פרק 1

ווין

נולדתי עם לב דפוק.

באופן המילולי והסמלי של המילה.

בעיני רבים מיקיריי, אני המרשעת קרת הלב בכל הסיפורים, אך למרבה האירוניה, אני גם חולה במחלת לב שבסופו של דבר תהרוג אותי. איזה מזל יש לי.

אם זו התוכנית הגדולה של אלוהים בשבילי, אז אני מסודרת.

נכנעתי.

הדם נוזל מקצות אצבעותיי. הוא קר יותר ממה שחשבתי שיהיה. למרות מה שחלק מהאנשים אומרים, אני מרגישה את הכאב — כן, זה בהחלט, בהחלט כואב.

טיפות אדומות מטפטפות על האריחים שמתחתיי, מקשות עליי להתרכז. מקשות עליי לזכור את הדברים הטובים שכביכול אמורים עכשיו, לקראת הסוף, להציף את מוחי.

רק הדברים הרעים עולים בראשי. האנשים האכזריים וכל הדברים שאמרו; הדברים שאמרתי גם.

מי שטבע את הביטוי 'מילים לא יכולות לפגוע' הוא אידיוט, אתם לא חושבים? מילים בהחלט יכולות לפגוע. אבל תודה שניסיתם בכל דרך לשכנע אותי שלא. זה לא עבד.

קוראים לי ווין קולדפוקס. אני בת עשרים ושש ואני רוצה למות.

אני רוצה למות.

הינה — אמרתי את זה.

זה משנה משהו?

זה מפתיע מישהו, את האנשים שבסתר ידעו, אבל המשיכו לקרוא לי בשמות כמו מרושעת, כלבה אומללה, מפלצת?

התשובה היא לא, סביר להניח שלא, אולי קצת.

לפעמים האפלה שבתוכי חושבת שזה מה שהם רצו לכל אורך הדרך — שאיכנע סוף־סוף.

ובכן, ברוכים הבאים למופע האימים.

המסך סוף־סוף יורד.

לעולם לא תהיה דרך להסביר למה אני ככה. זה משהו שאת נושאת עימך וחווה לגמרי לבד. בור עמוק וריק בגופך שלעולם לא נסגר, לא משנה במה את מנסה למלא אותו. לא משנה עם איזה חוט את מנסה לתפור כדי לסגור אותו, הוא יישאר פעור ומגרד. יציאת חירום שמחכה בסבלנות לכל התועים שלא מוצאים את דרכם.

הרופא שלי טוען שזה חוסר איזון כימי במוח שלי, ופאק, הוא בטח צודק. אבל זה לא משנה את העובדה שבסוף, תחושת האפסיות הגולמית שזורעת הרס בכל ישותי, היא מאוד אמיתית, ובכלל לא כימית. הכדורים לא עוזרים, הם מעולם לא עזרו, ולא נראה שמישהו מהמטפלים שלי מבין למה אני דפוקה כל כך.

הם חושבים שאני מעמידה פנים או משהו. שימשיכו לשער השערות.

אני בוהה בתקרה השטוחה של חדר בית החולים, מנסה לא להסתכל על אחי. אני ערה כבר לפחות שעה ואף אחד מאיתנו לא אמר מילה לשני.

'למה?' ג'יימס שואל לבסוף, ידיו אחוזות לפניו, פרקי האצבעות לבנים. החליפה שלו בצבע כחול כהה, ויושבת עליו בול. היא נראית יקרה. גם השעון השחור שעל ידו חדש. מתנה ממאהבת חדשה? מתנה לעצמו על שהוא מצליח כל כך? אני לא טורחת לשאול.

'אל, ג'יימס.' אני נושמת עמוק ומזדקפת במיטה, פוגשת במבטו בחוסר רצון.

'למה את לא יכולה פשוט… לא להיות ככה?' אחי מעביר את ידו על פניו העייפות. עיניו החומות כבדות מצער וכעס.

כן, כי ביקשתי להיות ככה.

'ניסיתי להסביר לך את זה הרבה פעמים, ג'יימס. אתה לא מצליח להבין — ולעולם לא תוכל,' אני ממלמלת בחוסר התלהבות. פעם היה מכעיס אותי כשהוא שאל. אבל אלה שלמרבית מזלם לא חוו את זה בעצמם, לא יצליחו להבין את התחושה.

ג'יימס מכווץ את גבותיו וחוזר לשלב את אצבעותיו, מצמיד אותן לשפתיו בתנוחת חשיבה, מרפקיו נשענים על ברכיו, והוא מביט בי מזווית החדר כאילו אני חיה לא ממושמעת. הוא מניד בראשו ומביט החוצה מהחלון בשקט לכמה דקות, לאחר מכן הוא נשען לאחור בכיסא הכחול והזול שנראה משומש מדי ולא נוח. אני שרועה במיטה, ידיי המאוגרפות אוחזות בסדינים, ואני לא מסיטה את עיניי משלו כדי שלא אצטרך להסתכל מטה על מפרקי כפות ידיי. הם כואבים, אבל אם לא אסתכל, לא אצטרך להתמודד עם המציאות הדוחה. אם לא אחשוב על כך, אז זה לא משנה. והיום שלי ממשיך.

אני חושקת את שיניי ומנסה להקל על המתח בינינו. 'לא היית צריך לבוא עד לכאן.'

ג'יימס שונא בתי חולים. כל מה שקשור בהם, אני מניחה. הצוות הסיעודי המותש, החדרים האפורים והקודרים, חד־הגוניות של הווילונות שמכסים את החלונות הקטנים, הריח. המוות שנדמה שמתמהמה בתוך הקירות.

ליתר דיוק, הוא שנא בתי חולים מאז שאימא מתה.

הוא נעמד והולך אל עבר המיטה, והלב שלי שוקע כשאני מבינה שהוא בוכה. מעולם לא ראיתי אותו בוכה, אפילו לא פעם אחת. ג'יימס קולדפוקס הוא איש קשוח, אחד שמסתיר את רגשותיו ולא מראה את הסדקים שלו. הוא אוטם את עצמו עמוק בתוך חומות שנבנו בבטון לפני הרבה מאוד זמן. אבל הלסת שלו רועדת והוא תופס את ידי בעדינות כשהדמעות שלו מתנפצות על עורי.

אני מסיטה את מבטי לרצפה האפורה והמשעממת של החדר הפאקינג מדכא הזה. אני לא יכולה לסבול להסתכל לו בעיניים. אני יודעת שמה שעשיתי היה לא בסדר.

אבל אני עייפה כל כך. איך אוכל להגיד לו שאני רוצה לישון לנצח? בערוגה של ורדים או בכד אפר מזורגג, זה לא משנה — בכל מקום שהוא לא כאן.

אני בוערת מבפנים, וזה כואב.

אני רק רוצה שיפסיק לכאוב לי.

הייתי צריכה לבנות חומות של בטון כמו שלו. אני הלכתי על פגיעות ואהבה מטופשת וחסרת טעם. לעיתים קרובות אני תוהה אם הייתי שונה אם לא הייתי מנסה. עכשיו החומות שלי בלתי חדירות — אף אחד לא נכנס, ואני לא יוצאת החוצה.

ידיו של ג'יימס חמות והוא אוחז בשלי ברגש כשהוא ממלמל. 'זו העבודה? נפרדת שוב מהאידיוט ההוא סיילם? מה כל כך לא בסדר עם החיים שאת מעדיפה למות?' הוא נד בראשו ועיניו עדיין מביטות מטה, וכשאני לא מגיבה, הוא ממשיך בקול רועד. 'אני אוהב אותך, ווין. כל כך, כל כך הרבה. אני רוצה שתדעי את זה, בסדר? את כל מה שנשאר לי בעולם הזה.'

העבודה על הפנים, כן. אני לא מזכירה שבדיוק התפטרתי מהעבודה השלישית שהייתה לי השנה.

משרדים של חברות גדולות הם כמו מחנות אימונים למתאבדים. דוחסים אותך לתא בגודל של שירותים ומצפים שיהיה לך טוב, 'רק תוסיפי כמה עציצים ותמונות משפחתיות.' כל היום, יום אחרי יום, את יושבת ושומעת אנשים משתעלים, ומסתכלת לתוך העיניים המתות שלהם. שומעת סיפורים על אלה שפורשים סוף־סוף מהמסע האין־סופי של הקדשת כל חייהם לחברה שתמצא להם מחליף תוך שבועיים.

סיילם היה רק איזה אידיוט שעשיתי איתו סקס. והסקס לא היה כזה טוב. הוא בגד בי. לא היה לי אכפת — סוף הסיפור עם השמוק הדפוק.

אני מניחה, שלהיות כל מה שנשאר לג'יימס זו לפחות סיבה מספיקה לנסות להחלים. אבל ניסיתי… כל כך הרבה פעמים והעצב לא עובר. הלילות שביליתי בוהה בחשכה לא מתבהרים.

'אני רוצה שנדבר על להכניס אותך למוסד שיקומי.' הוא מרכין את ראשו כשהוא מדבר וליבי שוקע.

'אתה רוצה לאשפז אותי במוסד מזוין?' אני מנסה למשוך את היד שלי ממנו אבל הוא מחזיק חזק. אני מרימה את עיניי לשלו, והכעס שלי מתפוגג מייד כשאני רואה את הצער שמגיע היישר מנשמתו. כל האוויר יוצא ממני. 'אני מצטערת… אתה יודע, אני חושבת שאולי זו תהיה החלטה טובה.' אני מצמידה את ידי האחרת אל המצח בניסיון לכבוש את כאב הראש האימתני שחופר לי בגולגולת. 'אני רק… כל כך עייפה, ג'יימס.'

הוא מתיישב לידי ומניד בראשו. 'זו לא אשמתך שאת ככה… דיברנו על זה כבר כל כך הרבה פעמים, ווין, אבל את יודעת מה?' קולו עולה והוא יושב זקוף יותר. הבהוב מחליא של תקווה עובר בעיניו. 'מוסד השיקום הזה יעזור לך. יש להם את אחוזי ההצלחה הכי גבוהים בריפוי אנשים כמוך.'

ריפוי אנשים כמוך. אנשים. כמוך.

המוח שלי הוא מגפה שיש לרפא ואנשים כמוני נדונים לרדוף אחר השיקוי המסתורי הזה.

האם זה יהיה אותו הדבר כשאירפא?

אם אירפא.

אני מהנהנת בהסכמה, משתוקקת לעבור לדברים מדכאים פחות, כמו מזג האוויר. כל דבר שישנה את הנושא יהיה טוב, אפילו העבודה של ג'יימס בחברה הגדולה, שהוא שמח בה כל כך. כל אחד יכול לראות שהנשמה שלו נמקה לאיטה. זה מה שהעולם האמיתי עושה לנו, לא? לטחון, לטחון, לטחון ארבעים שעות ויותר בשבוע, רק כדי לעמוד אחר כך בחנות המכולת ולדאוג אם את יכולה להרשות לעצמך לקנות אוכל.

אבל אני מניחה שהוא מצליח הרבה יותר ממה שאני אי פעם הצלחתי. אולי הוא לא דואג לדברים כאלה. 'אז, אתה חושב שתקבל את הקידום ההוא?'

'הבוס שלי אמר שזה בטוח, אקבל אותו בששת החודשים הקרובים —'

'היי, גבר, זה כבר אחרי שעות הביקור. אני מצטער, אבל אתה צריך לעזוב.' אח נכנס לחדר סוחב איתו שקית של אינפוזיה, וכמה מגבות לבנות, קוטע את ג'יימס באמצע. שערו השחור מונח באופן מושלם על ראשו המדהים, הלסת שלו חדה, ולעיניו יש גוון מפתה מאוד של כחול.

הוא יפה תואר — אבל יש משהו בדרך שבה הוא מסתכל עליי שמרתיע אותי. לא ההבעה מלאת הרחמים שנעוצה על פניהם של אנשי הצוות האחרים. ההבעה שלו קרה, מרה, ואולי קצת סקרנית.

ג'יימס מגלגל את עיניו אל האח אבל מחייך אליי. 'אחזור מחר. אני נמצא באכסניה מעבר לכביש למקרה שתצטרכי משהו, אוקיי?'

אני מנפנפת בידי בביטול. 'אני אהיה בסדר. זה לא כאילו שהם הולכים לתת לי לעשות משהו כאן,' אני אומרת כבדיחה אבל ג'יימס לא מוצא אותה מצחיקה בכלל. האח, לעומת זאת, צוחק בקרירות כשהוא סוגר את הווילונות ומניח את המגבות על שולחן הקפה הקטן שמתחת לחלון.

ג'יימס ואני מפנים אליו יחד את ראשנו בחדות. אני בהלם, אבל אחי זועם.

'אתה פאקינג צחקת עכשיו על המצב של אחותי? היא פאקינג חולה!' הוא צועק והודף את האח אל פינת החדר. אני כמעט נופלת מהמיטה כשאני מנסה לעצור אותו.

'תפסיק! התלוצצתי והוא צחק, זו לא אשמתו,' אני מפצירה באחי.

ג'יימס אוחז באגרופיו במדיו של האח ובוחן את תג השם שלו.

'טוב, אני עומד להגיש תלונה דבר ראשון בבוקר, האח האל.' הוא משחרר את האח האל, מביט בי בהתנצלות ונפרד במהירות, לפני שהוא עוזב בכעס, וניגש היישר לשולחן הקבלה במקום ליציאה.

נהדר. עכשיו אני מרגישה כמו אידיוטית.

האח האל מגחך בשקט כשהוא מחליף את שקית האינפוזיה שלי, ואני מעיזה לשלוח אליו מבט. מנורת השולחן מאירה את פניו מלמטה ועיניו הכחולות יורדות אליי כשהוא מסיים. אני נושמת עמוק כשעינינו נפגשות. הוא פאקינג יפהפה. קשה להאמין שהוא באמת אח. הוא לא בדיוק נראה הטיפוס האינטליגנטי והעוזר.

מתחת למדים הוא לובש טישירט של אָנְדֶר אָרמור — מהקוצים הקטנים שמציצים על מפרק כף ידו, אני מניחה שזה נועד לכסות על הקעקועים שלו. עגיל חבק שחור מוצמד לחלק העליון של אוזנו, ומאחוריה יש קעקוע קטן של הספרה הרומית II.

'מצטערת לגבי אח שלי, לא הייתי צריכה להתלוצץ. אני לא בריאה והוא הגיע מרחוק כדי להיות כאן בשבילי.' אני מניחה לעיניי לנדוד למפרקי כפות ידיי החבושים. אני מרגישה אשמה, אבל אפילו פעם אחת לא הרגשתי רצון לבכות. זה לא נראה לי עצוב. המחלה שלי גורמת לי להשתוקק לדברים אפלים, וזו בדיוק הסיבה שג'יימס מנסה להכניס אותי לשיקום. אני אמורה להיות עצובה בגלל זה. אבל אני מרוקנת מרגשות.

מרוקנת לגמרי.

איזו מחלה ארורה לוקחת ממך את הרגשות המזוינים שלך? זה לא הוגן.

האח האל מתמקד חזרה באינפוזיה ומחייך אליי בלגלוג. 'טוב, חשבתי שזה היה מצחיק — את יודעת, כצופה מהצד שלהיות לא בריא לא זר לו. אחים הם רק אידיוטים מגוננים מדי. נעשה הכול למען האחים שלנו.'

אני מרימה גבה ומסתכלת עליו כשהוא עובר לצידה השני של המיטה שלי, לוקח את המגבות משולחן הקפה בדרכו. 'אתה אח מוזר,' אני ממלמלת, וזזה לאחור כדי שאוכל לשכב. התרופות גורמות לי לעייפות וגם לסחרחורת. אולי מחר אוכל להתאפר קצת ולהרגיש שוב כמו בן אדם.

הוא צוחק. צליל קולו העמוק מעביר בי צמרמורת. 'באמת? רשמתי לעצמי. מיס קולדפוקס, נכון? ווין קולדפוקס?' הוא רוכן מעליי ובוחן אותי בעיניים מצומצמות; אפלה אורבת בהן, והבטן שלי מתפתלת בתחושה נוקבת ומטרידה. אלוהים, הוא ממש מסוכן.

'אתה לא אמור לדעת מי החולה לפני שאתה נכנס לחדר?' אני שואלת, מכווצת את הגבות שלי לעברו בחשש.

הוא לא מאוד מתאים לתפקיד. אני תוהה כמה תלונות הוא כבר קיבל מאז שהוא עובד כאן.

תוסיפו את אחי לרשימה הגדלה.

הוא מניח את המגבות בארון ומסיט את שערו הכהה לאחור. עורו השזוף כהה מעט יותר משלי, אבל לא בהרבה. אני נושכת את שפתי התחתונה כדי להשקיט את המחשבות האיומות שמוחי תחת השפעת הסמים, מנסה לחשוב על החזה והזרועות המחוטבים שלו.

'ידעתי שזו את. אני רק מנסה לנהל שיחת חולין,' הוא אומר באדישות לפני שהוא מכבה את הטלוויזיה שהייתה תקועה כל היום על אותה תוכנית משעממת משנות התשעים.

אני מנידה בראשי ולא מנסה אפילו לחייך אליו חיוך מזויף. 'אתה גרוע בשיחות חולין, האח האל.'

הוא מתבונן בי, מעווה את פניו, מחשב משהו לפני שהוא רוכן קרוב, פניו ממש סנטימטרים ספורים משלי. הוא לוחש, 'את יכולה לשמור סוד?'

אני מתנשמת בהפתעה. הוא יפה בטירוף, אבל יש בו איזו אכזריות שגורמת ללב שלי לפעום מהר יותר.

'בטח, אני מניחה.'

הוא מחייך ומושך בתג השם שמוצמד למדים שלו. 'אני לא האח האל. שאלתי את המדים האלה.'

השעשוע שלו מטריד. אני מצמצמת את עיניי לעברו. 'מה לעזאזל — למה?'

הוא מושך בכתפיו והולך לכיוון הדלת. הוא לוחץ על מתג החשמל והמנורה ליד המיטה שלי נכבית. 'כדי שלא אקבל תלונות מאנשים כמו אח שלך.' הוא צוחק כשהדלת נסגרת בשקט אחריו.

אני נשארת בחשכת החדר שלי, בוהה בחיוך טיפשי בתקרת האריחים הפשוטה, תוהה מי לעזאזל זה היה.

והאם, אולי, אראה אותו שוב.