בחזרה בכביש שעבר בין הבתים, ועד מהרה התיישבנו בגינה האחורית הקטנה שממנה יצאנו כשעה קודם לכן. תומאס הכין עוד קפה, מארי עמדה במטבח והכינה אוכל.
אחרי שאכלנו חביתה, תפוחי אדמה צלויים, לחם ובירה, דיברנו על יוֹן פוֹסֶה. מארי תרגמה את המחזות שלו לשוודית, ובדיוק סיימה את העבודה על יצירה שתועלה בתיאטרון דְרָמָטֶן מאוחר יותר באותו הסתיו. פוסה הוא סופר שעבר מתיאור העולם כמות שהוא, הרומנים הראשונים שלו היו סיוטים סוציאל־ריאליסטיים על דברים ומצבים קטנים ומורכבים, מלאים נוירוזות ופאניקה, לתיאור העולם כפי שהוא באמת, קודר ופתוח. מהעולם כפי שהוא עשוי להיות בתוך הפרט, לעולם כפי שהוא בינינו, זהו קו ההתפתחות בכתיבה שלו. כתוצאה מכך באה ההתקרבות שלו לאלוהים ולנשגב. כל מי שמתעמק בתנאי הקיום ייאלץ במוקדם או במאוחר גם להתמודד איתם. לאנושי יש גבול פנימי וגבול חיצוני, ביניהם נמצאת התרבות, שהיא הדבר שבו אנחנו מתגלים לעצמנו. אצל פוסה התרבות שקטה וכמעט לא מוגדרת, פתוחה אל הכוחות מבחוץ, הרוח והחושך, שכמו עולים ויורדים באנשים שעליהם הוא כותב. במובן זה יש בהם משהו טרום־מודרני, כי דמויות של פוסה מתקיימות מחוץ לכל הדברים שבהם אנחנו ממלאים את הזמן שלנו, כל העיתונים, כל תוכניות הטלוויזיה, כל המערבולת של פוליטיקה, חדשות, רכילות וידוענים שמהווים את העולם שלנו, על כל פנים את שלי. בגלל הפשטות ביצירות המאוחרות יותר שלו יש שמכנים את סגנונו מינימליזם, בגלל הקדרות משווים אותו לבקט, אבל אין שום דבר מינימליסטי אצל פוסה, הכתיבה שלו אסנציאליסטית, ואין בה דבר שמזכיר את בקט, כי בקט הוא קשה, אירוני, חסר תקווה, החושך אצלו קר ומלא צחוק, ואילו החושך אצל פוסה חמים, עתיר נחמה, נטול צחוק. אולי משום שהגיע לזה מהַפְּנים, ולא הולך בכיוון הנגדי, כמו בקט?
לא יכולתי להגיד דבר מכל זה לתומאס ומארי. כמו שקורה עם רוב הספרים שאני קורא ורוב האמנות שאני רואה, אני מתייחס לדברים בדרכים אחרות ולא במחשבות. פוסה הוא כך וכך, בקט הוא כך וכך, את זה אני יודע, אבל בזה זה מסתיים.
“מה קורה עם דוד שלך?” שאל תומאס. “הוא עדיין כועס? בפעם האחרונה אמרת שהוא חושב לתבוע אותך.”
“אין חדש בינתיים,” אמרתי. “הספר בדפוס, אז אם הוא יתבע אותי, זה כבר יקרה אחרי פרסום הספר. הוא גם איים ללכת לעיתונים. האמת היא שזה הדבר שהכי מפחיד אותי. שהם ישמעו על זה.”
“אבל אם הוא רוצה שאף אחד לא יקרא את מה שכתבת יהיה טיפשי מצידו לפנות לעיתונים,” אמרה מארי וקירבה את המזלג לפיה. “לא?”
“נכון, אבל הוא לא פועל באופן רציונלי.”
דחפתי מעליי את הצלחת והתרווחתי בכיסא.
“תודה על האוכל,” אמרתי. “היה טעים!”
התחשק לי לעשן, אבל חיכיתי עד שיגמרו לאכול.
תומאס זקף את ראשו והביט בי.
“אתה יכול לעשן אם אתה רוצה,” אמר.
“תודה,” אמרתי והדלקתי סיגריה. הסתכלתי על רצועת הים הכחולה־כהה מעל הגדר הירוקה, זוהרת באופק, שבו אור השמש מחק הכול כמו פצצה, ושממנו עלו השמיים, בהירים יותר בשל הערפל.
זה היה יום נפלא כל כך.
הם התחילו לפנות את השולחן, הנחתי את הסיגריה במאפרה ועזרתי להם, שמתי את הצלחות על השיש ליד מארי, שהתחילה לשטוף אותן. היא הייתה בת קרוב לשישים, אבל נראתה צעירה בהרבה, כמו אנשים רבים שעוסקים בכתיבה. רק מדי פעם, בחטף, היה אפשר לראות בפניה את גילה. הרושם שהפנים עושות והפנים עצמן הם שני דברים שונים, שזורים זה בזה, בערך כמו הציורים שמתארים דבר אחד אם מסתכלים על האזורים המוצללים, ודבר אחר כשמסתכלים על האזורים האחרים, ככה דמיינתי את זה, אלא שפנים הן דבר מורכב בהרבה. לא רק שהן משתנות משעה לשעה בהתאם לאווירה שמתחוללת מאחוריהן וסביבן, אלא גם משנה לשנה, בהתאם ליחס שלך כצופה. הפנים של אימא שלי, למשל, נראות לי בדרך כלל כמו תמיד. אני רואה את “אימא” כפי שתמיד הייתה, ואז היא יכולה להטות קצת את הראש, ופתאום אני רואה בתדהמה שהיא עכשיו אישה זקנה, אישה שמתקרבת לגיל שבעים ושאולי לא נותרו לה יותר מעשר שנים לחיות. ואז היא מזיזה את ראשה בחזרה ואומרת משהו, וכל מה שאני רואה שוב הוא “אימא”.
התיישבתי בחצר, הסיגריה עדיין בערה, תחבתי אותה בין השפתיים וינקתי חזק כל כך שהפילטר התחמם, הסתכלתי תחילה על השמיים ואחר כך על תומאס, שיצא ובידו סלסילת הפטל.
“פעם יכולנו לשמוע פה את הזמיר,” אמר והתיישב מצידו האחר של השולחן. “ואפילו לא כל כך מזמן.”
“מה קרה?” שאלתי.
הוא משך בכתפיו.
“הם פשוט נעלמו.”
כעבור כשעה, בדרך הביתה, בעוד השמש מרחפת נמוך מעל אדמת דנמרק מצידו האחר של המצר, חשבתי על הזמירים. זו הייתה התחלה מושלמת לרומן שאכתוב כשאגמור את ‘המאבק שלי’. גבר מבוגר, שבע ימים, יוצא לטיולים ארוכים במעבה היער או לאורך החופים האינסופיים, ומדי ערב הולך לישון מוקדם. קיץ, השמש קופחת בימים, הצמחייה יבשה וצרובה, הוא לגמרי לבדו, אין נפש חיה בסביבתו. הוא זה שיושב וחושב על שיחה שניהל פעם, לפני יותר משלושים שנה, ליד הקיר שהשמש חיממה בבית קיץ על החוף מול מצר אֶרסונד, כשחברו תומאס, שמת מאז כמו רבים מחבריו הוותיקים, התחיל לדבר על הזמירים שנעלמו. זו הייתה הפעם הראשונה ששמע על התופעה. מייד אחר כך הוא ראה בטלוויזיה תוכנית תעודה על הדבורים שנעלמו בארצות הברית. הן פשוט נעלמו מיום אחד למשנהו, איש לא ידע לאן הסתלקו, אם התעופפו למקומות חדשים או נכחדו. יום ראשון אחד יצא עם משפחתו אל יער האשורים הגדול מחוץ לעיר שבה התגורר באותה עת, והם ראו כמה מאות עטלפים מתים מפוזרים על פני השטח. בעיתונים נכתב על מקרים דומים, להקות גדולות של ציפורים שנפלו מהשמיים, להקות ענקיות של דגים שצפו מתים בים. משהו קרה בעולם, איש לא ידע מה. הדגים, ייתכן שהגורם הוא התפרצות געשית מתחת למים, גזים שעלו והמיתו אותם? או שבני האדם גרמו לכך? הציפורים, האם זו מחלה שהתפשטה ביניהן? ואם כן, למה הן נופלות כולן בו־זמנית? ייתכן שהן שרויות בסוג של עָקָה? סלמון הבר נעלם, היו שטענו שזה בגלל בריכות הגידול. מיני פרפרים מסוימים נעלמו, האם הגורם הוא הסביבה שהשתנתה מהר מכפי שיספיקו להתאים את עצמם? ואז, תוך שני קיצים, הפסיקו כמה ממושבות הציפורים הגדולות להגיע לאזורי הקינון הרגילים שלהן בצפון. באותם ימים איש לא ידע לומר מה קרה.
מדי ערב לפני שהוא הולך לישון הוא כותב כמה עמודים במחברת שלו, בעיקר בשבילו, הימים שבילה בחוץ היו זהים כל כך זה לזה שבלי הרשימות האלה הם היו מתמזגים זה בזה באופן מוחלט. הוא כותב מה הוא עושה, איך הוא מרגיש, מה הוא רואה, ומפעם לפעם מתוארות התרחשויות מחייו הקודמים, שעולות בזיכרונו באופן לא שיטתי.
זה היה הרעיון שלי, ופיתחתי אותו במחשבותיי בזמן שנהגתי דרומה. כדי לפנות לי את כל שעות אחר הצהריים לקחתי עליי את הטיפול בילדים בבוקר, הכנתי להם אוכל, הלבשתי אותם והבאתי אותם לגן, ולפיכך עזבתי את תומאס ומארי בשעה שעזבתי ביודעי שנשאר לי עוד קצת זמן לעצמי, והתכוונתי לבלות אותו בבית קפה בהלסינגבורג. פניתי שמאלה באחת היציאות מהכביש, שעטתי על פני אזור תעשייתי שהתחלף תחילה באתר בנייה, ולאחר מכן בשורה ארוכה של בתים מחוברים משני צידי הכביש, ירדתי במדרון תלול, ומולי השתרע מרכז העיר ואחריו הנמל שנצנץ באור השמש הנמוכה.
הייתי שם פעם אחת עם לינדה והילדים, בטיול הראשון שעשינו אחרי שקיבלתי רישיון. מאחר שצברתי חובות שטרם שולמו ולא יכולתי לקבל הלוואה או לשכור מכונית בשוודיה, לינדה הזמינה את המכונית על שמה, מפלצת ענקית ומגושמת שנראתה כמו מיניבוס ובה נכנסנו העירה, אני בלב הולם, רק בקושי הצלחתי לתמרן את הרכב, ובה בעת הייתי שמח, הנהיגה במכונית משלי העניקה לי תחושה אדירה של חופש, כאילו המהירות פותרת את כל הבעיות שהיו לי. בזכות הביקור הקודם עכשיו ידעתי שבקצה אזור הנמל יש מגרש חניה, ונסעתי אליו באיטיות.
ספינת תענוגות ענקית עגנה במרחק קצר מהמזח. נראה שביכולתה להכיל כמה אלפי נוסעים. נעלתי את דלת המכונית והתחלתי ללכת. מעברו האחר של המצר, קרוב להפליא, ניצב הארמון שהנחתי שהוא ארמון אלסינור. המחשבה שאני מביט על ביתו של המלט העבירה צמרמורת בגבי. ניסיתי לסנן את כל המכוניות, האוניות והבתים שנוספו מאז ולראות רק את הארמון בנוף, לחשוב על המרחקים העצומים שהיו באותם ימים, כשבני האדם תפסו שטח קטן כל כך בעולם והחללים ביניהם היו גדולים כל כך, ואז השקפתי על הארמון שבו בן המלך, שבור ונואש בשל מותו של אביו, שככל הנראה נרצח בידי דודו, אולי שוכב על גבו במיטה ובוהה בתקרה, מתייסר מחוסר המשמעות האינסופי שחצץ לפתע בינו ובין כל הדברים. החברים שלו, רוזנקרנץ וגילדנשטרן, יושבים על ספסל בחצר הטירה, מטילים צללים ארוכים על אבני הריצוף, שיכורים מאור ומשעמום.
עמדתי והבטתי זמן־מה על הארמון, ואז פניתי והלכתי לאורך המזח. בכמה מקומות עמדו תיירים שעונים על הגדר ובהו במים שצבעם כחול צונן. אולי שחו שם דגים הלוך וחזור, אולי המעמקים עצמם הם שמשכו את התיירים.
מרכז העיר שכן לרגלי גבעה תלולה. זו הייתה העיר היחידה בסְקוֹנֶה שבה ביקרתי, והיו בה עליות ומורדות שיצרו תחושה אחרת לגמרי של חלל. נכנסתי למדרחוב, בקצהו השתרע פארק. שם, תחת כמה עצים נשירים גדולים שהטילו צל, היה ביתן, שדקות ספורות אחר כך התיישבתי בו והזמנתי קפה. האנשים שישבו בשולחנות סביבי דיברו אנגלית במבטא אמריקני, ללא ספק היו נוסעים מספינת התענוגות.
הסתכלתי על צמרות העצים. העלים לא היו צהובים, אבל צבעם הירוק לא היה סמיך ועיסתי כפי שהיה בקיץ, עכשיו היה יבש יותר, חיוור יותר. באוויר סביבי ריחפו צלילי העיר. צמיגים מתגלגלים על אספלט, מנועי מכוניות נוהמים, רחש צעדים, קולות, צחוק.
‘המלט’ נכתב בסוף המאה השש־עשרה. המהדורה הראשונה שנשמרה הודפסה ב-1603. לפני כמה שנים הייתי חושב שזה מזמן. כבר לא חשבתי ככה. המאה השבע־עשרה הייתה רק לפני כמה דורות. גתה, למשל, ודאי הספיק לפגוש אנשים שנולדו במאה השבע־עשרה. בשביל המסון גתה היה אדם שמת דור אחד לפני שהוא עצמו נולד. ובשבילי, המסון היה אדם שמת דור אחד לפני שאני נולדתי.
לא, המאה השבע־עשרה לא הייתה מזמן.
מלצרית בסינר שחור התקרבה בשביל ומגש בידה. בית הקפה עצמו פעל בבניין מעברו האחר של הרחוב. היא עלתה בזריזות את שתי המדרגות לביתן, נעצרה לפניי, הניחה כוס קפה, קנקן חלב קטן ושקית סוכר קטנה ומוארכת על שולחני. נתתי לה שלושים קרונות ואמרתי שזה בסדר. היא לא הבינה, התחילה לחטט בכיס הסינר בחיפוש אחר עודף. הנפתי לעברה את כף ידי, אמרתי לא, לא. תודה, אמרה, הסתובבה והתרחקה.
הקפה היה חזק ומר, כנראה הוכן כמה שעות קודם לכן. זה לא המשקה שאנשים שותים בחוֹם.
הצתי סיגריה והסתכלתי על הגגות בצד הנגדי, על מדרגות החירום שנבלעו בחצרות האחוריות. על רעפי הצפחה האפורים־שחורים. על הארובה המצופה בפח שהשמש הזוהרת השתקפה בה ללא ריצודי אור, כך שהיה נדמה שהפח הוא זה שמקרין את האור ממקור עלום.
בחיי כולנו יש אופק, זהו אופק המוות, הוא נמצא במקום כלשהו בין הדור השני והשלישי לפנינו, ובמקום כלשהו בין הדור השני והשלישי אחרינו. בין שני הקווים האלה נמצאים בני זמננו. מחוץ להם האחרים, המתים ואלה שטרם נולדו. שם נפערו החיים בלעדינו. מסיבה זו דמות כמו המלט יכולה להיות חשובה כל כך. הוא היה דמות בדיונית, מישהו המציא אותו, העניק לו מחשבות ומעשים וחלל לחשוב ולפעול בו, אבל העניין הוא שהבדיוני כבר לא היה תקף כקו מפריד, הוא לא היה הבדל בר תוקף ברגע שיוצאים מאופק המוות. המלט לא היה אמיתי פחות או יותר מהדמויות ההיסטוריות שפעם מילאו את הארץ. במובן מסוים כל מי שבא משם הוא בדיוני. או, מאחר שהמלט לבש צורת מילים ומושגים והאחרים לבשו בשר ודם, רק הוא וצורת החיים שלו יכולים לגבור על הזמן ועל היותם בני חלוף.
האם הוא קם בחדר השינה הצונן שלו? עולה בגרם המדרגות הצר, יוצא לגג, ניגש אל חומת המגן? ואם כן, מה הוא רואה? את המצר הכחול, את הארץ הירוקה מעברו האחר, המישור שמשתרע עוד ועוד אל פנים היבשה. מה הוא חושב? שייקספיר הרי כתב מה הוא חושב. הארץ נראתה להמלט כ”סלע־ישימון… ואפיריון נפלא זה, האוויר… זה הרקיע הנאדר, הנטוי סביב, זה הגג גדל־הרוֹממוּת, המְעֻלף רִשפֵּי להבת פז”1, כפי שהוא מתאר זאת לשני חבריו, רוזנקרנץ וגילדנשטרן, נראה לו כ”חַשְׁרַת אדים נאלחים וממאירים” ותו לא. והאדם רק “תמצית של עפר ואפר”. זה מה שהוא ראה שם בארמון. המילה האנגלית ל”חשרת אדים” היא זו ששימשה לתיאור רוח שנעכרה, והחלל שנפתח שם, בין שחור הנפש ושחור העולם, היה כמו תהום.
הוצאתי את הטלפון הנייד מכיס הז’קט והקשתי את המספר של לינדה. היא ענתה מייד.
“מה נשמע?” שאלתי.
“הכול בסדר,” אמרה. “אנחנו בפארק. יש מזג אוויר נפלא! היידי סירבה בהתחלה ללכת, אבל זה הסתדר. מתי אתה חוזר הביתה?”
“עוד מעט. אני בהלסינגבורג. ייקח לי קרוב לשעה להגיע, ואז אני צריך להחזיר את המכונית ולבוא הביתה ברגל. לקנות משהו בדרך?”
“לא, אני חושבת שיש לנו כל מה שצריך.”
“אוקיי,” אמרתי. “אז נתראה.”
“להתראות,” אמרה, וניתקנו את השיחה.
נשארתי עם הנייד ביד והבטתי על הרחוב. שתי נשים בחצאיות וסנדלים ותיקים מבד קליל התקרבו במדרכה. מאחוריהן גבר על אופניים וצמוד לגבו ילד במושב ילדים. שניהם חבשו קסדות. הגבר הרכיב משקפיים ולבש חליפה. חשבתי על היידי וחייכתי. היא תמיד רצתה שייקחו אותה בידיים. אם זה היה תלוי בה היא לא הייתה הולכת אפילו מטר בכוחות עצמה, אלא תמיד נישאת בידיים. היא הייתה ככה פחות או יותר מהרגע הראשון. הייתי קרוב אליה כל כך באותם ימים, כשרק נולדה. וָניָה קינאה ותבעה לעצמה את לינדה בכל רגע אפשרי, ואני החזקתי את היידי. עד שהייתה בת שנה וחצי ויון נולד. אז היא נגמרה, הקרבה שהייתה בינינו. מדי פעם הרגשתי צער עמום בגלל זה. אבל ככה זה עם ילדים, הכול מחולק לתקופות, והתקופות נגמרות. עוד מעט יהיו לאנשים בוגרים, ומי שהיו כילדים, מי שאהבתי, ייעלם. כן, כשראיתי תמונות שלהם, בני לא יותר משנה, הרגשתי לפעמים צער על כך שמי שהיו אז לא קיים עוד. אבל בדרך כלל הם היו הרבה יותר עכשיו, והם ערבלו את הימים שלנו באינטנסיביות גדולה כל כך שלא היה מקום לרגשות מעין אלה. הכול איתם היה כאן ועכשיו.
אין עדיין תגובות