1:
קייט

2019

קייט מתבוננת במַּרְאָה כשהיא שומעת את זה.

את המפתח מקרקש בחור המנעול.

אצבעותיה רועדות כשהיא ממהרת לתקן את האיפור, למחות את חוטי המסקרה הדקיקים שנמרחו על עפעפיה התחתונים כמו קורי עכביש.

היא צופה בדופק שלה פועם בצווארה תחת האור הצהוב, ממש מתחת לשרשרת שהוא נתן לה ביום השנה האחרון שלהם. שרשרת הכסף עבה, המתכת קרה על עורה. היא לא עונדת אותה בשעות היום, כשהוא בעבודה.

דלת הכניסה נסגרת בנקישה. נעליו חובטות ברצפת העץ. היא שומעת יין מפעפע לתוך כוס.

בהלה עולה בה, מרפרפת בכנפיה כמו ציפור קטנה. היא נושמת עמוק, נוגעת בצלקת הארוכה והדקיקה שבזרועה השמאלית. שולחת חיוך אחרון אל המראה בחדר האמבטיה. אסור לה להראות לו שמשהו השתנה. שמשהו קרה.

סיימון נשען על הדלפק במטבח, כוס היין בידו. קווי המתאר שלו בחליפה ארוכים וכהים, עצמות לחייו חדות כתער. שערו זהוב.

הוא מסתכל עליה מתקרבת אליו בשמלה שהיא יודעת שהוא אוהב. הבד הנוקשה נמתח לאורך האגן שלה. אדום. בדיוק כמו התחתונים שהיא לובשת. תחרה, עם סרטים קטנים. כאילו קייט היא עצמה חפץ שצריך להסיר ממנו את העטיפה, לקרוע אותה מעליו.

היא מחפשת רמזים. העניבה שלו איננה, שלושה מכפתורי החולצה שלו פתוחים, חושפים שכבה דלילה של תלתלים. הלבן בעיניו זוהר בגוון ורדרד. הוא נותן לה כוס יין, והיא מבחינה בריח מתוק וחריף של אלכוהול שנודף מפיו. אגלי זיעה מבצבצים על גבה, תחת זרועותיה.

שרדונה. היין האהוב עליה בדרך כלל. אבל עכשיו הריח עושה לה בחילה, מזכיר לה ריקבון. היא מגישה את הכוס אל שפתיה, אבל לא לוגמת ממנה.

‘היי, בייב,’ היא אומרת בעליצות שליטשה אך ורק בשבילו. ‘איך היה בעבודה?’

אבל המילים נתקעות לה בגרון.

הוא מצמצם עיניים. זז במהירות, למרות האלכוהול, ואצבעותיו ננעצות בבשר הרך של שריר הזרוע שלה.

‘לאן יצאת היום?’

היא יודעת שלא כדאי לה לנסות להשתחרר מאחיזתו, אף על פי שכל תא בגופה משתוקק לעשות זאת. במקום זה היא מניחה יד על החזה שלו.

‘לשום מקום,’ היא אומרת, מנסה לשמור על קולה יציב. ‘הייתי בבית כל היום.’ היא הקפידה להשאיר את האייפון שלה בדירה כשהלכה ברגל לבית המרקחת, ואיתה מזומן בלבד. היא מחייכת ומתקרבת אליו לנשיקה.

הלחי שלו מחוספסת מזיפים. ריח נוסף נמהל באלכוהול, משכר ופרחוני. בושם, אולי. זאת לא תהיה הפעם הראשונה. ניצוץ קל של תקווה מתעורר בה. אם יש לו מישהי אחרת, זה עשוי לשחק לטובתה.

אבל היא טעתה בחישוב. הוא מתרחק ממנה, ואז — ‘שקרנית.’

קייט בקושי שומעת את המילה לפני שהיד של סיימון פוגעת בלחְיָהּ בעוצמה שמסנוורת אותה כמו אור עז. בשולי שדה הראייה שלה היא רואה את הצבעים בחדר נמהלים זה בזה; הזוהר הזהוב של רצפת הפרקט, ספת העור הלבנה, הקלידוסקופ של קו האופק של לונדון שמחוץ לחלון.

משהו מתרסק במרחק: היא שמטה את כוס היין שלה.

היא נאחזת בדלפק, נשימותיה יוצאות מפיה בפרצי אוויר רדודים, דם מציף את לחייה. סיימון לובש את המעיל שלו, מרים את המפתחות משולחן האוכל.

‘תישארי פה,’ הוא אומר. ‘אני אדע אם תצאי מהבית.’

חבטות הנעליים שלו מהדהדות על רצפת הפרקט. הדלת נטרקת. היא לא זזה עד שהיא שומעת את המעלית חורקת במורד הפיר.

הוא הלך.

הרצפה מנצנצת מרסיסי זכוכית. ריח של יין מחמיץ את האוויר.

הטעם המתכתי בפיה מחזיר אותה למציאות. השפה שלה מדממת, נלכדה בין שיניה מכוח ידו.

משהו ניצת במוחה. אני אדע אם תצאי מהבית.

העובדה שהשאירה את הטלפון שלה בבית לא הספיקה. הוא מצא דרך אחרת. דרך אחרת לעקוב אחריה. היא זוכרת את המבט שהשוער נעץ בה בלובי. האם סיימון הגניב לו חבילה חדשה של שטרות כדי שירגל אחריה? המחשבה מקפיאה את הדם בעורקיה.

אם הוא יגלה לאן הלכה — מה עשתה — מוקדם יותר היום, מי יודע מה עוד הוא עלול לעשות. להתקין מצלמות, לקחת את המפתחות שלה.

ואז כל התוכניות שלה יעלו בתוהו. היא לעולם לא תצליח לברוח.

אבל לא. היא כבר התכוננה מספיק.

אם תעזוב עכשיו, היא תגיע לשם עד הבוקר. נסיעה של שבע שעות. היא תכננה הכול בקפידה בטלפון השני שלה, זה שהוא לא יודע עליו. התחקתה אחר הקו הכחול שהופיע במסך, שהסתלסל במעלה המדינה כמו סרט. פחות או יותר שיננה אותו.

כן, היא תצא עכשיו. היא חייבת לצאת עכשיו. לפני שהוא יחזור, לפני שהיא תאבד את האומץ שלה.

היא מוציאה את מכשיר המוטורולה ממקום המסתור שלו, מתוך מעטפה שהדביקה לגב השולחן שליד המיטה שלה. מורידה תיק נסיעות מהמדף העליון של ארון ההלבשה, ממלאת אותו בגדים. מחדר האמבטיה הצמוד היא מוציאה את כלי הרחצה שלה, את הקופסה שהחביאה בארונית מוקדם יותר באותו יום.

במהירות היא פושטת את השמלה האדומה ולובשת זוג מכנסי ג’ינס כהים וחולצה ורודה צמודה. אצבעותיה רועדות כשהיא פותחת את סוגר השרשרת. היא משאירה אותה על המיטה, מפותלת כמו חבל תלייה. לידה היא משאירה את מכשיר האייפון שלה בכיסוי הזהב שלו: זה שסיימון משלם עליו, יודע את הקוד שלו. זה שהוא יכול לאתר.

היא מחטטת בקופסת התכשיטים על השולחן שליד המיטה, ואצבעותיה נסגרות סביב סיכת הזהב בצורת דבורה שיש לה מאז ילדותה. היא מכניסה אותה לכיס ואז עוצרת ומעבירה מבט על חדר השינה: על השמיכה וּוילונות השמנת, על הזוויות החדות של הרהיטים הסקנדינביים. אמורים להיות לה עוד חפצים לארוז, לא? פעם היו לה הרבה דברים — ערימות על גבי ערימות של ספרים עם פינות דפים מקופלות, הדפסי יצירות אומנות, ספלים. עכשיו הכול שלו.

במעלית, האדרנלין מתלקח בזרם הדם שלה. מה אם הוא יחזור, יעצור אותה בדיוק כשתצא? היא לוחצת על הכפתור של קומת החניון התת־קרקעי, אבל המעלית נעצרת בפתאומיות בקומת הקרקע, והדלתות נפתחות בחריקה. ליבה דוהר. גבו הרחב של השוער פונה אליה: הוא מדבר עם אחד הדיירים האחרים. קייט בקושי יכולה לנשום. היא מתכווצת בפינת המעלית ונאנחת לרווחה רק אחרי שאיש לא מגיע, והדלתות נסגרות ברעד.

בחניון היא פותחת את נעילת ההונדה שקנתה לפני שהם נפגשו, שרשומה על שמה. היא מקווה שהוא לא יוכל להגיש במשטרה תלונה על גנֵבת רכב, כל עוד היא נוהגת במכונית שלה. היא צפתה במספיק תוכניות פשע. היא עזבה מרצונה החופשי, הם יגידו לו.

‘מרצונה החופשי’ זה ביטוי יפה. הוא מעלה בה מחשבות על תעופה.

היא מסובבת את המפתח, מתניעה ומקישה את כתובת הבית של דודה רבתא שלה באפליקציית המפות של גוגל. במשך חודשים היא חזרה על אותן המילים בראשה כמו על מנטרה.

בקתת ויווֹרד, קרוֹאוּז בֶּק. מחוז קמבּריה.