צבי לוריא, מהנדס דרכים בפנסיה בן 72, מתחיל לשכוח שמות פרטיים ולסבול מתקלות זיכרון נוספות ומבלבולים. כדי לעכב במעט את התפתחות השיטיון (קיהיון) שלו מארגנת לו אשתו, בעצת הנוירולוג, תעסוקה במקצועו, להתלוות כעוזר־בלי־שכר אל מהנדס צעיר המתכנן כביש צבאי סודי במכתש רמון.
שיטוטיו בתל־אביב ובנגב הם קומדיה ססגונית ושנונה של מצבים, שדמיונו הבלתי־נדלה של יהושע מזַמן לנו בהם חדוות קריאה יוצאת־דופן. שכן לוריא, במקום להתאבל על הידרדרותו, חוגג משועשע את השינויים ההולכים ומתעצמים באישיותו. מוחו המתכרסם, זהותו המתרופפת, השיטיון הקל שלו המתגלה דווקא כגורם משחרר ויצירתי, נוסכים בו העזה וחירות עליצה, עד כדי כך שמצבו נראה לעתים כמין תעלול שהמציא לעצמו לתועלתו ולהֹנאתו.
האיש שקודם היה אדם מנוכר לקולגות שלו וקהה רגשית חוֹוה מהפך לעֵבר רגשנות ותחושות אבהיות, וסקרנותו האנושית החדשה מפיקה ממנו אמפתיה וחמלה, לעתים חסרות פרופורציה. בהסתובבותו הוא נמשך אל שלל דמויות הנראות כמטפורות שלו, דמויות בעלות זהות כלאיים, דמויות אובדות בין זהויות, או מי שזהותן האחת נמחקה וטרם גיבשו זהות אחרת.
גולת הכותרת של תכנון הכביש הסודי היא רעיון אובססיבי לחצוב מנהרה אבסורדית בגבעה כפולת דבשות כדי להימנע מלפורר אותה. על פסגתה מסתתרים "שוהים בלי זהות" – אב, בתו ובנו, פלסטינים הנמלטים מזהותם לאחר שהסתבכו הן עם הרשות הפלסטינית והן עם הישראלים. הבת איילה (לשעבר האנאדי) הופכת למוקד של תשוקה מוכחשת ושל השלכות של לוריא.
האקלים המשוחרר המעט מופקר שהוא מטפח מתגלם בשפע של מיזוגים והכפלות. לוריא, המתהלך עם שני טלפונים ניידים ומדמה לראות שתי שמשות במכתש רמון והוזה סיטואציה של שתי נשים לגבר ושני גברים לנערה, גם ממזג בפנטזיה שלו עוד ועוד נשים עם אשתו שהוא צמוד אליה בסימביוטיות קרוב לחמישים שנה. השיטיון שלו החל לנבוט במוחו, להרגשתו, לפני שנים, כשנמלט מוצף תשוקה ממה שנראה לו ניסיון פיתוי מצד אשה זרה בחדר כאוטי. ואת התשוקה אל אשה זו הוא מספח עכשיו אל תשוקתו לאשתו.
רק בסוף, לאחר שאבד לו שמו הפרטי, ובסמוך למחיקה הסימבולית של אישיותו, דחוף לו לשאול את עצמו מה מסמלת לו המנהרה ולאן היא מובילה אותו. במצבו הוא כבר אינו מסוגל להיות מודע להשתמעויות הארוטיות והפוליטיות של המנהרה, שרק שיטיונו היה מסוגל להגות אותה ולשכנע שהיא אפשרית וחיונית. את ההשתמעויות הללו בונה יהושע בעושר של הדהודים בְּרומאן החותר נגד עריצותה של הזהות, שעם כל קלילותו המענגת הוא אחד הנועזים והעמוקים שבין ספריו.
קטגוריות: סיפורת עברית
46.00 ₪
מקט: 4-31-6337
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אצל הנוירולוג
– אז בואו נסכם, אומר הנוירולוג.
– כן, נסכם, לוחשים שניהם.
– התלונות לא לגמרי הזויות. באמת התגלתה באונה המצחית אַטְרוֹפְיָה שמעידה על ניוון קל.
– איפה בדיוק?
– הנה כאן, בקליפת המוח.
– אני מצטער, אבל אני לא רואה כלום.
אשתו רוכנת אל התצלום.
– כן, משהו כהה פה, היא מודה, אבל קטנטן.
– נכון, קטן, מאשר הנוירולוג, אבל יכול להתרחב.
– רק יכול, רועד קולו, או גם נוטה?
– יכול וגם נוטה.
– ובאיזה קצב?
– אין כללים מחייבים לשום התפתחות פתולוגית, ובטח לא בקליפת המוח. הקצב תלוי גם בך.
– בי? איך בי?
– בהתנהגות שלך. זאת־אומרת, באיך שתילחם, באיך שתיאבק.
– להיאבק נגד המוח שלי? איך?
– הנפש נגד המוח.
– ואני תמיד חשבתי שהם היינו־הך.
– ממש לא, ממש לא, פוסק הנוירולוג. בן כמה אתה, אדוני?
– שבעים־ושלוש…
– עדיין לא, מתקנת אשתו, הוא תמיד חותר קדימה… אל הסוף…
– הנה, רוטן הרופא, כבר זה לא טוב.
לראשונה מבחין החולה שבין תלתלי הנוירולוג מסתתרת כיפה קטנה. כשנבדק בשכיבה היא מן־הסתם הוסרה מחשש שתיפול על פניו.
– כי הנה, למשל, השמות שבורחים לך…
– הפרטיים בעיקר, מזדרז החולה להקפיד על הדיוק, כי שמות־משפחה עוד צפים יחסית בקלות, אבל הפרטיים כאילו נמוגים כשאני מנסה לגעת בהם.
– אז הנה, כבר יש לך שדה־קרב קטן. אל תסתפק בשמות־משפחה, אל תוותר על השמות הפרטיים.
– אני לא מוותר, אבל כשאני מתאמץ להיזכר בהם, היא תמיד קופצת ומקדימה אותי.
– זה לא טוב, נוזף הרופא באשתו, את לא מועילה כאן.
– נכון, היא מכירה באשמתה, אבל לפעמים ההיזכרות שלו בשמות הפרטיים איטית כל־כך, שהוא כבר שוכח מה הוא רצה מהם.
– ובכל־זאת את חייבת לאפשר לו להילחם בעצמו על הזיכרון, רק ככה תעזרי לו.
– אתה צודק, דוקטור, אני מבטיחה.
– אמור לי, אתה עוד עובד?
– כבר לא. אני בגמלאות, חמש שנים.
– גמלאות ממה, אם אפשר לשאול?
– מנתיבי ישראל.
– מה זה נתיבי ישראל?
– מה שהיה פעם מַעַ"צ, מחלקת עבודות ציבוריות, שם, ארבעים שנה, עסקתי בתכנון דרכים וכבישים.
– דרכים וכבישים, משועשע משום־מה הנוירולוג. איפה? בצפון או בדרום?
ובעוד הוא נדרך כדי למסור פירוט מדויק, שוב מתערבת אשתו:
– בצפון. הנה יושב לפניך, דוקטור, המהנדס שנקרא לעזור לחברת "דרך ארץ" לתכנן את שתי המנהרות בכביש חוצה ישראל.
דווקא המנהרות? חושב הבעל בתמיהה, הרי בעיניו אינן הדוגמה המובהקת להישגיו. אבל הנוירולוג כבר נמשך אליהן. ובעצם למה לא? זמנו בידו. זה החולה האחרון הערב, פקידת־הקבלה כבר גבתה את התשלום ועזבה, ודירתו הפרטית ממתינה מעל לקליניקה.
– לא שמתי לב שיש מנהרות בכביש שש.
– כי הן לא ארוכות, בקושי כמה מאות מטרים כל אחת.
– ובכל־זאת הייתי אמור לשים לב אליהן ולא לחלום בכביש, נוזף הרופא בעצמו. אולי עוד מהנדסי דרכים יגיעו אלי.
– הם יגיעו רק אם לא יצליחו להסתיר את השיטיון שלהם בין המחלפים, מנסה החולה להתבדח.
הנוירולוג מתקומם:
– בבקשה, מה פתאום שיטיון? לשם עוד לא הגענו. אל תקפוץ לאמץ לך משהו שאין לך מושג עליו, ואל תלבה פחדים מיותרים, ובעיקר, אל תתמכר לא לפסיביות ולא לפטליזם. גם גמלאות הן לא סוף דרך, ולכן קודם־כל אתה צריך למצוא לך תעסוקה במקצוע שלך, אפילו חלקית, פרטית.
– אין פרטית, דוקטור. אנשים פרטיים לא סוללים כבישים ולא יוזמים דרכים. כבישים הם עניין ציבורי, ושם יש כבר אחרים, צעירים.
– אז מה אתה עושה עם עצמך?
– רשמית אני יושב בית. אבל אני מטייל – צועד ומסתובב. ואנחנו גם מרבים לצאת למופעים. תיאטרון, מוזיקה, אופרה, לפעמים גם הרצאות. וכמובן, ישנה גם עזרה לילדים, זאת־אומרת, בעיקר עם הנכדים, שצריך לקחת אותם ולהביא אותם ולהחזיר אותם. ואני עושה גם קצת עבודות־בית, סידורים, קניות בסופרמרקט, בשוק, ולפעמים –
– הוא אוהב להסתובב בשוק, מזדרזת אשתו לבלום את הרשימה.
– בשוק? מתפעל הנוירולוג.
– למה לא?
– אדרבה, אם אתה מתמצא בשוק, זה בסדר גמור.
– כי אני מבשל.
– אוֹ־הוֹ, אתה גם מבשל!
– יותר נכון, בעיקר חותך, מערבב, ומחיה את השאריות, כי באופן עקרוני אני אחראי להכין את ארוחת־הצהריים לפני שהיא חוזרת מהמרפאה שלה.
– מרפאה?
– אני רופאת־ילדים, לוחשת אשתו.
– יפה, מתרווח הרופא בהקלה, אם כן, יש לי כאן שותפה.
ואף שאשתו מבוגרת מהנוירולוג בכעשרים שנה, הוא חוקר אותה על עבודתה, על לימודיה, על ניסיונה הרפואי, כאילו אינה רופאה בכירה במרפאה של בית־חולים גדול, אלא מועמדת צעירה למחלקה שלו, שעתידה ללוותו כשותפה במאבק נגד אותה אטרופיה חשודה של בעלה, העלולה להתרחב.
– איזה כדורי־שינה את נותנת לו?
היא מניחה יד רכה על כתפו של בעלה.
– אני לא נותנת לו כדורי־שינה, כי בדרך־כלל הוא ישן בלי שום כדור, אבל במקרים נדירים, כשקשה לו להירדם, הוא לוקח… מה אתה בעצם לוקח?
החולה אינו נזכר בשם, אלא רק בצורה:
– המשולשים הקטנים ההם…
– הוא מתכוון לקְסֶנַקְס.
– אם זה רק קְסֶנַקְס לא נורא, אומר הנוירולוג, אבל תיזהרי לא לתת לו שום כדור חזק יותר, כי המרכז במוח שמבדיל בין יום ללילה יהיה מעכשיו מקום רגיש אצלו, ולא כדאי לזעזע אותו בכדורים כמו, נניח –
ובהינף קולמוס רושם הרופא על דף שמות של כדורים אסורים.
היא מעיינת ברשימה, מקפלת אותה וטומנת אותה בארנקה. והרופא עדיין לא מניח לה:
– יש או היו במשפחתו סימפטומים דומים?
היא נפנית אל בעלה בעיניים משתאות, אלא שהוא שותק, מעדיף שתעיד במקומו.
– שום סימן… לא אצל הוריו, גם לא אצל אחותו.
– ודורות קודמים?
עכשיו כבר אין לו ברירה –
– את סבי וסבתי מצד אבי לא הכרתי, מדייק החולה במרירות קלה, הם היו צעירים מגילי היום כשנרצחו באירופה, ולכן מי יכול לדעת אם התחבא אצלם אותו… זאת־אומרת… הדבר שאִבחנת אצלי עכשיו. ובמשפחה של אמי, שכולם בה ילידי הארץ הזאת, בלטו עד לרגע האחרון, ככל שידוע לי, שפיות וצלילות, פרט ל… רגע… אולי… רק אולי… איזו קרובת־משפחה רחוקה של אמי, שהגיעה מצפון־אפריקה בסוף שנות השישים, ודווקא פה, בארץ, היא צנחה לשתיקה עמוקה מרוב דיכאון… ואולי מכעס… או אולי, מי יודע, אולי גם אצלה זה היה, רק אולי, השיטיון הזה?
ומפליא שהנוירולוג כבר אינו מתקומם נגד השם המפורש ששב ויוצא מפיו של החולה, אלא חוזר ומביט בתצלום בטרם יחליק אותו בזהירות למעטפה גדולה, ירשום עליה באותיות גדולות צבי לוריא, וכדי למנוע טעות יוסיף גם את מספר תעודת־הזהות שלו. אבל כשהוא מבקש למסור את המעטפה לאשה, שהתמנתה זה עתה למלווה שותפה של החולה, מקדים לוריא לתפוס את המעטפה, והוא מצמיד אותה אל לוח לבו. לרגע דומה שהרופא רוצה לומר דבר־מה נוסף, אבל רחש של צעדים מהירים בדירתו שמעל לקליניקה סוֹכר את כוונתו והוא קם לשלח אותם לדרכם. החולה ממהר להזדקף, נכון לפרידה, אבל אשתו עודה מהססת, כחוששת להישאר עכשיו יחידה במחיצת המחלה.
– העיקר פעילות, נשמע סיכום תקיף. לא להתחמק מאנשים גם אם קשה לזהות אותם. אסור לברוח מהחיים, אלא להיפך, צריך לחפש אותם, להתחכך בהם.
ותוך כדי דיבור מתחיל הרופא לכבות את האורות, אבל אינו ממהר לעלות לדירתו, אלא מלווה אותם אל הדלת החיצונית של הבניין וזורע אור בפנסים הקטנים של גינתו הרחבה להקל עליהם למצוא את השביל אל הרחוב. ולפני שהם נפרדים סופית הוא עוד אומר מלים אחרונות בקול חדש, רך ורגשי יותר.
– אתם הלוא אינטלקטואלים, בני־אדם פתוחים, ואפשר להפנות אליכם דיבור ישיר, בלי עכבות. כשאמרתי שאסור לברוח מהחיים, התכוונתי לכל צדדיהם, גם לאינטימיים ביותר. ביניכם כמובן. כלומר, לא לוותר על התשוקה, לא לחשוש ממנה. למרות הגיל והמצב. כי התשוקה חשובה מאוד לפעילות המוח. ולא רק בגלל מה שהתגלה, אלא בשביל שניכם. את מבינה אותי, דוקטור לוריא? זאת־אומרת, לא רק לא לוותר, אלא עוד להיפך, להגביר. זה מועיל, תאמינו לי, מניסיוני האישי. ולפתע הוא מהסס, כאילו הרחיק לכת. אבל החולה מנענע בראשו בהסכמה ובתודה, בעוד אשתו לוחשת בבהלה, כן, דוקטור, בהחלט, אני מבינה, ואני גם אשתדל, זאת־אומרת, שנינו…
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המנהרה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות