תארו לעצמכם שאתם העתיד של עם מעורר יראָה. הסמל שמאחד אותם סביב שנאה ותאוות־נקם. כבתו של מצביא ילידי־המוות הגולה, גורלה […]
בחזרה משלוקנה
רִימֶה רץ במעלה המדרון, מלא ביטחון שאיש לא יכול לראות אותו בחשכה. הוא הגיע לחלק האחורי של הגבעה, נצמד לתל והשקיף על המישורים שלפניו. במקום נוף שומם נגלה לעיניו מחנה אוהלים ארוך. האוהלים ניצבו בשורות מסודרות. זה מבנה שקיים רק כשפקודות הן הכוח המניע. כשמישהו נתן הוראות.
צבא.
היה חשוך מכדי להעריך את גודלו. כמה אלפי חיילים, אולי, על פי מניין הלפידים. הוא הבחין בעקבות בשלג. רשת של עורקים שחורים בין האוהלים. חיילים התאספו סביב מדורה היישר מתחתיו. הם פסעו בצעדים קלילים וצחקו בקול רם. האווירה הייתה מוכרת לרִימֶה. הלילה הראשון או השני, ניחש. הם הגיעו בדיוק בזמן לשבת בדממה בגב כפוף. אלה שלא קפאו למוות או חלו.
הדגלים לא הונפו, אבל הוא ידע שנשאו את סמל הנביא. צבא מַנְפַלַה, שהתאסף מחוץ לעיר. למה? לְמה הם חיכו? אילו פקודות הם קיבלו, ומי נתן אותן?
היא צדקה.
דַּמָיאַנטְִי אמרה שהוא הולך למצוא אותם כאן. בנוסף אמרה שהם באו בגללו. בגלל רַבֶנְהוֹב. אבל הקשר שלה למועצה גווע עם אוּרְד. הניחושים של הרקדנית לא היו טובים יותר משלו.
ייתכן שזה היה רק תרגיל. תמרונים. או מהומות שניעורו בגמר המלחמה…
ההסברים היו לא יותר מירייה באפלה. חשש כרסם בלבו. תחושה מצמררת שדבר אינו כפי שהוא אמור להיות.
אולי זה קשור לטבעות העורבים? האם היה זה בכלל אפשרי לנוע בין העולמות בלי לחוש באדמה נעלמת תחת רגליך? בלי לצפות לאובדן הביטחון העצמי?
לא. זו הייתה יותר מתחושה. זו הייתה ודאות שמנעה ממנו להמשיך ישר הביתה. הוא נעדר בקושי עשרים יום, ובזמן הזה מישהו שב ושלף את הלוחמים ממיטותיהם. חיזק את השמירה על חומות העיר, ורבים מהשומרים הוחלפו באנשים שלא הכיר.
משהו לא בסדר.
הוא חייב לדבר עם יַרְלַדִין.
רִימֶה המשיך לרוץ בכיוון העיר. שלג נמס נגרס תחת כפות רגליו. הוא התקרב לחומת העיר והמשיך בזהירות רבה יותר, בגב שפוף מאחורי מקבץ עצי ערער. ארבעה שומרים צעדו בנינוחות סביב השער. פרט לכך הייתה חומת האבן מיותמת כמעט לכל אורכה. נחש מנוקד באפור בעלטה. הוא שב לנקודה שממנה יצא. בליטה בחומה שהסתירה אותו מהשערים.
רִימֶה פשט את הכפפות, ניער אותן משלג ותחב אותן לכיס בתרמיל. לאחר מכן חבק את העוצמה והתחיל לטפס. חוסר־האחידות באבנים אפשר לו די והותר נקודות אחיזה לטיפוס. הוא משך את עצמו מעבר לשפה, חצה את החומה ונחת על גג אחד הבתים מהעבר השני. אחד הרעפים השתחרר והחליק מטה בחריקה. הוא עט אחריו ותפס אותו רגע לפני שנעלם מעבר למרזב.
הוא נותר לשבת עם הרעף בידו והקשיב. דלת נטרקה אי־שם. משהו צייץ בסמטה מתחתיו. חולדה. שיניה היו נעוצות בפגר, בניסיון לגרור אותו על פני עלים קפואים.
רִימֶה נעץ את הרעף חזרה למקומו והמשיך בריצה על פני הגגות לכיוון אֵיסְוַלְדֶר. הבתים היו צמודים אלה לאלה לאורך כל הדרך. הוא כמעט הגיע לחומה בטרם נאלץ לרדת חזרה לרחובות.
החומה לא הייתה מכשול בפני עצמה. המעבר היה חופשי בין מַנְפַלַה לאֵיסְוַלְדֶר. אף על פי כן נראה שגם כאן התחזקה השמירה. שומרים ניצבו תחת כל הקשתות. זה היה סימן בולט יותר מכל תמרור. אימה השתלטה על העיר.
רִימֶה נכנס לסמטה מאחורי בית מרזח. שירה בקעה מחלון פתוח קמעה. נעימה שרויה בגילופין, אך אפילו המוזיקה כאן הייתה נקייה יותר מאשר בעברה השני של העיר. הוא הסיר את התרמיל והזיז את החרבות למרכז הגוף, כך שיהיו נסתרות לאורך עמוד השדרה שלו ולא יזדקרו מאחורי הכתפיים כהכרזת מלחמה. הוא חבש את הברדס וחצה את הסמטה. השומרים העיפו בו מבטים עצלים, אך הניחו לו להיכנס לאֵיסְוַלְדֶר ללא הפרעה.
עיר מגוריו. עיר המועצה. עיר הנביא.
הנביא שהרג.
עם המחשבה עלה הזיכרון. נָאיֶל, נושף כחתול בפינה. חרבו שפגשה בהתנגדות הגוף. הדם על רגליה היחפות של הִירְקָה. עיניה. כה מלאות עצבות. כה נבגדות.
אני מה שאני.
רִימֶה העיף מבט אל מעגל האבנים. הוא ניצב שם בתמימות כוזבת, כחלקו העליון של קרחון. האבנים העמיקו לתוך האדמה והזדקרו לתוך חלל מתחת למַנְפַלַה. משם יצא הרגע, חבוי מעין־כול.
כאן על פני השטח הן היו רק מצבות חיוורות כנגד שמים כהים, במרומי המדרגות למקום שבו ניצב בעבר היכל הטקס. שם עמד בעצמו, במרכז המעגל, מוקף בכל אנשי העיר. בעוד סְבַרְטֶלְד מדמם על האדמה לפניו. בשביל מה?
רִימֶה מתח את צווארו והמשיך הלאה. הוא בזבז די והותר זמן על געגועים וחרטה. כל כך הרבה שהמחשבה הייתה קשה מנשוא. כעת היה עליו לגלות מה קרה בזמן היעדרו.
בית יַרְלַדִין התנשא על פסגת הגבעה, אחד מבין בתי המידות המהודרים של חברי המועצה. רִימֶה התגנב מעלה בין עצי פרי בתרדמת חורף. הוא הקפיד לצעוד בשביל כדי לא להותיר עקבות בשלג. אל לו להתגלות, לא לפני שידע בוודאות מה מתרחש. הוא חלף מעל גדר האבן בחלקו האחורי של הבית. השעה הייתה מאוחרת, אבל הוא ראה אור מרצד מחלון בקומה השנייה.
היה זה מבנה מרשים בסגנון אַנְדְרָקַרִי עם אכסדרות ותגליפים מעץ כהה. הטיפוס יהיה משחק ילדים.
רִימֶה משך את עצמו במעלה הגג המשופע והחליק לעבר שפת החלון. הוא הצמיד את ידו לזכוכית והניח לכפור להפשיר כנגד עורו כדי שיוכל להציץ פנימה.
יַרְלַדִין היה לבדו בחדר. הוא ישב על הדום כשמבטו נעוץ באח המבוערת, כאילו המתין שהלהבות יגוועו ללילה. בידו הפך כוס ריקה וכופף את גבו הרחב. הכאיבה לרִימֶה הידיעה שהוא חלק מהמשקל שמכביד על חבר המועצה. הוא נעלם. בלי להודיע או להסביר.
הוא כבש דחף לרדת חזרה לקרקע. להמשיך בהיעדרותו. צל שחור בליל החורף. האם היה לו אי־פעם מקום בפנים, ליד האש?
עשה את המוטל עליך.
רִימֶה העיף מבט לאחור כדי לוודא שהוא לבד. לאחר מכן נקש שלוש פעמים על הזכוכית. יַרְלַדִין נרתע בבהלה והכוס נפלה מידו על הרצפה, בלי להישבר. מבטו נע לעבר החלון. הוא התקרב, ועיניו הצטמצמו בעודו זוקף את כתפיו. ואז זיהה אותו. עיניו נפערו לרווחה באי־אמון. הוא התחיל להסיט את הבריחים.
רִימֶה זז כדי שיוכל להיכנס מהצד הנכון. יַרְלַדִין פתח את החלון לרווחה, אחז ברִימֶה כאילו עמד ליפול מטה אל מותו ומשך אותו לתוך החדר. משך אותו אליו. רִימֶה היה לפות בחיבוק דוב. מוקף חום.
חבר המועצה שב ודחף אותו מעליו. הוא אחז בו כמטחווי זרוע ממנו בעוד מבטו סורק את גופו. ידו נחה על ראשו כאילו ביקש למשוך בשיערו, אך לא עשה זאת. מבטו נעשה חלול. רִימֶה חישל את עצמו, כי ידע היטב שהחמימות תהיה קצרת חיים. השינוי כבר נראה על פניו של יַרְלַדִין. שמחה דואבת הפכה לבלבול.
“איפה היית?” מלמל.
רִימֶה נסוג לאחור וסגר את החלון בלי להשיב.
“איפה היית?!” הקול נשבר, כאילו ידע שהתשובה תהיה כואבת.
רִימֶה העיף מבט בכיסא שניצב ליד האח. הוא השתוקק לשקוע בו. לנוח. לישון. בלי לחלום. תחת זאת עליו לעמוד למשפט. לנסות להסביר את הבלתי מוסבר.
“אתה לא תאמין לי אם אספר לך,” אמר.
“איפה היית, רִימֶה אַן־אֶלְדֵרִין?” כעת אמר זאת בחמת זעם. האיום נתלה ביניהם בדממה. הוא דרש הסבר, וזה חייב להיות הסבר טוב. ייתכן שיַרְלַדִין האמין שהוא מת, אך תגובתו חשפה ייאוש עמוק יותר.
רִימֶה הכריח את עצמו לענות. “מה קרה?”
“מה קרה?” יַרְלַדִין חזר על המילים כאילו היו הדבר הכי מטומטם בעולם. “מה קרה?! הרגת את המפקד שלך בקרב ונעלמת! זה מה שקרה! כל מַנְפַלַה הייתה שם, אבל איש לא ראה אותך מאז. חשבתי שאתה ישן בשְׁלוֹקְנָה, רִימֶה. שדּרְקְדָגַר הצליח להרוג אותך. חשבתי ש…”
רִימֶה הסב את מבטו. הוא ביקש לחמוק מעיניו של יַרְלַדִין. זה לא ממש עזר, כי חבר המועצה הביט בו גם מדיוקן על הקיר. הוא ושאר בני משפחתו, במסגרות זהב. הם הביטו בו, לא משנה לאן פנה. הוא היה זר קר בחדר חם. חדר שהזכיר את רַבֶנְהוֹב, עם אח אבן וקורות תחת התקרה. מפלט חמים שלא נועד עבורו.
“והאחרים? מה הם חשבו?”
יַרְלַדִין נופף בזרועותיו. “מה נראה לך שהם חשבו? ההסברים היו רבים ופרועים. קוֹלְקַגָה הרגו אותך כנקמה על סְבַרְטֶלְד, רַבֶנְהוֹב שרפו אותך בחיים, טבעת בעוּרָה, או אפילו טוב מכך: המועצה בעצמה טיפלה בעניין. התנקשות באחד מבתי המרזח, כאילו אין לנו די והותר צרות! רִימֶה אַן־אֶלְדֵרִין, אחרי דו־קרב והאשמות ברצח. היעדרותך הרעילה אותנו, מה עלה בדעתך?! היית נושא־העורב!”
יַרְלַדִין נטל כוס אחרת ממגש שנח על השולחן. הוא הפך בקבוק מעל הכוס, אך הוא היה ריק. אף טיפה לא יצאה ממנו. מפרקי אצבעותיו הלבינו סביב צוואר הבקבוק.
“הכלבים מתנפלים אלה על אלה. כל משפחה חושדת ברעותה, כמובן. עוולות ישנים מצחינים במסדרונות. עכשיו הם רוקמים בריתות. שוכרים שומרים. בונים כוחות פרטיים, וחושבים שהם עושים זאת בחשאי, אבל כל אידיוט יכול לראות שהכסף זורם החוצה ממַנְפַלַה. אל המחוזות. כל העולם יודע שהמועצה ניצבת על סף פירוק. בקרוב נראה פלכים נגד פלכים, זה מה שקרה, ילד! תודה ששאלת!”
רִימֶה התיישב על ההדום והעביר את ידו על פניו.
זו הסיבה שהלוחמים ניצבו בשערי העיר. הם היו בדרכם למחוזות אחרים. כמתנות. לחיזוק בריתות. לרכישת נאמנויות…
סימנים רעים, אבל לא היה זה משהו שאי־אפשר לתקן. עדיין הייתה תקווה. עדיין היו כיסאות ריקים במועצה. של אוּרְד. של דּרְקְדָגַר. ניתן להשתמש בהם לייצוב.
“מישהו דרש את מקומו של דּרְקְדָגַר?”
יַרְלַדִין פלט צחוק קטוע. האמת בהקה כצלקת לאורך פניו.
רִימֶה קם על רגליו. קור התגנב תחת עורו. “הוא עדיין במקומו?”
השאלה נותרה תלויה באוויר ללא מענה. רִימֶה הרים את קולו. “הוא ניסה להרוג אותי, והוא עדיין יושב במקומו?”
“לא היית כאן!” התיז יַרְלַדִין. “לא היית כאן להשלים את גזר הדין. דּרְקְדָגַר טען שהודה מחשש לחייו. הוא אמר שביקרת אותו בבית משפחתו. שהגעת ללא הזמנה. שאיימת עליו. לא היה לו שום דבר להפסיד, רִימֶה. שום דבר. אז הוא פרט על כל המיתרים. האשים את רַבֶנְהוֹב. ככלות הכול, שם היית בזמן ניסיון ההתנקשות. וחברי המועצה האמינו לו. העמידו פנים שהם מאמינים לו. כי הם רצו להאמין! כי הם היו זקוקים לו. כי היית עבורם חורבן מהלך על שתי רגליים מאז התמנית לנושא־העורב. רוב היושבים סביב השולחן היו מנסים להתנקש בחייך אם הייתה להם תקווה להצליח, אז כן, דּרְקְדָגַר עדיין יושב בכיסאו. אם לפחות היית מותיר את המתנקש בחיים, אז היה לנו עד, בהיעדר ראיות אחרות.”
רִימֶה נשען על הקיר ועצם את עיניו. הוא צחק בקור. “אתה נשמע כמוה. חיה ותן לחיות, כן? אתה באמת חושב שדּרְקְדָגַר היה מניח לו להעיד? הוא היה מת ברגע שלקח על עצמו את המשימה!”
הכעס גובה מחיר. התמקד במה שאתה יכול לשנות.
לרגע חשב שזה משהו שסְבַרְטֶלְד אמר, אך אלה היו מילותיה של אִילוּמֶה. אם אמו. לחישה משְׁלוֹקְנָה. ותזכורת מכאיבה לכך שמעולם לא שלט בנבכי הפוליטיקה.
הוא לטש מבט ביַרְלַדִין. הפר עם הזקן הלבן. האש צבעה חצי מפניו באדום. החצי השני היה אפוף צללים, כאילו עמד עם רגל אחת בשְׁלוֹקְנָה.
“אני כאן עכשיו,” אמר רִימֶה. “את הנזק אפשר לתקן. יש לנו אפשרויות רבות, אנחנו יכולים…”
“רִימֶה… למועצה היה רק חלום אחד, להיפטר ממך. הגשמת זאת במו ידיך. זה נגמר. הם לא הולכים לקבל אותך חזרה. השרביט חזר לידיה של אֵייר. חשבתי שהכוהנים והעם ימחו, אבל איש לא זרק אפילו אבן אחת. הם שמעו שהבטחת כיסא במועצה לרַבֶנְהוֹב. הם שמעו שהנגיד הרג אותך בסופו של דבר כשלא סיפקת את הסחורה. דּרְקְדָגַר עשה כמיטב יכולתו להשחיר את שמך. יצאת מדעתך. הרגת ילד חף מפשע ברֵייקָבִיק. תינוק.”
המילים הכו ברִימֶה. פתחו פצע בזיכרונו. הכפר ליד הנהר. הם חשבו שהותקף בידי נָאבִּירְן. ילידי־מוות. אך הם מצאו רק דוב פצוע במרתף. הילד… גופו הכחוש נשען על הקיר. שיער אדום. עיניים מתות. הוא נזכר בגבר שהרג אותו, שכרע על ברכיו לפניו. והוא זכר את טעם זעמו. אף על פי כן היסס. סְבַרְטֶלְד השלים את המלאכה. סְבַרְטֶלְד, שהקריב את חייו כדי ללמד אותו כיצד לסיים את מה שהתחיל.
רִימֶה אחז בידו של יַרְלַדִין. “אתה יודע מה קרה, יַרְלַדִין! מעולם… מעולם לא הייתי…”
רִימֶה פגש במבטו, והבין.
זה לא היה משנה אם הרג או לא. סְבַרְטֶלְד היה היחיד מלבדו שידע מה אירע באותו בית, והוא לא היה יכול להעיד. גם הוא לא.
רִימֶה שב ושקע בהדום. הוא שכח שבעצמו הסביר זאת להִירְקָה, ונדמה שחלף נצח מאז. האמת הייתה חסרת־משמעות בעיני המועצה, כל עוד לא הייתה בה תועלת עבורם.
יַרְלַדִין התקרב אליו. התנשא מעליו בגוף הפר שלו.
“אז תגיד לי, רִימֶה… איפה היית?”
רִימֶה הרגיש כבד. כאילו נשאב לתוך ביצה של מוות. של עוול. מחשבותיו היו מעורפלות. כאילו היה שיכור. כאילו שום דבר כבר לא היה אמיתי.
עמוק בתוכו הוא ידע שהשיג משהו. משהו חשוב, משהו שהיה שווה את כל זה. הוא הולך להישמע כמטורף, אבל הוא היה חייב לספר.
“הייתי בעולמה,” התחיל. “בעולמם של בני אודין. מצאתי אחים ילידי־מוות, עתיקים כמו העוצמה. נָאבִּירְן שעדיין זוכרים את המלחמה. אחד מהם הוא אביה. היא סומאת־למחצה, יַרְלַדִין. חצי בת אודין, חצי ילידת־מוות. בתו של מפקד הצבא בגלות. ומצאתי אותו. את הנביא…”
יַרְלַדִין העביר את ידו על סנטרו. תנועה שחשפה לעיני רִימֶה את מחשבותיו. שהמועצה צדקה. שרִימֶה אַן־אֶלְדֵרִין, הנכד של אִילוּמֶה, איבד את שפיותו. נפל למחוזות השיגעון. חלה בנפשו.
רִימֶה נשא אליו את מבטו. “הוא קיים, יַרְלַדִין. הנביא קיים.”
יַרְלַדִין שילב את זרועותיו על חזהו. “אז מה עשית כשפגשת אותו?”
רִימֶה הרגיש משותק. “הרגתי אותו.”
“מצאת את הנביא, והרגת אותו?”
רִימֶה הנהן ובהה באח. הלהבות גוועו. זוהר אדמומי רקד על בולי העץ החרוכים. הוא אמור להרגיש משהו מלבד ריקנות.
“אז הבסת את המפלצת שלך. הלכת בעקבותיה אל הנביא יודע לאן, ועכשיו אתה חוזר וחושב שהעולם קפא על עומדו. שלמעשיך לא היו השלכות. כאילו אין לכולם מפלצות להילחם בהן.”
רִימֶה קם על רגליו. “אתה חושב שאני מדמיין דברים…”
יַרְלַדִין הצביע עליו. “עשיתי כל מה שבכוחי להגן עליך! הכול! היה לך חבר אחד סביב השולחן, ואתה נעלמת! בלי לומר מילה! הגנתי עליך. אני…” הוא קטע את דבריו והטה את ראשו הצידה. בעיניו הופיעה פליאה הולכת וגוברת. מבטו תר אחר משהו שרִימֶה ידע שהוא לא הולך למצוא. הזנב שלו.
אף הסבר לא יעזור. תהום נפערה ביניהם. שפתיה היו תלולות מדי והוא לא יצליח לגשר עליה. לא הלילה.
חבר המועצה החוויר ונסוג לאחור. תגובתו העניקה לרִימֶה תחושת סיפוק מפחידה, כאילו קיבל לפתע את כוחו בחזרה. את החופש להיות מקולל.
רִימֶה התקרב אליו. יַרְלַדִין נשען לאחור, כמו ניסה להרחיק את עצמו ממגפה. ואולי זה בדיוק מה שעשה.
אני הוא הרקב. לא היא.
רִימֶה לחש באוזנו בקולו הצרוד. “אני כרתּי אותו. נעשיתי חסר־זנב. בן אודין. ואתה חושב שעשיתי זאת כי אני מטורף? כי אני בדיכאון? עשיתי זאת כי הייתי חייב. אתה מדבר על מלחמה עתידית. פלך נגד פלך, מועצה מפוררת, ואתה לא חושב שיכול להיות גרוע יותר? אני יכול לספר לך דברים שיגרמו לדם שלך לקפוא, יַרְלַדִין. פלך נגד פלך זה רק משחק לעומת מה שעומד להגיע. נסה לעצור עולם נגד עולם. נגד זה אני נלחם.”
יַרְלַדִין הפנה את מבטו. “אתה הולך בעקבותיה, זה הכול.” בקולו לא היה שכנוע.
“לא עוד. זה נגמר. כמו כל דבר אחר.” רִימֶה הרגיש שמילותיו ננעצות בו כפגיון. כאב פתאומי ובלתי צפוי שאילץ אותו להפנות את גבו לחבר המועצה. הוא פתח את החלון וקפץ על האדן. לרגע שפף על עקביו במהורהר, עד שלבסוף סב חזרה.
“אני לא יודע את מי הגעתי למצוא כאן, יַרְלַדִין. חבר או אויב. אבל אני יודע מי הוא דּרְקְדָגַר. אני יודע למה הוא מסוגל כשלוחצים אותו לפינה, ואתה חייב לקחת בחשבון שהוא פוקח עליך עין.”
“אתה חושב שאתה יכול לקרוא את חברי המועצה, רִימֶה? אתה שמעולם לא התאמת להיות חבר מועצה?”
“אני חושב שאני יכול לקרוא מתנקש.”
יַרְלַדִין פסע צעד לאחור. כף רגלו נגעה בכוס שהפיל על הרצפה. היא נחצתה לשניים, כך שנראה שבכל זאת נשברה.
“אתה לא בטוח כאן, יַרְלַדִין. לא אתה ולא המשפחה שלך. יש לך מעט מאוד חברים במועצה, ודּרְקְדָגַר הוא גבר מסוכן. אולי אתם צריכים לעזוב את מַנְפַלַה.”
“לעולם לא.”
רִימֶה לא ציפה לתשובה אחרת. “אז לפחות תבטיח לי שתנסה למנוע מהמועצה להתפרק בינתיים.”
“אתה רוצה שאמנע ממנה להתפרק? מועצה שרצית בכל מאודך להרוס?”
ביום אחר היה רִימֶה מחייך לנוכח האירוניה. “כן. אני רוצה שתמנע ממנה להתפרק. כי עכשיו אני יודע מה החלופה. אני יודע מה יקרה אחר כך, וזה לא ימצא חן בעיני איש מאיתנו.”
הוא התרומם על אדן החלון והתכונן לקפוץ.
“הקלת עליהם את המלאכה,” אמר יַרְלַדִין מאחוריו. “הם מעולם לא היו מעזים ליטול את חייך לפני כן. הם היו מפחדים שהעם יתקומם נגדם. או גרוע מכך, שקוֹלְקַגָה יתקוממו נגדם. אבל הם כבר לא צריכים לפחד מאף אחד מאלה. אתה מת בעיניהם, רִימֶה.”
“וכך אמשיך להיות.” רִימֶה חבק את העוצמה וקפץ החוצה אל הלילה הקר.
אין עדיין תגובות