שני גיבורים לא שגרתיים, אויבי המדינה, יוצאים למסע ומקווים לסגור חשבון. לדריה, שגדלה בעוני ובחוסר כול, שטפו את המוח, הקנו […]
פרולוג
אם מישהו היה מפיק סרט על חייה, לב התסריט היה הניסיון למפות את שורשי אישיותה הפגומה. השאלה המרכזית היתה, "איך היא היתה מסוגלת לעשות דבר כזה?" והסיפור כולו היה מין בדיקה, חקירה אמנותית, לא חקירה מהסוג שקבלן עינויים מנהל, בתשלום, במדינת חסות עלומה.
בהקשר כזה תמיד מובטחת לקהל תשובה; אנשים קנו כרטיסים, אי־אפשר לאכזב אותם. בסיפור הרקע שלה אפשר ודאי למצוא איזושהי בעיה, איזשהו אירוע מחולל: איזה עוול יסודי הציק לה? האם היה רק אחד? וכמה לאחור צריך ללכת? כשיסיימו לשקוד על התחקיר המתסכל, התסריטאים ינסו להסביר זאת כך:
היא היתה שום דבר.
נכון.
היא באה משום מקום.
נכון.
היא גדלה באזור מוכה קרבות.
לפעמים הוא היה כזה, כן. במחנות. כבר אי־אפשר לקרוא להם מחנות. עכשיו מדובר בערים, ואנשים מבלים בהן את כל משך חייהם.
התעללו בה בילדות?
תלוי איך מגדירים התעללות.
התעללות. טראומה…
לא אנסו אותי. לא היתה… התעללות מינית, אם זאת הכוונה. לי היה מזל. שלוש מהחברות הכי טובות שלי נאנסו. השוטרים אנסו אותן. והחיילים.
נשים בקהילות פונדמנטליסטיות רבות חיות חיים קשים. הסיעות השונות מעגנות את כוחן באידיאולוגיה המשקפת תבניות מקומיות של חוק ומסורת שתכליתן המרכזית היא להגדיר את מקומה של האישה.
כן, מקומה של האישה הוא עניין חשוב.
אז מה, אין בקהילות התיאוקרטיות האלה מגבלות נוקשות ואיסורים מובהקים על יכולתה של אישה להתגרש, לקבל השכלה, אולי לבחור קריירה?
לכל אחד יש השכלה שונה, וקריירה זה לא הדבר הכי חשוב מבחינת הרבה אנשים.
היו לך אחים ואחיות?
כן.
כן, כמה?
היו לי שני אחים. את שניהם הרגו ואת אבא שלי לקחו, אבל הוא חזר. העבירו אותנו הלוך ושוב הרבה פעמים. לא היתה לנו עוד משפחה והרבה פעמים גם לא היה הרבה אוכל. בפעם הראשונה שחטפתי כדור הייתי ילדה. בן דוד שלי נהרג כשהיה בן תשע. חיילים שנסעו ברחוב הרגו אותו. ראיתי חיילים משחקים עם הראשים. הם שיחקו כדורגל עם ראשים של אנשים שנהרגו בכפר שלי. עמדתי ברחוב ונגמ"ש דרס ילד מול העיניים שלי. זה היה בקצה הכפר, לפני הרבה שנים. עכשיו אין קצה. זה מחנה. גרנו כאן כדי שנהיה מוגנים, ככה אמרו לנו. על זה אתה מדבר כשאתה מדבר על התעללות?
כן. וגם את רצית להילחם?
רציתי להילחם, כן. אני רוצה להילחם. מאוד.
עם כל הלב, עם כל הנשמה?
כן, ברור. מה עוד אני יכולה לעשות? לעבוד מתוך המערכת? אהבתי את המשפחה שלי. אהבתי אותם מכל הלב…
ועכשיו את… מוכנה לפעולה המוחלטת.
אני נותנת את החיים שלי. זה הקורבן שלי.
לאלוהים.
לאלוהים, כן. אני נלחמת כל הזמן.
והיית רוצה להיות שאהיד?
הייתי גאה בזה.
כאלה דיאלוגים הם יכניסו לסצנה. היא תתרחש ליד שולחן באכסדרה הנמתחת סביב גן לצדו של מסגד, מקום שקט, ומבטה ינוע בין הפרחים לקלסתרו כסוף השיער של השחקן שיגלם את מנצור אלבראזי.
בסרט לא יראו כל כך הרבה חורים של קליעים, והחלונות יהיו שבורים בצורה יותר אסתטית. הגן ילבלב, רעשים רחוקים לא יפריעו, אבל יותר מכול, ייעדרו משם הריחות. זה יהיה ההבדל הגדול ביותר בין הסרט לבין המציאות. בלי גומי שרוף, בלי בשר נרקב. בלי מזון שהתקלקל. בלי ביוב. בלי זמזום הזבובים או ריח הגוף. שום דבר לא יבער.
בסוף הסצנה המכוננת הזאת, הדמות שלה תבין איזה מין השלכות יש לחוזה שלה עם מנצור אלבראזי. יהיה רגע של תובנה; השחקנית תביט בפרחים כאילו היא רואה את העולם לראשונה.
מה היא ראתה בעיני רוחה בשעת הפאוזה הדרמטית והמעוצבת להפליא?
הרבה דברים. את העוני שלא נגמר, את הערים השבורות, את הכפרים המתפרקים, שום בתי ספר, שום בתי חולים, גבולות חתומים, השפלה, שיניים נרקבות, בטנים ריקות, הבּוּרוּת, הייאוש. כמו כל נערה אחרת במחנה, אם תישאר שם, היא תזדקן מהר.
יש משהו שמאזן את כל זה?
כן. לא הכול גרוע. היה יופי — שלג על הרים רחוקים, השמים הנפלאים, הכוכבים. אילו היתה נשארת, ודאי היו גם רגעי שגב, ואז היתה נושמת עמוק פתאום, אולי אפילו שרה. בשעות היום היתה יכולה לצאת לטייל; היו לה אינספור חברות. הנשים עזרו זו לזו. קצת זרחן לא יכול למחות תרבות שלמה. החיים במחנה היו אופרת סבון מנקודות מבט שונות — בני משפחה, אויבים, ריבים, פחדים, בעלי תפקידים מושחתים, עסקים קטנים שכשלו וניצחונות פעוטים זרועים בינות לפיצוצים וירי. היא הרי שרדה עד עכשיו, לא? אולי היא גם תצליח להמשיך בלי פגע? ואם כך, למה היא בכלל מדברת עם מישהו כמו מנצור אלבראזי?
כי… היא לא מספיק חזקה. בגלל איך שרצחו את האחים שלה, אמיר וראייד. ירו בהם והתעללו בגופות; לפחות היו יחד. בגלל איך שהמוות שלהם הרג את אמא שלה. וטוב, כן — כי היא מבוהלת, מבועתת מן הצורך להמשיך לחיות ככה; כל הגברים במשפחה כבר נלקחו, הן נשארו חסרות מגן, כפסע בינן לבין מוות ברעב, עשורים של סבל ובסופם מוות אחרי שנים של… שום דבר. היא חכמה מספיק כדי לדעת מה צופן לה העתיד. אין באמת ברירה.
אבא שלה ממוצא מעורב, ונעדר כבר שש שנים. אמרו שהוא גר עם בת דוד ב"כפר" אחר, מאה קילומטר משם, אבל לא שמעו ממנו כלום. אחרי שדוד שלה מת, למשפחה של אמא שלה לא נשאר כלום. הכול נלקח. איך אפשר לשרוד? להתחתן, להיות אם ולהתחיל להתייסר במחשבות על המוות של הילדים שלה עצמה? כך יתנהלו החיים ה"שלווים".
האפשרות המטרידה לצמוח לחיים שלווים כאלה העיבה על ילדותה בדרך זו או אחרת. כל הילדים האחרים רצו להיות אסטרונאוטים או מוזיקאים. לא היה עם מי לדבר. הגבעות היבשות, העננים, ייסורי הרוח ברחובות המאובקים, אלה היו החברים היחידים שלה. בכל מקום אחר ראתה רק פחד.
והפחד לא ייגמר. שתי האפשרויות פירושן מוות. אחת פשוט היתה מהירה יותר. כולם ידעו מה עשו אנשים כמו מנצור אלבראזי. הפרטים היו סודיים ומסוכנים, ולכן הוא זכה לכבוד בעולם שהסכנה לא סרה ממנו אף לרגע. האפשרות שהציע פירושה כסף למשפחה שלה. פירושה להשיב מלחמה. היא היתה חריפה מספיק כדי להבין את זה.
היא דמיינה את מותה בפרטי פרטים, וזמן רב לפני שדיברה עם אלבראזי כבר היה מקובל על דעתה שזה המחיר שתשלם. היא תראה את ההבזק של הנפָּץ, את החוט הנמשך, את הספרה האחרונה שתוזן במכשיר הסלולרי, את המתג המופעל, את השעון שימנה לאחור עד לאפס — את החום המלובן. בשר שיתאדה בכוח הפיצוץ, כמו אחת האלמנות השחורות. וזהו.
היא תיראה כה צעירה בזמן הפאוזה הדרמטית, השוברת לב. רק ילדה. באמת, איך היא יכולה להבין למה היא נכנסת?
אלא שאז תפנה אל פניו של מנצור אלבראזי. הוא ימתין לה. ומבטה יהיה יציב, כמעט קורא תיגר, והיא תאמר את המילים אשר יביעו את נכונותה למות.
"בשביל אלוהים. כן…"
הכי טוב שתגלם אותה מישהי צעירה, כהה ויפהפייה — נטלי פורטמן. כן, זאת תהיה הסצנה.
אבל כמה אמת תהיה בה?
טוב, אחר כך, אחרי הסצנה הגדולה — היא נעלמה. שני גברים שמעולם לא פגשה לקחו אותה משם, וגם אישה, במושב האחורי של לנדרובר. אז היתה הטיסה הראשונה, המפחידה, במטוס עם שישה מושבים, ואחר כך המעבורת. כלי תחבורה, בתים, בתי מלון שבהם הבטיחו לה שהיא בטוחה. אחר כך במעבורת למלטה. לטוניס. משם לקהיר. זה לקח כמעט שישה חודשים. האישה היתה חביבה מאוד; עיני שקד גדולות, קול מתנגן. פנלופה, כך היא קראה לעצמה. "או סתם פני," הסבירה.
השינוי האמיתי התחיל בקהיר. בגדים שהיה עליה ללמוד כיצד ללבוש כמו שצריך. תחילה הסתתרה בחדר האמבטיה, חדרון פלאים עטור קרמיקה. אז שמעה את האישה — פני — צוחקת בחוץ, יצאה אליה וזכתה בתשבחות ובדברי הלל ליופייה.
כדי להבטיח שתבחר במסלול הנכון, מנצור אלבראזי מגיע לבקר. מאחוריו יש עוד גבר. צעיר ממנו. יפה. היא מכירה אותו בשם בן הדוד עלי. הוא מביט בה בערמומיות משועשעת, כאילו הם חולקים איזו בדיחה משותפת, והיא אינה יכולה אלא לחייך. הוא כעת ידיד. כן. כמו בן דוד ממש.
המטרה המיידית שלה, הסבירו, היא ללמוד בבית ספר. כששאלה את האישה לגבי "מתי זה יקרה," קיבלה נשיקה על הלחי והורו לה "לשכוח מכל זה…" ובכל הנוגע להכשרה שדמיינה — לפרק ולהרכיב קלשניקוב בעיניים עצומות, לדוגמה, או לזרוק רימונים — שום דבר. היא צריכה להיות ממוקדת, להצטיין וללמוד לדבר עם הילדים האחרים.
"אין מה למהר. כשהזמן יגיע, אלוהים יקרא לך. בינתיים תלמדי ותעשי מעצמך בן אדם חדש. את כבר לא מי שהיית. מעכשיו את דריה," אומר מנצור אלבראזי. הוא מראה לה תצלום.
זה תצלום דיוקן בגודל של קלף משחק. הוא מוכתם ומהוה לאחר כל הפעמים שיצא ושוב נכנס אל הארנק. פנים של ילדה, ויש להן צורה של לב, עיניים יפהפיות וגבות ישרות. ילדה שהיתה יכולה להיות היא לפני כמה שנים. ילדה עם תמימות עיקשת, בוהה במצלמה, פתוחה לפרשנות.
"מעכשיו ואילך, דריה, את צריכה להיות בדיוק כמו האחרים. להיפטר מהחיג'אב. לחקות את הנערות המערביות. להתלבש כמותן, ללמוד להיות כמותן. תיהני!" אומרת פני וכולם צוחקים.
הסבירו לה שהכסף כבר מגיע אל מי שנשאר מן המשפחה שלה, והיא צריכה לשכוח אותם. זה באמת חבל, אבל אסור שיהיה לה שום קשר עם הבית. למען ביטחונה וכדי להגן על משפחתה. הממשלה מלאה במרגלים ואף אחד לא יכול לשמור סוד. ירשו לה לפגוש אותם שוב רק כשזה יהיה בטוח לגמרי.
"הם יודעים שאת אוהבת אותם, קטנה," אומר לה עלי. "אל תדאגי."
אחר כך היה קל. כמו גל. כמו גל של גילוי ועונג.
אחרי קהיר בילו בשיט של תיירים לפלרמו. הם גרו במלון ואז בווילה. בכל אחד מן המקומות למדה בבית הספר או עם מורה פרטי.
היו מותרות בדמות הטלוויזיה שפעלה בלי הפסקה. ואוכל, מאכלים נהדרים, ניחוחות נפלאים. ומן העבר האחר של החלונות היו צעירים אחרים. בנים ובנות יחד. בסוף הקיץ כבר היתה יכולה להסתדר באיטלקית. ושוב עברו.
היה קשה להיפרד מפני, אבל המשפחה החדשה שלה אמיצה. איש לא בכה. איש לא היה מרשה דבר כזה. פני עזבה, היא יצאה לאן שאנשים כמוה מגיעים אליו, ואילו דריה פתחה בהרפתקה האקדמית הבאה שלה.
השנה הראשונה בבית הספר בפירנצה מתחילה באופן נוראי. בכל חדר יש ארבע נערות, וכולן החליטו לשנוא אותה. בצדק, היא חושבת, שהרי המרחק בין פלרמו לפירנצה גדול מן המרחק אל הירח. היא נבעתת לנוכח התלמידים הבוגרים יותר והתנהגותם החצופה. היא ליצנית. הבגדים שלה לא באופנה בכלל, ולחרדתה היא מבינה שהיא באמת בורה ומטופשת, מביכה, ומכאן, האויבת של כולם.
היא מוצאת מפלט בספרים שלה, היא מאזינה, לומדת ומתרגלת את המבטא. כדי לשרוד לא די ללמוד איטלקית ואנגלית, צריך גם כמה קורסי מבוא במדעי הרוח. היא מבינה שהתחילה מאוחר, ולכן עליה להשקיע בלימודים ולהתרכז. פירנצה היא פירנצה, כך שהם יוצאים לסיורים לימודיים רבים — למוזיאונים, גלריות, קונצרטים, חורבות. פירנצה היא מיכאלאנג'לו ובית מדיצ'י, עלייתן של אירופה ושל האימפריה הרומית הקדושה, ועל הכול משלמים באירו.
התלמידים מנסים לחמוק מהשגחה עד כמה שאפשר, ומבכרים את הרחובות והמועדונים. זו הזדמנות להתענג על האפשרות להיות כמו כל האחרים.
היא מעשנת סיגריה ונוסעת מאחור על אופנוע. היא מתאהבת בפעם הראשונה, שמו טֶטֶה, הוא הגיע מדובאי, כשהוא מדבר הוא מושך את המילים והלב שלה דוהר, וכשהוא רוקד הוא אוהב להחליק כמו מייקל ג'קסון. הוא רוצה להתנשק בכל פעם שהם מוצאים פינה חשוכה, והרומן ביניהם פורח באחת. במשך כמה שבועות היא לא מרשה לו, ותמיד הוא קצת מזעיף פנים, אבל אחר כך חוזר ומנסה שוב וכולו התמדה עולצת.
הם עושים את זה בדירה שאחד התלמידים מבית הספר האמריקני גר בה בסופי שבוע. גשום ולח והעיר מסריחה וצוננת. טֶטֶה הגיע לאיזו הבנה עם החבר המערבי שלו או שהבטיח איזו הבטחה, והם אוספים את המפתח, ממהרים לשם יד ביד ומדליקים את החימום.
זה נגמר… הרבה יותר מדי מהר, היא חושבת. הראש של טֶטֶה שמוט על כתפה. נשיקות תודה רטובות. הוא יורד ממנה מיד במחשבה על הקונדום ועל תכולתו המסוכנת. היא מביטה בו כשהוא נכנס לשירותים ואז יוצא משם, היא מביטה בעצמות הארוכות שלו, היא עדיין מרגישה את המקום שבו הזקן שלו השתפשף בשד שלה. הוא מתבדח, הוא מקפץ ורוקד ריקודים קטנים כדי שתמשיך לצחוק. הם נאהבים כל האביב וכל הקיץ וזה… גן עדן שלא ציפתה לו.
עכשיו, היא מחליטה, היא אחת מהם.
עכשיו לא לועגים לה. הנערות האחרות מביטות בה במעין כבוד. היא נהנית ללמוד את הסלנג האירופי והיא אוהבת לבלות. היא אוהבת את השיעורים ואת רוב המורים. בית הספר הוא מעין פנימייה, פתרון של עשירים לבעיית גידול הצאצאים. יש תוכניות לימודים לעונת הקיץ, שתכליתן להכין את התלמידים לאוניברסיטה. יש שם מורים מן המדרגה הראשונה, ומשלמים להם בהתאם. יש שם נערים ונערות מרחבי העולם כולו, ולכולם יש כסף.
חופש. דמעה זולגת מעינה כשהיא נזכרת. בשנה האחרונה היתה חופשייה מאי פעם. זו אמורה להיות שנת המקצועות, רצף של התמחויות. גם בתי ספר אחרים בעיר שולחים את התלמידים למסלולים דומים. זו לא רק הכניסה החגיגית והרשמית לשורות המעמד הקובע. זו גם חגיגה אחת גדולה.
תהיי כמו כל האחרים, אמרו לדריה, וכך היא מתנהלת. במסגרת מהלכי ההסתוות האיטלקית ההגנתית שלה היא מעמידה פני קתולית, אבל מגלה שזה כמו סרט זומבים זול, כל הטקסים והפולחן וה… פֵטיש. קווצות שיער ורסיסי עצם, אצבע מיובשת, יין שהופך לדם, רקיקים שמייצגים את גופו של המשיח. אנשים יכולים להיות כל כך טיפשים! והפסלים בכל מקום; הלבבות המדממים והבוערים, ישו מגלגל עיניים לרקיע. פצעי דקירה בין הצלעות, מסמרים בכף היד. אקסטזה צעקנית — הפיות הפעורים, הלחיים השקועות, הדם שזולג בלי הפסקה, העור הלבן ומבט דוגמנית־העל הריק של הבתולה. בא לה לצרוח, זה ברור — כל העניין הגיוני ממש כמו סנטה קלאוס, זו אלילות של גבס שתתפורר עם מטח הארטילריה הראשון.
האפיפיור? סוטה זקן ומגוחך, ואם לא די בכך, גם נאצי לשעבר. וכולם אמורים פשוט להתעלם מזה? היא תשמח להיות מחבלת מתאבדת אם ירשו לה ללכת על הוותיקן. היא תתחפש לנזירה… היא יכולה לראות את עצמה כורעת ומנשקת לזקן את הטבעת. רק לגעת בכפתור החבוי בתוך הבגד… היא יכולה לעשות את זה.
הנזירות. הן הכי גרועות, היא מחליטה. יצורים מזעזעים עם הכנפיים האלה, עם הפרצופים המטומטמים, שנבחרו מבין הילדים המפגרים ונשלחו לכנסייה מן החוות הכושלות, בחורות מכוערות שבחיים לא ימצאו שום בעל. טוב, נראה שהמנזר הוא המקום הכי טוב בשבילן. שימותו כולן.
בשלב זה היא כבר איטלקייה כמעט לגמרי. היא יודעת לכרוע ברך, חושבת שמכוניות פרארי הן המהירות בעולם ומשוועת לאספרסו בבוקר.
היא לא התלמידה הכי טובה ולא הכי גרועה. היא חושבת שאנגלית קלה יותר מאיטלקית, וזה חבל, כי היא אמורה להיות בתה המאומצת של טורינו. המבטא רק תורם לפופולריות שלה, משום־מה. אקזוטית. העור שלה מעט כהה יותר משל הנערות האיטלקיות, והשיער השחור משחור שלה מעט מתולתל יותר משלהן. היא מהדרום, אין שאלה בכלל, וכולם יודעים איך אלה. חטא טהור.
יום אחד מוציאים אותה באמצע הלימודים בגלל בן הדוד עלי, שבא שוב לבקר. היא משקיעה שעה בלבחור תסרוקת ועוד שעה בניסיון להחליט מה ללבוש. עכשיו היא מאוהבת בעלי, והיא מנסה להסתיר את זה בהתנהגות שלווה ומתנשאת, ובכך שהיא מנצלת כל הזדמנות לרדת עליו. הוא לוקח אותה לאכול במסעדה של גדולים. הגברים מביטים בה עכשיו. גברים איטלקים אמנם ישרקו לכל אחת, אבל היא, פתאום מתברר לה, אינה בלתי מושכת.
"תיהני," אומר עלי, שהזמין טליאטה די מנזו וכיסה במפית על חזית חליפתו הנאה. "תיהני, אבל תזכרי מי את."
"אני אזכור," היא אומרת.
הוא רוצה לדעת איך היא מתקדמת, אז היא מדברת על בית הספר ועל החברות. על המתיחוֹת, על האבסורדים, על הדרישות הבלתי סבירות שמציבה בפניהם ההנהלה. עלי מאזין, מחייך ומעודד אותה, אבל תמיד מזכיר שהמשפחה שלה ועוד רבים אחרים סומכים עליה.
"כן, דריה. תיהני, אבל את חייבת להשקיע ולא להיכשל." הוא עוצר לרגע. הוא נותן בה מבט חמור ומטה את ראשו הצידה, כאילו זה עתה גילה דבר־מה מדאיג. "תגידי לי את האמת, את רוצה להפסיק?" הוא שואל.
כשיעשו מזה סרט, זה יהיה הרגע שבו נטלי תהסס. אבל אז היא תתעשת ותבטיח לעלי שלא, לא… היא עדיין מוכנה. רוצה. משתוקקת לתת את החיים שלה לאלוהים.
"לגמרי נורמלי ליהנות מכל זה," אומר עלי. הוא סוקר במבטו את המסעדה המהודרת. "לשם כך זה נוצר. אוכל טוב. בגדים יפים. הכול נוח. מי לא רוצה חיים כאלה?" הם צוחקים.
"זה דקדנטי. זה בזבזני. זיעה של חקלאים, של עבדים, נשפכה על כל פירור פה. זה הורס את כדור הארץ, את האטמוספירה. מאחורי הכול יש רק כסף. כסף שזורם וזורם למעלה, עוד ועוד למעלה, לכיסים של יהודים ושל אמריקנים. זה נראה כמו גן עדן, אבל בעצם זה גיהינום."
בשלב זה נטלי תביט סביב גם היא בלי להבין ממש.
"הם יצרו אשליה מוחלטת. הם העלימו את כל הדברים הלא נעימים, את כל הדברים הרעים. יפה מאוד," אומר עלי ואומד את המסעדה בעיניו. "בראבו. באמת יפה מאוד."
עלי הסביר שעל הנייר היא יתומה שאומצה בידי משפחת ורמיליו, משפחה איטלקייה simpatica. הוא אפילו לקח אותה לפגוש אותם בטורינו, והזהיר אותה מבעוד מועד לא לומר דבר, אלא אם סניור ורמיליו ישאל אותה ישירות.
הבית שלהם עתיק ומכוסה טחב. סניור ורמיליו זקן ונעזר במקל הליכה מוכסף נהדר, שביופיו פוגם פקק הפלסטיק הכחול־זוהר שבקצהו. הוא מזמין את עלי להיכנס, אבל אותה משאיר על המרפסת. עבר זמן־מה מאז שטיאטאו שם בפעם האחרונה, והעלים נרקבים בפינות. כשהם יוצאים הזקן צוחק, אבל עלי רציני מאוד. כבר התעייף ממנו, היא מחליטה.
"סניור ורמיליו רוצה להכיר אותך קצת יותר טוב, דריה," אומר לה עלי.
הזקן עומד שם ואז שולח יד ותופס בכתפה ביד גרומה. "יפהפייה," הוא אומר.
"גראצי… פאפא," היא משיבה וכולם מחייכים. הוא שואל שאלות, אבל נדמה שאינו מצליח לשמוע את התשובות שלה. עלי צריך לחזור על כל מה שהיא אומרת. בסופו של הביקור הם כמעט צוחקים על הזקן. בסיכום סופי, פגישתה עם האפוטרופוס הרשמי שלה אינה אורכת יותר מחמש־עשרה דקות.
הם מתבדחים עליו במהלך הנסיעה בחזרה העירה. עלי מסביר שהצליחו לסגור עניין עם האיטלקי הזקן כי הוא גוסס. "אין לו מה להפסיד…"
עלי מוריד אותה במלון, מפקיר אותה לחסדי שירות החדרים והטלוויזיה וחוזר רק בחצות כדי לבדוק אם חמקה משם ויצאה לבלות במועדונים. היא מעמידה פנים שהתעוררה כשהוא פותח את הדלת. אנקה קטנה כשהיא מסתובבת.
"לכי לישון, קטנה," היא שומעת אותו לוחש מן הפתח.
"זה אתה?"
"כן, לכי לישון."
"נהנית? יצאת לבלות?"
"לכי לישון."
"הייתי טובה היום?"
"היית טובה מאוד, דריה." הקול שלו, זה מה שהיא אוהבת. הוא מדבר כמו חתול גדול שמגרגר. כמו פנתר. "משפחת ורמיליו מאוד שמחה שהצטרפת אליה."
"יש לך סיגריה?" היא שואלת ומזדקפת, סומכת את עצמה על מרפק אחד ומושכת את הסדין על שדיה במחוות צניעות. עלי בא ומתיישב על שפת המיטה. הוא מצית למענה את הסיגריה. "את צריכה ללכת לישון עכשיו," הוא אומר.
היא מניחה לשקט להצטבר, והרמץ שבקצה הסיגריה שלה בוהק ומתעמעם ושוב בוהק.
"אני לא עייפה, עלי…" היא אומרת ומושיטה יד אל לחיו.
עלי שונה. הוא גבר. הוא יודע לעשות דברים והיא מעניקה לו את עצמה במלאות. זה כמו להיסחף ללב סערה. הכוח של הגוף שלה, העוצמה שצפונה בו. זו הפעם הראשונה האמיתית שלה, היא חושבת, ואחרי שהכול נגמר שוקעת לשינה בלא חלומות.
בארוחת הבוקר הוא נועץ בה מבט ארוך. יש שם חיוך? הוא נוגע בזרועה. במעלית הוא רוכן אליה ומנשק את שערה. הם עושים אהבה שוב אחרי ארוחת הבוקר ואז שוכבים ומדברים. היא מספרת לו הכול על בית הספר, על טֶטֶה. הוא מאזין וכשהיא שואלת, "איפה נולדת?" הוא רק נד בראשו.
"זה מסוכן מאוד," הוא מזהיר אותה. ידו נעה לאורך הקימור הארוך של מותניה. "זה מסוכן מאוד… זה חייב להיפסק." עיניו עצובות, כראוי. "את מבינה, לא?"
היא נושקת לו ושוב הם עושים אהבה, ולאחר שהם מסיימים, והם שוכבים שם ומאזינים לטרטור הקטנועים הנוסעים הנה והנה ברחוב, היא מסתובבת ומביאה את שפתיה אל כתפו. היא לוחשת מה שהוא צריך לשמוע: "כן… אני מבינה."
היא חוזרת לסמסטר האחרון בבית הספר ופורקת כל עול. את עלי היא לא יכולה לקבל, ואילו טֶטֶה כבר המשיך הלאה. זה כואב כי הוא באמת היה מתוק והם צחקו. היא שוקעת בדיכאון וחורטת את שמות האחים שלה בקיר האבן של חדר השינה. היא מנהלת שיחות עם אבא שלה, ויכוחים מדומיינים שבהם היא צועקת שעליו להילחם. פעם אחת בכל החיים שלך תחזיר כבר.
ברגעים צלולים יותר היא מלקה את עצמה. כדי למצוא כפרה היא שוקעת בתפקיד. אז טֶטֶה עזב, אז מה? לא חסרים עוד בחורים. כולם חושבים שהיא יפה… לפחות יפה מספיק. אז למה לא ליהנות כבר.
היא שותה קצת. יותר מקצת. יותר מדי. מקיאה. לומדת איך לטפל בהנגאובר. לומדת לרקוד ריקודים מלוכלכים ולהגיד לבנים לא. הכול זמין — איפור, סיגריות, לפעמים גם חשיש שתמיד הבנים משיגים וחולקים עם הבנות במעגלים לאור נרות, בליווי התקפי שיעול וצחוק.
הכול מותר לך אם את כלי של אלוהים. זה לא חטא אם יש לך סיבה לעשות את זה. בסתר הלב את משפילה את עצמך לשם תהילתו של הבורא. בלילה, באין רואים, במיטתה — ועכשיו תמיד לבד, הרי היא לא מופקרת באמת, היא בחורה טובה — בחושך היא שואלת את עצמה: יש לך ספקות?
לא.
את בטוחה? ספקות זה באמת נורמלי.
טוב…
טוב, מה? את לא נורמלית? את לא מפחדת?
לא.
את בטוחה?
לא.
טוב… אולי בכל זאת את נורמלית. טוב, נראה…
אין עדיין תגובות