הטבחית של הימלר

בגיל 105, רוז עדיין מנהלת את המסעדה המפורסמת שלה במרסיי, מחזיקה אקדח בתיק, ואינה יכולה שלא לחשוב מחשבות זימה כשהיא חולפת ליד בחור חתיך. אפילו זוועות המאה העשרים בהן חזתה מקרוב — מהטבח בארמנים דרך הטירוף המאואיסטי ועד אימת הנאציזם (היא היתה, ככלות הכול, הטבחית האישית של הימלר) — לא גרמו לה לאבד משמחת החיים שלה או מאומץ לבה. לכן כשלילה אחד מנסה בחור צעיר לשדוד את הקשישה החביבה, הוא לא יכול לדמיין איזו חמת זעם הצית, ולאיזה מסע נקם תצא אחת הגיבורות הספרותיות הססגוניות ביותר בתולדות הספרות.
הטבחית של הימלר הוא רומן משעשע ועוקצני, שבדומה ל"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מציע קריאה אישית מאוד של המאה העשרים. זהו ספרו ה־13 של פרנס־אוליבייה ז'יסבר — סופר, עיתונאי, בעל טור ומגיש טלוויזיה צרפתי שנחשב לאחד היוצרים הפוריים והפעילים חברתית־פוליטית מקרב בני דורו.
"סיפור פיקנטי תוסס מלא חִיוּת וטעמים." ל'אקספרס
"קריאה שהיא מעדן ממש, ערב לחֵך." לה קרואה

מקט: 15100497

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בגיל 105, רוז עדיין מנהלת את המסעדה המפורסמת שלה במרסיי, מחזיקה אקדח בתיק, ואינה יכולה שלא לחשוב מחשבות זימה כשהיא […]

---

פרולוג

אני לא סובלת אנשים שמתלוננים. אבל העולם מלא בהם. בגלל זה יש לי בעיה עם אנשים.

בעבר היו לי אינספור הזדמנויות לבכות על מר גורלי, אבל מול הדברים שהפכו את העולם כולו לסמרטוט יבבן, אני החזקתי מעמד.

ההבדל היחיד בינינו לבין בעלי החיים אינו התודעה, שברוב טיפשותנו איננו מייחסים להם, אלא הנטייה לרחמים עצמיים שמושכת את האנושות למטה. איך אפשר לשקוע כשבחוץ קוראים לנו הטבע, השמש והאדמה?

עד נשימתי האחרונה ואף אחריה, אאמין רק בכוחם של האהבה, הצחוק והנקמה. הם אלה שהדריכו את צעדי במשך יותר ממאה, בעיצומן של הצרות, ובמלוא הכנוּת, עד היום, כשאני כמעט גווייה זקנה עם רגל אחת בקבר, מעולם לא הצטערתי על כך.

חשוב לי להבהיר תכף ומיד שאני לא קורבן. ברור שאני כן, כמו כולם, מול עונש המוות. אלא אם אחליט להביא אותו על עצמי. בעבר הבאתי אותו על אחרים, מפעם לפעם, כדי לעשות צדק, או כדי לעשות לי טוב. אף פעם לא התחרטתי על כך.

בינתיים אני לא נותנת שידרכו עלי, גם לא אצלי בבית, במרסיי, שבה מנוולים מעמידים פנים שהם החוק. האחרון שלמד את זה על בשרו היה פרחח שפועל לעתים קרובות בתורים לסירות המפליגות לאיי איף ופריאול, המתארכים ליד המסעדה שלי בימים יפים. הוא מכייס מהכיסים ותיקי היד של התיירים. לפעמים חוטף בכוח. הוא בחור יפה, יש לו צעד קליל והאצה של אלוף אולימפי. אני מכנה אותו 'הברדלס'. המשטרה תגיד שיש לו 'חזות מגרבית', אבל לא הייתי שמה על זה כסף.

לי הוא נראה כמו בן של בורגנים שסטה מהמסלול. יום אחד הלכתי לקנות את הדגים שלי ברציף, ומבטי הצטלב במבטו. יכול להיות שאני טועה, אבל ראיתי שם רק ייאוש של מישהו שאיבד את הרגליים והידיים אחרי שהתרחק, מתוך עצלות או פטליזם, מחיי הילד המפונק שהיה.

ערב אחד הוא עקב אחרַי אחרי שסגרתי את המסעדה. ביש מזל אופייני, כי נדיר שאני חוזרת הביתה ברגל. השעה היתה כמעט חצות, נשבה רוח שכמעט העיפה את הסירות, והרחובות היו ריקים מאדם. כל מה שנחוץ לתקיפה. כשהתקרבתי לכיכר השמָנים, הצצתי מעבר לכתף וראיתי שהוא עומד להשיג אותי. הסתובבתי בפתאומיות, כיוונתי אליו את הגלוק 17 שלי. 9 מ"מ, 17 כדורים, כלי קטן ונהדר, וצרחתי עליו:

"דפוק אחד, אין לך משהו יותר טוב לעשות מלרושש אישה בת מאה?"

"לא עשיתי שום דבר, מדאם. לא תיכננתי לעשות שום דבר, אני נשבע."

הוא זז בלי הפסקה, כמו ילדה שקופצת על חבל.

"יש כלל כזה," אמרתי. "מי שנשבע תמיד אשם."

"זאת טעות, מדאם. בסך הכול טיילתי, זה הכול."

"תקשיב לי טוב, דביל. עם הרוח הזאת אני יכולה לירות בלי שאף אחד ישמע. אז אין לך ברירה: אם אתה רוצה לחיות, תן לי תכף ומיד את התיק שלך, עם כל הדברים שהרמת היום. אני אעביר את זה לנזקקים."

הצבעתי עם הגלוק שלי כאילו היה אצבע:

"ושלא תעשה את זה שוב, אחרת אני אפילו לא רוצה לדמיין מה יקרה לך. קדימה!"

הוא זרק את התיק והסתלק בריצה. כשהיה במרחק מכובד, צרח:

"זקנה מטורפת, זה מה שאת, זקנה מטורפת!"

אחר כך הבאתי את תכולת התיק: שעונים, צמידים, טלפונים סלולריים וארנקים לקבצנים שישנו שנת שיכורים לא רחוק משם, בחצרות ברחוב אֶטיין־ד'אוֹבר, מקובצים כמו אשכול ענבים. הם הודו לי בתערובת של חשש ותדהמה. אחד מהם טען שאני מסוּבבת. אמרתי לו שזאת לא הפעם הראשונה שאומרים לי את זה.

למחרת המליץ לי בעל הבר הסמוך להיזהר, אתמול בערב שוב נשדד מישהו בכיכר השמנים. הפעם על ידי קשישה. הוא לא הבין למה פרצתי בצחוק.