התורה, אולי לא מה שחשבת

פרק א'
מהות ומטרת הספר

דומני שאין יצירה ספרותית שנחקרה או שנכתב אודותיה יותר מאשר התנ'ך ובתוכו על התורה, אותם חמשת הספרים הראשונים של התנ'ך, המהווים את הבסיס לקודקס ההילכתי של היהדות.

אך מהו אותו ספר תורה? האם הוא ספר היסטורי? – אכן מופיעים בו אירועים היסטוריים אך ודאי שאיננו יכול להיחשב כספר היסטוריה היות ובוודאי התרחשו אירועים שונים בתקופות שהתורה מתייחסת אליהן ושהתורה מתעלמת מהם.

ההתלבטות של מהות התורה מונחת גם ביסוד פירושו של רש'י לפסוק הראשון בתורה: 'אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב'ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'. (רש'י, בראשית א' א').

רש'י הבין שיש לתורה מטרה נוספת מעבר להיותה קודקס חוקי ורשימת ציוויים ונהגים. בכך מקבע רש'י את המשולש הייחודי ליהדות של אֱלֹהַּ -ארץ- עַם ומבהיר שהתורה היא גם, או אולי, בעיקר ההסבר והתאור של יצירתו של עַם ייחודי, מטרת יצירתו ומרכזיותה של ארץ ישראל בהווייתו של עם ישראל. הגם שרש'י עצמו חי ופעל בגולה הוא הבין שמיצוי ייחודו של העם העברי הוא בארץ ישראל ולו רק בשל העובדה שחלק מהמצוות שהתורה מונה בהמשך הן 'מצוות התלויות בארץ' כלומר שאינן נוהגות בחוץ לארץ, אשר על כן מבהיר רש'י כי ישנה סיבה להקדמה הזו של ספר בראשית כולו – בטרם תמנה התורה ציוויים – והיא להבהיר את התהליך והסיבה ליצירתו של העם העברי.

האם התורה היא ספר חוקים? – במידה רבה אכן כן, יש בה אוסף של חוקים, או מצוות, כפי שנהוג לכנות אותם, המופיעים רק החל ממחצית הספר השני של חמשת חומשי התורה, ספר שמות, אך השילוב המיוחד הזה של חוקים יחד עם סיפורים ותיאורים של מאורעות היסטוריים הופכים את ספר התורה ליצירה שונה ומיוחדת.

עליונות וחשיבות חיי אדם

מבלי להיכנס בצורה מעמיקה לטעמי המצוות לפי הרמב'ם, שהם לדעתו תקינות הנפש ותקינות הגוף, ובטרם אתייחס להלן לתורה ככלל (ולאו דווקא לעניין המצוות באופן ספציפי) אני מוצא לנכון להבהיר את גישתו של הרמב'ם לעניין המצוות ולהבהיר שאין מטרת ספר זה לדון בטעמי המצוות אלא בספר התורה כמכלול, שהמצוות הן חלק ממנו אך לא נמצאות במוקד הנושא של ספר זה. היהדות יכולה לשמש מקרה מבחן של תרבות בעלת מחויבות עמוקה ל'ערכי משפחה', לחיי אנוש ולפרייה ורבייה, אך נותנת דעתה המשפטית באופן מפורט בהלכה גם למצבים של צורך בהפלה, לדוגמה, העלולה להיחשב כנטילת חיים. ההלכה אינה מתיימרת לסגור את מעגל ההתלבטות בשאלת ההפלות. אבל היא אוכפת סגירת מעגל פסקנית בדילמות השכיחות ביותר, הסבוכות ביותר והחמורות ביותר שהיו כרוכות בהיריון ובלידה בתקופה שלפני העולם המודרני – ניגודים בין חיי העובר לבין בריאות האם וכבוד האדם שלה. במקרה של סכנת חיים לאם ההלכה מפורשת וחסרת פשרות. אך להיבט הפסיכולוגי־הדתי השפעות רבות על הדרך שבה תופסת האישה והחברה את המציאות, כך שתפיסת מצב כ'קושי בלידה' או 'סכנה' נעשית גמישה מאוד. העדר עיגון באמות מידה אובייקטיביות ועקרונות חוקיים מביא עמו גמישות ועמימות של ממש, גם בתפיסה של מידת הסיכון לעובר עצמו ומידת החומרה בהגדרה של 'פגמים' עובריים שונים.

היות ונושא זה נחקר ולובן ארוכות בספרות ההלכה, לא אכנס אליו היות ואינו ממין ספר זה באופן ישיר ושייך יותר לענייני אתיקה רפואית ביהדות.

לדעת הרמב'ם, תיקון הנפש הוא קניית הדעות הנכונות, שהיא השלמות העילאית שאדם יכול לשאוף אליה. 'בשלמות אחרונה זאת', אומר הרמב'ם בהמשך, 'אין מעשים ולא מידות, אלא היא דעות בלבד, שהעיון הביא אליהן והחקירה חייבה אותן'. ומשתי המטרות האלה אחת נכבדה יותר והיא תקינות הנפש, כלומר, מתן הדעות הנכונות. המטרה השנייה, תקינות הגוף, קודמת בטבע ובזמן, והיא הנהגת המדינה ותקינות מצבי כל תושביה במידת היכולת. מטרה שנייה זאת היא המודגשת יותר, והיא אשר הפליגו לפרטה ולפרט את כל פרטיה, כי הכוונה הראשונה אינה מושגת אלא לאחר שמושגת זאת השנייה'.

כלומר, לדעת הרמב'ם, שלמות הנפש בהשגת הדעות האמתיות היא מטרתו העילאית של האדם. שלמות הגוף אינה אלא מכשיר להשגת שלמות הנפש. ובכל זאת, התורה מדברת הרבה יותר על שלמות הגוף – על הנהגה חברתית צודקת ויעילה.

מדוע, אם כן, סבר הרמב'ם כי שלמות הגוף היא תנאי הכרחי לשלמות הנפש? כך הוא מבאר זאת:

ברור גם כן שלא ניתן להשיג את השלמות האחרונה הנעלה הזאת, כלומר שלמות הנפש, אלא לאחר השגת השלמות הראשונה, כלומר שלמות הגוף, כי האדם אינו יכול לתפוש מושכל אפילו אם הוסבר לו, כל שכן שיתעורר לזאת מעצמו, בשעה שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חום או קור חזק. אלא רק לאחר השגת השלמות הראשונה אפשר להשיג את השלמות האחרונה, שהיא נכבדה יותר בלי ספק, והיא – ולא משהו אחר – הסיבה לקיום הנצחי.

הרמב'ם אימץ כאן השקפה של אריסטו – שאין אדם מסוגל להגיע להישגים עיוניים גבוהים בתנאֵי מצוקה. סיפוק צורכי הגוף הוא תנאי מוקדם לחיי עיון והגות. לכן החכם חייב לדאוג לשלמות הבריאותית של הפרט, החברה והמדינה. רק משיתוקנו אלו, יוכלו הוא וחבריו לזכות בחכמה. ברור על כן, כי תנאי להבנת מהות המצוות והבנה כי הן ניתנו כדי לשנות פרדיגמה עולמית ולהטמיע נורמות מוסר אחרות, חובה ראשית לדאוג לבריאות ושלמות הגוף, כדברי הרמב'ם. השליחות שהעם העברי נבחר למלא בעולם לא תוכל להתבצע אם לא תהיה דאגה לבריאותו ולהתרבותו כי ללא מסה קריטית של נוכחות פיזית בעולם, לא תוכל שליחות זו לצאת אל הפועל.

דברים אלו מהדהדים את 'תאוריית הצרכים' של הפסיכולוג אברהם מסלו. הוא טען שישנה היררכיה של צרכים אנושיים, הניתנת להצגה בצורת פירמידה. הצרכים הבסיסיים ביותר הם צרכים גופניים כמזון, שינה וכו' שהם בתחתית הפירמידה. רק משסופקו צרכים אלו, יכול אדם לעבור לחיפוש צרכים מהדרג הבא כמו ביטחון ו'מימוש עצמי'. גם מסלו סבר, כמו הרמב'ם, שבלי סיפוק צרכים בסיסיים אי אפשר לעבור לסיפוק צרכים גבוהים יותר. אלא שהם חלוקים לגבי המטרה העליונה הנמצאת בראש הפירמידה ושלמענה האדם מחפש לספק את צרכיו הבסיסיים. בעוד שאצל מסלו הערך או הצורך של 'מימוש עצמי' הוא מטרת העל, הרי שאצל הרמב'ם המטרה העליונה היא שהאדם יהיה בריא ומשוחרר מטרדות ועכבות כדי שיוכל ללמוד להכיר את האל, העולם ולעסוק במצוות. 'כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה… שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון, אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצוות . (הרמב'ם, הלכות תשובה פ'ט ה'א)

כיבוד חיי האדם הוא העיקרון המוסרי הראשון בתנ'ך. מחילופי המילים בין האל לקין בסיפור קין והבל אנו למדים שהאיסור על רצח היה אמור להיות עיקרון מובן מאליו – לא נוטלים את נפשו של אדם. קין נענש בחומרה על הריגת אחיו, וזאת אף על פי שהאל לא הטיל מעולם איסור מפורש על רצח וכפי שנראה להלן, הניח שזהו עקרון מוסרי שהיה אמור להיות מובן מאליו או שהאדם היה אמור להגיע אליו בעצמו. רק לניצולי המבול, כנראה מפני שהאנושות לא הפנימה את האיסור המובן מאליו הזה מעצמה, נאמר במפורש האיסור על שפיכות דמים, כפגיעה בצלם אלוהים.

האמוראים, חכמי התלמוד, מונים שישה הסברים שונים היכולים לבסס את החובה לחלל את השבת למען הצלת נפשות, ואף לא אחד מהם אינו מניח את דעתם. ההסבר השביעי והאחרון מובא משמו של שמואל (אמורא שהיה גם רופא) ובהסתמך על דבריו מסכם התלמוד וקובע כי כשמדובר בהצלת נפשות, חובה לחלל את השבת ולהפר כמעט את כל מצוות לא תעשה, ככתוב 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה" (ויקרא י'ח, ה'). אמר שמואל 'וחי בהם – ולא שימות בהם'. הניסוח המקראי הבסיסי הזה אינו מעמיד את התורה לשירות האדם, אלא את חיי האדם כיקרים יותר מאשר ההימנעות מלהפר איזו מהמצוות. התלמוד גם מציין כי מאורח חשיבתו של שמואל אנו למדים על הציווי לחלל שבת, אפילו במקרה של ספק.

העיקרון ההלכתי הוא 'פיקוח נפש דוחה שבת'. התלמוד אף מרחיק לכת וקובע כי המהרהר ושואל אם מותר לחלל את השבת כשעוסקים בהצלת חיים 'הרי זה שופך דמים', וכי 'הנשאל', הרב שאליו הופנתה השאלה, 'מגונה' (ירושלמי, יומא מ'א). הסיבה לכך היא שמי שנמצא בסכנת חיים עלול למות בעודם מתדיינים, וחובת הרב ומנהיג הקהילה היא להקנות לקהילתו את ההבנה שאין מקום להרהורים כאשר חיי אדם בסכנה. ('חפץ חיים', אורח חיים, ס' שכח ו). ולא זו בלבד, אלא שחז'ל פסקו שהרבנים ונכבדי הקהילה חייבים להיחלץ ראשונים לפעולה ושעיקרון 'פיקוח -נפש' חל גם כאשר אפשר להאריך את חייו של אדם וְלוּ לזמן קצר בלבד (יומא פד:–פה.).

מהות ספר תורת משה

נחזור, אם כן, לדון במטרת ומהות התורה. מהו אם כן מהותה של היצירה הזו? – בין אם היא נכתבה על ידי מספר מחברים לאורך תקופה ארוכה וקובצה יחד בתקופת מלכות ישראל או שיבת ציון, כפי שטוענים חוקרי מקרא רבים, או שנכתבה בידי משה רבנו, בראייתו הפילוסופית את העולם, כפי שטוען הרמב'ם – יש ביצירה הזו ייחודיות שנראה כי יש לה מטרת-על.

בספר זה אני מבקש לדון בטענה כי התורה הינה מָנִיפֶסְט היצירה, הקיום והשליחות המיוחדת של העם העברי או היהודי. החיבור הזה מתאר השתלשלות אירועים ובצידם חוקים והוראות התנהגותיות שמטרתם לתאר את התהוותו של העם העברי, לאיזו מטרה נוצר והדרכים ליצירת עם 'יש מאין', גידולו בקצב גבוה, יחסית לעולם של אז, ושימורו על מנת שיוכל למלא את שליחותו ההיסטורית.

זהותו של העם היהודי מעוגנת בתורה שבה מוצגים שני נרטיבים מקבילים:

הראשון עוסק בקשר הישיר בין האל לבין האנושות ובא לידי ביטוי בבריתו של האל עם נח וההבטחה לא להביא עוד מבול לעולם ולקיים שגרה קוסמית קבועה של יום ולילה, עונות שנה מתחלפות וכו' לאחר המבול והנרטיב השני, והוא המוביל בתורה, הוא היחסים המיוחדים שהתפתחו בין האל לבין אברהם העברי, שצאצאיו הם 'העם הנבחר', העם העברי או העם היהודי והיחסים המיוחדים של האל עם צאצאי אברהם.

בין אם אלוהים בחר באברהם ובמשה ובין שהם בחרו באלוהים, כטענת הרמב'ם בספרו 'מורה הנבוכים', מדובר ביצירת עַם מאדם אחד, אברהם, או מאוסף עבדים, לאחר יציאת מצרים, אשר איבדו לגמרי קשר עם אבותיהם ויש צורך לבנות את העם מהתחלה בתקופתו של משה.

להלן נתייחס בקצרה גם לאספקטים של ייעוד העם היהודי, מהי השליחות ההיסטורית שלשמה נוצר 'עם סגולה' ואותה נבחר לבצע ושבאמצעותו נעשה הניסיון (המוצלח ביותר בהיסטוריה) של הטמעת האמונה המונותאיסטית והחדרת סטנדרטים חדשים של מוסר והתנהגות בעולם אשר הפכו לבסיסה של התרבות המערבית כפי שאנו מכירים אותה כיום. השליחות הזו מוגדרת על ידי האל כמטרת ההבדלה בין העם העברי לשאר העמים:

'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים…… וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי” (ויקרא כ'). – קיבוע, על ידי האל, של המשולש הייחודי ליהדות של אֱלֹהַּ -ארץ- עַם – אתם תהיו העם שאני בחרתי לבצע שליחות מסוימת, תקיימו אורח חיים מסויים ואני אתן לכם ארץ לגור בה.

בחרתי שלא להתייחס לענייני הבחירה והשליחות בהרחבת-יתר היות ואספקטים אלו נידונו בהרחבה על ידי רבים וטובים ממני. בחרתי להתייחס לאספקטים הקיומיים של יצירתו והמשכיות קיומו של העם היהודי מהבחינה הפיזית – קיומו הפיזי – לא הרוחני, הגם שזה הוא בוודאי נושא ראוי לדיון מעמיק.

בכדי להקים עַם 'יש מאין' – מאדם אחד או מקבוצה קטנה יש לקיים שתי מגמות במקביל:

א. הגברת הילודה

ב. הקטנת התמותה

אני מבקש, על כן, להתייחס בהמשך לחוקים ולאירועים היסטוריים שונים המוזכרים בתורה ושמטרתם לבנות עַם בהתבסס על ידי שתי מגמות אלו.

כך, לדוגמה, נתייחס למצווה הראשונה בתורה המתייחסת לעם היהודי – מצוות מילה – (למרות שלדברי הרמב'ם הציווי הוא לא בגלל שכך עשה אברהם אלא מכוח ציווי מאוחר יותר בספר ויקרא י'ב: 'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ') – נתייחס למטרתה, יעילותה בהקשר למניעת מחלות, לאור מחקרים שנעשו לאחרונה, מדוע דווקא ביום השמיני (למרות שהמספר שמונה אינו מספר 'מקובל' ביהדות בניגוד למספר שבע או ארבע). כמו כן, נתייחס גם לעניין שמירת ההיגיינה האישית והציבורית כציווי המופיע מספר פעמים בתורה וזאת זמן רב בטרם גילה לוּאִי פָּסְטֵר את החיידקים נושאי המחלות וכן ציוויים אחרים העולים בקנה אחד עם תפיסת עולם זו.

בהקשר זה ראוי לציין את 'המוות השחור' או ' המגפה השחורה'. מגפת דבר אשר הכתה באסיה ובאירופה במשך כחמש שנים (1347–1351) וקטלה, לפי הערכות שונות, כ-60 מיליון בני אדם בכל רחבי העולם. בכפרים מסוימים באירופה נספו כ- 80% מהאוכלוסייה. זהו האסון הדמוגרפי הגדול ביותר אשר פגע בעולם הישן. התפרצויות המגפה, אם כי בהיקף קטן יותר, המשיכו להכות במקומות שונים באירופה עד המאה ה-17‏. מגפה זו פגעה במידה קטנה יותר ביהודי אירופה אשר על כן הואשמו הם בגרימתה. ברור כיום כי הסיבה לכך שהיהודים נפגעו ממנה פחות, היא קיום מנהגי ההיגיינה בקהילה היהודית של רחיצת הגוף, רחיצת ידיים אחרי ביקור בשירותים ולפני האוכל וכו', שהקטינו את ממדי המגפה בקרב היהודים והבטיחו את המשך קיומו הפיזי של העם היהודי.

על-פי מחקר רחב בדמוגרפיה השוואתית באמצע המאה ה-19 נמצאה תמותת התינוקות אצל היהודים בסביבות 16 אחוזים לעומת 24 אחוזים אצל הלא-יהודים. בתחילת המאה ה-20 תיעדו רופאים אנגלים נתונים דומים בקרב המהגרים היהודים העניים באחד מרובעי העיר לונדון, בו הם היו מרוכזים בעיקר. היסטוריונים ודמוגרפים שאינם יהודים מיחסים את השוני בשיעורי תמותת התינוקות ליחס המיוחד שמגלה התרבות והחברה היהודית כלפי חיים ובריאות ולהעדר נטייה תרבותית להשלמה פטליסטית עם הגורל.

למרות שחלק מהמצוות מיועדות לקיומו של הגוף, כשבתקופות קדומות ובעת מתן תורה הן לא היו ברורות ככאלה, אין בכך בכדי להמעיט מחשיבות עצם היות המצוות חובה דתית ואין בהבנת סיבותיהם או אי הבנתן איזה רציונל המוריד מחשיבות קיומם כציווי דתי וכחלק מהפרקטיקה של היהדות. להיפך, הפיכת קיומו הפיזי של הגוף לאידאל ולמטרה נעלה רק הופכת את הדבר לצו אלוהי ודתי המגולם ב'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. היות מצווה זו או אחרת נובעת, או מיועדת, לשמירת הגוף וקיומו הפיזי או הרוחני, אינה ממעיטה מהחובה לקיימו. כך סובר גם הרמב'ם בטעמי המצוות כשהוא מבאר את טעמי המצוות בספרו מורה נבוכים, הוא נוקט עמדה ברורה המעוררת את תמיהת הראשונים והאחרונים כאחד. הוא מבאר שם שכל טעמי המצוות הינם רק כדי להוציא את עניינם מידי עובדי עבודה זרה. הרמב'ם מבאר באריכות שבתקופות קדומות (קודם למתן-תורה) העולם כולו נהג להקריב לאלילים כפולחן וכיצירת קשר לאלים, ואין אפשרות מבחינה נורמלית לאסור על האדם את דרך הפולחן שהיתה מקובלת עליו מבלי להחליף אותה באפיק חדש וחיובי לפולחן ולקשר עם האל, ועל כן ציווה להם הקב'ה את ציוויי הקורבנות (מורה נבוכים, ח'ג, ל'ב (תרגום, מיכאל שורץ)). כך שגם אם הסיבות למצווה זו אחרת אינן ברורות לנו אין זו סיבה לא לקיימן.

הרמב'ם משלב את שתי הגישות הרווחות בקשר למצוות התורה וקובע כי הפילוסופים מתייחסים ל'מצוות השכליות' שמובנות לכל אדם כמו רצח, גזל, גניבה ואונאה, ש'שלמותו של האדם לא להתאוות לעבור עליהם', ואילו חז'ל מתייחסים ל'מצוות השמעיות' שטעמם לא ידוע ושאלמלא התורה לא היו רעות כלל כמו מצוות פרה אדומה, בשר וחלב, עריות, שעיר המשתלח ושעטנז, שבהן מעלתו של האדם היא שנטייתו של האדם היא לעבור עליהם, והוא כובש ומושל את תאוותיו בפני חוק התורה בבחינת 'אפשי לעבור עליהם ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי' (שמונה פרקים, פרק ו').

גם רבי יהודה הלוי מתייחס לנושא בהרחבה בספרו 'הכוזרי' ומבחין בין מצוות שכליות ומצוות אלוהיות וכן התלמוד דן במקומות שונים בהבדלה בין 'חוקים' (שאינם ניתנים להבנה) ובין 'משפטים' (הניתנים להבנה). התלמוד, למשל במסכת יומא (דף ס'ז:) 'תנו רבנן; (ויקרא י'ח-ד) 'את משפטי תעשו' דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיִכָּתְבוּ ואלו הן עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. 'את חוקותי תשמרו' דברים שהשטן משיב עליהן ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח ושמא תאמר מעשה תוהו הם תלמוד לומר (ויקרא י'ח, ל) 'אני ה" – אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן'.

אין בכוונתי להכניס ראשי בפולמוס של גדולים כרמב'ם, רמב'ן, ר' יהודה הלוי, ר' סעדיה גאון ואחרים בבירור טעמי המצוות ובהבחנה בין סוגיהן. אני מבקש לחבר בין המטרה הכללית של השליחות שהוטלה על העם העברי בהקניית אמות מידה מוסריות מסוימות, חדשות ושונות לעולם ובין קיום הנהגים והמצוות האמורים ולהאיר את האפשרות שמטרתם עשויה להיות בכדי לאפשר את קיומו הפיזי והתעצמותו המספרית של עם ישראל על מנת ששליחות זו תצא אל הפועל.