כשנתיים אחרי מלחמת יום כיפור, בקיץ 1975, מתנהל בתל אביב סיפור אהבה בין צעיר שאך השתחרר מהצבא, לצעירה שהגיעה לישראל […]
1
חשק את כפותיו לשני אגרופים קשים, נשם עמוקות, ובלי לגעת בלחי הסטורה יצא אל המרפסת.
מגע הידיים במעקה הברזל הקר העביר לאורך זרועותיו נחמה צוננת שעלתה אל הפנים הלוהטות, מביאה אל אפו את הריח הנשכח של אדמה רטובה, בשעה שגוהר עליה הגשם הראשון.
לא היה שם בשדרה שמתחת דבר שיכול היה לבשר על גשם שכזה. הרוח שבאה מהים חצתה את קו הניאון המיוזע של מלונות החוף, ניחתה על גגות הבתים אפורֵי החצר, כאילו חיפשה דבר בקרע עיתון שפרח מפניה אל ספסל מיותם וחשה אל מרפסות הגג כדי לפרוח משם לכל רוח.
מן המרפסת בקומה השלישית אפשר היה להבחין באלה החוזרים מעבודתם, ממהרים הביתה, אחד אל ילדיו ואל אשתו, אחרים אל הכתלים. יש כאלה שבעוד שעה קלה יֵצאו מהחדרים הלחים לשוב אל הרחובות. גם היום ירצו לצוד מבט, לקטוף חיוך, או קרבת שווא ולסיים בסוף הלילה כמו תמיד, בנחמת רגע קנויה.
איש לא ראה אותו על המרפסת מרכין את הראש עד למעקה, כמו משתחווה בהכנעה. איש לא ראה אותו מצמיד למעקה את השפתיים, מרפרף על פני שכבות המלח והצבע הישן, קולט את צינת המעקה אל הלחי הסטורה.
לרגע שככה הרוח, ושקט השתרר.
הזדקף, מחה בגב היד את המלח, האבק ושאריות התבוסה מעל פניו ופנה לחזור אל תוך הדירה. אלא שבאותו רגע עלו מתוך הבית צלילֵי הפתיחה הבוטים של שירת הגברים הניחרת של ‘כרמינה בורנה’.
רצה להאמין שהזעקות השבטיות האלה קוראות אליו להיכנס הביתה כדי לשוב לאסוף אותה בזרועותיו, כדי להתפייס גוף אל גוף לקצב המוזיקה.
וכבר הניח את היד על דלת המרפסת, נכון להיכנס, עד שפרץ חדש של הרוח שב והניע את ראשי האשלים ימינה ושמאלה בתנועת סירוב חזקה, כמו חוו גם הם את סטירת הלחי. עמד על עומדו, שאף עמוקות אוויר אחר, חדש, ורק אז ניתק עצמו ונכנס.
שֶרון ישבה על הספה המרוטה במרכז הסלון, רגליה הארוכות מכונסות תחתיה, הברכיים משמשות מסעד לסנטר, כמו טלה עקוד שיודע שלמרות הכול העקדה לא תתנהל עד סופה, והקורבן לא יוקרב.
הגוף הדק הארוך היה עטוף באחת מאותן גלביות בדואיות רקומות שנסיכות שכמותה שהגיעו אז לישראל מיהרו ללבוש כדי להרגיש שייכות. מתחת לכדור השיער הבהיר נחשף העורף הברבורי, לשם היה מרפרף בדרך כלל את הנשיקה ראשונה.
המשיך אל חדר השינה בלי להתעכב. על המיטה עמד התיק הצבאי שהוציא קודם מהארון, התיק שתמיד נשמר בו הציוד הנחוץ לשעת חירום. עכשיו החל לפרוק ממנו את מה שהכניס קודם.
הופיעה בפתח.
האור הנדיב מאחוריה חדר מבעד לגלבייה הלבנה, מציג בלי שתדע, ואולי ידעה, את כל גופה במערומיו. קימורי הרגליים נעו עכשיו באטיות של אִי-נוחות, אותה אטיות שבה הן נעות בשעה שהן מתחילות את הזחילה ההיא, המלטפת.
ידעה שכדי שיתרצה וישוב אין היא צריכה אלא להישען בגבה על משקוף הדלת בצד אחד, להרים אל הצד שמנגד רגל ארוכה, ובתנועה רכה לאסוף את השיער לכדור זהוב ענוג על הראש ואחר כך לשמוט אותו.
כך עשתה.
לא הביט.
מהבעת הפנים שראה מבעד לקיפול האטי והמדוד של החולצות הצבאיות, ידע שגם היא מבינה שהפעם זה לא ייגמר כשתיפסק המוזיקה, ושדבר לא יכסה על סטירת הלחי. עמדה עוד רגע ואחר כך שמטה את השיער, הניחה לרגל המובסת לגלוש מהמשקוף ופרשה בלי לומר דבר.
כמעט סיים לפרוק את התיק והתחיל לכעוס על עצמו, על שהוא כועס ומרחם עליה באותו זמן, ומכל המחשבות והזיכרונות נזכר שאת הגלבייה הלבנה הזו קנה בעיר העתיקה בירושלים ונתן לה באוקספורד, באותו יום חורף אחר הצהריים, כשהחליטה לבוא לארץ.
