המסע המשולש

פרק 1

‘יושב ראש יקר, חברי קונגרס נכבדים,’ פתח ד’ר הנדריק זליג באומן את נאומו שעתיד לעמוד במבחן הזמן עוד שנים רבות אחר כך, אך מיד שב לעלעל בדפיו, תיקן פסקאות אחדות בכתב ידו הקפדני, מתח חצים מעלה ומטה, וחזר והדגיש בקו תחתון שורות אשר נראה היה לו כי הן זקוקות להדגשה יתרה. אז פסק לרגע, העלה בדמיונו את קהל הנוכחים באולם המפואר, נשם עמוקות, והחל משנן שוב את נאומו מתחילתו ועד סופו. כדי לשוות לו עוצמה, קפץ את אגרוף ימינו והכה בנחישות על משען המושב, וכדי להמחיש את חשיבות העניין הניף את ידיו אל על בחלל הקרון הצר. לכל אורכו של הנאום השתדל להקפיד על קשר עין רציף עם קהל המאזינים ועל הבעת פנים החלטית ונמרצת.

רכבת הלילה הישירה יצאה שעות אחדות קודם לכן מהתחנה החדשה בפרנקפורט לעבר עיר הגבול השוויצרית באזל. משסיים הדוקטור לשנן את נאומו, פתח את מיטת תאו שבמחלקה הראשונה והחליט לעלות על יצועו מוקדם מן הרגיל, כדי לצבור כוחות מחודשים ליום המחרת. אולם תחושת האחריות הכבדה אשר רבצה על כתפיו החלה לתת את אותותיה. מחשבותיו נדדו לשעה עשר בבוקרו של יום המחרת, עת אמור הוא לשאת את נאום הפתיחה החגיגי לקונגרס ייחודי, ראשון מסוגו בעולם. אל הקונגרס הוזמנו אישים רמי מעלה מרחבי אירופה, ולפתע הדיר החשש מאור הזרקורים שינה מעיניו.

משקץ בניסיונות השווא להירדם, התיישב על מיטתו, פתח מעט את זגוגית החלון, ושאף עמוקות אל ריאותיו את אוויר הלילה החם והלח אשר חדר אל תאו. היה זה חודש אוגוסט חם במיוחד, ואובך סמיך ריחף מעל עמק נהר הריין. רכבת הלילה התקדמה לאיטה דרומה, חולפת על פני עיירות רדומות למחצה וחוצה תחנות רכבת שוממות מאדם. אורות רחוקים ריצדו לאורך גדות הנהר ויללות תנים רחוקים הדהדו לתוך הלילה. כעבור שעה קלה של הרהורים, כשעייפות היום החלה מכניעה אותו, הבחין לפתע כי הרכבת מאיטה את מהירותה. בתחילה לא ייחס לכך חשיבות רבה. קרונו היה שקט ורק הברות אקראיות ונחירות קטועות עלו מן התאים הסמוכים והפרו את דממת הלילה.

כהרגלו מימים ימימה, רגע קט לפני ששקע בשנתו, הציץ בשעונו, חישב במהירות את מיקומו הנוכחי ואת שעת ההגעה המשוערת, וחש הקלה עקב כך שמאורעות היום התנהלו על פי לוח הזמנים המתוכנן ואף הקדימו אותו במעט. מעט לפני ששקע אל מצולות השינה, כשעוד התנדנד בין חלום למציאות, הספיק להבחין שהרכבת עצרה עצירה מוחלטת בְּתחנה שנראתה מוארת למדי לשעת לילה מאוחרת זו. שלט מלבני הורה כי שם העיירה הוא פרייבורג, כשהוא החל מתמסר בעונג לעלטה שבתאו ולשינה הגואלת.

נשימות עמוקות וכבדות, מלוות בנחירות קטועות ובחרחורים קלים, עלו מתאו. הדוקטור ישן שנת ישרים, אולם מקץ שעתיים התעורר ברוגז עקב זמזום יתושים מטריד ובלתי פוסק. הוא הנחית כמה חבטות זריזות על היתוש העיקש, אולם רובן ככולן החטיאו את המטרה. לבסוף התייאש, התיישב על דרגש השינה, וגישש באפלה אל כוס התה אשר הותיר על שולחן התא. ביד רועדת קמעה לפת את הכוס, לגם את שארית המשקה שהתקרר זה מכבר, שאף ונשף עמוקות פעמים אחדות, סינן קללה סתמית בין שיניו והתכונן לחזור אל שנתו, כשלפתע הבחין שוב באותו שלט מלבני מול חלונו, המורה כי שם העיירה הוא פרייבורג.

פעור פה ירד מדרגש השינה, פתח את חלון התא ושרבב את ראשו החוצה כלא מאמין. הוא הביט לשמאלו, לימינו ושוב לשמאלו, ואישש את חששו: אכן, הרכבת עמדה מנוע זה מכבר. הוא החזיר את ראשו פנימה, מחשבה רודפת מחשבה, שלף את שעון הכיס ממכנסיו וניסה לחשב את הזמן היקר שאבד, אך התקשה להבין את מהות העניין. מדוע הרכבת אינה נעה? ומדוע נעצרה לזמן כה ממושך דווקא בעיירה זו? יותר מכול טרדה את מנוחתו השאלה: כמה זמן עוד נותר לו להמתין כאן?

אובד עצות התיישב במושבו, גירד את פדחתו, מולל את שפמו וניסה לחשב את צעדיו הבאים. לאחר שהתלבט ארוכות, גרב את גרביו, נעל את נעליו ויצא מתאו כשלגופו כתונת השינה הלבנה בלבד. בפרוזדור הקרון שררה עלטה ורק מנורת שמן ריצדה קלות בקצהו, מסמנת את המעבר לקרון הבא. ד’ר באומן ציפה לפגוש נוסעים אחרים בפרוזדור, שאולי, כמוהו, תוהים על פשר העצירה, אך לשווא, איש לא נמצא. הוא החל פוסע במעבר, מצמיד את אוזנו חרש אל דלתות כל תא ותא בניסיון לאתר רחש־חיים כלשהו, אולם דבר לא עלה באוזניו, מלבד רחשי שינה עמומים.

מוכרח להיות לכך הסבר מניח את הדעת, מלמל לעצמו, בעודו פוסע לעבר הקרון השכן. הוא פתח את דלת ההזזה המפרידה בין הקרונות. שקט מוחלט שרר גם בקרון השכן. ככל שחלפו הדקות כך פחתו ההסברים שהצליח להמציא, עד שהרגיש שהוא מאבד את שפיות דעתו. מישהו חייב לתת את הדין על כך, חשב, הרי לא ייתכן כי רשות הרכבות הגרמנית תאפשר מין אירוע שכזה. נסער, החליט לגשת אל קרון הקטר כדי לברר את סיבת העצירה, ולבקש לדעת את זמן התזוזה המשוער וכן את זמן ההגעה המוערך לעיר באזל, שכן לא תעלה על הדעת שום דקת איחור לטקס הפתיחה שבו אמור נאומו לתת את האות לתחילתה של סדרת הרצאות ודיונים חשובים מאין כמותם.

מקרון הצוות עלו קולות שיחה ערה וצחקוקים רמים. לרגע חש הקלה, ודאי ימצא מעבר לדלת זו צידוק הגיוני והסבר מתקבל על הדעת לקורות השעות האחרונות. הוא החליק את קמטי כתונת השינה שלו, סירק בידו את שערו לאחור בניסיון לשוות לעצמו מראה מכובד ככל הניתן, נשף עמוקות ונקש על הדלת בהחלטיות ובנחישות, ממתין לתשובה.

קולות השיחה והצחוק מעברו השני של התא נדמו. רחש צעדים מתקרבים ושקשוק מפתחות גרמו לנשימתו לעצור לרגע קל. בריח הדלת הוסט, ודלת התא נפתחה לכדי חרך צר. מן החרך הציץ ראשו של כַּלכַּל הרכבת והבעת הפתעה על פניו: ‘ערב טוב, דוקטור באומן. כבודו ודאי תוהה על פשר העיכוב בלוח הזמנים?’

‘אכן כך,’ השיב ד’ר באומן בדאגה. ‘עליי להגיע אל העיר באזל בהקדם האפשרי.’

‘חוששני שאין הדבר אפשרי ברגע זה, ד״ר באומן. גשר המסילה שמעל נהר הדרייסם פוצץ. משטרת הקיסר כבר עצרה מספר חשודים. טרוריסטים צרפתיים מחבל אלזס־לורן. בנס נמנע אסון כבד יותר.’

ד״ר באומן הוכה בתדהמה. ראשו הסתחרר והוא חש כי הוא עומד ליפול ארצה. הוא נאחז במשקוף הדלת וביקש לדעת אם קיים עדיין סיכוי שיגיע למחוז חפצו בשעה היעודה.

‘צוותי התיקון עמלים בשעה זו על החזרת הגשר לתפקוד מלא. בשעות הצהריים נוכל לנוע שוב במלוא המהירות קדימה.’

‘בשעות הצהריים?’ מלמל ד״ר באומן בבעתה, ‘הרי בדיוק בשעה עשר בבוקר אמור אני לשאת את נאום הפתיחה. מה עליי לעשות כעת?’

‘אנא, הסר כל חשש מלבך, ד״ר באומן,’ ניסה כַּלכַּל הרכבת להרגיעו. ‘רשות הרכבות הגרמנית מחויבת לדאוג לשלומך עד להגעתך ליעד בשלום. בשעה שש ושלושים תוגש ארוחת הבוקר בקרון המסעדה, מבחר מאפים ופירות העונה. ובשעה שמונה יחולקו עיתוני הבוקר וכתבי עת.’

טון דיבורו המתנשא וזחיחותו של כַּלכַּל הרכבת כמעט שהוציאו את ד״ר באומן מדעתו. הוא חש שסבלנותו עומדת לפקוע. הוא ביקש לצעוק ולגדף את רשות הרכבות הגרמנית, אך האיפוק והנימוס האירופאיים שלו נטרלו כליל את יכולתו להוציא הגה מפיו. לאחר שהתעשת במקצת הודה לכַלכַּל הרכבת על שטף המידע, קד קידה קלה, ונפרד בברכת ליל מנוחה.

‘ליל מנוחה, ד״ר באומן,’ השיב כַּלכַּל הרכבת כשחיוך מעושה נסוך על פניו.

ד״ר באומן שב אל תאו ורוחו נסערת. נטייתו לניתוח אנליטי ואופן מחשבתו השכלתני דרשו ממנו לטוות דרך פעולה באופן מיידי. אולם אילו אפשרויות עומדות בפניו כעת? לסור אל בית הדואר בעיירה עם שחר ולשדר מברק בהול אל ידידו וולף פישביין הממתין לבואו בבאזל? או אולי לרדת לאלתר מן הרכבת ולמצוא נתיב לילי חלופי? אף אחת מן האפשרויות שעלו בראשו לא נראתה מעשית או בעלת סיכויי הצלחה, אך ישיבה בחיבוק ידיים והמתנה לתיקון המסילה נדמו לו גרועות יותר; הן עלולות להביא שנת עשייה מפרכת ותכנונים מרובים אל סיום מכאיב ומתסכל.

הוא נזכר בכל המפגשים, הדיונים ורגעי המשא ומתן הליליים, מאז עלה בראשו לראשונה הרעיון המהפכני לארגן ולהוציא אל הפועל קונגרס ייחודי, ראשון מסוגו בעולם. הוא חשב על כל ראשי הממשלה, הנשיאים, התעשיינים ובעלי הממון, שאותם ניסה לשדל ולרתום לרעיון החדש. אחר כך העלה בעיני רוחו את קורות הימים האחרונים, עת יצא אל המסע המייגע מביתו אשר בעיר המבורג. מִקְטע הרכבת האיטי מהמבורג להנובר, ואז רכבת נוספת מהנובר לקאסל, ולבסוף, לאחר המתנה מתישה, רכבת נוספת מקאסל, דרך מרבורג וגיסן, עד לבית אחותו בפרנקפורט שעל נהר המיין, אליו הגיע מעט לפני כניסת השבת, ביום שישי, 27 באוגוסט 1897.

את אותה ארוחת ליל שבת, כמו גם את מרבית יום השבת עצמו, העביר ד״ר באומן בהתדיינויות ובהתפלפלויות פילוסופיות עם גיסו. יחד, דנו השניים בשינויים החברתיים והפוליטיים העמוקים אשר התחוללו לנגד עיניהם בשנים האחרונות. מובן שלא נשתכחה מהם גם שאלת עתידם של יהודי אירופה. השניים היו תמימי דעים באשר לקביעה כי גורל היהדות לפות בין שני תהליכים מנוגדים: שילובם של היהודים בחברה הנוצרית מחד ודחייתם מאידך. הם המשיכו להתנצח סביב השאלה האם השילוב המוצלח מדי גרר אחריו דחייה, או שמא הייתה זו שוב אותה אנטישמיות עתיקת יומין. ד״ר באומן סיפר על מאמר שקרא לאחרונה, שבו משרטט המחבר את חזונו על מדינה יהודית אשר תשכון בארץ מושבם ההיסטורית של בני ישראל, אך גיסו פטר את העניין כשטותי וכחסר היגיון.

כשעייפו מפוליטיקה, החלו לשוחח על הפופולריות הגואה של משחק הספורט הקבוצתי, המכונה כדורגל, הכובש את היבשת, ושוחחו גם על חידוש המשחקים האולימפיים בשנה שעברה באתונה. משקצו בספורט, החלו לדון בתחום עיסוקם ופרנסתם המשותף, תחום הרפואה וגילויי המדע. ד״ר באומן, שהיה פסיכיאטר נלהב וחדור אמונה, התמחה בטיפול בהפרעות של מערכת העצבים. הוא תיאר בפני גיסו שיטת טיפול חדשנית שבה מתבקשים המטופלים לדבר על קשייהם תוך כדי שכיבה על ספה, ובדרך זו יכול המטפל להתחקות אחר חסימות רגשיות בנפשם. גיסו, שהיה מרצה לפיזיקה באוניברסיטת מרבורג, הציג בפניו צילום מהפכני המתבצע באמצעות קרני איקס המסוגלות לחדור דרך לוחות עץ ומתכת, ואפילו דרך עור ובשר אדם.

ד״ר באומן הקיץ לפתע מהרהוריו. הוא יכול היה להישבע כי שמע טפיפות רגליים חפוזות במסדרון הקרון. הוא קם על רגליו ושלח מבט בוחן מבעד לזגוגית דלת תאו, אולם לא הצליח לאתר שום תנועה חשודה. הוא הביט שוב בשעונו, ובלבו גמלה ההחלטה. יהיה אשר יהיה, עליו למצוא דרך חלופית אל העיר באזל. הוא החל אורז במזוודת היד שלו את הבגדים החגיגיים שבהם התכוון להגיע לטקס הפתיחה. מעיל זנב שחור בגזרה צרה מבד ארוג, חולצה לבנה מעומלנת בעלת צווארון כנף, חזיית וסט בהירה בעלת בטנת משי, עניבת פרפר תואמת וזוג חפתים. הוא מירק קלות את נעלי העור השחורות והניחן לצדה של החליפה, טפח קלות על כובע הצילינדר המהודר והניחו מעליה. אחר כך שלף מארנקו שטרות כסף אחדים והניחם בכיסו הימני על כל צרה שלא תבוא, תר אחר ספר תהילים שתחבה אחותו לידו בתחנת הרכבת והניחו בכיסו השמאלי, נעל במהירות את אבזמי רצועות העור של מזוודת היד, שרבט מכתב התנצלות קצר על עזיבתו המוקדמת, חתם עליו והניחו על שולחן התא. אז נשא תפילה חרישית לריבונו של עולם, התבונן במזוודה הגדולה שהשאיר מיותמת במרכז התא, איחל לעצמו מזל ודרך צלחה, הגיף את דלת תאו והחל פוסע במעבר הקרון אל עבר דלת היציאה.