1.
הסיפור על המגִִיה

השאלה שהטרידה את המתרגם פלג דדון זה רבע שעה היתה: איך ניתן לכתוב ‘תחושה של בדידות ביער’ במילה אחת. המילה Waldeinsamkeit, שזו היתה משמעותה, נקרתה לפניו בספר שתירגם מגרמנית, והוא שבר את הראש על פתרון אלגנטי. הוא אהב להיתקל במוקשים כאלה והתענג על מלאכת הפירוק שלהם. אולי ‘בדידות יערית’? חשב. לא. לא מספיק יפה.

בניגוד לאופיו הזהיר וההססני — ויעידו שכניו שהיה איש מופנם שעלה וירד בצעדים חרישיים ונצמד לקירות — על עבודות התרגום שהופקדו בידיו נהג להסתער בפראות. הוא חפר מנהרות והתחפר בשוחות וחתר למגע ותקף מהאוויר ומהים ומהיבשה. ‘בדידות יערית’ לא היתה מדויקת מספיק. וגם ארוכה מדי. הוא רצה להכניס את כל ההרגשה במילה אחת, כמו במקור הגרמני.

הוא עקשן, כך אמרו עליו. אמרו גם שהוא איש נוקדן, וכחן ויהיר, אך באותה נשימה נאלצו להודות שכל אלה הופכים אותו למתרגם איכותי. היו שאמרו שהוא טוטלי וממש בולע את הטקסט ואז מוציא אותו, מושלם, בשפה אחרת. ‘נכנס מהפה, יצא מהתחת,’ אמר פעם חברו הטוב, המתרגם אופיר גרינברג, מסווה את קנאתו בהלצה.

וקנאה רבה היתה שם. כל הדיוט ששולט בשתי שפות יכול להעביר סיפור משפה אחת לאחרת, ורבים יודעים לשוות לתרגומם נופך ספרותי; אבל לרקוח תרגום שלוכד את רוחו של הסיפור על כל שכבותיו, על ההקשרים התרבותיים שנרמזים בו, על קצבו הפנימי ועל צבע השפה, והכול בעטיפה מילולית טעימה ומענגת שעושה חשק לקרוא — זאת כבר אומנות השמורה ליחידי סגולה כמו פלג.

מלבד המעלות הללו היה פלג גם בנוי היטב, עילה נוספת לקנאה. אולי רחב מעט באגן, אולי רופס מעט בבטן, אך לבד מאלה נאה בתכלית. את שערו נהג לאסוף על עורפו בגומייה, שכן השיער הארוך צמח לשלושה כיוונים שונים מתוך שני קודקודים שזיהה אצלו פעם ספר נשים שלמספרתו נקלע. תופעה נדירה, הוסבר לו. אלמלא ריסן את שערו בגומייה היה נראה בכל שעות היום כאילו זה עתה קם משינה. מפאת היותו של פלג אנציקלופדיה מהלכת היו שני הקודקודים יאים לו, באופן סימבולי.

לא היו לו חיים קלים, לאיש המצוין והקפדן הזה. הוא עבר מפרויקט לפרויקט, תקוע בין הלקסיקונים ומילוני הסלנג ומאגרי הביטויים והתזאורוס העברי, ומסר את מיטב שעותיו למעשי התרגום. ולמרות הקושי מעולם לא זייף ולא ויתר לעצמו. ‘חורשיות,’ חשב. הלחם של חורש וחרישיות. זה היה כמעט טוב, אבל עדיין לא השביע את רצונו. אולי ‘יעריריות’? יער ועריריות. פלג פתח מילון לוודא. ערירי: ‘חשׂוך בנים’ או ‘בודד’. מצוין. יש פיצוח. הוא הקליד את המילה ‘יעריריות’ ביד בוטחת, נשם בהקלה והמשיך הלאה, בדרכו אל המוקש הבא.

על חיבתו הרבה של פלג למילה הכתובה העידו מדפי הספרים הקורסים בדירתו. הוא עצמו החל לכתוב כבר בכיתה ו’, כשחיבר סיפור תעלומה חדש של חברי השביעייה הסודית. בכיתה ט’ כתב ספר בסגנון סטיבן קינג, ב־י’ב כתב נובלה של עגנון, ובצבא כתב סיפור של אתגר קרת. אחרי השחרור, כשהחל ללמוד באוניברסיטה ועבד כמגיה במשרה חלקית במערכת מקומון קטן, כבר שקד על רומן משלו, רומן עם טריק, ועמל על פיתוח קול ייחודי משל עצמו.

שבעה סיפורים שלכאורה לא היה קשר ביניהם הרכיבו את הרומן, אבל למעשה בכל סיפור היתה דמות משנית קטנה שהפכה להיות הדמות הראשית בסיפור הבא, פטנט ששימר את סקרנותו של הקורא הנבון וגרם לו לנסות לנחש איזו דמות קטנה תתגלגל להיות גדולה וכיצד. הסיפור התרחש בעיר הולדתו של פלג, פתח תקווה, אך כמודלים ליצירת הדמויות, השתמש בשכניו התל אביביים לבניין. העניק להן תווים ממראם החיצוני וקווים מאישיותם, וציר המתח הדרמטי התלפף סביב דמותו של מגיה, דמות שהיתה מבוססת על פלג עצמו באופן שהצביע על הומור עצמי. הסיפור הפותח מבין השבעה עסק במגיה שצובר עלבונות מכתבי מערכת העיתון שמזלזלים בו, ובסיפורים הבאים הכין פלג את הקורא למעשה הרצחני, המפתיע, שיעשה אותו מגיה כבדרך אגב בסיפור האחרון, מעשה שהקפיץ את הרומן ‘הרוצח האחרון בפתח תקווה’, לדרגת יצירת מופת. אבל הרחוב הספרותי באותה העת לא היה ערוך להופעתו של פלג דדון, וכך קרה שחמישה מו’לים שונים דחו את יצירתו בתואנות מתואנות שונות.

הסטודנט הצעיר לא היה מעורה דיו בביצת הספרות המקומית ולא ניסה לערער ולהתווכח. מהערותיהם של העורכים הדוחים, כך אהב לכנות אותם, עלה שלא השכילו לקלוט את ההומור שלו, והוא היה רגיל לזה. מכריו הקרובים ובני משפחתו ידעו שהוא מצחיקן, היו ביניהם שקראו לו גאון, אבל לאנשים מבחוץ לקח זמן להבין אותו. מישהי שיצא איתה באותה תקופה עזבה אותו כי היה ‘בדרן כפייתי’ — כך ממש כינתה אותו. ‘לא צריך להצחיק בכוח,’ אמרה, מציגה לראווה את בורותה.

אך מים רבים זרמו בנהר מאז, ובינתיים הספיק להשלים את לימודיו, להתמחות בספרות גרמנית, ואף קיבל מהוריו מלגה ללימודים בגרמניה. מהנֵכר כתב ביקורות על תרגומים עבור המגזין המקוון ‘ונדל־איזם’, ועם שובו ארצה, משכיל ומבוקש, הרחיב את כתיבת הביקורת גם לספרות מקור, החל לתרגם מגרמנית והשלים הכנסה כמורה לספרות בבית ספר תיכון, עבודה שסידר לו מכר, ריף הרשטיק, שלימד אזרחות באותו בית ספר. תרגומיו של פלג זכו לשבחים בקרב יודעי ח’ן, שהיו לא רבים אך רבי־השפעה.

בליל קיץ אחד, כאשר לא הצליח להירדם ובשביל לעייף את עצמו סידר וניקה את הבית, כמעט זרק לפח מחשב ישן. למזלו, התעוררה סקרנותו והחליט לחטט בו רגע לפני שנפרד ממנו, וכך מצא בתוכו את אותו רומן דחוי בסיפורים. כל הלילה ישב וקרא את הסיפור על המגיה, ופרצי צחוק רמים נפלטו מפיו. זה מצחיק נורא, אמר לעצמו, ויצא למרפסת וקרא אל חשכת הליל: ‘זה מצחיק נורא!’ עד שנביחות כלבים שהעיר השיבו אותו פנימה. למחרת סימן באדום מקומות בעייתיים והחל לעבוד על הסיפור הבוסרי ממרום גילו וניסיונו, ושקע עד צוואר בשכתוב ובעריכה. לבית הספר הודיע שלא ישוב ללמד בספטמבר והציע שימצאו מורה מחליף, ואת כתיבת מאמרי הביקורת הקפיא זמנית. הוא ביקש מהוריו מענק התפנות לשנה, ואת כל זמנו ומרצו הקדיש למלאכת הכתיבה.

גם כאשר חברו הטוב אופיר גרינברג הזמין אותו להצטרף אליו לנסיעה ליריד הספרים הבין־לאומי בלונדון, לחפש ספרים להוצאות הספרים בארץ ולהציע את עצמם כמתרגמים, סירב. אופיר ניסה לשדל אותו לנטוש את שולחן העבודה כאילו חשש שפלג יהפוך לסופר מצליח וישאיר אותו מאחור. יחפשו ספרים כל אחד כחפצו, נידנד אופיר, פלג בגרמנית ובפולנית ואופיר בצרפתית וביפנית, וישובו ארצה עם השלל. אבל פלג רק רצה להיעזב בשקט ולהישאר בבית ולעבוד.

כעבור חודש שלח את הסיפור הראשון, שלם וגמור, להוצאת הספרים ‘פנדורה’, שנחשבה בעיניו להוצאה האיכותית ביותר בארץ. הוא העריך מאוד את העורכת הראשית, פסגה ורשבסקי, שטעמה בספרים ובסופרים היה יוצא מן הכלל ומעולם לא הוציאה לאור ספר רע. במכתב המצורף ציין שזו טעימה מספרו, שיש ברשותו עוד שישה סיפורים, והסביר בהרחבה את הקשר המבני והעלילתי ביניהם. ומרגע ששלח, החליט לא לחשוב עוד על כתב היד עד שתתקבל התשובה.