הנסיכה לבית אלגרנטי

פרק 1:
קיץ 2000

השמש הקופחת עמדה במרכז השמיים והכתה ללא רחמים באדמה האפורה, הסדוקה, המשוועת זה זמן כה רב למים שיחלחלו ויפיחו בה מחדש חיים. חריצים עמוקים נפערו בין השבילים הצרים, וההולכים הספורים שצעדו בדממה התנשפו בסבל. גרונם ניחר מצמא, עור גופם נצרב ועיניהם הושפלו בעייפות, מתקשות להישיר מבט. באופק הלוהט התגודדה לה קבוצה קטנה של אנשים אשר עמדו כניצבים ולא העזו לנוע ממקומם. היה זה קיץ יוצא דופן בחומו והם, אשר היו לכודים בבגדיהם השחורים, חששו שכל תנועה מיותרת תבעיר שלא לצורך את גופם. נשימתם הייתה מקוטעת וריאותיהם נאבקו באבק שחדר אליהן והקשה על הנשימה. גם לו רצו, לא ניתן היה למצוא מקלט או מחסה מהחום הכבד. המקום כולו היה אכזרי ומייסר, מסנוור בבוהק הקברים הלבנים. קול תפילתו של הרב היה הקול היחיד שהדהד וחתך את השקט. גופו נע קדימה ואחורה מעל הקבר הפתוח בעודו קורא את תפילת 'אל מלא רחמים', ממלמל על עוצמתו הבלתי מוגבלת של האל ומבקש לחזק את האמונה בו. חבורה של גברים שהקיפו את הקבר מלמלו מדי פעם 'אמן' חלוש. בצייתנות גמורה הקשיבו למילים המעונות, הבוכיות שנשא. 'בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ, וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ…' עיני הרב נעצמו וגופו רעד בזעזוע, מתעלם במקרה, או שאולי במתכוון, מקומץ האנשים שהקיף אותו.

רעות הביטה בדממה בתל העפר, במקום בו גופתו של אביה נטמנה עמוק באדמה, חובקת אותו כמו שחבקה אחרים מבני משפחתה. סבתא רחל וסבתא מרים היו קבורות לא רחוק מכאן ולצידן, גם בעליהן. חיים שלמים שהסתכמו בכמה מילים החקוקות על מצבת אבן קרה, כאילו בכך ניתן היה לסכם את פועלם. וכעת, אביה הצטרף אל שורותיהם בטרם עת. השמש היוקדת שרפה את עורפה ונחילי זיעה זרמו במורד גבה. היא הייתה אמורה לבכות את מות אביה, להתייפח בכאב על אובדנו, אך במקום זאת, מצאה את עצמה מביטה בקהות חושים באנשים שהתכנסו כאן לכבודו. נוכחים בטקס שכלל לא רצו לקחת בו חלק. היא רצתה לעזוב. לשים קץ לכל הצביעות הזו. פניהם המתחסדות של הנוכחים בהלוויה לא הטעו אותה. אף אחד מהם לא חלק קשר ממשי עם אביה והיה לה ברור מה היא הסיבה האמיתית להגעתם. היה זה המצפון שהעיק עליהם ואותו הם ניסו להשקיט. פניה התעוותו במרירות. אם אדם נמדד בהתאם לנוכחים ביום מותו, אזי אביה היה אדם בודד מאוד. לא היו כאן חברים קרובים, מכרים או אנשים שעבד לצידם במהלך חייו. הרוב המכריע היו גברים זרים, ככל הנראה עובדי המקום אשר לקחו חלק בטקס עבור המניין. ביניהם עמד אחיו נתן. נוכחותו הייתה מעוררת תהייה, שכן מערכת היחסים בין שני האחים הייתה מעורערת. היא לא הייתה מופתעת לו היה מודיע לה שאין באפשרותו להגיע. למען האמת, עד לרגע האחרון היא לא הייתה בטוחה אם אכן הוא מתכנן לעלות על הטיסה מארצות הברית כדי להשתתף בקבורת אחיו. אך ההפתעה האמיתית הייתה אמא שלה. הוריה התגרשו באופן מכוער לפני שנים. נשגב מבינתה מדוע החליטה לבוא הנה ולהתנהג כאלמנה אבלה. דמותה הוסתרה באופן חלקי על ידי בעלה הנוכחי ובנו. שני גברים תמירים ורחבי כתפיים אשר גוננו עליה כשני שומרי ראש והיוו חומת מגן אנושית. רעות בחנה את עמידתה הזקופה, את פניה הקרירות אשר לא הסגירו דבר. שפת גופה הייתה צוננת ושידרה ריחוק. אך למה ציפתה? אמא שלה הייתה אישה חסרת רגש, או כפי שאבא שלה נהג לומר, 'כלבה אמיתית'. וככזו היא לא באה לשאת מילות פרידה כואבות או למרר בבכי על מות בעלה לשעבר.

לא.

הכאב היחיד שנחווה במקום, היה הכאב הפרטי שלה. כאב משתק, מכלה, שהתבוסס ברגשות אשם ובכעס על החיים הקשים שהיו מנת חלקו של אביה. היא זעמה על האנשים שהזניחו אותו, שלא שעו לקריאות העזרה שלו עד שלדעתה הובילו אותו במו ידיהם אל מותו. על פי המכון הפתולוגי אביה מת משבץ, אך היא ידעה שמת עוד קודם לכן משיברון לב. כאשר מבט עיניהן הצטלב, רעות הסבה מבט הצידה בשאט נפש. לאמא שלה, כמו ליתר הנוכחים פה, הייתה סיבה אמיתית לבקש את סליחתו של אביה. רק שזה היה מאוחר מדי. מאוחר אפילו עבורה. ולמרות זאת היא חשה צורך לתרגם את המחשבות המיוסרות שלה למלמולי מילים שקטות.

'אבא, אני כל כך מצטערת שלא הייתי שם בשבילך, גם לא ברגעיך האחרונים, בנשימותיך האחרונות.'

כשהרב סיים את תפילתו, ראשה הורכן ארצה בשפלות רוח. הטקס תם. קומץ האנשים החל להתפזר, אך רעות סירבה לזוז ממקומה. נתן, דודה, היה הראשון להתקרב אליה תוך שהוא מהנהן לעברה בצער שהייתה בטוחה כי הינו מזויף. כשעמד בסמיכות אליה הניח יד מנחמת על כתפה, 'עצוב שנפרד מאיתנו בגיל כל כך צעיר,' מלמל ואז עזב. גם כשאביה היה בחיים הוא היה הראשון להתנער מאחיו ולעזוב. עם לכתו ניגש אליה עופר, אחיה החורג, מלווה בבועז אביו. השניים הנהנו בראשם לאות הזדהות וללא מילים עזבו חרש. היא סירבה להישיר אליהם מבט, סירבה לקבל את תנחומיהם. המשפחה של אמא שלה העלתה בה, כמו תמיד, תחושת ניכור. בעבורם היא לעולם תישאר הילדה מהנישואים הראשונים. הכושלים. זו שאף פעם לא הייתה רצויה בחיים החדשים שאמא שלה בנתה לעצמה. והיא בנתה חיים יפים מאוד. כאלו שכללו בעל ובן חורג. כעת, ליליאן עמדה למרגלות הקבר בעיקשות דומה לשלה, אישה גבוהה ואלגנטית, בשמלה שחורה התפורה לפי מידותיה ובמשקפי שמש כהים ומסוגננים, ובחנה אותה. כשהחלה לצעוד לעברה, רעות שלחה אליה מבט מתריע. היא לא הייתה מעוניינת בשום מחווה צבועה של דאגה. כבר הרבה מאוד שנים שהקווים ביניהן היו ברורים והיא לא ראתה שום צורך לשנות אותם כעת. ליליאן, אשר קלטה את המסר האילם, הנהנה פעם אחת וסבה על עקביה, צועדת אל משפחתה שהמתינה לה בקצה השביל. משפחה שעטפה אותה בחום, גוננה עליה במסירות ודאגה לה בנאמנות שלא הייתה מוטלת בספק. עיניה של רעות הפכו לחריצים דקים של מרירות כשעקבה אחר גופה התמיר מתרחק ממנה. אמא שלה הייתה מאז ומעולם אישה מושכת וגם כעת, למרות גילה, יופייה היה עוצר נשימה. עם שערה השחור מלא הברק שגלש לאחור בגלים גדולים ועם גוף תמיר ופני מלאך עדינות, אף גבר לא יכול היה לעמוד בפניה. אף אחד גם לא יכול היה להבחין באכזריות המסתתרת מאחורי העיניים הירוקות, הגדולות או בלב האבן החבוי היטב, חשבה.

נתוניה המרשימים היו הסוואה מסוכנת. כזו שהטבע העניק ליצורים הערמומיים שבשורותיו. מי כמוה יכול להעיד על סיפורו של אביה אשר נפל בפח כשהכיר אותה. עד ליום מותו הוא לא הצליח להשתחרר מדמותה שרדפה אותו. 'עכשיו אתה חופשי,' מלמלה וניסתה להתגבר על תחושת המחנק כשנותרה לבדה. עיניה התמלאו בדמעות כאב. מחשבותיה עסקו ללא הרף בשעותיו האחרונות, תוהה אם חשב עליה או קרא בשמה. הבכי שפרץ ממנה זעזע את גופה באופן בלתי נשלט ותחושת יתמות מילאה אותה. אביה, הגבר החזק, הנאה, בעל החיוך השובה, הפך לשבר כלי בערוב ימיו. מת לבדו כשאף נפש חיה לא עמדה לצידו. ואפילו היא, בתו היחידה, נטשה אותו. ובכך לא הייתה שונה מיתר בני משפחתה. שכן, כמוהם, התביישה בו, נכלמה ממה שהפך להיות עד שלבסוף הפקירה אותו.

'לא נותר לי אף אדם קרוב בעולם הזה,' מיררה בבכי כשהתכופפה על ברכיה ונגעה בתל העפר בצער. 'אני מצטערת, כל כך מצטערת.' הדמעות זלגו בחופשיות על פניה.

כאשר יד חמה הונחה על כתפה היא הרימה את ראשה באחת. עיניה סרקו את הדמות הגבוהה שסוככה עליה. 'הגיע הזמן ללכת,' אמר לה נתן בקול סמכותי.

'עזוב אותי,' ניערה את ידו מעליה.

'בואי,' אמר ביתר תקיפות, 'בואי נלך מפה.'

'הנח לי,' ביקשה.

נתן לא שעה לבקשתה והרים אותה על שתי רגליה. 'אקח אותך לבית של אבא שלך.'

'אין צורך בכך,' היא ניגבה את דמעותיה וניערה את עקבות האבק מבגדיה. 'אני יכולה להסתדר לבד.'

'רעות, זה לא הזמן או המקום למלחמות.'

'באמת?' שלחה לעברו מבט נוקב, 'אני מבקשת סליחה, לא הייתי מודעת שיש זמן ומקום למשחקי הצביעות של המשפחה הזו.' היא החלה לפסוע הרחק ממנו, מבקשת מקום בו תוכל לפרוק את כאבה בשקט, אך היא לא הספיקה להתרחק יותר משני צעדים והוא אחז בידה בשנית. 'כדאי שתדעי שאמא שלך מתכננת להיות נוכחת בתקופת השבעה.'

'נהדר,' פלטה במרירות ואז לכסנה אליו מבט תוהה. 'ולמה אתה מרגיש צורך לעדכן אותי על כך?' מאחר שלא ענה, סקרה את פניו מבעד לדוק דמעותיה. 'הו, אני מבינה. אנחנו אמורים להתכנס בבית אחד. כולנו, כמו משפחה אחת מושלמת ולשבת שבעה על אב אהוב ואח נערץ.' המרירות נטפה מקולה. 'וזאת כמובן מבלי שאגרום לסצנות מיותרות, נכון, נתן?' את השתיקה שלו פירשה כסימן לנכונות דבריה, 'אתה לא חושב שזו משימה בלתי אפשרית למשפחה שלנו? אם בכלל אפשר לקרוא לנו משפחה.' לעג הסתנן למילותיה האחרונות.

'רעות, אל תעשי בושות ואל תשכחי שמדובר באמא שלך,' אמר בקרירות, מתעלם מהארס בדבריה.

'אני זו שעושה בושות?!' היא עצרה לרגע את הליכתה והתבוננה בו בתהייה. 'אתה בכלל מודע לכך שהרגע קברת את אחיך?'

'ברור שאני מודע לכך.'

'ומי לדעתך דאגה שהוא יהיה שני מטר מתחת לאדמה?'

נתן הפנה אליה מבט מזהיר. 'אני מציע לך לנהוג בכבוד כלפיה.'

עיניה הפכו רושפות, 'למה אני לא מופתעת שזה מה שמטריד אותך?'

'רעות!' הזהיר שוב, אך היא התרחקה ממנו, מסרבת לקחת חלק בשיחה שהכאיבה לה כל כך. כשיצאה מבית הקברות חלפה על פני אמה ומשפחתה ומיהרה אל הרכב שלה. היא נכנסה פנימה, התניעה והחלה בנסיעתה אל דירת אביה. הנהיגה ברחובות הקטנים והצפופים של צפת לא הייתה זרה לה והיא ניווטה בפיתולי הדרכים הקדומות במומחיות. נוף ילדותה היה מוכר לה היטב. היו לה כאן כמה זיכרונות מתוקים, אך אלו היטשטשו עם השנים. פעם הייתה לה משפחה אוהבת, היה לה בית חם וזוג הורים מתפקדים. אך זו הייתה רק תמונה מתעתעת של משפחה מושלמת. מי כמוה יודעת שהבטחות שניתנות היום מופרות בקלות עם בוא המחר. כשהגיעה ליעדה חנתה לצד המדרכה העקומה ושלחה מבט מהיר במראה. היא הזדעזעה מהדמות החיוורת עם העיניים האדומות והנפוחות אשר הישירה אלה מבט.במהירות ניגבה את דמעותיה והביטה בבניין הרכבת הישן והמתקלף. הרחוב היה ריק מאדם, גם חתול רחוב תועה לא היה יכול לסבול את החום הכבד ששרר בחוץ.

היא יצאה מהרכב וצעדה אל הכניסה לבניין, עלתה במעלה המדרגות השבורות, מתעלמת במכוון מהקירות הסדוקים שצבע ירוק כהה של רטיבות כיסה אותם. כאשר הגיעה אל הקומה הראשונה, הוציאה את המפתח היחיד שהיה ברשותה ופתחה את הדלת. הדבר הראשון שהלם בה, כמו אגרוף חד שהוטח בבטנה, היה הצחנה הכבדה. היא איבדה לרגע את נשימתה ואז החלה להשתעל תוך שהיא נסוגה לאחור. ידה הושטה אל פיה באופן אינסטינקטיבי, נלחמת בתחושת הבחילה שעלתה בה. הסירחון שנדף מהמקום היה בלתי נסבל. ריח צואה חריף מהול בריחם של בדלי סיגריות מבאישים ואדי אלכוהול. היא עצרה את נשימתה וניסתה בשנית להיכנס פנימה, וכשעיניה נלחמות להסתגל לאפלת המקום היא תרה אחר מתג האור, מתפללת ששום יצור לא יזחל על ידה המגששת. כשלחצה על המתג וגילתה כי האור לא נדלק, תחושת אימה פשטה בה. היא כיסתה את אפה בידה ובתחושת דחיפות מיהרה אל עבר פנים הדירה, יודעת שאין מנוס אלא להגיע אל חלון הסלון. ריאותיה זעקו במחאה לנוכח ריח הטחב המחניק בעודה מחפשת נואשות אחר פתח אוויר. בכל פסיעה, סוליות נעליה נלחמו בלכלוך שדבק בהן וגופה רעד מחשש של מכרסמים שלבטח פלשו למקום. כאשר הגיעה לבסוף אל החלון וניסתה לפתוח אותו, היא השתדלה להתעלם מתחושת הגועל שעטפה אותה כשנתקלה בשכבת לכלוך עבה אשר נדבקה לאצבעותיה. החלון סירב להיפתח וטעם חמצמץ של קיא מילא את חלל פיה.

היא כמעט התייאשה, עד ששמעה את קולו של נתן הקורא בשמה. 'מהר,' צעקה לו בנשימה קטועה, 'מהר.' בתוך שניות עמד לצידה ויחדיו הם משכו את החלון שהתנגד נחרצות לפעולתם, עד שנכנע בקול צווחה צורם. הם השתעלו בכבדות ונלחמו להכניס לריאותיהם את האוויר הנקי שחדר פנימה. נתן נשען על אדן החלון והוציא את ראשו החוצה. 'אי־אפשר לשבת שבעה במקום כזה,' אמר בקול נחרץ, 'זה לא מקום בו ניתן לקבל אנשים.'

אור היום הציף את חלל החדר ורעות סרקה באימה את סביבתה. הדירה הייתה גדושה בשאריות עיתונים ישנים שפוזרו על הרצפה, בבקבוקי אלכוהול ריקים ובמאפרות מלאות עד אפס מקום. היא לא הצליחה לעכל את המציאות בה אביה חי, התקשתה להבין איך בתוך הזוהמה הזו מצא את מותו ללא אף אדם קרוב לצידו. הוא נרקב כאן לאיטו ורק לאחר שבוע, רק לאחר שמהבית עלה ריח חריף של גופה נמקה, השכנים הזעיקו את כוחות ההצלה. הריח הכבד של המוות עדיין היה ספוג בקירות ואילו לא היה מדובר בדירת אביה, הייתה בורחת מפה ולא מביטה לאחור.

'גם ככה לא נראה לי שמישהו יבוא.' ריאותיה של רעות צרבו, משוועות לחמצן. האבק בחוץ היה מחניק לא פחות מהסירחון ששרר בבית. סחרחורת תקפה אותה וכל שיכלה לחשוב עליו הוא שעליה לפתוח חלון נוסף על מנת לייצר זרימת אוויר. היא ניגשה לצד השני של הסלון בעוד נתן נותר נטוע במקומו הבטוח, מוציא מכיסו טלפון נייד ומחייג במהירות. רעות לא טרחה להקשיב לו כשהחל לשוחח עם מישהו מן העבר השני. אחוזת תזזית נעה ברחבי הדירה והחלה פותחת חלונות נוספים. עיניה סקרו בזעזוע את העליבות ששררה במקום. מבטה נדד אל המטבח, שם הבחינה בכיור גדוש בכלים מלוכלכים. סמוך למטבח היו ממוקמים השירותים, שם הדלת הפתוחה נטתה בזווית מסוכנת. ממקום עומדה ראתה את שאריות הצואה לצד כתמי השתן שכיסו את הרצפה. מבטה נע באימה לסלון ואל הספות המעופשות, שהיו מוכתמות אף הן.

נתן התקרב אליה ועל פניו מבט של שאט נפש. 'הזמנתי חברת ניקיון. זה ייקח להם כמה שעות טובות להביא את המקום למצב ראוי, בינתיים אני מציע שנלך אל המלון שאני שוהה בו.'

היא לא התווכחה איתו. 'איפה אתה מתאכסן?'

'בתל אביב.'

'נתן,' מבטה הפך חסר סבלנות. 'אתה מודע לכך שאני גרה בתל אביב, נכון? אם אני עוזבת את צפת, אלך כבר לדירה שלי.'

'בסדר גמור, ברגע שחברת הניקיון מגיעה, אנחנו עפים מפה,' מלמל. הוא אחז בידיו בשני פסלי עץ קטנים של אישה דקת גו, מעשה ידיו המוכשרות של אחיו, ובחן אותם במבט קר. 'יש משהו מפה שאת מעוניינת לקחת למזכרת? כי אם אין כאן דבר, אבקש שיזרקו הכול לפח.' עיניה ננעצו בפריט ישן, מוכר ואהוב שניצב מולה ורגליה כמו נשאו אותה מאליהן כשנמשכה בכבלי ילדות מתוקים אל אותו פסנתר הקיר המוכר, נזכרת כיצד בעבר בהק מניקיון וצבע המהגוני שלו נצץ בחן. היא ניגנה עליו תכופות לצידו של אביה וזיכרונות רבים מילדותה נקשרו סביב הצלילים שיצרו ביחד. הם חיו במעין הרמוניה שעטפה את שניהם ותכופות מילאה את ליבה שמחה. ביראה שלחה את ידה וליטפה את הפריט שהיה אחראי לשעות רבות של אושר. כעת, הבחינה בצער, הצבע דהה, כתמי כוסות עיטרו את המסגרת והקלידים שינו צבעם לצהבהב בעקבות שנים של הזנחה. ברעד, אצבעותיה רפרפו על הקלידים. היא קיוותה שאולי משהו מאותם הצלילים שזכרה עדיין אצור בתיבת הנגינה העתיקה, אך הקול שבקע צרם באוזניה. היה זה קול מיתרים שלא כוונו זמן רב. במהירות משכה את ידה לאחור כאילו נכוותה ובעצב צעדה לאחור, מתרחקת מהפסנתר המיותם. דמעות מילאו את עיניה כשהמשיכה בשיטוטה. היא עזבה את הסלון וצעדה אל חדרו של אביה, אך כשהגיעה לשם נעמדה בפתח מזועזעת. נתן שעקב אחריה נעמד לצידה והביט אף הוא בהשתאות במראה שנגלה לפניו.

'איפה המיטה?' שאלה בקול חרישי. על הרצפה היה מונח מזרן דק, מחורר, מלא בכתמים ומלבד שמיכה ישנה וקרועה לא היו עליו אפילו מצעים.

נראה שהמראה העלוב של דירת אחיו, הריח המצחין ששרר במקום וכעת גם מצבו המחריד של חדר השינה הילכו עליו אימה. 'בואי נצא מפה,' אמר נחרצות ומשך אותה אחריו. 'זה לא בית. זה סיוט!' מלמל. רעות לא התנגדה ונגררה אחריו מבלי לומר מילה. כאשר הגיעו אל פתח הדלת נעצרו והביטו בליליאן. 'אנחנו בדיוק עומדים לעזוב,' אמר נתן בתקיפות. 'אין לנו מה לחפש פה.'

ליליאן הביטה לרגע ברעות ואחר במי שהיה פעם גיסה, 'לאן תכננתם ללכת?'

'אנחנו נוסעים לתל אביב. זה בלתי אפשרי לשהות פה עוד רגע אחד נוסף,' השיב.

ליליאן הטתה מעט את ראשה הצידה על מנת לסרוק את המבואה אך לא היה בכך צורך שכן הצחנה הסבירה הכול. 'אתם מוזמנים לבוא אליי,' אמרה בשקט.

'לא, תודה,' רעות מיהרה לומר. רק הרגע קברה את אביה ועדיין לא עיכלה את מותו. הדבר האחרון לו הייתה זקוקה הוא להתמודד עם אמא שלה.

נתן לעומתה הביט בליליאן ושקל את הצעתה. 'אני דווקא חושב שזה יכול להיות רעיון טוב,' פנה אל רעות, 'עדיף לנו לנסוע לחיפה מאשר לתל אביב, את לא חושבת?'

'אם אתה רוצה, אתה יכול לנסוע לביתה של ליליאן. אני חוזרת הביתה.'

'רעות,' ניסה לשדל אותה. 'אנחנו אמורים להיות ביחד במהלך השבעה, אך מאחר שכרגע אי־אפשר להישאר פה, את חייבת להסכים איתי שזה מטופש לנסוע מצפת לתל אביב וחזרה באותו היום.'

רעות שתקה. זה לא שלא היה היגיון בדבריו, אך היא התקשתה להשלים עם הרעיון שתיאלץ לשהות בבית של אמא שלה בשעות הקרובות. 'אני חוזרת הנה מיד לאחר שמסיימים לנקות,' הבהירה לשניהם בחדות.

נתן לא המתין ולו רגע נוסף, 'מצוין,' אמר, ודחק בה ובליליאן לצאת החוצה. 'נמתין למטה לחברת הניקיון וכשיבואו, ניסע ברכב שלי לחיפה,' הודיע בהחלטיות, בהבהירו לרעות שאין טעם להתווכח עמו בנושא.

***

נוף מפרץ חיפה נגלה אליה מתוך חלון רכבו השכור של נתן. היו אלו שעות אחר הצהריים ואנשים בילו על חוף הים או התרחצו במימיו, מחפשים אחר הפוגה מהחום. ענני נוצה קלים שטו בשמיים ובקו הרקיע ניתן היה לראות סירות מפרש נעות על פני ים כחול ורגוע. הגלים שיחקו עם קרני השמש, שקיפצו ודילגו עליהם בשובבות. הנוף השליו נשא אותה על פני חלום. לקח אותה אל ילדותה. אל זמן אחר. אל מציאות בה הוריה תפקדו והייתה לה משפחה כפי שמשפחה אמורה להיות. אל מקום המכיל חוויות שילד אמור לצמוח מתוכן. מתי הייתה הפעם האחרונה שביקרה בחוף הים עם הוריה? בגיל שש? שבע? מוזר שנזכרה בכך לפתע. זיכרונותיה היו בנויים בעיקר מהשנים בהן המשפחה שלה התפוררה. אבל כנראה שזיכרונות ילדות מוקדמים עדיין היו נטועים במוחה. וכן, היא זכרה במעומעם תקופות בהן אביה צחק צחוק מאושר וחסר דאגה, אך היא גם זכרה איך נשמתו מלאת החיים פסקה מלהתקיים ביום שנפרד מאשתו. היא עצמה איבדה את ילדותה ותמימותה בכל טירוף הגירושים של הוריה. בהיותה בת שש־עשרה, כשהיא בתוך העליות והירידות הרגשיות של גיל ההתבגרות, נכנסה הפרידה שלהם לתוקף, חותמת שנים רבות של מריבות וויכוחים קשים ומכוערים. רעות ניערה את ראשה וניסתה להתנתק מהזיכרונות הכואבים. בתור ילדה קטנה, הגירה לא מעט דמעות. אז עוד הייתה מלאת תקווה שהוריה יתעשתו ויחזרו לחיות יחדיו כפי שראתה אצל משפחות אחרות, אך התחנונים הבלתי פוסקים שלה תמיד נפלו על אוזניים ערלות. הדבר היחיד שלמדה בחיים לצד הורים לא מתפקדים הוא לדעת לא לפתח ציפיות בלתי הגיוניות ממערכות יחסים. זה בהחלט עזר לה להישאר מפוכחת בדרישות שלה מבני זוגה. היא הביטה בצדודיתו של נתן בתהייה. באופן מפתיע למדי, הדוד שלה נשוי כבר מעל לעשור. בשונה מאחיו, הוא ככל הנראה ידע איך לתחזק זוגיות ומשפחה עם שלושה ילדים.

'כמה זמן אתה מתכוון להישאר בארץ?' שאלה.

'עד סוף השבעה.'

'ממהר לחזור לניו יורק?'

הוא נתן בה מבט קצר. 'הייתי שמח לו הייתי יכול להיות כאן יותר, אבל אני לא רוצה להשאיר את מיכל לבד ונוסף לכך יש לי מחויבות כלפי בית החולים.' היא שתקה. כבר שנים רבות שהוא לא גר בארץ. למה ציפתה?

'אולי תבואי עם אביתר לביקור?' שאל באופן בלתי מתחייב. 'אם אתם לא חוששים מהקור של דצמבר, תוכלו ליהנות מהכריסמס והסיילים בחנויות.'

'אולי,' השיבה באותו הטון והסיטה את מבטה הצידה.

'למה הוא לא הגיע להלוויה?' שאל בהתייחסו לבעלה.

מאחר ששאלתו הייתה אגבית ענתה לו באותה הנימה, 'הוא מוביל פרויקט אסטרטגי עם לקוח מחו'ל.' יש לה דוד ודודה ושלושה בני דודים, יש לה אמא, אב ואח חורג, אבל אין לה באמת משפחה. כי אם הייתה לה משפחה, אז הם היו יודעים שאביתר כבר לא חלק מהחיים שלה. היא לא מצאה טעם לציין זאת, יודעת שבתום השבעה נתן יעלה על המטוס בדרכו לחיים שבנה לעצמו מעבר לים והיא לא תשמע ממנו יותר. ואמא שלה? אמא שלה חיה מצוין כבר שנים מבלי לדעת דבר על מה שקורה בחיי הבת שלה.

נתן החנה את הרכב לצד ביתה של ליליאן ושרק בהערכה, 'אף פעם לא ביקרתי כאן. יש לה פה חתיכת נכס, שלא לדבר על הנוף.'

חכה עד שתיכנס פנימה, חשבה לעצמה רעות ופתחה בחוסר רצון את דלת הרכב. כף ידה הצלה על עיניה כשהביטה במבנה הפרטי המרשים, שחופה באבן טבעית ואשר היה בנוי משלושה מפלסים. עיניה נעו אל דלת הכניסה, שם המתין להם בועז. בעלה השני של ליליאן היה גבר גבוה, רחב כתפיים, שערו שחור עם נגיעות כסופות בצדעיו. לא היה לה ספק שבצעירותו סובב את ראשן של נשים רבות. גם כעת, קווי השנים שניכרו בזוויות עיניו הכהות לא גרעו מיופיו, אלא הוסיפו לו נדבך מרשים וסמכותי.

'בועז,' נתן לחץ את ידו בחיבה. 'ליליאן הציעה שנבוא לכאן עד שינקו את הבית של גדי.'

'אני יודע, היא עדכנה אותי, בואו היכנסו פנימה,' השיב בועז בלבביות ופתח לפניהם את דלת הכניסה.

נתן נכנס פנימה ראשון וניכר על פניו שהתרשם ממה שראה. 'בית יפה בניתם לכם כאן,' אמר, ובחן את ספות העור הלבנות, את שולחן העץ שהוכן על ידי נגר אומן ואת החלונות הרחבים שהשקיפו אל בריכה ומשם אל נוף הים.

'תודה.' בועז המתין שרעות תיכנס פנימה ואז ליווה אותם לסלון. 'קפה? תה?' שאל בנימוס.

'מים קרים, תודה,' השיב לו נתן וצעד אל החלון, 'איך מצאתם את המקום הזה?'

'זו ליליאן. היא התאהבה בחלקת ההר הזו מהרגע הראשון,' השיב כשפסע למטבח. 'ומה שאתה רואה זה לא בדיוק מה שאנחנו ראינו כשקנינו את הנכס הזה. המקום היה הרוס ודרש שיפוץ מהיסוד.'

נתן צחק. 'כשהן ננעלות על משהו אי־אפשר להזיז אותן מדעתן, אה?'

בועז חייך חיוך קטן. 'אני רק הבטחתי שנגור במקום שניתן להשקיף ממנו אל הים. זו היא שזיהתה את הפוטנציאל.'

רעות התיישבה בכבדות על הספה המרוחקת והביטה בשקט בנתן ובבועז המשוחחים כמכרים ותיקים ולא טרחה להצטרף לשיחה. היא הייתה מותשת מבכי, מתחושות בדידות ורגשות אשם שגדשו אותה יותר משיכלה להכיל. הקרירות הנעימה של הבית העניקה לה הקלה רגעית והיא הניחה את ראשה בעייפות על משענת הספה ועצמה את עיניה. היא הייתה זקוקה לכמה רגעים של שקט. כמה דקות בהן תשיב לעצמה את כוחותיה ולאחר מכן תלך מפה. תלך כפי שתמיד הלכה. קולות הרקע סביבה היו נעימים והם התנגנו חלושות בירכתי מוחה. צעדיו החרישים של בועז אשר שב מהמטבח ובידו כיבוד קל, מזיגת המים אל הכוסות הגבוהות, פסיעותיו של נתן במרחבי הסלון, חילופי מילים חסרי חשיבות. הכול הפך למקצב שקט ומרגיע עד שנרדמה. אך שנתה הייתה טרופה. תמונות מהירות של חייה חדרו אל חלומותיה. בתחילה היה זה אביה בצעירותו, גבר גבוה ונאה, שחייך אליה בעיניים קורנות. ואז דמותה של ליליאן אשר הצטרפה אליהם בידיים מושטות קדימה, מחבקות אותה באהבה ובהערצה גלויות.

אך אז הוריה החלו לריב ואביה עזב את ביתם בכעס. היא רצה אחריו, בטוחה שנטש אותה ורק התחננה שיסב אליה מבט. כשפקחה את עיניה החלה לבכות. המצפון העיק עליה כשנזכרה בפגישתם האחרונה. הוא נסע בתחבורה ציבורית כל הדרך מצפת לתל אביב כדי לדבר איתה. באישון ליל זעק לעזרה והעיר אותה ואת כל דיירי הבניין בו גרה. 'אני חולה,' צרח בטירוף באמצע הרחוב. 'אני צריך כסף לתרופות. אני הולך למות.' צעקותיו הקפיצו אותה ממיטתה בבהלה, לא כי באמת חששה למצבו הבריאותי. אחת לתקופה דאגה לקחת אותו לבדיקות מקיפות והן תמיד יצאו תקינות. מהירות תגובתה נבעה מכך שהתביישה במחזה שאביה העלה מול שכניה. ואכן, גם הפעם תגובותיהם לא איחרו לבוא. כל דיירי הבניין זעמו, דרשו ממנה שתשתיק את אביה ואיימו שיזמינו לו משטרה. זה מה שחסר לה, חשבה בכעס. להתמודד גם עם המשטרה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שצרח מולה כך ברחוב, ובעבר כבר בילתה איתו לילה שלם בתחנה המקומית. עד לשעות הבוקר הם ישבו שם תוך שהיא מסבירה לשוטרים שאביה אינו אדם מסוכן, מתחננת שישחררו אותו ללא אישומים ומתחייבת שהיא באופן אישי תדאג לכך שהוא לא יטריד יותר את שכניה.

'אבא, אתה חייב להפסיק לצעוק כך.' היא הגיעה אליו מתנשפת בריצה מהירה. בעדינות הניחה את זרועה סביב כתפו ומשכה אותו אל פנים הבניין מתוך תקווה שיחדל מהתנהגותו שכל כך הביכה אותה. היא עודדה אותו להיכנס לדירתה תחת מטר כבד של קללות השכנים. 'אתה יודע שאתה בריא כמו שור. אין רופא שלא לקחתי אותך אליו,' לחשה לו.

'הם לא יודעים דבר. אני מרגיש קשיים בנשימה.'

'אז למה הגעת לכאן? יכולת להתקשר והייתי מזמינה לך אמבולנס.' מודעת לכך שקולה נשמע חסר סבלנות, היא ניסתה לרסן את עצמה. השיחה הזו הייתה יותר מדי מוכרת. זה יתחיל בכך שיתרץ שאינו מסוגל לעבוד או לטפל בעצמו, ואז ילחץ על המצפון שלה כשיסביר שאם לא תעזור לו היא בסוף תמצא את הגופה שלו נרקבת. השיחה כמובן תסתיים, כמו תמיד, בתחנונים שתיתן לו כספים למחיה, שתעזור לו בתשלום החשבונות. בסופו של דבר, ידעה, זו הייתה כל מטרתו. לסחוט ממנה עוד ועוד כספים. והיא, בלית ברירה, הלוותה לו. שנים על גבי שנים שהלוותה לו והכספים הללו מעולם לא הוחזרו. היא השתדלה לא לייחס לכך חשיבות. בעיניה הכסף שימש כדמי פיקדון לחיים שקטים ולמערכת יחסים רגועה שביקשה לבנות עם בעלה. אך משנישואיה עלו על שרטון הבינה שהיא לא באמת קנתה לעצמה יציבות בחיים. לזוגיות שלה עם אביתר היה תאריך תפוגה והכספים שהזרימה לאביה לא באמת סייעו לו להשתקם, כי אם להידרדר עוד יותר. את מה שהעבירה לו הוא בזבז על שתייה, סיגריות והימורים. לכן, באותו לילה גורלי, החליטה להזמין לו מונית שתשלח אותו לדרכו. היא זכרה בבירור את תחושת המיאוס שפשטה בה והתעלמה באכזריות מראשו שהורכן בתבוסה. לרגע אחד לא העלתה בדעתה שזו תהיה הפעם האחרונה שהם יתראו. בחלומות הגרועים ביותר שלה לא שיערה שימות כפי שתמיד ניבא לעצמו. לבד, כשגופתו מרקיבה מעל לשבוע בביתו כשהחולדות מארחות לו לחברה. כעת שאלה את עצמה מדוע במשך כל אותו השבוע לא ניסתה אפילו להתקשר אליו ולשאול לשלומו. זו הייתה כמובן שאלה מטופשת. היא ידעה בדיוק למה לא עשתה זאת ותחושת גועל עצמי מילאה אותה. היא חשה הקלה עצומה על כך שלא הטריד אותה בשיחות טלפון מתחננות במשך כל אותו השבוע. גאווה מילאה אותה, שכן לראשונה לא נכנעה לו ולא הלוותה לו כספים. היא הייתה בטוחה שהפעם הפנים את המסר שעליו לעמוד על שתי רגליו ולהתנהל באופן אחראי. תחושת האופוריה הזו נקטעה באחת כאשר המשטרה התקשרה ובישרה לה על מותו.

'את רוצה שאכין לך משהו לאכול?' קולה השקט של ליליאן תפס אותה לא מוכנה והיא מיהרה להתיישב ולנגב את דמעותיה. מבטה היה מעט מבולבל וכשעיניהם הצטלבו ההכרה אט־אט חדרה אליה. היא נמצאת בבית של אמא שלה. מבט זריז אל החלונות הפתוחים הבהיר לה שזוהי שעת ערב מאוחרת ומה שהחשיבה לתנומה קצרה הייתה בעצם שינה ממושכת. 'איפה נתן?' שאלה בקול צרוד משינה.

'חזר לתל אביב. את ישנת שינה עמוקה ולא רצינו להעיר אותך. שנינו הסכמנו שעדיף שתישארי כאן ושתמשיכי לישון.'

'שניכם? הסכמתם?' הכעס הסתנן לקולה תוך שהסירה את השמיכה הדקה מעליה, זו שליליאן לבטח הניחה עליה מבלי שתשים לב. 'אני צריכה לחזור לצפת.'

'רעות, הדירה של אביך עדיין לא במצב ראוי, אפילו חשמל אין שם. זה לא מקום שכדאי להישאר בו לבד. אבל החדר שלך מוכן. את זקוקה לשינה. מחר בבוקר תוכלי לחזור לצפת, אם זה מה שתרצי.'

רעות הביטה בליליאן בעיניים לאות. 'אין לי פה בגדים. אפילו לא מברשת שיניים. אין לי פה כלום.'

'כל מה שאת זקוקה לו נמצא בארון שלך,' אמרה בשקט.

היא הייתה עייפה מכדי להתווכח, עייפה מכדי לחשוב בהיגיון ולמצוא תירוצים כנגד. כל שיכלה הוא להנהן בראשה. ליליאן נגעה בידה באהדה, אך רעות נרתעה לאחור ולרגע שתיהן הביטו זו בזו כשאף אחת מהן לא העזה להפר את הדממה. 'לא הגיע הזמן שנניח לעבר?' ביקשה ליליאן, אך כשרעות הביטה בה דרך חריצי עיניים צרות ולא השיבה, נאנחה בהשלמה, 'אגש להכין את ארוחת הערב. את מוזמנת להתארגן בחדר שלך ולהצטרף אלינו.'

רעות קמה ממקומה וצעדה לחדר שהיה שמור עבורה. לא משנה עד כמה סירבה לקבל זאת, אמא שלה תמיד שמרה לה בדבקות פינה משלה. רק למקרה שתחליט לבקר. אך היא, באותה הדבקות, תמיד ברחה מהמקום שליליאן ניסתה להועיד לה. החדר הנוכחי שהוקדש לה היה פשוט ומאוד לא אישי. הייתה בו מיטה רחבה וקירות לבנים חשופים. בעיניה, המקום לא היה שונה מחדר בית מלון וכך גם התייחסה אליו. בתחושת ריחוק מסוימת ניגשה לארון הבגדים ומצאה שם את כל צרכיה. היא לא הופתעה לגלות שם אריזות חדשות של מברשות שיניים, בגדים ומגבות שנקנו ואיש לא השתמש בהם. אמא שלה רכשה אותם מתוך תקווה שהבת האובדת תשוב לחיקה, אך זה מעולם לא קרה. היא לקחה מגבת רכה ובצעדים קטנים ומהוססים ניגשה למקלחת הסמוכה, כשהיא מזכירה לעצמה שהחל ממחר היחסים ביניהן ישובו לקדמותם. היא תיסע לביתו של אביה בצפת וליליאן תישאר בחיפה, בתוך המבצר שלה עם יתר בני משפחתה. כאשר נגעה בידית דלת חדר הרחצה, זו בדיוק נפתחה והיא כמעט התנגשה במה שעמד מולה. אחיה החורג, שהרגע סיים להתקלח, עמד מולה עם מגבת בלבד לגופו.

'מה אתה עושה פה?' זינקה לאחור.

'מה נראה לך? בדיוק סיימתי להתקלח,' אמר בקול שטוח, עיניו אומדות אותה בזהירות יתרה.

לרגע קפאה על מקומה. אחיה החורג גר לא רחוק מכאן ומאחר שלא ציפתה לפגוש בו בבית של אמא שלה, לקח לה כמה רגעים להשתלט על עצמה. 'עברת לגור אצל ההורים? חשבתי שבגילך אתה אמור לחיות באיזשהו חור משל עצמך?'

'אני יכול לומר את אותו הדבר עלייך. חזרת לגור אצל אמא׳לה?' ענה לה באותה הנימה.

'אל תדאג. מחר לא תראה אותי פה,' סיננה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו כך זה לזה, די מההתחלה הבהירה לו שהיא לא מחבבת אותו. הוא היה האויב. הפולש הלא רצוי שחדר לעולמה ורמס את חייה.

'מה חדש?' הרים את גבותיו בזלזול וצעד קדימה תוך שהוא גורם לה לסגת לאחור. 'המקלחת שלך,' החווה בידו. רעות עקפה אותו ומיהרה לחדר האמבט, לא שוכחת לטרוק את הדלת בפניו. הם אף פעם לא הסתדרו זה עם זה ויחסם הטעון עלה מדרגה כשנודע לה שסיים את הסמכת לימודי ראיית החשבון וליליאן הציעה לו לעבוד במפעל שלה. הוא פילס את דרכו, ללא מאמץ מיוחד, לסמנכ'לות ומאותו הרגע מידת ההערכה שלה כלפיו הייתה דומה לזו שחשה כלפי מקק שמתרוצץ לה בין הרגליים. זרם המים החמים ליטף את גופה והיא עצמה את עיניה בעייפות, מאפשרת למים לטהר את עקבות הדמעות, האבק והנפש המעונה. לא היה לה מושג כמה זמן עמדה תחת המים הזורמים אך כשסיימה להתקלח ולבשה בגדים קלילים, חשה קצת יותר אנושית וקצת יותר בשליטה. היא הברישה את שערה החלק, הארוך, השחור כעורב, התלבשה בזריזות וירדה למטה ברגליים יחפות. החלונות הגדולים בסלון היו פתוחים לרווחה ורוח קיצית נשבה פנימה. עופר ישב על אחד הכיסאות בחוץ ושוחח עם אביו בזמן שליליאן הגישה את האוכל לשולחן. 'אוכל לעזור במשהו?' שאלה חרש.

'הכול כבר מוכן.'

רעות פסעה אל השולחן שנערך בגינה. החמימות המשפחתית הורגשה מכל עבר והדבר עורר את עצבנותה וגרם לה לחוש כפולשת. ליליאן הניחה בהיסח הדעת יד אוהבת על זרועו של בועז בזמן שזה התלוצץ עם בנו. מדי פעם עופר מלמל דבר מה לליליאן וזו החלה לצחוק על משהו שרק שניהם הבינו. היא עצמה מעולם לא הייתה חלק מההלצות שלהם או מהמשפחה החדשה שאמא שלה טיפחה סביבה, ואם תודה על האמת, היא גם לא ניסתה. במשך שנים נמנעה מלבקר אותם או לשוחח עמם. כעת הבינה שבשולחן הזה נוצר עולם שלם אליו היא לא שייכת. בועה פרטית שבה רק שלושה אנשים מתקשרים אחד עם השני, ומאחר שמעולם לא נחשבה כחלק מהם היא נבעטה החוצה וכל שיכלה לעשות הוא לשתוק בזמן שניהלו שיחה.

'קראתי את הנתונים ששלחת על עליית מחירי חומרי הגלם,' אמר עופר. 'אנחנו נצטרך לפתוח מחדש את החוזים עם הספקים שלנו.'

'תזמין אותי לפגישות שאתה מנהל איתם, עם חלק מהם יש לנו יחסים ארוכים מאוד.' כשעופר הנהן לעברה היא ראתה את הנושא כסגור. 'ביקרתי היום במעבדות, ידעת שנועה בהיריון?'

'את נשמעת מופתעת. היא נשואה כבר למעלה משנתיים. ניתן היה לצפות שבזמן הזה יקרה כבר משהו, לא?'

'למה תמיד חושבים שאישה צריכה להיכנס להיריון מיד לאחר החתונה?' אמרה רעות תוך ניסיון עילג להשתלב בשיחתם.

'אין לי מושג. אתן אלו שתמיד מתלוננות שהשעון הביולוגי שלכן מתקתק,' השיב עופר ואז פנה לליליאן בחיוך, 'זה יכול היה להיות מעניין לראות אותך בתור סבתא.' הוא הניד בראשו, מרמז על רעות. ליליאן שלחה אליו חיוך כבוש ואז עיני שלושתם נשלחו אליה.

'מה?' מבטה נע ביניהם, 'אני נראית לכם כמו אישה בהיריון?'

עיניו של עופר נצצו בהומור, 'זה קטע כזה אצל נשים מעל גיל שלושים, לא?'

'קטע כזה?' חרקה שיניים.

ליליאן, המנוסה במצבי רוחה המשתנים, מיהרה לתקן את הרושם, 'את ממש לא נראית בהיריון,' ניסתה להרגיע אותה.

עיניה של רעות קלטו את בועז משפיל מבט, את עופר נשען לאחור בריחוק ואת ליליאן אומדת אותה בדריכות. שקט השתרר ביניהם והנינוחות נעלמה באחת. כן, חשבה לעצמה. זו בדיוק הסיבה שהיא נמנעה מלבוא לביקורים משפחתיים. הדבר היחיד שיכלה לחשוב כעת, כמו פזמון חוזר — שהיא לא שייכת לכאן. שמוטב היה לו לא נשארה פה. שהסבל הזה הוא רק עניין של שעות ושמחר, עם אור ראשון, תעזוב. לאחר מספר רגעים של שקט, עופר, ליליאן ובועז חזרו לשוחח על ענייני עבודה באין מפריע ואילו היא השפילה מבט וניקרה בצלחתה בחוסר תיאבון. פעמון הדלת צלצל וליליאן קמה ממקומה וניגשה לבדוק מי הגיע. לאחר כמה דקות שבה, מלווה באדם שרעות ציפתה לו פחות מכול.

אביתר.

הדם התרוקן מפניה. בעלה עמד כאן מולה, בחצר הבית של אמא שלה, וכל שיכלה הוא לבהות בו כמו בהתגלמות של אחד מסיוטיה. נדרשו לה מספר רגעים כדי לגייס את כוחותיה, לעמוד על רגליה ולשלוט בקולה. 'מה אתה עושה פה?' שאלה תוך התעלמות מהמבטים הסקרניים של יושבי השולחן.

'באתי בשבילך.'

'באת בשבילי?' ספק ובלבול השתקפו בקולה.

'למה לא הודעת לי שאבא שלך נפטר?' נימה מאשימה הסתננה לדבריו. 'נסעתי עד לצפת רק כדי לגלות שהבית נעול. מאחר שאת לא עונה לטלפונים לא היה לי ברור איפה את. בשלב מסוים חשבתי לעצמי שאולי את אצל אמא שלך, אז באתי לבדוק.' הוא שלח מבט מתנצל לליליאן, 'מסתבר שצדקתי.'

מאחר שלא הייתה מעוניינת שהוא ישוחח עם אף אחד מבני משפחתה, היא ניסתה ללכוד את מבט עיניו, 'לא היית צריך לבוא הנה.'

'העובדה שאנחנו מתגרשים לא מוחקת את ההיסטוריה שיש לנו ביחד.'

'אתם מתגרשים?' נשפה ליליאן באי־אמון.

רעות עצמה את עיניה לכמה רגעים. היא לא רצתה לספר שהיא בהליכי גירושים, אך תודות לאביתר, החדשות הללו הופלו כפצצה וכל שנותר לה הוא להזדקף, להישיר מבט ולא להתרגש מהעיניים רבות־ההבעה שחוררו כעת את גבה בדרישה לדעת פרטים. היא הרימה את סנטרה בהתרסה, מזכירה לעצמה שזה ממש לא מעניין אותה מה כולם חושבים. 'ופה בדיוק הטעות שלך,' אמרה לו, 'העובדה שאנחנו מתגרשים לא רק מוחקת את ההיסטוריה המצערת שלנו, היא אמורה להעלים אותך מחיי.'

'אני באמת מצטער שלא הצלחתי להגיע להלוויה,' קולו של אביתר נשמע פגוע. 'אבל את צודקת, זה באמת לא משנה עכשיו.'

כאשר עמד כך מולה, בשערו הפרוע, בעיניים מלאות צער ובחולצה מקומטת, הוא באמת ובתמים נראה חרד למצבה. 'כדאי שנצא החוצה,' אמרה בשקט ופנתה אל הדלת הראשית, וציפתה שיעקוב אחריה.

'לא סיפרת לאמא שלך שאנחנו מתגרשים?' שאל לאחר כמה רגעים.

הם יצאו מהדלת הראשית ורק כשהיו הרחק מטווח שמיעה פנתה אליו, 'אני לא חושבת שהיחסים עם אמא שלי הם עניינך.'

'את צודקת. גם כשהיינו נשואים זה לא היה ענייני,' אמר במרירות. 'בכל מקרה, רציתי לעדכן אותך שהטיוטה האחרונה של מסמכי הגירושים הגיעה,' הסביר קצרות. 'אם אני חותם עליהם הערב, מחר את אישה חופשייה.'

היא הביטה בו לרגע בעיניים פעורות והרגישה כאילו האדמה נשמטת מתחת לרגליה. אך אז התעשתה, 'למה אתה מחכה? למה לא חתמת עליהם כבר?'

אביתר סקר את פניה באריכות כאילו מנסה לגלות דבר כלשהו שנחבא מעיניו. 'לא יודע, אולי לראות אם נשאר בך משהו ממה שאני זוכר. משהו מאותה האישה שהכרתי. חשבתי שהנישואים שלנו יהפכו אותך למאושרת אבל טעיתי. יש בך הרבה מאוד מרירות שמאכלת אצלך כל חלקה טובה.'

'באמת?' שילבה ידיים בזלזול בעוד עיניה יורות לעברו חיצים. 'ואתה לא חושב שזה אולי קשור לעובדה שמצאתי אותך ואת מזכירת האגף באמצע תנוחה מאוד מעניינת?'

'אני מצטער על זה, באמת. לא היית צריכה לגלות את זה ככה. אבל שנינו יודעים שזמן רב אנחנו כבר לא מתנהגים כזוג נשוי. את לא שמה לב כמה כעס קיים בך, רעות, ולא רק כלפיי.' מאחר שלא סתרה את דבריו המשיך באין מפריע. 'את יודעת שאני צודק. את מלאה בכעס כלפי אמא שלך, כלפי אבא שלך, כלפי העולם כולו. את כל כך עסוקה בבעיות שלך שאין לך מקום להכיל משהו אחר בחיים שלך. את יכולה להתכחש לכך כמה שאת רוצה, אבל אני מעולם לא הייתי קיים עבורך והזוגיות שלנו הייתה בתחתית סדר העדיפויות שלך.'

'תודה על הפירוט מעורר ההשראה שגרם לי להבין שאני אישה כעוסה ומרירה שדפקה את הנישואים שלה לבד,' ענתה בקרירות.

'זה לא מה שאמרתי או התכוונתי,' קולו היה שקט ומרוחק. 'אבל מצד שני זה כבר לא ממש משנה. את כבר הרבה מאוד זמן שומעת רק את מה שאת רוצה.'

הם עמדו שם לרגע, מביטים זה בזה בדממה. מה שהתחיל בחלומות של זוג צעיר הפך במהרה להתפכחות מרה. 'אני חושבת שאמרנו את כל מה שיש לומר,' קטעה רעות את השתיקה, 'לא היית צריך לבוא הנה. אני מציעה שנחתום על המסמכים ושנינו נשכח שאי־פעם הכרנו זה את זה.'

הוא נתן בה מבט אחרון, 'אני מאחל לך שתמצאי את מה שאת מחפשת לעצמך בחיים.'