העומק של בן הוא ספר רביעי מתוך סדרת הספרים על להקת הרוק צלילת במה. כל ספר בסדרה הוא על חבר […]
פרולוג
חיובי.
קראתי את ההוראות פעם נוספת, עושה כל שביכולתי לשטח ביד אחת את הקמטוטים הרבים שנוצרו בנייר. שני פסים משמעותם תוצאה חיובית. שני פסים הופיעו בחלונית הבדיקה. לא, זה לא אפשרי. עיניי נורו כחיצים אל מקלון הבדיקה ואז שוב אל דף ההוראות וחוזר חלילה, מייחלת בליבי שאיכשהו, בדרך נס, אחד מהם ישתנה לפתע. ניערתי את מקלון הבדיקה והפכתי אותו לכל הכיוונים. בהיתי בו עד שעיניי כאבו ממאמץ, אבל בדיוק כמו במקלון הבדיקה הקודם, שהיה מונח עתה זנוח לצד הכיור, התשובה נשארה בעינה.
חיובי.
הייתי בהיריון.
“פאק.”
המילה הדהדה סביב, מקפצת מקירות חדר האמבטיה הקטן המצופה אריחי קרמיקה לבנים ושבה לאוזניי, מכה ללא רחם בראשי. לא יכול להיות שהחרא הזה קורה לי עכשיו. לא הייתי הטיפוס שעובר על החוקים, שמרתי על התנהגות נאותה רוב הזמן, למדתי ברצינות לקראת התואר שלי בפסיכולוגיה ולא עשיתי סמים. לא מאז הנפילה שהייתה לי אחרי שאבא עזב, בכל אופן. אבל הפסים הוורודים והמובחנים האלה עמדו זקופים וגאים בחלון הבדיקה הקטן, צועקים אליי את האמת, מענים אותי, מוכיחים מעל לכל ספק את מה שלא הצלחתי להעלים גם כשעצמתי את עיניי בכוח.
“פאק.”
אני אהיה אימא של מישהו. לא.
מה, לכל הרוחות, היה עליי לעשות?
התיישבתי על שפת האמבט, לבושה רק בתחתונים ובחזייה פשוטים מכותנה שחורה, כל עורי מצומרר. בחוץ, ענף עירום של עץ נכנס ויצא מזווית הראייה שלי, מוכה על ידי הרוח. מעבר לו שכנו שמי פברואר האפורים והקודרים של פורטלנד. לעזאזל עם הכול. כל תוכניותיי וחלומותיי – כל חיי – התרסקו בגלל מקל פלסטיק מטופש. הייתי רק בת עשרים ואחת, לכל הרוחות, ואפילו לא הייתי במערכת יחסים קבועה.
בן.
הגברים האלה. בקושי דיברנו בחודשיים האחרונים, בייחוד משום שהשתדלתי מאוד להימנע מכל סיטואציה שבה הוא היה עלול להיות נוכח. למפגשים האלה היה את הפוטנציאל להיות מביכים מאוד, בייחוד משום שהשלכתי אותו החוצה מחדר המלון שלי בווגאס ללא מכנסיו. הוא ואני גמרנו לגמרי. פיניטו. תם ונשלם.
לצערי, נראה שהרחם שלי ממש לא הסכים עם אבחנותיי.
עשינו סקס פעם אחת. פעם אחת. זה היה סוד שמזמן כבר החלטתי שאקח איתי לקבר. ידעתי שאין סיכוי שגם הוא יספר למישהו. בילינו יחד רק ערב אחד שבו הפין שלו נכנס לוואגינה שלי, וראיתי אותו במו עיניי מגלגל עליו קונדום לפני כן, לעזאזל. שכבתי ברגליים פשוקות על מיטת הקינג-סייז, רועדת מהתרגשות, והוא פשוט חייך. הייתה חמימות בעיניו, סוג של עדינות. בהתחשב במתח המובן מאליו שזרם בגופו הגדול, החמימות והעדינות שלו נראו לי כל־כך מוזרים ועם זאת נפלאים. אף אחד מעולם לא הביט בי כך, כאילו הייתי עולם ומלואו עבורו.
חמימות בלתי רצויה מילאה את החזה שלי לנוכח אותו הזיכרון. עבר זמן כה רב מאז חשבתי עליו מחשבה כלשהי שלא גרמה לי לעוות את פניי בתיעוב. כך או אחרת, נראה שאחד השחיינים שלו הצליח להתחמק ממעיל הלטקס הכושל והנה אנחנו, פה עכשיו. בהיריון. בהיתי בעיוורון בסקיני-ג’ינס שלי, שנחו על הרצפה. בטח, הם יתאימו. כלומר – יכולתי להשתחל אליהם ולמשוך את הרוכסן למעלה עד מחצית הדרך, אבל רכיסת הכפתור כבר לא באה בחשבון. הלחץ שהם הפעילו על הבטן שלי כבר לא היה משהו שיכולתי להתכחש לו. הדברים החלו להשתנות במהירות עצומה. אני השתניתי. גופי היה בנוי כך שהייתי מרופדת יותר מאחור מאשר מלפנים, אבל לראשונה בחיי, התחילה להיווצר אצלי ‘מרפסת’ רצינית.
לא שדיים שיספיקו כדי להשיג לעצמי עבודה במועדון חשפנות או משהו בסגנון, אבל בכל זאת, הנפיחות באזור החזה הייתה רצינית, וככל שרציתי להאמין שאלוהים סוף סוף החליט להיענות לכל התפילות שהתפללתי כשהייתי נערה, קשה היה להתכחש להוכחות המוצקות שנחו מול עיניי על השיש. גידלתי בן אדם נוסף בתוכי. תינוק קטנטן בצורת שעועית שנוצר ממני וממנו.
קשה היה לי לתפוס את זה בשכל.
לא ידעתי מה ללבוש הערב, אבל זו הייתה הפחותה שבבעיותיי באותם רגעים. לו רק יכולתי להתחמק מההתחייבות שלי להשתתף בערב הזה. ידעתי שהוא יהיה שם – מטר תשעים וחמישה סנטימטרים של רוק סטאר מחוספס. עצם המחשבה על כך שאראה אותו בשנית הפכה לי את הבטן ומילאה אותי בלחצים. קיבתי התעוותה וגל בחילה רעם בתוכי. בקושי הספקתי להגיע אל השירותים בזמן כדי להוציא את כל מה שאכלתי לצהריים. שתי עוגיות אוריאו וחצי בננה. נורא.
גנחתי בקול וקינחתי את פי בגב כף ידי, הדחתי את המים באסלה ומעדתי לעבר הכיור. וואו. הבחורה במראה נראתה רע במיוחד, פניה היו חיוורות מדי ושערה הארוך והבלונדיני נתלה סביב פניה בקווצות לחות ומסובכות. איזה בלגן נוראי. לא יכולתי אפילו להביא את עצמי להביט בעיניי.
אפילו לא הבחנתי בכך שהפלתי לרצפה את מקלון הבדיקה עד שדרכתי עליו. העקב שלי נלחץ מטה ומעך את הפלסטיק כאילו היה לו כוח רצון משלו. הפלסטיק השמיע קולות חריקה ונסדק, ומצאתי משהו מספק בקולות האלה. המשכתי לרקוע ברגלי על המקלון שוב ושוב, מכסחת את הממזר, הופכת אותו לערמת שבבי פלסטיק בלתי מזוהים על רצפת העץ. אין ספק שהאנרגיות הטובות פשוט זרמו ממני. גם מקלון הבדיקה הראשון מצא את עצמו מהר מאוד על הרצפה ליד החבר שלו, וספג מעקב רגלי את אותו הגורל בדיוק. לא הפסקתי עד שהתנשמתי בכבדות ועל הרצפה נותרו רק פיסות פלסטיק מרוטשות לבלי היכר. הרגשתי מעט טוב יותר.
נדפקתי לגמרי על ידי רוק סטאר, וביותר ממובן אחד.
ביג דיל.
נשימה עמוקה. או־קיי.
הייתי צריכה להתייחס לכל העניין כאישה בוגרת, לאסוף את עצמי וללכת לדבר עם בן. פעם היינו חברים. בערך. יכולתי עדיין לדבר איתו על כל מיני דברים. בייחוד אם אלו היו דברים הקשורים ביוצא חלצינו שאמור להגיח לעולם בעוד שבעה חודשים בערך.
כן, יכולתי לעשות את זה, וזה מה שאעשה. ברגע שאסיים לחוות את התקף הזעם והפניקה שלי.
*
“את מאחרת, תיכנסי כבר,” אמרה אחותי, אן, תפסה בידי ומשכה אותי לעבר דלת הכניסה. זה לא כאילו ארבתי מחוץ לדלת, מחמיצה פנים ומהססת, ממש לא.
“מצטערת.”
“כבר חשבתי שאת הולכת להבריז לי. שוב.” היא חיבקה אותי חיבוק חם וקצר ואז גנבה את מעילי מעל כתפיי. הוא הושלך על כיסא שניצב בקרבת מקום וכבר היה עמוס במעילים אחרים. “כל האחרים כבר פה מזמן.”
“נהדר,” מלמלתי. הדירה שעלתה מיליונים והייתה ממוקמת במחוז פרל היוקרתי הייתה עמוסה אורחים ורועשת. אן ואני לא באנו מבית משופע בכסף, אלא ההיפך הוא הנכון. אם אן לא הייתה מעודדת אותי להגיש בקשות למלגות ותומכת בי כלכלית בכך ששילמה עבור הספרים שלי ודברים כאלה, מעולם לא הייתי הולכת ללמוד בקולג’. בשנה שעברה, אחותי, הנורמלית וההגיונית בדרך כלל, מצאה את עצמה איכשהו מסובכת עד צוואר עם אצולת רוק-אנד-רול בין-לאומית. מופרע, נכון? אני עדיין מבולבלת מהשתלשלות העניינים. במשפחה שלנו, אני תמיד נחשבתי האחות היציבה פחות, השמחה יותר. בכל פעם שאן הייתה מצוברחת, אני הייתי שם לרומם את רוחה ומילאתי את השתיקות בדיבורים – אני הייתי זו שדאגה שהיא תמשיך לחייך גם כשהחיים הורידו עליה גשם, והנה היא מצאה את עצמה מאוהבת בטירוף, חווה את החיים כמו נסיעה ברכבת הרים מטורפת כמו שרק החיים המשוגעים יכולים להציע, מאושרת עד העצם בפעם הראשונה בחייה. זה היה נהדר.
הפרטים בנוגע לרומן הסוחף והמפתיע שלהם נעו בין מעורפלים ללא-קיימים בכלל. קצת לפני חג המולד, היא ומלקולם אריקסון, המתופף של ‘צלילת במה’, שהיא בערך להקת הרוק הגדולה ביותר שאי פעם הייתה, הפכו את הקשר שלהם לרשמי והחליפו טבעות. גם אני נחשבתי עכשיו לחלק בלתי נפרד מהפמליה המורחבת של הלהקה. אם לומר בכנות, הם חיבקו אותי אליהם מההתחלה, עם כל הלב והנשמה. הם אנשים טובים. נראה שבן היה היחיד מבין כולם שהייתה לו את היכולת לצמצם אותי לשבר כלי רוטט ועצבני עם יכולות הקאה מתקדמות.
“לעולם לא תצליחי לנחש מה קרה הערב.” אן שילבה את זרועה בזרועי ומשכה אותי קדימה אל שולחן האוכל הצפוף, לעבר גורלי המר והאכזר.
חבורה של שבעה אנשים ישבה סביב השולחן. כולם אחזו בידיהם משקאות, צחקו ופטפטו. אני חושבת ששמעתי את המוזיקה של להקת ‘דה נשיונל’ מתנגנת במערכת השמע. אור נרות נצנץ סביבנו ואורות מסיבה קטנים שהיו תלויים מעל נצנצו גם הם. למרות שבטני התעוותה מדי כמה דקות בגלים של בחילה, פי נמלא ריר לנוכח ריחות המזון המגרים שנישאו באוויר. וואו. מל ואן באמת עשו מעל ומעבר לציון חודשיים לנישואיהם. לצערי הרב, הטייטס השחורים והטוניקה הכחולה-כהה שלבשתי נראו בלתי מספיקים בעליל, אם כי היו לי נסיבות מקלות – היה קשה להיות זוהרת כשאת נושאת בכיס מכנסייך שקיות רק במקרה שתצטרכי להקיא.
“מה קרה?” שאלתי, גוררת את רגליי קדימה במהירות האיטית ביותר האפשרית.
היא רכנה לעברי ולחשה באוזני בתיאטרליות, “בן הביא איתו דייט.”
הכול נעצר. ואני מתכוונת – הכול. הריאות שלי, הרגליים… הכול.
הבהוב של זעף חלף על פניה של אן. “ליז?”
מצמצתי, חוזרת באיטיות אל החיים. “כן?”
“את בסדר?”
“בטח. אז מה אמרת? שבן הביא איתו בחורה לארוחת הערב?”
“היית מאמינה?!”
“לא.” באמת שלא הצלחתי להאמין לזה. המוח שלי פשוט הפסיק לתפקד, כמו יתר האיברים בגופי. כשתכננתי תוכניות להתראות עם בן הלילה, לא כללתי בהן את הדייט שהביא איתו.
“אני יודעת! תמיד יש פעם ראשונה, אני מניחה. כולם קצת מתנהגים מוזר, לא יודעים איך בדיוק לקבל את זה, אבל היא נראית די נחמדה.”
“אבל בן לא יוצא לדייטים,” אמרתי בקול חלול, שנשמע כאילו הגיע ממרחקים. “הוא אפילו לא מאמין במערכות יחסים.”
אן הטתה את ראשה וחייכה חיוך מרומז. “ליזי, כבר התגברת על ההתאהבות הקלה שהייתה לך בבן, לא?”
“ברור,” נבחתי החוצה צחוק לחוץ. כאילו לא התגברתי. הוא מחץ את כל ניצני הרעיונות האלה שהנצו בתוכי, אז בווגאס. “כל־כך התגברתי עליו עד שאם הייתי כלי קיבול כלשהו, ההתגברות שלי הייתה כמו מים והם היו נשפכים על כל הרצפה.”
“יופי,” היא נשמעה שמחה באמת ובתמים.
“ליזי!” קול רעם את שמי.
“היי, מל.”
“בוא תגיד שלום לדודה אליזבת, בן.” גיסי הטרי השליך לעברי כלבלב בעל פרווה שחורה-לבנה. לשון קטנה ורטובה לחלחה את שפתיי ונשימת גורים חמימה ומתנשפת בריח של ביסקוויטים לכלבים מילאה את פניי. לא טוב.
“רגע אחד.” נשענתי לאחור על קיר המסדרון וניסיתי לנשום עמוק כדי להילחם בצורך הכובש להקיא שוב. היריון היה הדבר הגרוע ביותר. “היי, קילר.”
“תני לי אותו,” אמרה אן, “לא כולם רוצים נשיקה צרפתית מכלב, מל.”
הבחור הבלונדיני והמקועקע חייך ולקח את הכלבלב הפרוותי מידה. “אבל הוא נשקן מעולה. את כל מה שהוא יודע לימדתי אותו בעצמי.”
“זה עצוב, אבל נכון.” אן ליטפה את ראשו של קילר. “אז מה שלומך? כשדיברנו בטלפון אתמול אמרת שאת לא מרגישה טוב.”
“החלמתי לחלוטין,” שיקרתי. או שיקרתי חלקית, לפחות. בסופו של דבר, הרי לא הייתי חולה.
“הלכת לרופא?”
“אין צורך.”
“אולי אקבע עבורך תור מחר? רק ליתר ביטחון?”
“באמת שלא צריך.”
“אבל – “
“אן, תירגעי. אני אומרת לך שאני לא חולה.” חייכתי לה את הטוב שבחיוכיי. “אני מבטיחה, אני בסדר.”
“בסדר גמור.” היא משכה כיסא שניצב בחלקו האמצעי של השולחן. “שמרתי לך מקום לצידי.”
“תודה.”
וכך יצא שראיתי אותו שוב תוך כדי שניסיתי לנגב ריר של כלבלבים מפניי בלי להקיא. בן ישב מעברו השני של השולחן ונעץ בי עיניים בלי להתבייש. העיניים הכהות האלה… מייד השפלתי את מבטי. לא הייתה לו כל השפעה עליי. ממש לא. פשוט עדיין לא הייתי מוכנה לראות אותו פנים אל פנים. לא הייתי מוכנה להתמודד עם ההשלכות של מה שהוא ואני עשינו באותו חדר בווגאס, עם מה שגדל לי עכשיו בתוך הבטן. לא יכולתי לעשות את זה. עדיין לא.
“היי, ליז,” הוא אמר, קולו רגוע, אדיש.
“היי.”
כן. כל־כך התגברתי עליו. העניין הזה עם הדייט די בלבל אותי לרגע, אבל עכשיו חזרתי למסלול. כל מה שהייתי צריכה זה לדחוס פנימה למקום חשוך ואפל אי-אלו רגשות לא רצויים שאולי נשארו בי ולתייק אותם תחת הכותרת ‘לעולם לא’.
צעדתי צעד נוסף קדימה והעזתי להציץ הצצה אחת נוספת רק כדי לראות אותו בוחן אותי בזהירות. הוא לגם מהבירה, הניח את הבקבוק, ואז ניגב באגודלו את שפתיו. כשטעמתי אותן בווגאס, היה להן טעם של בירה, תשוקה וצורך. השילוב הכי קטלני אי פעם. היו לו שפתיים יפהפיות, ממסוגרות בשלמות בתוך זקנו הקצר. שערו, שהיה מגולח בצידי הראש, גדל, והיה ארוך יותר מלמעלה ועוצב בתסרוקת היפסטרית. הוא פשוט נראה פראי וסקסי, בצורה מבולגנת כזאת. וגדול. למרות שהוא תמיד נראה גדול.
טבעת כסופה הייתה נעוצה באחד מנחיריו והוא לבש חולצת כותנה ירוקה פשוטה עם כפתורים, שהיו פתוחים ליד הצוואר וחשפו את צווארו העבה ואת תחילתה של כתובת הקעקע בצורת ורד שחור שהייתה על החזה שלו. יכולתי להמר על כך שמתחת לשולחן התחבאו ג’ינס כחולים ומגפיים שחורים. לבד מהחתונה אז בווגאס ומאוחר יותר באותו הלילה בחדר שלי, לא ראיתי אותו לובש אף פעם משהו אחר מלבד ג’ינס. ידעתי טוב מאוד מניסיון שלא היה שום דבר רע בבחור הזה כשהוא היה עירום. הוא היה כל מה שהוא היה צריך להיות ויותר. למעשה, הוא נראה כמו התגשמותם של כל החלומות.
הוא היה החלום שלי.
בלעתי בקושי, התעלמתי מפטמותיי המזדקפות והכרחתי את עצמי להדחיק את הזיכרון הזה בחזרה למקום הראוי לו, קבור איפשהו עם שירים של האנה מונטנה, מידע מוויקיפדיה על דמויות מ’יומני הערפד’ ועוד שפע של מידע חסר תועלת ובעל פוטנציאל מזיק שצברתי עם השנים. לשום דבר מכל הדברים האלה כבר לא הייתה חשיבות בחיים שלי.
החדר כולו השתתק. כמה מביך ומעיק.
בן משך בחוסר נוחות בצווארון חולצתו ונע במושבו.
למה, כל הרוחות, הוא נעץ בי עיניים? אולי זה היה מפני שגם אני נעצתי בו עיניים. שיט. ברכיי נכנעו והתמוטטתי אל הכיסא בחבטה קולנית ולא עדינה. הקפדתי להותיר את עיניי מושפלות, כי כך היה בטוח יותר עבורי. כל עוד לא הבטתי בו או בדייט שהביא איתו, הייתי בסדר גמור. ארוחת הערב לא תארך יותר משלוש או ארבע שעות מקסימום. יכולתי לעשות את זה – אין בעיה.
הרמתי יד רפה בברכה. “היי, חבר’ה.”
קריאות ברכה ושלום ריחפו סביבי.
“מה שלומך, ליז?” שאלה אוו, ממקום כלשהו במורד השולחן. היא ישבה ליד בעלה, דיוויד פאריס, הגיטריסט המוביל של ‘צלילת במה’ וכותב השירים.
“נהדר.” האמת שחרא. “ואת?”
“מעולה.”
שאפתי שאיפת אוויר ארוכה וחייכתי. “מצוין.”
“היית עסוקה עם הלימודים?” היא הוציאה גומיית שיער ואספה את שערה לקוקו גבוה. שאלוהים יברך את הבחורה, לפחות לא הייתי היחידה שהופיעה פה הערב במראה יום יומי ופשוט. “לא ראינו אותך מאז חג המולד.”
“כן, עסוקה.” עסוקה בהקאה ובשינה, בעיקר. עסוקה בנשיאת עובר ברחם שלי. “לימודים ודברים כאלה, את יודעת.”
בדרך כלל הייתי מוצאת איזה סיפור מעניין לספר מלימודי הפסיכולוגיה שלי, אבל הערב לא הצלחתי לחשוב על שום דבר.
“הבנתי.”
בעלה החליק זרוע סביב כתפיה והיא הסתובבה וחייכה אליו, עיניה מלאות אהבה. השיחה שלנו נשכחה מלב. זה עבד עבורי ממש מצוין.
שפשפתי את קצה מגפי ברצפה שוב ושוב, מביטה לשמאלי ולימיני – לכל כיוון – העיקר לא להביט קדימה. השתעשעתי עם אמרת הטוניקה שלי, מתחתי קצה משוחרר של חוט וגלגלתי אותו סביב אצבעי עד שהיא הפכה סגולה. רק אז שחררתי את החוט. זה בטח לא היה הכי טוב עבור שעועית, איכשהו. יהיה עליי ללמוד ברצינות קצת יותר על תינוקות ובקרוב מאוד, כי להיפטר משעועית זו לא הייתה אפשרות. זה לא התאים לי או לאופי שלי בכלל.
“קחי.” אן מילאה את הכוס שניצבה מולי ביין לבן.
“תודה.”
“נסי את היין,” היא אמרה בחיוך, “הוא מתוק ודי עוקצני. אני חושבת שתאהבי אותו.”
הבטן שלי שוב התהפכה רק לעצם המחשבה. “מאוחר יותר, אולי. שתיתי מים בדיוק לפני שהגעתי, אז… אני לא ממש צמאה עדיין.”
“בסדר גמור.” עיניה הוצרו והיא נתנה בי מבט שאמר ‘היית-מה-זה-מוזרה-עכשיו’. ואז המבט הזה נעשה מבט לא מרוצה בעליל. “את נראית מעט חיוורת. את בסדר?”
“לחלוטין!” הנהנתי, חייכתי והסתובבתי לעבר האישה שישבה מצידי השני, לפני שאן תוכל לצלוב אותי עם החקירות שלה. “היי, לנה.”
“ליזי! לאן נעלמת?”
הברונטית המעוגלת אחזה בידו של בן הזוג שלה, ג’ימי פאריס, הזמר המוביל של ‘צלילת במה’. הוא ישב בראש השולחן, זוהר בחליפה משגעת בעבודת יד. כשהוא ראה אותי הוא העניק לי אחת מאותן הטיות סנטר שהבחורים התמחו בהן. הטיית הסנטר אמרה כבר הכול. או, לפחות, היא אמרה הכול כשכל מה שהם רצו לומר היה ‘שלום’.
השבתי לו בהנהון וכל אותו הזמן יכולתי להרגיש את אן מרחפת לצידי כמו צל ענק, עדיין מחזיקה בבקבוק היין ועל פניה ארשת דאגה של אחות גדולה, שהלכה וגדלה מרגע לרגע, נושפת בעורפי ומתכוננת להתפרץ בכל רגע. כל־כך הלך עליי. אן גידלה אותי מאז הייתי בת ארבע עשרה, כשאבא שלנו עזב ואימא שלנו עשתה ‘צ’ק-אאוט’ ופחות או יותר נטשה אותנו כשהחליטה להיכנס יום אחד למיטה ולא יצאה ממנה. גם היום, הצורך הטבעי של אן לפרוש עליי את כנפיה ולגונן עליי עלול לצאת משליטה. לא רציתי אפילו לחשוב על מה יהיה לה להגיד כשהיא תשמע על שעועית. זה לא יהיה מחזה נעים לעין או לאוזן.
“אצלי הכול טוב, לנה, ואיך אצלך?”
לנה פתחה את פיה, אבל מה שהיא עמדה לומר נבלע בתוך רעמים פתאומיים ומחרישי אוזניים של תופים וצלילים של גיטרות מייללות. מערכת השמע השמיעה מוזיקה בעוצמה הרסנית וזה נשמע כאילו הגיהינום התפרץ לפתע סביבנו בחזון אחרית הימים מלווה בתופים ובשופרות.
“בייב,” אן שאגה לעבר בעלה, “בלי דת’ מטאל בזמן ארוחת הערב! כבר דיברנו על זה!”
ה’בייב’ המדובר, מלקולם אריקסון, עצר לרגע מחבטותיו על גבי משטח השולחן. “אבל, פאמפקין – “
“בבקשה.”
המתופף גלגל את עיניו ובהנפת אצבע השתיק את הסערה מחרישת האוזניים שרעמה דרך מערכת השמע. האוזניים שלי המשיכו לצלצל גם אחרי ששקט השתרר.
“אלוהים ישמור,” סינן ג’ימי, “יש זמן ומקום מתאימים לכל דבר. הזמן המתאים לחרא כזה הוא ‘אף פעם’ אם אני בסביבה, הבנת?”
מל הביט בג’ימי במבט מתנשא ממרומי אפו. “אל תהיה כזה שיפוטי, ג’ים. אני חושב ש’כלבי ים מדממים’ יהיו מופע פתיחה נהדר.”
“אתה פאקינג רציני? זה השם שלהם?” שאל דיוויד.
“מקסים באופן מרענן, אתה לא חושב?”
“זו דרך אחת להגדיר את זה,” אמר דיוויד ועיקם את אפו בתיעוב, “ובן כבר בחר מופע חימום.”
“אף אחד אפילו לא שאל מה דעתי,” התבכיין מל.
“גבר,” בן העביר יד בשיערו ברוגז מובחן, “כולכם תרצו לבלות עם הנשים שלכם. אני אצטרך כמה אנשים סביבי אחרי ההופעות, שאיתם אוכל להירגע ולשתות בירה, אז אני בחרתי. תתמודד עם זה ותסתום.”
מל נהם משהו במרירות. אוו נענעה בראשה.
“וואו. ‘כלבי ים מדממים’. זה בהחלט ייחודי.”
“מה את חושבת, בייב?” ג’ימי פנה אל לנה.
“זה דוחה. אני חושבת שאלך להקיא.” הבחורה בלעה בקושי ופניה האפירו. “כלומר, אני חושבת שאני באמת עומדת להקיא.”
אוה. וגם – איכס. הכרתי מקרוב את ההרגשה.
“שיט.” ג’ימי החל לשפשף את גבה בתנועות קדחתניות. בלי לומר מילה, שלפתי מכיסי שקית ניילון ודחפתי אותה לתוך ידה. אחוות אחיות, סולידריות וכל זה.
“תודה,” היא אמרה, לשמחתי עסוקה מכדי לשאול מדוע נשאתי איתי שקית מלכתחילה.
“היא חטפה וירוס בקיבה לפני חג המולד,” ג’ימי הכריז, ממלא את כוסה של לנה במים ומגיש לה אותה, “והוא כל הזמן מציק לה.”
קפאתי על מקומי.
“חשבתי שזה כבר נגמר,” אמרה לנה.
“תהיי חייבת ללכת לרופא. מספיק עם התירוצים, אנחנו לא עד כדי כך עסוקים.” ג’ימי שתל נשיקה רכה על לחייה. “נעשה את זה מחר, בסדר?”
“בסדר.”
“נשמע הדבר החכם לעשות,” אמרה אן וטפחה על כתפי המתוחה.
לכל הרוחות.
“גם את היית חולה לאחרונה, ליזי?” שאלה לנה.
“שתיכן צריכות לנסות לשתות קצת תה ירוק עם ג’ינג’ר,” קול הכריז מעברו השני של השולחן. קול של בחורה. לעזאזל. זו הייתה היא. הדייט שלו. “ג’ינג’ר יוצר חמימות בגוף ועוזר להרגיע קיבה עצבנית. איזה עוד סימפטומים היו לכן?” היא שאלה, גורמת לי לשקוע עמוק לתוך הכיסא שלי.
בן כחכח בגרונו. “סשה היא נטורופטית.”
“חשבתי שאמרת שהיא רקדנית,” אמרה אן, פניה מקדירות קלות.
“אומנית בורלסק,” הבחורה תיקנה אותה, “אני עושה את שני הדברים.”
ממש לא היה לי מה לומר.
הכיסא חרק על הרצפה וסשה נעמדה והביטה בי מלמעלה. כל תקווה שהייתה לי להתחמק ממנה או להתעלם מנוכחותה התאדתה מהשטח. שערה הכחול הבוהק שסודר בתסרוקת לוהטת בסגנון בטי פייג’ היה דווקא די מדליק. אלוהים, היא הייתה חייבת להיראות כאילו היא באמת מבינה משהו? הייתי יכולה להתמודד עם איזו פרחה, אבל לא עם זה. הבחורה הייתה יפה וגם חכמה, ואילו אני הייתי ילדה מטופשת שהלכה וגרמה לעצמה להיכנס להיריון. שמעתי ברקע בתוך ראשי כינורות שניגנו לי סימפוניה של רחמים עצמיים.
“איזה עוד סימפטומים היו לכן?” היא שבה ושאלה, מבטה נע ביני לבין לנה.
“היא גם הייתה עייפה הרבה לאחרונה,” אמר ג’ימי, “היא מתעלפת מול הטלוויזיה כל הזמן.”
“אמת,” לנה הזעיפה פנים.
“ליזי, אמרת שהפסדת כמה ימי לימודים לאחרונה, נכון?” שאלה אן.
“היו כמה ימים שהפסדתי, כן,” הודיתי, לא אוהבת את הכיוון שאליו החלה לפנות החקירה הזאת. הגיע הזמן להחליק בעדינות אל נושא שיחה אחר. “בכל אופן, איך מתקדמות התוכניות למסע ההופעות? אתם בטח מתרגשים מאוד לקראתו. אני יודעת שאני הייתי מתרגשת, אם הייתי במקומכם. כבר התחלת לארוז, אן?”
אחותי רק מצמצה בתגובה.
“לא?” אולי פרץ השלשול המילולי הפתאומי שלי לא היה הפתרון הראוי למצב כרגע.
“רק רגע אחד,” אמר בן, קולו העמוק מתרכך רק מעט, כמעט בלתי מורגש, למרות שבהחלט ייתכן שדמיינתי את זה. “היית חולה לאחרונה, ליז?”
“אמממ…”
“אולי חטפת את אותו הווירוס שלנה חטפה,” הוא אמר, “כמה מהלימודים הפסדת?”
הגרון שלי התכווץ עד כי בקושי הצלחתי לנשום. לא יכולתי להתמודד עם זה. בטח לא פה ועכשיו, מול כולם. מה שהייתי צריכה לעשות זה להימלט רחוק מכאן. לא הייתי צריכה לבוא לכאן הערב. בשום אופן לא הייתי מוכנה לכל זה.
“ליז?”
“לא, אני בסדר,” צפצפתי, “הכול טוב.”
“היי, תסלחי לי, כן?” אמרה אן, “אמרת שאת סובלת מבחילות בשבועות האחרונים. אם לא הייתי רחוקה ממך, הייתי כבר מזמן גוררת אותך אל הרופא.”
ותודה לאל שהיא הייתה בירח-דבש השני שלה עם מל, בהוואי. אם הייתי צריכה לגלות על שעועית בנוכחותה של אן, החוויה הייתה עלולה להיות מזעזעת כמו לצפות בארבעת פרשי האפוקליפסה רוכבים לתוך העיר. טרור, דמעות, כאוס – כל הדברים האלה ועוד יותר. בהחלט לא מה שהחשבתי כבילוי טוב.
הדייט של בן, סשה, קיבעה את מבטה הבוחן על לנה, שעדיין נראתה סובלת מבחילה נוראית.
“מישהו נוסף פה מרגיש כמוהן וסובל מאותם סימפטומים?” היא שאלה.
“אני חושבת שלא.” אן העבירה את מבטה בין הנוכחים בשולחן ובחנה את הראשים המנידים לשלילה. “רק לנה וליזי.”
“אנחנו היינו בסדר גמור,” אמרה אוו.
“מוזר,” אמרה אן, “ליז ולנה לא בילו איתנו הרבה מאז החתונה. כבר חלפו חודשיים מאז.”
מלמולים של הסכמה נשמעו מכל עברי השולחן. קצב ליבי האיץ. שלי וגם של שעועית.
“טוב, אני חושבת ששתיכן צריכות לעשות בדיקת היריון,” סשה הכריזה והתיישבה במקומה.
שתיקה המומה השתררה ברחבי החדר.
“מה?” התפרצתי, פניקה לוהטת מכניעה את גופי. לא פה, לא ברגעים אלה ובטח לא בצורה הזאת! מיצי מרה צרבו את גרוני, אבל בלעתי אותם בקושי ושלחתי יד רועדת אל כיסי בחיפוש אחר שקית נוספת.
גבותיו של בן התכווצו והאחרים השמיעו שיעולים נדהמים והשתנקויות. לפני שמישהו העיר משהו, לנה השמיעה קול חורק ומוזר.
“לא,” היא קראה בקול גבוה ונחוש, “לא, אני ממש לא בהיריון! את ממש לא אמרת את זה עכשיו.”
ידו של ג’ימי, שעיסתה בקדחתנות את גבה של לנה, עברה לטפיחות נמרצות, “בייבי, תירגעי.”
היא לא נרגעה. במקום זה, היא הפנתה אצבע נרעדת אל הזרה החדשה והלא רצויה שמצאה את עצמה בקרבנו. “פאקינג אין לך שמץ של מושג על מה את מדברת. אני לא יודעת, אולי חטפת מכה בראש מאחד המעריצים החרמנים שלך או משהו בסגנון, אבל את… את טועה לגמרי. לגמרי.”
“או־קיי,” בן הרים את ידו במחאה, “בואו נירגע פה קצת, כולנו.”
סשה שמרה על שתיקה.
“ליזי?” אצבעותיה של אחותי התחפרו בכתפי, אוחזות בי בעוצמה שהיה בה מספיק כדי להותיר חבורה כחולה, “אין סיכוי, נכון? כלומר, את יודעת להיזהר, נכון? לא היית עושה דבר כזה מטופש.”
פי נפער, אבל אף מילה לא הצליחה לצאת החוצה.
לפתע, לנה תפסה את הבטן. “ג’ימי, במכונית שלך אחרי החתונה של אחותי. לא השתמשנו בכלום.”
“אני יודע,” הוא אמר בשקט, פניו המושלמות חיוורות כמו שלג. “גם בפעם ההיא שהזדיינו על הדלת בלילה לפני שעזבת. שכחנו גם אז.”
“כן.”
“והציצים שלך ממש רגישים לאחרונה.” ג’ימי שפשף את שפתיו ביד אחת. “והתלוננת אתמול שהשמלה שלך לא נסגרת כמו שצריך.”
“חשבתי שפשוט הגזמתי עם העוגות.”
שניהם בהו זה בזה לרגע בזמן שכל היתר הסיטו את מבטיהם. הייתי די בטוחה שהם מזמן שכחו שהם בחברת אנשים ששומעים את כל הפרטים האינטימיים האלה. החבר’ה היו ידועים באספקת בידור איכותי בארוחות הערב שלהם, אבל הערב הבידור הזה כבר נהיה דרמה, ואולי אפילו מופע אימה. הראש שלי החל להסתחרר במעגלים.
“ליזי?” אן שאלה שוב.
או־קיי. זה היה גרוע. באמת לא הייתי צריכה לבוא, אבל איך, לכל השדים והרוחות, יכולתי לדעת שבן יביא איתו פסיכית גניקולוגית? שולי שדה הראייה שלי התערפלו והריאות שלי עבדו שעות נוספות. לא הצלחתי להכניס לגופי מספיק אוויר. אין לי כוונה להישמע פרנואידית או משהו, אבל הייתי בטוחה שסשה, הכלבה הזאת, גנבה את כל האוויר. לא משנה – הדבר החשוב ביותר באותו רגע היה לא להיכנס לפניקה.
אולי הייתי צריכה פשוט לקפוץ מהחלון.
“ליז,” קול אמר. קול שונה הפעם, עמוק וחזק. דמיינתי עשרות תרחישים לאופן שבו בן ואני ננהל את השיחה הזאת, אבל מעולם לא דמיינתי אותה ככה. בטח לא הערב, עוד לפני שהצלחתי לעכל את החדשות בעצמי. הגיע זמני ללכת.
“ליזי?”
וואו. אם זו הייתה התוצאה של סקס מדהים אז לעולם לא אחזור על החוויה הזאת שוב. אפילו לא סקס ממוצע. כלום. הייתי מוכנה אפילו להוציא את האוננות מהמשוואה, רק ליתר ביטחון. אף פעם אי אפשר להיות זהירים מדי. מתקפת פתע של זרע עלולה לקרות בכל מקום, אורבת בשקט לנערות תמימות כדי להכניס אותן לצרות.
קמתי על רגליי בתנועה מתנדנדת והנחתי את כפות ידיי המזיעות על השולחן בניסיון לייצב את עצמי. “אני צריכה ללכת.”
“היי.” יד גדולה חפנה את סנטרי. קמטים עמוקים הופיעו בין גבותיו של בן ובצידי פיו, אבל יכולתי לראות רק רמז להם, כיוון שהיו חבויים מתחת לזקנו. יכולתי לראות שהבחור לא היה שמח, בלשון המעטה, והבנתי אותו לגמרי. “זה בסדר, ליז. אנחנו נבין מה קורה פה ו –”
“אני בהיריון.”
הוא קפא. “מה?”
“אני בהיריון, בן.”
שתיקה רועמת הדהדה באוזניי, שתיקה עמוקה ומתמשכת מהסוג שרואים בסרטי אימה מהסוג הגרוע ביותר. בן, שעמד רכון מעל השולחן, התנשם בכבדות. הוא נראה הלום מהחדשות בדיוק כמוני.
“את בהיריון?!” קולה של אן חתך את הדממה, “ליזי, תביטי בי.”
הבטתי בה, וזה היה לא קל. הסנטר שלי התנגד בתוקף לפנות לכיוון הנדרש, אבל מי יכול היה להאשים אותי?
“כן,” אמרתי, “אני בהיריון.” הבעת אימה עלתה על פניה וכל גופה קפא. “אני מצטערת.”
“איך יכולת לעשות את זה? אוי, אלוהים.” היא עצמה את עיניה בכוח ואז פקחה אותן שוב. “ולמה את מספרת את זה לו?”
מל התרומם בתנועה איטית מכיסאו והחל ללכת במורד השולחן לעברנו. “זו שאלה טובה מאוד. למה שהיא תספר את זה לך, בני?”
“ליז ואני צריכים לדבר.” מבטו של בן עבר לרגע אל מל וידו נטשה את סנטרי. “גבר…”
“אל תגיד לי שעשית את מה שאני חושב שעשית.” קולו של מל היה נמוך ורצחני והמתח בחדר טיפס לגבהים חדשים.
“תירגע.”
“אמרתי לך לשמור ממנה מרחק, נכון? היא האחות הקטנה של הבחורה שלי, לכל הרוחות!”
בן הזדקף. “אני יכול להסביר.”
“שיט.” סינן דיוויד.
“לא. לא, אתה לא יכול להסביר, בני. אני פאקינג ביקשתי ממך להניח לה, אחי. הבטחת לי שהיא מחוץ לתחום!”
מאחורי בן, דיוויד קפץ על רגליו, וכך גם עשה ג’ימי, מקצה השולחן. הכול קרה מהר מאוד.
נראה שהדייט של בן, סשה רקדנית הבורסלק עם השיער הכחול, התחילה להבין סוף סוף איזו סערת שדים היא חוללה עם האבחנות המצוינות שלה. אולי היא לא הייתה כזאת פסיכית, בסופו של דבר.
“אנחנו צריכים ללכת. בן?”
הוא אפילו לא הביט בה. מבטו היה דבוק אל מל.
“אתה כמו אח עבורי, בני. אחד מחבריי הקרובים ביותר. אבל היא אחותי הקטנה עכשיו. תגיד לי שלא עשית את זה.”
“מל, בחייך – “
“לא אחרי שהבטחת לי. לא יכול להיות שעשית את זה. לא לי.”
“גבר, תירגע,” אמר דיוויד, נע קדימה כדי לנסות להציב את עצמו בין השניים, “בואו נדבר על זה.”
בן היה גבוה כמעט בראש ממל וללא ספק היה גדול וחזק יותר, אבל זה לא שינה דבר. מל השתלח בבן בקריאת קרב והם נפלו על הרצפה והחלו להיאבק זה בזה. אגרופים התעופפו. זה היה בלגן אחד גדול. קפצתי על רגליי ופי נפער בהלם. מישהו צרח. אישה. ריח מתכתי עשיר של דם מילא את האוויר ודחף כובש להקיא השתלט עליי, אבל לא היה זמן לזה עכשיו.
“לא!” צרחתי, “בבקשה אל תעשו את זה.”
אני גרמתי לזה, ולכן אני הייתי מי שצריכה לתקן את זה. הנחתי ברך אחת על השולחן אבל ידיים תפסו בזרועותיי וריתקו אותי למקום למרות שנאבקתי בכוח.
“מל, לא!”
דיוויד וג’ימי קרעו בכוח את מל מבן וגררו אותו בועט וצורח אל צידו השני של החדר.
“אני פאקינג הולך לרצוח אותך!” מל צרח, פניו זועמות ומדממות, “שחררו אותי!”
דם טפטף מאפו של בן והשאיר שובל אדום עד לסנטרו, אבל הוא לא ניסה לנגב אותו או לעצור את הדימום. הבחור הגדול נעמד באיטיות על רגליו והמבט שהיה על פניו קרע אותי לגזרים מבפנים.
“אמרת שלא תרדוף אחריה!” מל שאג.
“הוא לא רדף אחריי!” צעקתי, עדיין עומדת בברך אחת על השולחן כשידיה של אן מרתקות אותי לאחור, “הוא לא רצה להתקרב אליי בכלל. אני רדפתי אחריו. הכול היה באשמתי. אני מצטערת.”
שתיקה השתררה סביבנו ופניהם של כולם הפכו המומות עוד יותר, כולל פניהם המדממות של בן ושל מל.
“ישבתי לו על הזנב כמו מטרידנית,” לחשתי, “לא היה לו סיכוי.”
“מה?” מל הזעיף את פניו בעוד אחד מעפעפיו החל להתנפח בקצב מטריד.
“זו אשמתי, לא אשמתו של בן. אני עשיתי הכול.”
“ליז,” בן נאנח בכבדות ונענע את ראשו.
האצבעות שאחזו בזרועי משכו בי קלות לאחור. הסבתי את פניי לעבר אחותי.
“תסבירי לי את זה.”
אין עדיין תגובות