- חשדות
יום שבת אחר הצהריים
גלי שכבה על גבה בבית העץ שבמרומי הפיקוס הענק שבחצר הבית, קוראת בריכוז ספר מתח.
היה זה אחר-צהרים רגיל ונעים יחסית לחודש אוגוסט. השמש התקרבה לשיפולי הרקיע, צללים ארוכים החלו להשתלט על הרחוב המנומנם ורוח ערב קרירה החלה לנשב מהים. הציפורים, דיירות הקבע של העץ הענק, החלו להתארגן לשנת הלילה תוך שהן מקימות רעש מחריש אוזניים.
גלי הפסיקה לקרוא, קמה על רגליה, התמתחה והשקיפה בעצלתיים דרך חלון בית העץ על הרחוב הפרוש מתחתיה. כשהרימה מעט את מבטה, הבחינה באיש שמן הצועד לאיטו במעלה הרחוב כשהוא מוליך שלושה כלבים גוצים.
היא הכירה את האיש. היה זה השכן החביב שגר בבית שמעבר לרחוב, ממש מול ביתם. היא לא ידעה את שמו אבל ראתה אותו פעמים רבות כשהוא מטייל בנחת עם שלושת הכלבים שלו.
גלי הביטה באיש ובכלבים בחוסר עניין אך הפעם היה משהו מעט מוזר בהתנהגותו. הוא הלך לאיטו במורד הרחוב כהרגלו כשלפתע עצר ליד ארון המתכת שהיה מותקן בשולי המדרכה והביט סביבו בחשדנות, כאילו מבקש לוודא שאיש לא מבחין בו.
גלי הביטה בסקרנות במעשיו וראתה אותו רוכן מול הארון, מוציא מכיסו חפץ כלשהו ולאחר שהעיף מבט נוסף סביבו, פתח את הדלת, הכניס את ידו פנימה במהירות, עשה בתוכו דבר מה וסגר אותה.
היא לא יכלה לראות מה בדיוק הוא עשה בתוך הארון אך האופן שבו הביט לצדדים והחיפזון בו עשה את המעשה, עוררו את חשדה.
לאחר שסיים, הזדקף וסרק את הרחוב לכל אורכו כדי לוודא שאיש לא הבחין במעשיו. לפתע התבונן לכיוון הפיקוס ונעץ בו מבט חודר, כאילו הרגיש שמישהו מציץ בו מבין ענפיו.
גלי נבהלה, התכופפה במהירות וניתקה מגע. ליבה הלם בחוזקה למרות שלא היתה בטוחה אם הבחין בה או לא.
היא נשארה ספונה בבית העץ מספר שניות ואז אזרה אומץ, התרוממה באיטיות והסתכלה במקום בו עמד האיש קודם לכן. הוא לא היה שם! הוא ושלושת כלביו נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.
זה היה די מוזר והיא לא ידעה מה בדיוק עליה לעשות. גלי התיישבה אובדת עצות, נושמת עמוק כדי להירגע.
"לאן הוא נעלם כל כך מהר?" תמהה. "אולי הספיק להיכנס לחצר ביתו?" גלי לא היתה ילדה פחדנית והיא לא הצליחה להבין מה בדיוק גרם לה להיבהל כל כך.
לאחר שנרגעה ירדה מהעץ, עדיין רועדת בכל גופה. היא הרגישה שהיא חייבת לשתף באירוע את אחיה יותם. היא הביטה סביבה מחפשת אותו, מקווה שיימצא בקרבת מקום.
הרגשה טורדנית כאילו מישהו מסתכל עליה חִלחלה לתודעתה. גלי אימצה את עיניה והסתכלה סביבה כדי להבין את פשר התחושה הלא נוחה. עיניה נחו על שער הכניסה לחצר ביתם. לחרדתה הבחינה בזוג עיניים שחורות ונוצצות מביטות בה מבעד לחרכים.
המראה היה מבעית. היא קפאה במקומה וליבה הלם בחוזקה.
גלי היתה נערה אמיצה ונחושה. במקום לשאת רגליים ולברוח הביתה, אזרה אומץ וצעדה בנחישות לעבר השער, חייבת לבדוק מי מציץ לתוך החצר.
היא התקרבה לעבר השער וכשהרימה את מבטה, העיניים כבר לא היו שם.
גלי פתחה במהירות את השער והביטה החוצה. הרחוב היה ריק מאדם.
האיש השמן ושלושת כלביו היו מוכרים היטב לדיירי הרחוב. היה זה איש חביב שנהג לחייך למי שנקרה בדרכו ולהניד בראשו בנימוס. פרצופו השמנמן היה מעוטר בזקן תיש קטן ועל חוטמו היו מונחים ברישול דרך קבע, משקפיים עגולים עם מסגרת מוזהבת.
פעמיים ביום נהג לטייל ברחוב עם שלושת הכלבים, שהיו מעין מיניאטורות של בעליהם.
הטיול הראשון התרחש בשעות הבוקר המוקדמות. באותה עת המה הרחוב מאנשים שמיהרו למקומות עבודתם, ילדים מיהרו לבית הספר והורים נחפזו להביא את ילדיהם הפעוטים לגני הילדים.
הטיול השני התקיים בדרך כלל אחר הצהריים כשהרחוב היה שקט ורגוע.
האיש גר בבית חד קומתי, מול ביתם של גלי ואחיה הצעיר יותם. זה היה אחד מהרחובות היפים של חיפה. רחוב עתיר צמחיה וגני משחקים, מדרכות רחבות ולצידן חניות לכלי רכב ובתים מטופחים מעוטרים בגינות פורחות. חוף הים נמצא לא רחוק משם ובריזה נעימה נשבה ממנו לעיתים קרובות וציננה את אויר הקיץ החם.
לקראת שקיעה התמלא האוויר בקולות ציוץ וקריאות ציפורים. דרורים, דרארות, מאיינות, עורבים, צופיות וסוגים נוספים של בעלי כנף, עשו הכנות אחרונות לקראת לינת לילה על צמרות עצי השכונה.
נרעשת ומבוהלת מהאירוע המוזר, מיהרה גלי להיכנס הביתה. היא שכחה לגמרי את הריב שהיה לה עם אחיה הבוקר, רצה במהירות במעלה המדרגות והתפרצה בסערה לחדרו.
"יותם, יותם!!" קראה בהתרגשות.
יותם, שהיה שקוע במשחק מחשב, הרים את מבטו והסתכל אל גלי בתימהון. היא נראתה כל כך נרגשת עד שבניגוד להרגלו, הפסיק מיד את עיסוקו.
"אתה זוכר את השכן השמן מהבית ממול, זה עם שלושת הכלבים הגוצים שלו?" שאלה בהתרגשות.
"ברור שאני זוכר." ענה.
"אז תקשיב לסיפור מוזר!". גלי סיפרה לו בפרטי פרטים את מה שקרה. הסיפור נשמע ליותם קצת מוגזם ודמיוני משהו. הוא גם לא היה בטוח שזו איננה מתיחה.
"את לא ממציאה את זה, נכון?" שאל כשהוא מביט בחשדנות עמוק לתוך עיניה, מנסה לקרוא אותן.
"לא, אני נשבעת לך שאני לא עובדת עליך!" קראה בתרעומת. הבעת פניה שכנעה אותו שהיא דוברת אמת.
"את לא מגזימה קצת?" שאל יותם אחרי שהרהר בדבריה. "השכן השמנמן הזה עם שלושת הכלבים נראה כאיש חביב ולא מזיק."
"אתה צודק אבל איך אתה מסביר את ההתנהגות המוזרה שלו?" שאלה. "אם היית ביחד איתי, היית מבין על מה אני מדברת. מה הוא בכלל חיפש בתוך ארון המתכת ומדוע התנהג בצורה כל כך מחשידה? אני בטוחה שזה היה הוא שהציץ לחצר שלנו. אולי גילה שראיתי אותו ורצה לבדוק מקרוב מי אני? תזכור שאחרי שגמר להתעסק עם ארון המתכת, הוא הסתכל על הפיקוס במבט כזה מפחיד שהלב שלי דפק כמו בסרט אימה."
שניהם שקעו במחשבות.
"מה לדעתך יש בארון המתכת?" שאל יותם. גלי הנידה בראשה.
"אין לי מושג. אבא ואמא בטוח יודעים".
גלי היתה נערה יפת תואר, דקת גזרה וגבוהת קומה. ראשה מעוטר היה בשיער ארוך וגלי בצבע שחור ועיניה החומות הגדולות הביעו תבונה וסקרנות. לא מזמן חגגה את יום הולדתה השלוש עשרה בטיול משפחתי לאיסלנד. פרט לקריאה היא אהבה מאד ספורט ולאחרונה התמקדה בגלישת גלים ובג'ודו. היא היתה נערה חברותית מאד ומעולם לא ויתרה על הזדמנות להיפגש עם חָברה. הסקרנות היתה תכונה חזקה מאד אצל גלי. היא לא חששה להתנסות בדברים חדשים ככל שנקרו על דרכה. אהבת בעלי חיים שלה הביאה אותה להפוך לצמחונית והיא סחפה אחריה את הוריה שהפכו לצמחונים בעקבותיה.
יותם צעיר היה מגלי בשנתיים. גבה קומה ביחס לבני גילו, ובעל עיניים חומות ונבונות אשר הציצו מבעד לרעמת שיער שחור ארוך וחלק. גם הוא אהב לקרוא, בעיקר ספרי קומיקס. אחד מקירות חדרו היו מכוסים בעשרות מדבקות קומיקס מסוגים שונים. הוא לא היה נער ספורטיבי במיוחד אך הלך פעמיים בשבוע לחוג טיפוס. הוא לא פחד מגבהים אך עכבישים, אפילו קטנים, נראו בעיניו מפחידים מאד. התעניינותו העיקרית של יותם הייתה במחשב. את רוב זמנו הפנוי בילה מול המסך והמקלדת ולאחרונה היה ממש מכור למשחק "מיינקראפט". הוא סחף בהתלהבותו את חבריו והם הרבו לשחק בו בצוותא, דרך האינטרנט.
דבר אחד היה משותף לגלי וליותם. ספרי עלילותיו של הנער הקוסם "הארי פוטר"[1] נבלעו על ידי השניים בשקיקה והם ידעו כמעט בעל פה כל פרט שקשור לעולם הקסמים שבו חי. באופן מפתיע גם ההורים שלהם נסחפו לסיפורים הללו והיה זה די שכיח שהשיחות המשפחתיות סביב שולחן האוכל, סבו סביב הדמויות שבספרים הללו.
לאחר שהתחילו ללמוד בבית הספר היסודי ככל שאר הילדים, הגיעו הוריהם למסקנה שבית הספר לא יאפשר לילדיהם לקבל את החינוך וההשכלה אותם רצו להעניק להם. במצבם המשפחתי והתעסוקתי, חינוך-ביתי [2] היה הפתרון המתבקש. גלי ויותם נהנו מהעובדה שבניגוד לחבריהם לא היו צריכים לקום מדי בוקר כדי ללכת לבית הספר ו"לסבול" את המורים ואת המשמעת של בית הספר, אך השהייה המשותפת יחד שעות רבות כל כך, יצרה לא מעט מריבות, עימותים וחיכוכים בין השניים.
ביתם של גלי ויותם היה בית גדול שהתנשא לגובה של שלוש קומות. בכל קומה הייתה מרפסת מקושטת בעציצים פרחוניים ומטופחים. שער מתכת הוביל את באי הבית לשביל מרוצף. בצידו האחד צמחיה עבותה ובצידו השני רחבת דשא ירוק ורענן.
במרכז הרחבה ניצב לתפארת עץ פיקוס ענק שהטיל את צלו על החצר כולה.
בין ענפי העץ ניצב לו בית עץ קטן עשוי לוחות עץ אורן בהירים. הגג המשופע והחלון בעל התריס הירוק, היקנו לו צורה של בקתה כפרית קטנה התלויה נינוחה בין ענפי העץ ירוק העד. חלון בית העץ אפשר להשקיף אל הרחוב כמעט לכל אורכו. סולם בעל עמוד שידרה מרכזי המזכיר שלד של דג, העלה את באי הבית למבואה קטנה שהובילה לתוכו.
גלי ויותם אהבו את בית העץ. במיוחד אהבו לתצפת מתוכו על המתרחש ברחוב. היה קסם מיוחד בעובדה שהנך רואה ואינו נראה. זהו אותו קסם הנמצא בעבודתו של בלש או צייד.
הם פגשו את אבא בחדר המלאכה הקטן שלו כשהוא עסוק בתיקון מקדחה ישנה שהיתה מפורקת לגורמים על שולחן העבודה שלו.
"אבא, יש לנו שאלה." אמרה גלי.
אבא שמח על ההזדמנות לעזור לילדים.
"למה משמשים ארונות המתכת שנמצאים ברחובות?" שאלה.
הוא חדל מעבודתו והסביר:
"יש שני סוגי ארונות מתכת ברחוב. ארונות חשמל ששייכים לחברת החשמל וארונות תקשורת השייכים לחברת בזק שאחראית על התשתית של רוב הטלפונים הקוויים בישראל." כשראה שהם קשובים לדבריו, המשיך. "הארונות האלה הם בעיקרון מרכזיות של קווי חשמל או של קווי תקשורת, המתפצלים לצרכנים השונים ברחוב, כלומר לשכנים שלנו."
"איך מבדילים בין ארון חשמל לארון תקשורת?" שאל יותם.
"על ארון תקשורת כתוב בזק…" הספיק להסביר.
"….ועל ארון חשמל כתוב חברת-חשמל." מיהרה גלי לנחש. היה חשוב לה להפגין את הידע ואת היכולת שלה להסיק מסקנות.
אבא חייך בשביעת רצון ורצה להמשיך בהרצאה אבל שפת הגוף של הצמד הבהירה לו שהם כבר הבינו את העיקרון וכי הם מעוניינים להסתלק.
"אופּ…אופּ…עצרו רגע חברים. מה אתם זוממים? אל תגידו לי שאתם מתכננים איזשהו מעשה קונדס מזיק שקשור לארונות האלה?" שאל בסקרנות.
"אה…זה סתם. ראינו אותם בזמן שטיילנו עם כֶּתֶם ונֶמֶש ולא הֶבַנּו מה בדיוק התפקיד שלהם." אִלתר יותם כשעל פניו נסוכה הבעת עלבון על זה שאבא הטיל ספק בתמימותם.
כֶּתֶם ונֶמֶש, שתי הכלבות של המשפחה, בעלות פרווה לבנה מנוקדת בשחור, היו תאומות שובבות ומזיקות. הילדים נהגו להוציאן מדי יום לפחות לטיול אחד בשכונה.
הפעם אבא קנה את ההסבר וחזר לעיסוקיו.
החשכה החלה לרדת ופנסי הרחוב האירו את הרחוב. גלי ויותם מיהרו לטפס לבית העץ. היה זה המקום המתאים ביותר להתייעצות חשאית. מה שגילו עד כה בהחלט מצדיק המשך חקירה, מה גם שהייתה זו עבורם הזדמנות לפעילות משותפת.
"יש לי רעיון!" אמר יותם לאחר שהשתרעו על המזרון ושִיחזרו שוב את השתלשלות האירועים. "נבקש מאבא שיוציא את הצילומים של מצלמות האבטחה המותקנות על הגג וצופות על החצר ועל הרחוב. אולי רואים בהם את הבית של השכן ואת ארון המתכת."
"רעיון מצוין!" קראה גלי "אולי נוכל לראות מה בדיוק הוא עשה שם…אבל…" הוסיפה לאחר מחשבה קצרה "אני לא בטוחה שיהיה חכם לערב את ההורים בסיפור הזה. כדאי שנחקור את העניין קצת יותר לעומק לפני שאנחנו עושים מהומה."
יותם הסכים והציע שייגשו כבר עכשיו לבדוק את טיבו של הארון.
את הכתובת "בזק" שהודפסה על הארון הם ראו לאור תאורת הרחוב עוד ממרחק. הם המשיכו ללכת כאילו הם עוברים שם לתומם. כפי שסיכמו מראש הם בחנו את הדלת מקרוב, תוך כדי הליכה, ושמו לב שיש לה ידית פשוטה שבמרכזה חור למפתח.
הם המשיכו ללכת במעלה הרחוב וסבו על עקבותיהם כעבור מטרים ספורים. כאשר חלפו שוב ליד ארון התקשורת, ניסה יותם כבדרך אגב ללחוץ על הידית ולראות מה יקרה. הידית לא זזה ממקומה והדלת נשארה נעולה.
כעת היה להם ברור שהם חייבים להמשיך ולעקוב אחרי השכן החביב שממול ולנסות ולהבין מה עומד מאחורי התנהגותו המוזרה. העובדה שהארון נעול רמזה על כך שהוא פרץ לארון למרות שאולי יש לכך הסבר הגיוני אחר ובלתי מזיק.
יותם מיהר לחדרו והביא משם משקפת והם חזרו וטיפסו לבית העץ. האור היחיד שחדר פנימה היה אורו החיוור של פנס הרחוב.
סימני השאלה שהתעוררו סביב השכן החביב והתמים למראה, עוררו את סקרנותם ואת יצר הבלשות שקינן בהם. האירוע עורר בשניים תחושה נעימה של אחווה ושל עבודת צוות. הם שכחו לגמרי את המריבה שהייתה להם בשעות הבוקר.
"דבר אחד ברור מכל הספור הזה." אמרה גלי. "מסיבה כלשהי, השכן מגלה עניין בארון התקשורת שברחוב שלנו. מאחר וראינו שהארון נעול, ברור שפּרץ את הדלת ועשה בתוכו משהו. מה בדיוק הוא חיפש שם? ההתנהגות שלו מעוררת חשד!"
יותם קטע את שטף דיבורה.
"גלי, תשתקי רגע. נראה לי שהוא יוצא מהבית." קרא כשהבחין באור שנדלק במבואת הכניסה לבית של השכן. הוא צדק. השכן יצא מפתח ביתו ויצא מהשער אל הרחוב. השניים לא האמינו למראה עיניהם. הוא פסע לאיטו לעבר ארון המתכת ונעצר לידו. תאורת הרחוב לא הספיקה כדי לראות מה בדיוק הוא עושה אבל נדמה היה שהוא חוזר על פעולת הפריצה לארון. לאחר מספר דקות, שנדמו בעיניהם כנצח, הוא החל לצעוד חזרה לביתו.
"תן את המשקפת!" לחשה גלי בתקיפות. היא הביטה דרכה לעבר השכן כאשר הקיש את קוד הכניסה על הקודן המואר של שער הכניסה לחצרו.
"תרשום!" קראה תוך שהיא מרוכזת "2713". יותם ציית ורשם בטלפון שלו את הספרות.
"זה כבר ממש חשוד!" אמרה גלי לאחר שהשכן נכנס חזרה לביתו והאור במבואה כבה. "למה עשה את אותו הדבר פעמיים?".
"אולי כי מה שעשה בפעם הראשונה לא כל כך הצליח לו?" הציע.
"אנחנו בעצם לא יודעים עליו הרבה. אפילו לא איך קוראים לו." אמרה גלי. "חייבים להבין קצת יותר מי זה הבן-אדם ומה הוא עושה חוץ מלטייל עם הכלבים שלו פעמיים ביום. אני חושבת שמה שאנחנו צריכים לעשות מחר על הבוקר זה להיכנס לחצר שלו לסיור קצר. לפחות נגלה איך קוראים לו. נסתכל קצת מסביב לבית ונציץ פנימה. אולי נמצא רמזים שיסבירו את ההתנהגות המוזרה שלו."
"את מציעה שנפרוץ לחצר שלו?" שאל יותם "רק בגלל שראינו אותו פותח ארון תקשורת? את יודעת מה העונש על פריצה לבית זר?"
"מה אתה מציע? שנעזוב את כל העניין ונחזור לקרוא ספרים ולעשות שעורים?" התריסה. "חוץ מזה אנחנו רק ילדים. גם אם יתפסו אותנו, נוכל תמיד להגיד שזה היה בצחוק. אבל ברצינות יותם. ההרגשה שלי היא שהאיש הזה לא כל כך תמים ואנחנו חייבים להבין מה קורה איתו."
כשהלכו לישון, התקשו להירדם. מחשבותיהם נדדו למחוזות רחוקים כפי שרק דמיונם של נערים תאבי הרפתקאות יכול לנדוד.
הם לא יכלו להעלות על דעתם שהמציאות שהם עומדים לפגוש בימים הקרובים, תעלה על כל דמיון!
[1] נער קוסם, גיבור סדרת ספרי פנטזיה של הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג,
[2] תהליך חינוכי אשר מנוהל וניתן בעיקר על ידי משפחת התלמיד ולא על ידי מוסדות פורמאליים חיצוניים.
אין עדיין תגובות