1

סבתי האהובה, הידועה בשם סבתא, עבדה כל חייה כחדרנית. אני הלכתי בעקבותיה. זה רק מטבע לשון. אני לא יכולה ללכת בעקבותיה פשוטו כמשמעו, משום שכבר אין לה עקבות, לא עוד. היא מתה לפני קצת יותר מארבע שנים, כשהייתי בת עשרים וחמש (משמע בת רבע מאה), אבל גם לפני כן, ימי ההליכה שלה הגיעו אל קיצם המר והנמהר לאחר שחלתה לפתע, לצערי הרב.

העיקר הוא: היא מתה. חלפה מן העולם אבל לא נשכחה, לעולם לא תישכח. כיום רגליי עוקבות אחר שובל משלהן, אם להמשיך עם הביטוי, ובכל זאת אני חבה חוב של הכרת תודה לסבתא המנוחה והאהובה שלי, אשר הפכה אותי למי שאני היום.

סבתא לימדה אותי את כל מה שאני יודעת, כמו איך לצחצח כלי כסף, איך לקרוא ספרים ואנשים, ואיך להכין ספל תה כהלכה. בזכות סבתא התקדמתי בקריירה שלי כחדרנית במלון ריג’נסי גרנד, מלון בוטיק חמישה כוכבים, שגאוותו באלגנטיות המתוחכמת שלו ובעיצוב ההולם את העידן המודרני. האמינו לי כאשר אני אומרת, שהתחלתי בתחתית וטיפסתי מעלה בהתמדה, עד שהגעתי אל תפקידי הנחשק הנוכחי. כמו כל חדרנית שאי־פעם עברה דרך הדלתות המסתובבות הנוצצות של ריג’נסי גרנד, גם אני התחלתי את דרכי כחדרנית מתלמדת. כיום, לעומת זאת, אם תתקרבו ותקראו את תגית השם שלי — המוצמדת בקפידה אל מעל לוח ליבי — תראו שרשום שם באותיות דפוס גדולות:

מולי

שזה השם שלי, ובאותיות מסולסלות מעודנות מתחת:

האמינו לי, לטפס בסולם הדרגות של מלון בוטיק חמישה כוכבים איננו דבר מבוטל כלל ועיקר. כיום אני יכולה לומר בגאווה רבה, שאני מחזיקה במשרה רמה זו כבר שלוש שנים וחצי, בהתמדה, ולפיכך הוכחתי לכול שאיני איזו אורחת פורחת אלא נהפוך הוא, כפי שאמר עליי מר סנואו, מנהל המלון, בישיבת הצוות האחרונה, ‘מולי היא עובדת שמתמידה בגישה של הכרת תודה.’

תמיד התקשיתי להבין את המשמעות האמיתית שאנשים מתכוונים אליה כשהם מדברים, אבל השתפרתי מאוד בקריאת אנשים, אפילו זרים, כך שאני יודעת בדיוק מה אתם חושבים. אתם חושבים שהעבודה שלי בזויה, שמדובר בתפקיד משפיל שאין להתגאות בו. אין זה מקומי לומר לכם מה לחשוב, אבל לעד’ע (משמעות: לעניות דעתי) אתם טועים רצח.

אני מתנצלת. זה יצא קצת בוטה. כשסבתא הייתה בחיים, היא נהגה לייעץ לי על טון הדיבור ההולם ולהעיר לי כשמן הסתם העלבתי מישהו. אבל הדבר המעניין הוא: היא מתה, ועדיין אני שומעת את קולה בראשי. מעניין, לא? איך ייתכן שאדם יהיה נוכח אחרי המוות בדיוק כפי שנכח קודם לכן, בחיים האמיתיים? זה עניין שאני תוהה לגביו לא מעט בימינו אלה.

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.

כולנו דומים בצורות שונות.

הכול יהיה בסדר בסוף. ואם משהו לא בסדר, סימן שזה לא הסוף.

מזל גדול הוא שאני עדיין שומעת את הקול של סבתא, כי היום לא היה יום טוב. למעשה, זה היה היום הגרוע ביותר שלי בארבע השנים האחרונות, פחות או יותר, ודברי הטעם של סבתא מחזקים אותי לקראת התמודדות עם ה’מצב’ הנוכחי. במילה ‘מצב’ אני לא מתכוונת למונח בהתאם להגדרתו המילונית כ’נסיבות’ או ‘מצב עניינים’, אלא בהתאם לשימוש שעושה בו מר סנואו, מנהל המלון, כלומר במשמעות של ‘בעיה בעלת ממדים אֶפּיים שיש לה פתרונות מוגבלים בלבד’.

לא אמתיק את הגלולה המרה של הקטסטרופה אדירת הממדים האֶפּיים שאכן אירעה: הבוקר אדם מפורסם התמוטט ומת על רצפת אולם התה שלנו. חברתי הטובה אנג’לה, ברמנית ראשית בסושאל בר אנד גריל, מסעדת המלון שלנו, סיכמה את ה’מצב’ כך: ‘מולי, שק חרא ענקי פגש כרגע את המאוורר המסתחרר.’ אני אוהבת כל כך את אנג’לה, שאני סולחת לה על השימוש בגג’ג — גודש גסויות גועליות. אני גם סולחת לאנג’לה על כך שהיא צופה אובססיבית בדוקו פשע, ואי לכך ראו עליה שהיא מתרגשת באופן בלתי הולם ממותו הפתאומי של האדם ידוע השם, שצנח ומת ממש בתוך המלון שלנו.

היום אמור היה להיות יום מיוחד בריג’נסי גרנד. היום שבו הסופר העולמי, ידוע השם, רב־המכר, עטור הפרסים, ג’יי די גרימתוֹרפּ, אמן המסתורין שכתב יותר מעשרים ספרים, היה אמור להכריז הכרזה חשובה באולם התה הגדול שלנו, ששופץ זה עתה.

הכול התקדם נפלא מוקדם יותר הבוקר. מר סנואו שיבץ אותי לאחראית הגשה, ואף שזה קרה בעיקר משום שהוא עדיין לא שכר צוות לאירועים מיוחדים שיטפל בענייני אולם התה באירועים מיוחדים, בכל זאת אני יודעת כמה סבתא הייתה מתגאה לראות אותי רוכשת לעצמי אחריות מקצועית בתחום חדש, אם כי סבתא כמובן לא באמת יכלה לראות אותי בפועל, מפני שהיא כזכור מתה.

הגעתי מוקדם למשמרת, ואירגנתי בקפידה את אולם התה החדש והאלגנטי, סידרתי כלים לחמישים וחמישה אורחים (לא פחות ולא יותר), שהוענקו להם תגי מבקר של כבוד. מבקרי הכבוד כללו אינספור מלמ’לות — חברות מועדון לספרי מסתורין לגברות — שהזמינו חדרים בקומה הרביעית של המלון ימים לפני האירוע. במשך שבועות הידהדו לחשושים והשערות ברחבי המלון: מדוע בחר לפתע ג’יי די גרימתורפ, סופר מתבודד השומר בקנאות על פרטיותו, לקיים הכרזה פומבית? האם החליט לעשות זאת אך ורק על מנת לקדם ספר חדש? או שמא בכוונתו להכריז שכתב את ספרו האחרון בהחלט?

כפי שהתברר, זה בהחלט היה ספרו האחרון, אם כי אני מאמינה שהעובדה הזאת הפתיעה אותו לא פחות מאשר את כל מי שהביט בו מתמוטט על הרצפה בדוגמת אִדרת הדג של אולם התה לפני ארבעים ושבע דקות.

רגעים ספורים לפני שעלה על הבמה, מעריצות המסתורין המכובדות, קהל שוחרי הספרות והעיתונאים המתינו לו כולם בציפייה רוטטת. החדר המה בקקופוניה של פטפוטים ודנדון גבה־קולי של סכו’ם הפוגש כלי אוכל, בזמן שהאורחים מילאו מחדש את ספלי התה שלהם והקפיצו את אחרוני הכריכונים אל פיהם. בשנייה שג’יי די גרימתורפ נכנס, השתררה דממה. הסופר עמד על הבמה, דמות דקה אך מרשימה, וכרטיסיות הנאום בידו. עינֵי כולם בחנו אותו כאשר כיחכח כמה פעמים בגרונו.

‘תה,’ הוא אמר לתוך המיקרופון וכמו הרים בידו ספל. תודה לאל שיידעו אותי מראש לגבי העדפות התה שלו, וביקשתי מהמטבח שיכינו לי מראש עגלה על פי כל הפרטים — עם דבש, ללא סוכר. לילי, החדרנית המתלמדת שלי, שמיניתי לאחראית על עגלות התה של מר גרימתורפ במהלך שהותו אצלנו, קפצה מיד לפעולה. בידיים רועדות היא מזגה לסופר המפורסם ספל תה ורצה איתו אל הבמה.

‘זה לא יספיק,’ הוא אמר כשלקח ממנה את הספל, ירד מהבמה והלך בעצמו אל עגלת התה. הוא הסיר את מכסה הכסף של צנצנת הדבש, גרף שתי כפיות גדושות עד להתפקע של דבש צהוב בוהק ועירבב את תכולת הספל שלו בכפית של צנצנת הדבש, שהשמיעה צליל נקישה עמום כשהחליקה על שולי הספל.

לילי, שמיהרה אליו מתוך כוונה לשרת אותו, לא ידעה מה לעשות עם עצמה כעת.

כל החדר התבונן במר גרימתורפ כאשר הרים את ספלו, לגם לגימה ארוכה, בלע ונאנח. ‘אדם מר נפש זקוק לתוספת דבש,’ הוא הסביר ועורר גל צחוק שקט בקהל.

רגזנותו של מר גרימתורפ הייתה שֵם דבר ונדבך מרכזי בפרסומו, ולמרבה האירוניה — ככל שהתנהג גרוע יותר, כך נראה שמכר יותר ספרים. מי יכול לשכוח את הרגע הנודע לשמצה, שהפך ויראלי ביוטיוב לפני שנים אחדות, שבו מעריץ נלהב (מנתח לב שיצא לאחרונה לגמלאות) ניגש אל הסופר ואמר, ‘הייתי רוצה לנסות לשלוח את ידי בכתיבת רומן. אולי תוכל לעזור לי?’

‘אוכל,’ השיב לו מר גרימתורפ, ‘מיד לאחר שתלווה לי את סכין המנתחים שלך. אני הייתי רוצה לנסות לשלוח את ידי בניתוחי לב.’

חשבתי על הסרטון הזה הבוקר, כשמר גרימתורפ חייך את חיוכו הארסי ועלה במרץ בחזרה אל הבמה, שם לגם עוד כמה לגימות גדולות מספל התה המתוק שלו, ואז הציב אותו על הדוכן לפניו והביט אל קהל מעריציו. הוא הרים את כרטיסיות ההרצאה שלו, שאף במאמץ והחל סוף־סוף לדבר, תוך כדי התנודדות קלה מאוד מצד לצד.

‘אני בטוח שכולכם תוהים מדוע זימנתי אתכם לכאן היום,’ אמר. ‘כידוע לכם, אני מעדיף לכתוב מילים מאשר לדבר אותן. הפרטיות שלי תמיד הייתה מפלטי ומקלטי, ההיסטוריה האישית שלי מקור למסתורין. אלא שאני מוצא את עצמי בעמדה בלתי נעימה, שמאלצת אותי לגלות לכם, קהל המעריצים והעוקבים שלי, כמה דברים, בצומת דרכים משמעותי זה בקריירה הארוכה שלי ורבת־הפיתולים.’

הוא עצר לרגע. רעדתי כשעיניו החודרות סקרו את החדר בחיפוש אחר דבר כלשהו, אינני יודעת אחר מי או מה.

‘תבינו,’ הוא המשיך, ‘הסתרתי מכם סוד, שאין לי ספק שיפתיע אתכם.’

הוא עצר בחדות. הוא קירב כף יד אחת ארוכת אצבעות אל צווארון חולצתו בניסיון שווא לשחרר אותו מעט. ‘מה שאני מנסה לומר…’ הוא קירקר, אבל מילים נוספות לא בקעו מגרונו. פיו נפתח ונסגר, ולפתע נראה שהוא מאוד לא יציב, מיטלטל בדרמטיות מצד לצד מאחורי הדוכן. הצלחתי לחשוב ברגע הזה רק על דג זהב אחד, שפעם ראיתי אותו קופץ מהקערה שלו ושוכב בפה פעור כמוּכּה שבץ על רצפת חנות החיות.

מר גרימתורפ אחז שוב בספל התה שלו ולגם. ואז, לפני שמישהו הספיק למנוע זאת, הוא לפתע פתאום קרס, צנח מהבמה אל הקהל, ושם נפל היישר על לילי, החדרנית המתלמדת חסרת המזל שלי. יחד הם נחתו בחבטה דרמטית על הרצפה. ספל החרסינה נשבר לאינספור רסיסים חדים כתער, והכפית פגעה בקרקוש קהה ברצפת אִדרת הדג.

נפלה דממה רגעית. איש לא היה מסוגל להאמין לְמה שהתרחש בזה הרגע אל מול עינינו. ואז פתאום אחזה באולם פאניקה מוחלטת, ובבת אחת כולם — מעריצות שרופות, אורחים, סַבּלים ושוחרי ספרות — רצו אל קדמת החדר.

מר סנואו, מנהל מלון, רכן משמאלו של מר גרימתורפ וטפח על כתפו. ‘מר גרימתורפ! מר גרימתורפ!’ הוא אמר וחזר ואמר. מיס סֶרינה שארפּ, עוזרת אישית של מר גרימתורפ, הניחה שתי אצבעות על צווארו של הסופר. לילי, החדרנית בהתלמדות שלי, ניסתה נואשות לחלץ את עצמה מתחת לגופו של הסופר. שלחתי יד לעזור לה, והיא אחזה בכף ידי. משכתי אותה אליי ואימצתי אותה לחיקי.

‘לפַנות מקום! צעד לאחור, כולם!’ צעקה העוזרת האישית של מר גרימתורפ על המעריצים ועל אורחות הכבוד שהתקהלו סביב.

‘שמישהו יקרא לאמבולנס! עכשיו!’ ציווה מר סנואו בקול סמכותי ביותר. מלצרים ואורחים, פקידי קבלה ונערי מעליות, התפזרו בריצה לכל הכיוונים.

אני הייתי קרובה דַּיִּי ל’מצב’ כדי לשמוע את מיס סרינה שארפ, כשהסירה את אצבעותיה מצווארו של מר גרימתורפ: ‘אני חוששת שכבר מאוחר מדי. הוא מת.’