בשיאה של המלחמה הקרה, בוריס פסטרנק כותב את יצירת המופת שלו, ´ד"ר ז´יוואגו´. המפלגה הקומוניסטית חוששת מהמסר החתרני של הספר […]
פרולוג
הכתבניות
הדפסנו מאה מילים לדקה ומעולם לא החמצנו הברה. כל אחד משולחנותינו הזהים צויד במכונת כתיבה רוֹיָאל קְוַויֶיט דֶלַקְס ירקרקה, במכשיר טלפון חוגה שחור של וֶסטֶרן אֶלֶקטריק ובערימת פנקסים צהובים. אצבעותינו התעופפו על המקשים. לא חדלנו לתקתק. הפסקנו רק כדי לענות לטלפון או לשאוף מסיגריה. אחדות מאיתנו הצליחו לעשות את שני הדברים בלי לפגום בקצב התקתוק.
הגברים היו מגיעים בסביבות עשר. אחד־אחד קראו לנו אל משרדיהם. היינו יושבות בכיסאות קטנים שנדחפו לפינות בעוד הם יושבים מאחורי שולחנות המהגוני הגדולים שלהם או פוסעים כה וכה על השטיח ומדברים אל התקרה. היינו מקשיבות. היינו מקליטות. אנחנו היינו הקהל בן האישה האחת למִזכרים שלהם, לדוחות שלהם, להערכות שלהם, להזמנות ארוחת הצהריים שלהם. לפעמים שכחו שאנחנו שם ואז נודע לנו הרבה יותר: מי מנסה לחסום מהלך של מישהו אחר, מי משחק משחקי כוח, מי מנהל רומן, מי נחשב באותה עת ומי כבר לא.
לפעמים פנו אלינו לא בשמותינו אלא על פי צבע השיער או מבנה הגוף: בלונדינית, ג'ינג'ית, ציצים. גם אנחנו קראנו להם בשמות סודיים: שולח ידיים, ריח של קפה, שיניים.
הם קראו לנו בנות, אבל לא היינו רק בנות.
הגענו לסוכנות מרֶדקליף, מוָוסָאר, מסמית. היינו הראשונות במשפחתנו שקיבלו תואר אקדמי. אחדות מאיתנו דיברו מנדרינית. אחדות ידעו להטיס מטוס. אחדות יכלו לתפעל רובה קוֹלְט 1873 טוב יותר מג'ון וֵיין. אבל כשראיינו אותנו שאלו רק, "את יודעת להדפיס?"
ישנה טענה שמכונת הכתיבה נבנתה לנשים — שרק המגע הנשי יכול לגרום למקשים לזמר, שאצבעותינו הצרות מתאימות למכשיר, שבעוד הגברים תובעים את זכותם על המכונית, על הפצצה ועל הטיל, מכונת הכתיבה שייכת לנו.
ובכן, בעניין זה אנחנו בספק. די לציין שכאשר הדפסנו, אצבעותינו נעשו שלוחות של המוח שלנו, ולא היה כל פער בין המילים שיצאו מפיהם — מילים שהם הורו לנו לא לזכור — לבין המקשים שהטילו דיו על הנייר. ואם חושבים כך על הדברים, על המכניקה של כל זה, הדבר כמעט פיוטי. כמעט.
אבל האם שאפנו לכאבי ראש, לכאבים במפרקי הידיים וליציבה גרועה? האם על זה חלמנו בתיכון, כשהשקענו בלימודים מאמצים כפולים ומכופלים מהבָּנים? האם על עבודה פקידותית חשבנו כשפתחנו את המעטפות הגדולות שהכילו את מכתבי הקבלה שלנו לקולג'? האם חשבנו שאליה מועדות פנינו כשישבנו, עטויות גלימה וכובע, בכיסאות עץ לבנים במרכז מגרש הפוטבול, וקיבלנו את המגילה שהבטיחה שאנו מוכשרות ומוסמכות לעשות הרבה יותר מזה?
רובנו ראינו במשרה במאגר הכתבניות עניין זמני. לא יכולנו להודות בכך בקול רם — אפילו לא זו באוזני זו — אבל רבות מאיתנו האמינו שזה יהיה השלב הראשון בדרך לְמה שגברים קיבלו ברגע שסיימו את לימודיהם: משרות קצונה; משרדים משלנו עם מנורות שמפיצות אור מחמיא, שטיחים יקרים ורכים, שולחנות עץ; וכתבניות משלנו שאנחנו נכתיב להן. מבחינתנו הייתה המשרה שלנו נקודת פתיחה ולא יעד, למרות מה שאמרו לנו כל חיינו.
נשים אחרות באו לסוכנות לא כדי להתחיל את הקריירה שלהן אלא כדי לסיים אותה. הן היו שאריות מן המשרד לשירותים אסטרטגיים, ה-OSS, שבו היו לאגדות במהלך המלחמה, וכעת הועברו אל מאגר הכתבניות או אל הארכיון או אל שולחן כלשהו בפינה כלשהי, לשבת שם בחוסר מעש.
כזאת הייתה בטי. במלחמה היא ניהלה את המבצעים החשאיים, הנחיתה מכות מחץ על המורל של האויב באמצעות שתילת מאמרים בעיתון והטלת עלוני תעמולה ממטוסים. שמענו שפעם סיפקה דינמיט לאדם שפוצץ רכבת אספקה כשחלפה על פני גשר במקום כלשהו בבורמה. לא יכולנו לדעת בוודאות מה קרה באמת ומה לא. אותם תיקים ישנים של המשרד לשירותים אסטרטגיים נטו להיעלם. אבל מה שידענו אל־נכון הוא שבסוכנות ישבה בטי אל שולחן לצד כולנו, והגברים בוגרי אוניברסיטאות ליגת הקיסוס שהיו עמיתיה במלחמה היו כעת הבוסים שלה.
אנחנו חושבות על וירג'יניה, שישבה אל שולחן דומה — הקרדיגן הצהוב העבה שלה כרוך סביב כתפיה בכל עונה, עיפרון תחוב בשערה המגולגל על ראשה. אנחנו חושבות על נעל הבית הכחולה הפרוותית היחידה שלה מתחת לשולחן — לא היה צורך בנעל האחרת; רגלה השמאלית נקטעה בעקבות תאונת ציד שאירעה בילדותה. היא קראה לרגל התותבת שלה קַתְבֶּרְט, ואחרי ששתתה יותר מדי הייתה מסירה אותה ומושיטה לך אותה. וירג'יניה מיעטה לדבר על תקופת שירותה במשרד לשירותים אסטרטגיים, ומי שלא שמע את הסיפורים מיד שנייה על ימיה כמרגלת היה עשוי לחשוב שהיא סתם עוד עובדת ממשלה מזדקנת. אבל אנחנו שמענו את הסיפורים. למשל, על הפעם שבה התחפשה לחולבת והובילה עדר פרות ושני לוחמי מחתרת צרפתים אל הגבול. שמענו שהגסטפו כינה אותה אחת המסוכנות שבמרגלי בעלות הברית — עם קתברט והכול. לפעמים הייתה וירג'יניה חולפת על פנינו במסדרון או שהיינו נוסעות איתה במעלית או שהיינו רואות אותה מחכה לאוטובוס קו 16 בפינת הרחובות E ו-21. רצינו לעצור ולשאול אותה על ימי מלחמתה בנאצים — לשאול אותה אם היא עדיין חושבת על הימים האלה בעודה יושבת מאחורי השולחן ומחכה למלחמה הבאה או למישהו שיגיד לה ללכת הביתה.
זה שנים שניסו להדוף את בנות המשרד לשירותים אסטרטגיים החוצה — לא הייתה בהן תועלת במלחמה החדשה, הקרה. דומה שאותן אצבעות שסחטו בעבר את ההדק נעשו מותאמות יותר למכונת הכתיבה.
אבל מי אנחנו שנתלונן? המשרה הייתה טובה, והיינו בנות מזל כי נפלה בחלקנו. והיא הייתה בהחלט מלהיבה יותר מרוב המשרות הממשלתיות. משרד החקלאות? הַפְּנים? אתן מתארות לעצמכן?
מחלקת רוסיה הסובייטית, או SR, נעשתה ביתנו השני. ובדיוק כשם שהסוכנות הייתה ידועה כמועדון הבחורים הטובים, יצרנו לנו קבוצה משלנו. התחלנו לחשוב על עצמנו כעל "המאגר", והדבר חיזק אותנו.
חוץ מזה, הדרך למשרד הייתה לא רעה. במזג אוויר גרוע נסענו באוטובוסים או בחשמליות, ובימים יפים הלכנו ברגל. רובנו חיינו בשכונות הגובלות במרכז העיר: ג'ורג'טאון, דוּפּונט, קליבלנד פארק, קַתידְרֶל הַייטס. התגוררנו לבדנו בדירות סטודיו בבניינים ללא מעלית, דירות קטנות כל כך עד שהדיירת כמעט יכלה לשכב כשראשה נוגע בקיר אחד ובהונות רגליה בקיר האחר. התגוררנו באכסניות האחרונות שנותרו בשדרות מסצ'וסטס, שהיו בהן שורות של מיטות קומתיים ודלתותיהן ננעלו בעשר וחצי. בדרך כלל היו לנו שותפות — עובדות מדינה אחרות עם שמות כמו אַגנֶס או פֶּג, שתמיד השאירו תלתליוֹת ורודות בכיור או חמאת בוטנים דבוקה לסכין החמאה או תחבושות היגייניות משומשות שלא נעטפו כהלכה בפח האשפה הקטן שליד הכיור.
באותם ימים רק לינדה מֶרפי הייתה נשואה, ונישואיה היו טריים. הנשואות לא נשארו זמן רב. אחדות מהן החזיקו מעמד עד שנכנסו להיריון, אבל בדרך כלל ברגע שהושחלה טבעת האירוסין על אצבען, הן החלו לתכנן עזיבה. בפרידה החגיגית מהן היינו אוכלות עוגת שכבות מסופרמרקט סֵייפְוֵויי בחדר הצוות. הגברים היו באים לאכול פרוסה ואומרים שמעציב אותם להיפרד מהן, אבל ראינו את הזיק שנדלק בעיניהם כשחשבו על הבחורה החדשה, הצעירה יותר, שעשויה לתפוס את מקומן. היינו מבטיחות לשמור על קשר, אבל אחרי החתונה והתינוק הן היו מתיישבות בפינות המרוחקות ביותר של מחוז קולומביה — במקומות שצריך לנסוע במונית או בשני אוטובוסים כדי להגיע אליהם, כמו בֶּתֶסְדָה או פֶרפַקס או אלכסנדריה. אולי היינו עורכות את המסע לשם לכבוד יום הולדתו הראשון של התינוק, אבל לא היה סביר שנעשה זאת בשנית.
רובנו היינו רווקות והעמדנו את הקריירה במקום ראשון, בחירה שנאלצנו לחזור ולומר להורינו שאינה בגדר הצהרה פוליטית. כמובן, הם התגאו בנו כשסיימנו את לימודינו בקולג', אבל כל שנה שחלפה ובה בנינו קריירה במקום להביא תינוקות לעולם הותירה אותם מבולבלים יותר בקשר למצבנו חסר הבעל ולהחלטתנו המשונה למדי לחיות בעיר שנבנתה על גבי בִּיצה.
נכון, בקיץ הייתה הלחות של וושינגטון כבדה כמו שמיכה לחה, והיתושים היו מנומרים ואכזריים. בבקרים היו התלתלים שלנו, שסלסלנו בערב הקודם, משתטחים ברגע שיצאנו החוצה, והחשמליות והאוטובוסים היו כמו סאונה והדיפו ריח ספוג רקוב. מלבד תחת זרם המים הקרים במקלחת, לא היה רגע שבו לא הרגשת מיוזעת ומרושלת.
החורף לא סיפק הקלה רבה. היינו מתעטפות וממהרות מתחנות האוטובוס בראש מורכן כדי להימנע מהרוחות שנשבו מנהר הפּוֹטוֹמַק הקפוא.
אבל בסתיו התעוררה העיר לחיים. העצים בשדרות קונטיקט נראו כמו זיקוקים כתומים ואדומים, והטמפרטורות היו נעימות. לא היה צורך לדאוג שמא החולצה תירטב באזור בתי השחי. מוכרי הנקניקייה בלחמנייה היו מגישים ערמונים קלויים בשקיות נייר קטנות — הכמות המושלמת לצעידת ערב הביתה.
וכל אביב הביא עימו את פריחת הדובדבן, ואוטובוסים עמוסי תיירים שהיו מבקרים באתרים ההיסטוריים, מתעלמים מהשלטים הרבים וקוטפים את הפרחים הוורודים־לבנים ותוחבים אותם מאחורי אוזניהם או לכיס חליפתם.
הסתיו והאביב במחוז היו זמנים להשתהוּת, וברגעים האלה היינו עוצרות ומתיישבות על ספסל או עושות סיבוב סביב בריכת ההשתקפות של אנדרטת לינקולן. כמובן, בתוך מבנה הסוכנות בבניין E הטילו מנורות הפלואורסצנט בוהק קשוח על הכול והדגישו במידה מופרזת את מצחינו הבוהקים ואת נקבוביות אפינו. אבל כשהשלמנו את יום העבודה ויצאנו, והאוויר הקריר הכה בזרועותינו החשופות, כשבחרנו להאריך את הדרך הביתה ולעבור בשדרה המרכזית, המוֹל, באותם רגעים העיר שנבנתה על גבי בִּיצה הייתה הופכת לתמונה בגב גלויה.
אבל אנחנו זוכרות גם את האצבעות הכואבות ואת מפרקי היד הכואבים ואת המזכרים והדוחות וההכתבות האינסופיים. הדפסנו כל כך הרבה, שאחדות מאיתנו אפילו חלמו בלילה שהן מדפיסות. גם כעבור שנים, גברים שחלקנו איתם את מיטתנו העירו שאצבעותינו מתנועעות לפעמים בשנתנו. אנחנו זוכרות שבימי שישי אחר הצהריים הסתכלנו בשעון מדי חמש דקות. אנחנו זוכרות את חתכי הנייר, את נייר הטואלט המגרד, את ריח נוזל הניקוי מֶרפי אוֹיְל שעלה מרצפות העץ במבואה בימי שני בבוקר, ועקבינו היו מחליקים עליהן במשך ימים אחרי שמשחו אותן בשעווה.
אנחנו זוכרות את פס החלונות היחיד בקצה הרחוק של מחלקת רוסיה הסובייטית — הם היו גבוהים מכדי שנוכל להביט דרכם, וממילא כל מה שהיינו יכולות לראות היה בניין משרד הפנים שמצידו האחר של הכביש, שנראה בדיוק כמו הבניין האפור שלנו. היינו מעלות השערות לגבי מאגר הכתבניות שלהם. איך הן נראות? איך החיים שלהן? האם הן מביטות לפעמים מחלונותיהן אל הבניין האפור שלנו ותוהות לגבינו?
באותה תקופה נראה לנו כל יום ארוך ומסוים מאוד. אבל במבט לאחור הימים מתמזגים זה בזה. לא ברור לנו אם מסיבת חג המולד שבה שפך וולטר אנדרסון יין אדום על חזית חולצתו והתעלף בקבלה, כשאל דש חולצתו מהודק פתק שכתוב בו "לא לעשות החייאה", התקיימה בשנת 51' או בשנת 55'. אנחנו לא זוכרות גם אם הולי פַלקוֹן פוטרה משום שהרשתה לקצין אורח לצלם אותה בעירום בחדר הישיבות שבקומה השנייה או שמא דווקא זכתה בקידום הודות לתמונות ופוטרה כעבור זמן קצר בגלל סיבה אחרת.
אבל ישנם דברים אחרים שאנחנו זוכרות.
אילו באתם למַטֶּה וראיתם אישה בחליפת טוויד הדורה הולכת אחרי גבר אל משרדו או אישה בנעלי עקב אדומות ובסוודר אנגורה תואם בקבלה, אולי הייתם מניחים שהנשים הללו הן כתבניות או מזכירות. והייתם צודקים. אבל בה בעת, הייתם טועים. מזכירה, באנגלית secretary: אדם שמפקידים בידו סוד — secret. מן המילים הלטיניות secretus, secretum. כולנו הדפסנו, אבל אחדות מאיתנו עשו יותר מזה. אחרי שכיסינו את מכונות הכתיבה שלנו בסופו של כל יום, לא אמרנו מילה על העבודה שעשינו. שלא כמו אחדים מהגברים, אנחנו ידענו לשמור את סודותינו.
אין עדיין תגובות