פרולוג:
כאשר לרעיונות יש סקס

בקבוצות אחרות של בעלי חיים היחיד מתקדם מינקות לבגרות או לבשלות, ובטווח מהלכה של תקופת חיים אחת הוא משיג את כל השלמות שהוא מסוגל לה מעצם טבעו; אבל במין האדם, גם המין הביולוגי מתקדם כפי שמתקדם היחיד; בכל תקופה חדשה בני האדם בונים על היסודות שהונחו בזו שקדמה לה.

אדם פרגוסון, ‘מסה על ההיסטוריה של החברה האזרחית’

על שולחן הכתיבה שלי מונחים שני חפצים מעשה ידי אדם שגודלם וצורתם דומים: האחד הוא עכבר מחשב אלחוטי; האחר הוא גרזן יד מתקופת האבן התיכונה, שגילו חצי מיליון שנה. שניהם מעוצבים כך שיתאימו לכף יד של אדם, שיצייתו למגבלות שמטיל השימוש בידי בני אדם, אבל ההבדל ביניהם אדיר. האחד הוא מעשה רקיחה מורכב, הבנוי מחומרים שונים ובעל תכנון פנימי מסובך להפליא, המשקף חוטים שזורים מתחומי ידע רבים. האחר עשוי חומר אחד, ומשקף מיומנות של אדם אחד. ההבדל ביניהם מראה שהניסיון האנושי כיום שונה במידה שלא תיאמן מהניסיון האנושי מלפני חצי מיליון שנה.

הספר הזה עוסק בשינוי המהיר, הרצוף והבלתי פוסק העובר על חברת האדם באופן ששום בעל חיים אחר אינו מתנסה בו. לביולוג זהו דבר הדורש הסבר. בשני העשורים האחרונים כתבתי ארבעה ספרים שעסקו בדמיון של בני אדם לבעלי חיים אחרים. הספר הזה עוסק בשאלה עד כמה הם שונים מבעלי חיים אחרים. מה יש בהם, בבני אדם, שמאפשר להם להמשיך לשנות את חייהם בדרך כה סוערת ורבת תהפוכות?

אין זה טבע האדם שמשתנה. כפי שהיד שהחזיקה את הגרזן היתה בעלת אותה צורה שיש ליד המחזיקה את העכבר, כך בני אדם תמיד חיפשו ותמיד יחפשו מזון, יחשקו בסקס, ידאגו לצאצאיהם, יתחרו על מעמד ויימנעו מכאב, ממש כמו כל בעל חיים אחר. רבים מהמאפיינים המיוחדים למין האנושי אינם משתנים ונותרים קבועים. אתם יכולים לנסוע לפינה הנידחת ביותר בעולם ועדיין צפוי שתפגשו שירה, חיוך, דיבור, קנאה מינית וחוש הומור — מאפיינים שאף אחד מהם, כפי שתגלו, אינו דומה למה שמוצאים אצל שימפנזים. אתם יכולים לנסוע לאחור בזמן ולהזדהות בקלות עם המניעים של שייקספיר, הומרוס, קונפוציוס ובודהה. אילו יכולתי לפגוש את האדם שצייר ציורים יפהפיים של קרנפים על הקירות של מערת שוֹבֶה בדרום צרפת לפני 32 אלף שנה, אין לי ספק שהייתי מוצא אותו אנושי לחלוטין בכל מובן פסיכולוגי. יש הרבה מאוד בחייהם של בני אנוש שאינו משתנה.

עם זאת, יהיה מגוחך לומר שהחיים של בני האדם הם אותם חיים כפי שהיו לפני 32 אלף שנה. בזמן שעבר מאז גדל מספר בני המין הביולוגי שלי פי יותר מאלפיים, משלושה מיליון בקירוב לשבעה מיליארד בני אדם. המין הביולוגי שלי העניק לעצמו נוחות ומותרות ברמה ששום מין ביולוגי אחר לא יכול לדמיין, התיישב בכל פינה ראויה למגורים בכדור הארץ וחקר גם את רוב רובן של הפינות שאינן מאפשרות מגורים. הוא שינה את המראה החיצוני, את הגנטיקה ואת הכימיה של העולם וניכס לעצמו לצרכיו שלו
כ־23 אחוז מהתנובה השנתית של כל הצומח על היבשה. הוא הקיף את עצמו במערכים מאורגנים, לא מקריים, של אטומים, שנקראים טכנולוגיות, ואשר אותם הוא ממציא, ממציא־מחדש ומשליך כמעט ללא הרף. לא כך נוהגים יצורים אחרים, אפילו לא החכמים שבהם כגון השימפנזים, הדולפינים, התוכים והתמנונים. הם עשויים להשתמש לפעמים בכלים, הם עשויים לשנות לפעמים את הגומחות האקולוגיות שלהם, אבל הם לא ‘מעלים את רמת החיים שלהם’, או חווים ‘צמיחה כלכלית’. הם גם לא פוגשים ‘עוני’. הם אינם מתקדמים מאורח חיים אחד לאחר — ואין הם מקוננים על כך. הם אינם מתנסים במהפכות חקלאיות, עירוניות, מסחריות, תעשייתיות או מהפכות מידע, מהפכות פוליטיות, שלא לומר רנסנס, רפורמציה, מצבי מיתון, תמורות דמוגרפיות, מלחמות אזרחים, מלחמות קרות, מלחמות תרבות וקריסות אשראי. כשאני יושב כאן ליד שולחן העבודה שלי, אני מוקף בדברים — טלפונים, ספרים, מחשבים, תצלומים, אטבים, ספלים — אשר שום קוף לא התקרב אי־פעם אפילו לייצורם. אני שופך מידע דיגיטלי לצג בדרך ששום דולפין מצוי לא יהיה מסוגל לה לעולם. אני מודע למושגים מופשטים, כגון תאריך, תחזית מזג האוויר, החוק השני של התרמודינמיקה, ששום תוכי לא יוכל אפילו להתחיל לתפוס. אני שונה בהחלט. מהו הדבר שעושה אותי שונה כל כך?

לא ייתכן שזה רק משום שיש לי מוח גדול יותר מזה של בעלי חיים אחרים. אחרי הכול, לניאנדרתלים המאוחרים היו מוחות גדולים בממוצע מאלה שלנו, ובכל זאת הם לא התנסו בשינוי התרבותי
המסחרר הזה. יתר על כן, אף על פי שהמוח שלי גדול בהשוואה
למוחם של בעלי חיים אחרים, לי אישית אין שמץ של מושג איך ליצור ספלים ואטבים, שלא לדבר על תחזיות מזג אוויר. הפסיכולוג דניאל גילברט אוהב להתבדח ולומר, שכל פסיכולוג חי בצל ההכרח להשלים בזמן כלשהו במהלך הקריירה שלו משפט הפותח במילים: ‘האדם הוא בעל החיים היחיד ש…’ שפה, שיקול דעת תבוני, אש, בישול, ייצור כלים, מודעות עצמית, הונאה, חיקוי, אמנות, דת, אגודלים נגדיים לאצבעות, הטלת כלי נשק, יציבה זקופה, טיפול של סבים בילדים — רשימת המאפיינים שנחשבים מיוחדים לאדם היא אכן ארוכה. אבל גם רשימת המאפיינים המיוחדים לארמדילו ארוכה, וכמוה גם רשימת המאפיינים המיוחדים לתוכי האפור. כל המאפיינים הנזכרים למעלה אכן ייחודיים לבני האדם, והם גם מסייעים מאוד לקיומם של החיים המודרניים, אבל בכוונתי לטעון שאף אחד מהם, אולי למעט השפה, לא השפיע על ההיסטוריה האנושית בעוצמה הדרושה להסביר את השינוי הפתאומי מקוף־אדם מוצלח בלבד למודרניזטור המתפשט ומתקדם בלי הפוגה. רובם הופיעו מוקדם מאוד בסיפור, מוקדם בהרבה מכדי שתהיה להם השפעה אקולוגית כזאת. להיות בעל תודעה עצמית, שגורמת לך לרצות לצבוע את גופך או לחשוב על תשובה לשאלה כלשהי, זה נחמד מאוד, אבל אין זה מוביל לכיבוש אקולוגי של העולם.

מובן שמוחות גדולים ושפה הכרחיים לבני אדם לשם התמודדות עם טכנולוגיות מתקדמות. מובן שבני האדם טובים מאוד בלמידה חברתית. ואכן, אפילו בהשוואה לשימפנזים בני האדם מתעניינים באופן כמעט אובססיבי בחיקוי נאמן. אבל מוחות גדולים וחיקוי ושפה כשהם לעצמם אינם ההסבר לשגשוג ולקדמה ולעוני. הם לא מולידים בעצמם רמת חיים משתנה תדיר. לניאנדרתלים היו כל אלה: מוחות גדולים, ומן הסתם גם שפה מורכבת והמון טכנולוגיה. ובכל זאת, הם לא פרצו אל מחוץ לגומחה שלהם. טענתי היא שכאשר אנו מתבוננים בתוך הראשים שלנו, אנחנו מחפשים במקום הלא נכון את ההסבר ליכולת יוצאת הדופן הזאת לשינוי בתוך המין הביולוגי שלנו. זה לא היה משהו שקרה בתוך מוח. זה היה משהו שקרה בין מוחות. זו היתה תופעה קולקטיבית.

התבוננו שוב בגרזן האבן ובעכבר המחשב. שניהם ‘מעשה ידי אדם’, אבל אחד מהם נעשה בידי אדם יחיד, ואילו האחר נעשה בידי מאות ואולי אלפי בני אדם. לזה אני מתכוון כאשר אני משתמש בביטוי אינטליגנציה קולקטיבית. אין אדם אחד ויחיד שיודע איך עושים עכבר מחשב. האדם שהרכיב את העכבר במפעל לא ידע לקדוח את באר הנפט שממנה הגיע הפלסטיק, וגם ההפך נכון. בנקודה מסוימת, האינטליגנציה האנושית נעשתה קולקטיבית ומצטברת בדרך שלא אירעה בשום חיה אחרת.

מוחות מזדווגים

הטענה שטבע האדם לא השתנה, ואילו התרבות האנושית משתנה, אין פירושה דחייה של האבולוציה, אלא ההפך מכך. האנושות מתנסה בהתפרצות בלתי רגילה של שינוי אבולוציוני, הנדחף על ידי ברירה טבעית דרווינית ישנה וטובה. אבל זוהי ברירה בין רעיונות, לא בין גֶנים, ובית הגידול שבו שוכנים הרעיונות האלה הוא מוחות אנושיים. זה זמן רב שהרעיון הזה מנסה לפרוץ אל פני השטח במדעי החברה. הסוציולוג הצרפתי גבריאל טארד כתב ב־1888: ‘אנו רשאים לקרוא לכך אבולוציה חברתית, כאשר המצאה מתפשטת בשקט באמצעות חיקוי.’ הכלכלן האוסטרי פרידריך האייק כתב בשנות השישים של המאה העשרים, שבאבולוציה חברתית הגורם המכריע הוא ‘ברירה על ידי חיקוי של מוסדות ומנהגים מוצלחים.’ הביולוג האבולוציוני ריצ’רד דוקינס טבע בשנת 1976 את המונח ‘מֶם’ (על משקל ‘גֶן’) לציון יחידה של חיקוי תרבותי, והכלכלן ריצ’רד נלסון הציע בשנות השמונים את הרעיון שכלכלות שלמות מתפתחות בדרך של ברירה טבעית.

לזה אני מתכוון כשאני מדבר על אבולוציה תרבותית: בזמן מסוים לפני 100 אלף שנה החלה התרבות עצמה לעבור אבולוציה בדרך שלא התרחשה בשום מין ביולוגי אחר. כלומר, היא החלה להשתכפל, לעבור מוטציות, להתחרות, לברור ולהצטבר — בערך כפי שגנים התנהגו במשך מיליארדי שנים. ממש כשם שהברירה הטבעית בונה עין בדרך מצטברת, פיסה אחר פיסה, כך האבולוציה התרבותית בבני אדם יכלה לבנות באופן מצטבר תרבות או מצלמה. ייתכן ששימפנזים מלמדים זה את זה איך לשפד גַלַגוֹ1 קטנים על מקלות מחודדים, ואפשר שלווייתנים קטלנים יכולים ללמד זה את זה איך לחטוף אריות־ים מהחוף, אבל רק לבני האדם יש תרבות מצטברת המתגלמת באפיית כיכר לחם או בחיבור קונצ’רטו.

כן, אבל מדוע? למה אנחנו ולא הלווייתן הקטלן? האמירה שבני האדם התברכו באבולוציה תרבותית אינה מקורית במיוחד וגם לא עוזרת הרבה. חיקוי ולמידה, מורכבים ועשירים ככל שיהיו, אינם מספיקים כשהם לעצמם להסביר מדוע החלו בני האדם להשתנות בדרך הייחודית הזאת. נדרש כאן דבר נוסף; משהו שיש לבני האדם ואין ללווייתן הקטלן. אני סבור שהתשובה נעוצה בכך שבנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה של האדם רעיונות החלו להיפגש ולהזדווג, לעשות סקס זה עם זה.

תנו לי להסביר. סקס הוא הדבר שעושה את האבולוציה הביולוגית למצטברת, כי הוא מצרף יחד גנים של יחידים שונים. מוטציה שמתרחשת ביצור אחד יכולה לאחד כוחות עם מוטציה שמתרחשת באחר. אפשר לראות את האנלוגיה בכל חדותה בחיידקים, המחליפים ביניהם גנים בלי להכפיל את עצמם באותו זמן — ומכאן היכולת שלהם לרכוש ממינים אחרים של חיידקים חסינות לאנטיביוטיקה. אילולא החלו חיידקים להחליף ביניהם גנים לפני כמה מיליארדי שנים, ואילולא המשיכו בעלי חיים לעשות זאת באמצעות סקס, כל הגנים שאחראים ליצירת עיניים לא היו יכולים להיפגש בגופה של חיה אחת; גם לא הגנים לבניית רגליים או עצבים או מוחות. כל מוטציה היתה נותרת מבודדת בשושלת משלה, בלי יכולת לגלות את שמחת הסינרגיה. חִשבו על דג אחד שמתפתחות בו ריאות ראשוניות, על דג אחר שמתפתחות בו גפיים ראשוניות, ואף אחד מהם אינו יוצא אל היבשה. אבולוציה יכולה להתרחש בלא סקס; אבל היא תהיה אטית לאין שיעור.

וכך הדבר גם בתרבות. אילו התמצתה התרבות בלימוד מנהגים מאחרים, היא היתה נמקה במהרה. כדי שהתרבות תוכל להצטבר, הרעיונות היו צריכים להיפגש ולהזדווג. ‘הפריה הדדית של רעיונות’ היא קלישאה, אבל היא נושאת בחובה פירות לא צפויים. ‘לברוא משמעו לעבור רֶקוֹמבּינַציָה,’2 אמר הביולוג המולקולרי פרנסואה ז’קוב. תארו לעצמכם שהאדם שהמציא את מסילת הברזל והאדם שהמציא את הקטר לא היו יכולים להיפגש ולדבר זה עם זה, גם לא באמצעות צד שלישי כלשהו. הנייר ומכונת הדפוס, האינטרנט והטלפון הנייד, הפחם והטורבינות, הנחושת והפח, הגלגל והפלדה, התוכנה והחומרה. אני מתכוון לטעון שהיתה נקודת זמן בפרהיסטוריה של האדם שבה בני אדם בעלי מוחות גדולים, תרבות וכושר לימוד החלו לראשונה להחליף דברים אלה עם אלה, וכי מרגע שהחלו לעשות זאת, התרבות נעשתה פתאום מצטברת, והניסוי המסעיר הגדול של ‘הקִדמה’ הכלכלית האנושית יצא לדרך. חילופים הם לאבולוציה התרבותית מה שסקס הוא לאבולוציה הביולוגית.

באמצעות חילופי דברים גילו בני האדם את ‘חלוקת העבודה’ — את ההתמחות למען רווח הדדי. בהתחלה ייתכן שזה נראה דבר חסר חשיבות, שהיה מוחמץ על ידי פרימטולוגים אילו היו חולפים שם במכונות הזמן שלהם בעת שהשינוי הזה החל. זה היה נראה הרבה פחות מעניין מאשר האקולוגיה, המדרג החברתי והאמונות הטפלות של המין הזה. מכל מקום, כמה קופי־אדם התחילו להחליף אוכל או כלים עם אחרים בדרך ששני השותפים לחילופים יצאו נשכרים, וכתוצאה מכך הם נעשו מומחים יותר למשהו מסוים.

ההתמחות עודדה חדשנות, מפני שהיא עודדה השקעת זמן ביצירת כלי לייצור כלים. כלי זה חסך זמן, ושגשוג איננו אלא זמן שנחסך שנמצא ביחס ישר לחלוקת העבודה. ככל שבני אדם התגוונו כצרכנים והתמחו כיצרנים, וככל שהם הרבו להחליף דברים ביניהם, כך הלך מצבם והשתפר, והוא ממשיך וימשיך להשתפר. החדשות הטובות הן שאין גבול הכרחי לתהליך הזה. ככל שאנשים נשאבים יותר לחלוקת העבודה הגלובלית, ככל שרבים יותר יכולים להתמחות ולהחליף, כך ניעשה כולנו עשירים יותר. יתר על כן, אין סיבה שלא נוכל לפתור בתוך כך את הבעיות המציקות לנו, של מפולות כלכליות, התפוצצות אוכלוסייה, שינויי אקלים וטרור, עוני, איידס, מיתון והשמנת־יתר. זה לא יהיה קל, אבל אפשר בהחלט, ובעצם סביר, שבשנת 2110, מאה שנים לאחר שהספר הזה יצא לאור, מצבה של האנושות יהיה הרבה יותר טוב מכפי שהוא היום, וכך תהיה גם האקולוגיה של כוכב הלכת שבו היא שוכנת. הספר הזה מדרבן את מין האדם להעז ולאמץ שינוי, להיות אופטימי באופן רציונלי, ובדרך זו לחתור בכל כוחו למען שיפור המין האנושי והעולם שהוא גר בו.

יש מי שיאמרו שאני פשוט חוזר על מה שאמר אדם סמית בשנת 1776. אבל מאז ימיו של סמית קרו דברים רבים שמחייבים לשנות, להתאים ולהעצים את התובנה שלו. הוא לא ידע, למשל, שהוא חי בעיצומם של השלבים הראשונים של המהפכה התעשייתית. איני יכול לקוות שאשתווה לגאונות של סמית האדם, אבל יש לי יתרון גדול אחד עליו — אני יכול לקרוא את הספר שלו. התובנה של סמית הזדווגה עם אחרות מאז זמנו.

זאת ועוד: אני מופתע תדיר ממספרם הקטן של האנשים החושבים על שאלת השינוי התרבותי. אני מוצא שהעולם מלא אנשים החושבים שהתלות שלהם באחרים פוחתת, או שמצבם יהיה טוב יותר אם יעמדו יותר ברשות עצמם, או שהקדמה הטכנולוגית לא הביאה שום שיפור ברמת החיים, או שהעולם הולך ומידרדר, או שחילופים של דברים ושל רעיונות הם עניין מיותר ולא רלוונטי. ואני מוצא חוסר סקרנות עמוק בין כלכלנים מקצועיים — שאינני נמנה עמם — באשר להגדרת מהותו של שגשוג ולשאלה מדוע הוא קרה למין הביולוגי שלהם. לכן חשבתי שאספק את סקרנותי־שלי בכך שאכתוב את הספר הזה.

אני כותב בזמנים של פסימיות חסרת תקדים. מערכת הבנקאות העולמית מקרטעת על סף קריסה; בועת חוב אדירה פקעה; הסחר העולמי מתכווץ; האבטלה גדלה בחדות בכל העולם בעוד התפוקות צונחות. העתיד הקרוב נראה עגום באמת, ומקצת הממשלות מתכננות הרחבה ענקית של החוב הציבורי, וכך לפגוע ביכולתו של הדור הבא לשגשג. אני מצר מאוד על שמילאתי תפקיד בשלב אחד של האסון הזה כיושב ראש בתפקיד לא־ניהולי של הבנק הבריטי נורתרן רוק, אחד מהבנקים הרבים שסבלו מחוסר נזילות בזמן המשבר. הספר הזה אינו עוסק בהתנסות ההיא (לפי תנאי ההעסקה שלי אינני רשאי לכתוב על כך). ההתנסות ההיא הותירה בי חוסר אמון בשווקים של הון ונכסים, אבל עשתה אותי תומך נלהב בשווקים של סחורות ושירותים. לא ידעתי זאת אז, אבל מתברר שניסויי מעבדה שעשו הכלכלן וֶרנוֹן סמית ועמיתיו אישרו לפני זמן רב כי שווקים של סחורות ושירותים לצריכה מיידית (הובלות והמבורגרים, למשל) פועלים בצורה טובה כל כך, שקשה לתכנן אותם; ואילו שווקים של נכסים הם בעלי נטייה חזקה כל כך ליצירה אוטומטית של בועות ומפולות, שקשה לתכנן אותם כך שיפעלו בכלל. ספקולציות, התלהבות עדר, אופטימיות לא־רציונלית, חיפוש אחר שכירת נכסים והפיתוי שבהונאה דוחפים שוקי נכסים להמראות וצניחות — וזאת הסיבה שבגללה הם זקוקים לרגולציה קפדנית, משהו שתמיד תמכתי בו. (שווקים של סחורות ושירותים זקוקים לרגולציה פחותה.) אבל מה שעשה את הבועה של ראשית שנות האלפיים לגרועה הרבה יותר מבועות אחרות היתה המדיניות המוניטרית הממשלתית ומדיניות הדיור, בעיקר בארצות הברית, אשר כעניין של מדיניות הזרימה באופן מלאכותי כסף זול לעבר סיכונים גרועים, ולכן גם לעבר אנשי הביניים של שוקי ההון. למשבר היו סיבות פוליטיות לא פחות מאלה הכלכליות, וזו הסיבה שאינני בוטח בממשלה פעילה מדי.

(בשם הגילוי הנאות אני מציין כאן שחוץ מבנקאות עבדתי במשך השנים, או הרווחתי במישרין, מהתחומים האלה: מחקר מדעי, שימור מינים ביולוגיים, עיתונאות, חקלאות, כריית פחם, מניות ונכסים מסחריים. הניסיון השפיע מן הסתם על השקפותי על מגזרים אלה, אבל מעולם לא שילמו לי כדי לקדם השקפה מסוימת.)

אופטימיות רציונלית גורסת שהעולם יצליח להיחלץ מהמשבר הנוכחי בגלל האופן שבו שווקים של סחורות, שירותים ורעיונות מאפשרים לבני אדם להחליף ביניהם דברים ולהתמחות למען טובת הכלל. ספר זה אינו מהלל או מגנה את השווקים בלא מחשבה, אלא עוסק בחקירת תהליך החילופים וההתמחות של השוק, שהוא ותיק יותר והוגן יותר מכפי שרוב האנשים חושבים, ומספק סיבה טובה לאופטימיות לגבי עתידו של המין האנושי. מעל לכול, זהו ספר על התועלת וטובות ההנאה הטמונות בשינוי. אני מוצא שהמחלוקת שלי היא עם ריאקציונרים מכל הגוונים הפוליטיים: כחולים3 שאינם אוהבים שינוי תרבותי, אדומים שאינם אוהבים שינוי כלכלי, וירוקים שאינם אוהבים שינוי טכנולוגי.

אני אופטימיסט רציונלי: רציונלי, מפני שהגעתי לאופטימיות לא בגלל המזג שלי או מתוך אינסטינקט, אלא מתוך התבוננות בראיות. בעמודים הבאים אני מקווה להפוך גם אתכם לאופטימיסטים רציונליים. תחילה עלי לשכנע אתכם שהקדמה האנושית היא דבר טוב, וכי למרות הפיתוי להתלונן, ולמרות שאנו חיים בימים של מיתון, העולם של היום הוא מקום טוב יותר לחיות בו בעבור האדם הממוצע. וכן שזהו עולם עשיר יותר, בריא יותר ונעים יותר, לא רק למרות המסחר, אלא במידה רבה בזכותו. בהמשך בכוונתי להסביר איך ומדוע הגיע העולם להיות כפי שהוא, ולבסוף בכוונתי לבדוק אם הוא יכול להשתפר עוד.