"כל המחשבות האלה על עצמך, הן לא בריאות לך." – אמא מריאן פאואר – בת 36, לא רזה, ולבד […]
הנגאובר משנה חיים
בחייה של כל אישה מגיע רגע שבו היא מבינה שלא תוכל להמשיך עוד בשגרת החיים שלה. אצלי הרגע הזה הגיע בהנגאובר של יום ראשון.
אני לא זוכרת מה עשיתי בלילה הקודם, חוץ מזה ששתיתי יותר מדי מן הסתם, והתעלפתי עם הבגדים במיטה, ועם האיפור. כשהתעוררתי העפעפיים שלי היו דבוקים במסקרה קרושה, והעור חלקלק ממייק־אפ וזיעת לילה. מכנסי הג’ינס חפרו לי בבטן. הייתי צריכה להשתין אבל התעצלתי לזוז, אז פתחתי את הרוכסן ושכבתי בעיניים עצומות.
הכול כאב לי.
כשמדובר בהנגאובר, לפעמים זרמתי איתו. הייתי מתעוררת מטושטשת אבל עליזה, אפילו אופורית, וצולחת איכשהו את היום, עד שבסביבות ארבע אחר הצהריים ההנגאובר היה מתפוגג. אבל הפעם לא היה מדובר בהנגאובר מהסוג הזה. הפעם זאת היתה תאונה חזיתית בלתי ניתנת להתעלמות. הרגשתי כאילו רימון רסס התפוצץ לי בתוך הראש. הבטן שלי התערבלה כמו מכונת כביסה מלאה פסולת רעילה. והפה שלי, טוב, כמו שאומרים — מישהו או משהו מת בתוכו.
הסתובבתי על צדי והושטתי יד לעבר כוס המים שעל ארונית הלילה, אבל היד שלי רעדה כל כך, עד שהמים נשפכו עליי ועל הסדינים.
פס האור שחדר דרך הווילון הכאיב לעיניי. עצמתי אותן שוב וחיכיתי שזה יבוא… אה, כן, הנה זה בא…
הגל הגואה של חרדה ותיעוב עצמי ששוטף אותך אחרי לילה פסיכי. הוודאות הזאת שעשית משהו רע ממש, שאת אישה רעה, ושרק דברים רעים יקרו לך מעתה ועד סוף חייך הפתטיים, כי זה מה שמגיע לך.
סבלתי ממה שחברותיי כינו ‘הפחד’, אבל לא רק ההנגאובר גרם לי להרגיש ככה. תחושות האימה, החרדה והתבוסתנות תמיד היו שם, מזמזמות ברקע. ההנגאובר רק העצים אותן מאוד.
ולא שחיי היו אומללים. רחוק מזה.
אחרי שבשנות העשרים שלי חצבתי את דרכי מעלה בסולם הקריירה בעיתונאות, הייתי כעת עיתונאית עצמאית מצליחה בלונדון. שילמו לי — ממש, בכסף — כדי לנסות סוגי מסקרה שונים. חודש לפני ההנגאובר המכונן הזה שלי נשלחתי לספא אוסטרי, שם הסתובבתי בחברת עקרות בית עשירות ששילמו אלפים כדי לאכול מרק צח ולחם יבש ותו לא. זה לא עלה לי כלום, ירדתי שלושה קילו, וחזרתי הביתה עם אוסף מרשים של בקבוקי שמפו זעירים.
זמן־מה קודם לכן השתתפתי בכיתת אמן בתחום הפיתוי של דיטה פוֹן־טיזס בסוויטה שלה במלון קלארידג’ס לצורך כתבה בעיתון. אפילו ראיינתי את ג’יימס בונד, והקשבתי במשך שבועות להודעה הקולית שהשאיר לי רוג’ר מור הנפלא, המנוח, שהודה לי על ‘חתיכת כתבה מעולה’.
מבחינה מקצועית, חייתי את החלום שלי.
מחוץ לעבודה, גם החיים עצמם נראו טוב. היו לי משפחה וחברות שאהבו אותי ודאגו לי. קניתי ג’ינסים יקרים מדי, ושתיתי קוקטיילים יקרים מדי. יצאתי לחופשות. עשיתי רושם די משכנע של אחת שחוגגת את החיים.
אבל זהו, שלא. הייתי אבודה.
בזמן שחברות שיפצו חדרי אמבטיה ותיכננו חופשות יוקרה, אני ביליתי סופי שבוע בשתייה, או בשכיבה במיטה וצפייה ב’עקרות בית אמיתיות’ וב’משפחת קרדשיאן’.
כשכבר יצאתי מהבית, חיי החברה שלי הורכבו מרצף של מסיבות אירוסים, חתונות, חנוכות בית וטקסי הטבלה לתינוקות. חייכתי וסיפקתי את הסחורה. קניתי מתנות, חתמתי על כרטיסי ברכה, השקתי כוסיות יין לאושרם. אבל עם כל חגיגה של ציון דרך בחייהם של אחרים, הרגשתי יותר נטושה, מבודדת, לא רלוונטית. בגיל שלושים ושש, החברות שלי התקדמו בשלבי החיים בזמן שאני נתקעתי באותם חיים שהיו לי מאז שנות העשרים שלי.
בלי זוגיות, בלי בית משלי, בלי תוכנית.
חברות שאלו אותי אם אני בסדר, ואמרתי שכן. ידעתי שאני אומללה, אבל איזו סיבה היתה לי להרגיש אומללה? הייתי בת מזל. בת מזל להחריד. אז ביכיתי את בדידותי, כי זה נראה משהו שאנשים מסוגלים להזדהות איתו — אם כי לא ידעתי אפילו אם זה מקור האומללות שלי. האם בן זוג היה פותר את כל בעיות הקיום שלי? אולי, אולי לא. האם רציתי להתחתן ולהביא ילדים? לא ידעתי. בכל מקרה, זאת היתה שאלה תיאורטית. גברים לא בדיוק נפלו לרגליי.
האמת היתה שגברים עדיין הפחידו אותי פחד מוות, וזה היה מקור אדיר למבוכה. למה אני לא מסוגלת לעשות את הדבר הזה שכל אחד אחר יכול לעשות? אתם יודעים, לפגוש מישהו, להתאהב, להתחתן.
הרגשתי פגומה.
אבל לא אמרתי שום דבר מזה לאף אחד. במקום זה הינהנתי כשאנשים אמרו שבטח אפגוש מישהו בקרוב, ואז היינו משנים את נושא השיחה, והייתי חוזרת הביתה לבדי וממשיכה בשקיעה האיטית שלי אל הלא־כלום, אם רציתי להיות דרמטית. ובהינתן ההנגאובר הזה, רציתי בהחלט.
התבוננתי בעליבותו של חדר השינה שלי בדירת המרתף היקרה להחריד ששכרתי. טייטס ותחתונים על הרצפה, לידם מגבת משומשת, פח עולה על גדותיו מגבוני־פנים לחים ובקבוקי מים ריקים. אחת, שתיים, שלוש כוסות קפה חצי ריקות…
סקרתי את הסצנה סביבי, וקול פנימי עלה מתוכי:
מה את עושה?
ואז שוב, הפעם חזק יותר ועיקש יותר:
מה את עושה?
זה תמיד מה שקורה בספרים ברגעי השפל האלה, לא? בת־קול שמגיחה משומקום אומרת לגיבור שמשהו חייב להשתנות? היא יכולה להיות קולו של אלוהים, או של אמא שמתה, או מי יודע, אולי רוח רפאים. אבל תמיד יש בת־קול.
אף פעם לא האמנתי בשטויות האלה, כמובן. חשבתי שזאת רק טכניקה ספרותית שרקחו שוחרֵי תשומת לב דרמטיים מדי — אבל מסתבר שזאת תופעה אמיתית. לפעמים אתה באמת מגיע לשלב שבו אתה שומע בת־קול.
זו שלי באה אליי כבר חודשים, מעירה אותי כמעט תמיד בשלוש בלילה, ואני מוצאת את עצמי מזדקפת באחת במיטה בלב הולם, כשהיא תובעת לדעת:
מה את עושה? מה את עושה?
עשיתי כמיטב יכולתי להתעלם ממנה. חזרתי לישון, המשכתי לעבוד, יצאתי שוב לפאב. אך בחלוף חודשים התקשיתי להדחיק את התחושה שמשהו לא בסדר. האמת היא שלא היה לי שמץ של מושג מה לעשות עם החיים שלי. וסדקים החלו לצוץ. היה לי קשה להמשיך לחייך, והדמעות שבדרך כלל הוגבלו לחדר השינה שלי, נתנו עכשיו הופעות אורח בפאב, בעבודה, במסיבות חברתיות, עד שלבסוף הפכתי לאישה ההיא בחתונות, זאת שמתנודדת מריקוד מבוסם לצלילי השיר Single Ladies של ביונסה אל חדר השירותים ופורצת בבכי.
בחיים לא חשבתי שאהיה האישה הזאת. אבל הנה אני. זה קרה.
כעבור ארבע שעות הנגאובר של בילוי עם ‘משפחת קרדשיאן’, הטלפון צילצל. עדיין לא התקלחתי.
זאת היתה אחותי שילה.
‘מה את עושה?’ היא שאלה, קולה עליז ומלא אנרגיה. היא היתה באמצע הליכה.
‘כלום. אני בהנגאובר. מה איתך?’
‘בדיוק יצאתי מחדר כושר, ואני הולכת לפגוש את ג’ו לבראנץ’.’
‘יופי.’
‘את נשמעת אומללה,’ היא אמרה.
‘אני לא אומללה! זה רק הנגאובר,’ התפרצתי.
‘למה שלא תצאי להליכה? זה תמיד עוזר.’
‘יורד גשם,’ עניתי. לא ירד, אבל שילה לא ידעה את זה. היא חיה בניו יורק, בדירה המפונפנת שלה, עם העבודה המפונפנת שלה והחברים המפונפנים שאכלו בראנצ’ים מפונפנים. דמיינתי אותה מדלגת ברחוב המנהטני שלה, צחה ותוססת אחרי האימון, משקפי השמש היוקרתיים שלה נוצצים בשמש.
‘מה את הולכת לעשות עם היום שלך?’ היא שאלה. שנאתי את השיפוטיות ששזורה בשאלה הזאת.
‘אני לא יודעת. היום כמעט נגמר, ארבע אחר הצהריים כאן.’
‘את בסדר?’
‘כן, רק עייפה.’
‘או־קיי. אעזוב אותך לנפשך.’
עמדתי לנתק, לאפשר לה להמשיך בחייה המופלאים ולשקוע עוד ועוד ברחמים עצמיים, אבל במקום זה מצאתי את עצמי בוכה.
‘מה קרה? קרה לך משהו אתמול בלילה?’ שאלה שילה.
‘לא, לא שום דבר כזה.’
‘אז מה העניין?’
‘אני לא יודעת…’ אמרתי בקול סדוק. ‘אני לא יודעת מה לא בסדר איתי.’
‘למה את מתכוונת?’
‘אני כל הזמן עצובה, ואני לא יודעת למה.’
‘או, מריאן…’ הנימה המחוספסת הרגילה נעלמה מקולה.
‘אני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות. אני עושה את כל מה שאמורים לעשות — אני עובדת קשה, אני מנסה להיות נחמדה, אני משלמת שכר דירה אידיוטי על הדירה האידיוטית הזאת, אבל מה הטעם? מה הטעם בכל זה?’
שילה לא היתה מסוגלת לתת לי תשובה. אז בשלוש בלילה, נואשת מנדודי השינה ומ’משפחת קרדשיאן’, פניתי למישהו, או יותר נכון למשהו, שכן מסוגל.
בגיל עשרים וארבע קראתי את ספר העזרה העצמית הראשון שלי. שתיתי יין לבן זול בסניף ‘אוֹל בַּר וַאן’ ליד כיכר אוקספורד, והתלוננתי על העבודה הזמנית הדפוקה שלי. חברה שלי הגישה לי ספר מרופט בשם ‘להרגיש את הפחד ובכל זאת… לעשות’ מאת סוזן ג’פרס.
קראתי את כותרת המשנה בקול רם: ‘תהליכים מעשיים להפיכת פחד וכעס לעוצמה, כוח ואהבה…’
גילגלתי עיניים, ואז הפכתי את הספר וקראתי את המלל שבכריכה האחורית: ‘מה מונע ממך להיות האדם שאתה רוצה להיות, ולחיות את חייך בדרך הרצויה לך? פחד להסתבך עם הבוס? פחד משינוי? פחד מלקחת שליטה על חייך?’
המשכתי לגלגל עיניים. ‘אני לא פוחדת. פשוט יש לי עבודה דפוקה.’
‘אני יודעת שזה נדוש, אבל תקראי את זה,’ עודדה אותי חברתי. ‘אני מבטיחה לך שזה יגרום לך לרצות לצאת אל העולם ולעשות דברים!’
לא יכולתי להבין מה הספר הזה גרם לה לרצות לעשות חוץ מלהשתכר איתי, אבל לא משנה. באותו לילה קראתי חצי ספר תחת טשטוש אלכוהולי. בלילה הבא סיימתי אותו.
אז מה אם היו לי תואר בספרות אנגלית ויומרות ספרותיות, משהו באותיות המודגשות ובסימני הקריאה של הספר הזה ריתק אותי. הגישה האמריקנית הזאת, ‘כן, אני יכולה’. היא עמדה בניגוד גמור לפסימיות האנגלית/אירית שלי. היא גרמה לי להרגיש שהכול אפשרי.
אחרי שקראתי את הספר הזה התפטרתי מהעבודה הזמנית שלי, אפילו שלא היתה לי עבודה אחרת. שבוע לאחר מכן שמעתי שחברה של חברה של חברה שלי עובדת בעיתון. טילפנתי אליה, וכשהיא לא ענתה, פשוט המשכתי לטלפן. והמשכתי לטלפן. הפגנתי נחישות מוחלטת שהיתה חדשה לי לגמרי. לבסוף היא חזרה אליי ואמרה שאוכל להגיש מועמדות על בסיס ניסיון תעסוקתי קודם. שבועיים לאחר מכן הציעו לי עבודה שם.
כך החלה הקריירה שלי בעולם העיתונות. הסיכון שלקחתי השתלם.
מאז התמכרתי לעולם העזרה העצמית. אם ספר הבטיח לשנות את חיי במהלך הפסקת הצהריים שלי, להעניק לי ביטחון עצמי / בן זוג / כסף באמצעות חמישה צעדים פשוטים, והיתה לו חותמת האיכות של אופרה וינפרי, קניתי לא רק אותו, אלא גם את החולצה הממותגת ואת קורס האודיו.
קראתי ספרים כמו ‘המדריך הקטן לחיי שלווה’, ‘חוקי החיים’ ו’כוחה של חשיבה חיובית’ מתחילתם עד סופם. פסקאות ממורקרות. הערות שוליים. כל אחד מהם הבטיח לכאורה גרסה שמחה, שפויה ומסופקת יותר שלי… אך האם זה באמת עבד?
זהו, שלא!
למרות שקראתי את ‘אני יכול להפוך אותך לעשיר’ מאת פאול מקינה — ד’־ג’יי רדיו שהפך למהפנט, ואכן הצליח להתעשר מאוד בזכות שיטת העזרה העצמית שפיתח — ההתנהלות הפיננסית שלי נותרה מזעזעת. אם תיתנו לי עשרה פאונד, עד שתספיקו להחזיר את הארנק לכיס, כבר אבזבז עשרים.
למרות שקראתי את ‘גברים ממאדים ונשים מנוֹגה’ ואת ‘למה גברים אוהבים ביצ’יות’, נשארתי ללא זוגיות.
ולמרות ש’להרגיש את הפחד…’ סייע לי להתחיל את הקריירה שלי, ההצלחות הבאות שלי לא נבעו מקריאת ‘עקרונות ההצלחה’ אלא מ’פחד מכישלון’ המאכֵּל־כול, שגרם לי לעבודה אובססיבית.
בזמן שסייעה לי לארוז לקראת אחד ממעברי הדירה התכופים שלי, חברתי שרה צחקה בהיסטריה על כך שבכל חדר אצלי נח מצבור של ספרי עזרה עצמית. מתחת לספה, מתחת למיטה, בערימה ליד ארון הבגדים.
‘הרבה מהם שימשו אותי לעבודה,’ הבהרתי. מה שנכון, במידה מסוימת. לפעמים באמת כתבתי עליהם. אבל רוב הזמן קניתי את הספרים האלה מסיבה אחרת: חשבתי שהם באמת ישנו את חיי.
‘הם לא אומרים כולם את אותו הדבר?’ שאלה שרה. ‘תהיי חיובית. צאי מאזור הנוחות שלך. אני לא מבינה למה צריך מאתיים עמודים כדי להגיד משהו שמסתכם בפסקה אחת בגב הספר.’
‘לפעמים חשוב לחזור על המסר כדי שהוא באמת ייקלט,’ אמרתי.
שרה לקחה ספר שנח על המקרר ליד שני מטענים של טלפון סלולרי וערימת עלונים של תפריטי אוכל מהיר.
”איך להפסיק לדאוג ולהתחיל לחיות’,’ היא קראה בקול את הכותרת של הספר המהוה.
‘זה אחד טוב!’ אמרתי.
היא צחקה.
‘לא באמת, זאת קלאסיקה, מזמן השפל הגדול של שנות השלושים. קראתי אותו לפחות שלוש פעמים.’
‘קראת אותו שלוש פעמים?’ שאלה שרה.
‘כן!’
‘ואת חושבת שהוא עזר לך?’
‘כן!’
‘את כבר לא דואגת…?’
‘טוב…’
שרה התגלגלה מצחוק. דמעות עלו בעיניה.
רציתי להתעצבן עליה, אבל לא יכולתי. דאגתי יותר מכל מי שאני מכירה.
הייתי פרסומת עלובה לספר הזה, ולמעשה לכל הספרים שעל המדף שלי — או אלה שהסתתרו מתחת למיטה. הייתי הוכחה לטיעון שאם ספרי עזרה עצמית היו עובדים, היית צריך רק לקרוא אחד מהם. קניתי לפחות ספר אחד כזה כל חודש — ולמרות זאת תראו אותי, סובלת מהנגאובר, מדוכאת, נוירוטית, בודדה…
אז מדוע קראתי את כל ספרי העזרה העצמית האלה אם הם לא, ובכן, עזרו?
כמו שאכלתי עוגת שוקולד או צפיתי בפרקים ישנים של ‘חברים’, קראתי את ספרי העזרה לשם נחמה. הספרים האלה הכירו בחוסר הביטחון ובחרדות שלי, שתמיד התביישתי לדבר עליהם. הם גרמו לחרדה הפרטית שלי להיראות כחלק נורמלי מהיותי בת־אנוש. כשקראתי בהם, חשתי פחות בודדה.
והיה עניין הפנטזיה. בכל ערב בלעתי בשקיקה את ההבטחות להתעשרות מהירה ודמיינתי איך חיי היו נראים אילו הייתי יותר יעילה ובטוחה בעצמי, אילולא דאגתי מכל דבר, אילו הייתי מזנקת מהמיטה בחמש בבוקר כדי לעשות מדיטציה… היתה רק בעיה אחת. כל בוקר התעוררתי (לא בחמש) וחזרתי לחיי הרגילים. דבר לא השתנה כי לא עשיתי שום דבר שהספרים אמרו לי לעשות. לא כתבתי יומן משימות, לא דיקלמתי הצהרות מעצימות…
‘להרגיש את הפחד… ‘ שינה את חיי בפעם הראשונה שקראתי אותו, כי הוא הוביל אותי לפעולה: הרגשתי את הפחד והתפטרתי מהעבודה שלי. אבל מאז לא יצאתי שוב מאזור הנוחות שלי. בקושי יצאתי מהמיטה.
ואז, כשההנגאובר של יום ראשון סוף־סוף התפוגג, כשקראתי מחדש את ‘להרגיש את הפחד…’ בפעם החמישית, צץ בי רעיון. רעיון שיהפוך אותי מהבלגן השיכור והדיכאוני שהייתי לאדם שמח בשיא תפקודו:
הפעם לא רק אקרא את ספרי העזרה העצמית, אלא אפעל לפיהם.
איישם כל אחת ואחת מהעצות שמעניקים הגוּרוּ־לכאורה האלה ואראה מה יקרה אם באמת איישם את ‘שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד’. אם באמת ארגיש את ‘כוחו של הרגע הזה’. האם אעבור מהפך? האם אתעשר? ארזה? אמצא את אהבת חיי?
הרעיון עלה בי במלוא מתכונתו: ספר אחד בחודש, היצמדות לכל מילה, כדי לבחון אם עזרה עצמית אכן יכולה לשנות את חיי. אעשה את זה במשך שנה — אז שנים־עשר ספרים בסך הכול. ובאופן שיטתי אתמודד עם כל בעיה שלי, ספר אחר ספר: כסף, דאגה, משקל… ואז, בסוף אותה שנה, אהיה… מושלמת!
‘טוב, אבל זה יחייב אותך ממש לעשות דברים,’ אמרה שילה כשסיפרתי לה על הרעיון שלי בטלפון כמה ימים לאחר מכן. ‘את לא יכולה סתם לקרוא ספרים שגורמים לך לנתח את הרגשות שלך במשך שנה שלמה.’ הטון שלה רימז שאני מתכננת להשתמש בזה כאפשרות אדירה לשקוע בעצמי באובססיביות עוד יותר.
‘אני אעשה דברים!’ התפרצתי. ‘זה כל העניין.’
‘אילו ספרים את מתכוונת לקרוא? יש לך תוכנית?’
עוד עקיצה. שילה יודעת שאף פעם אין לי תוכנית.
‘אני מתכוונת להתחיל עם ‘להרגיש את הפחד ובכל זאת… לעשות’, כי היתה לו השפעה משמעותית עליי בפעם הראשונה שקראתי אותו, ואז נראה לי שאעבור לספר על כסף ואז, אני לא יודעת. בתחום העזרה העצמית מדברים על הספר הנכון שימצא אותך ברגע הנכון,’ אמרתי.
ידעתי שאני נשמעת הזויה.
‘את הולכת לקרוא ספרים שכבר קראת, או ספרים חדשים?’ היא שאלה.
‘גם וגם,’ עניתי.
‘את הולכת לקרוא ספר על יציאה לדייטים?’
‘כן.’
‘איזה?’
‘אני עוד לא יודעת.’
‘ומתי?’
‘אני לא יודעת, שילה! במהלך השנה. אני רוצה קודם כול לעבוד על עצמי, ואז אוכל לחשוב על בן זוג.’
עיצבן אותי שהשתמשתי במושג ‘לעבוד על עצמי’.
‘אז מה בדיוק את מצפה להפיק מכל זה?’ שאלה שילה. זאת בדיוק הסיבה שהיא מקבלת משכורת כל כך גבוהה. כדי לזהות את הכשלים בכל תוכנית.
‘לא יודעת. אני רק רוצה להיות יותר שמחה, יותר בטוחה בעצמי, ולצאת מהחובות. אני רוצה להיות בריאה יותר, לשתות פחות אלכוהול —’
‘את לא צריכה ספר כדי לשתות פחות,’ קטעה אותי שילה.
‘אני יודעת את זה!’ אמרתי, ולגמתי חרש מכוס היין שלי.
‘או־קיי, אבל ממש תצטרכי לעשות דברים. לא רק לדבר עליהם.’
‘כן, שילה, אני מבינה את זה. אעשה דברים.’
אבל אפילו הגישה המפוכחת של שילה לא עירערה אותי. סיימתי את השיחה, עצמתי עיניים, ודמיינתי כמה מושלמת אהיה בתום השנה הזאת.
אני המושלמת לא תדאג ולא תתעכב, היא תשלים את עבודתה בקלות. היא תכתוב לכל העיתונים והמגזינים הכי טובים ותרוויח על כך סכומי כסף מטורפים — מספיק כדי לממן גשר ליישור שיניה הקלוקלות. אני המושלמת תגור בדירה מהממת עם חלונות גדולים. יהיו בה מדפי ספרים מלאים ספרים איכותיים שהיא באמת קראה. בערבים היא תצא למפגשים אופנתיים, שבהם תיראה מרהיבה בלבוש צנוע אך יוקרתי. והיא תלך לחדר הכושר כל הזמן. אה, כן, ובן הזוג שלה יהיה גבר יפה תואר בסוודר קשמיר. ברור מאליו.
אתם מכירים את השלמות הזאת שרואים במגזינים: הראיונות האלה עם אנשים מושלמים בבתים המושלמים שלהם, לבושים בגדים מושלמים ומדברים על חייהם המושלמים? אני אהיה אחת מהם!
כעת חודש נובמבר, אז אתחיל בינואר. שנה חדשה, אני חדשה.
גל של התרגשות מילא אותי. זהו זה. זה הדבר שבאמת עומד לשנות את חיי.
לא היה לי מושג אז שתוכנית שנים־עשר החודשים המסודרת תהפוך לרכבת הרים של שישה־עשר חודשים, שבהם כל מרכיב בחיי יתהפך מהיסוד.
כן, תחום העזרה העצמית אכן שינה את חיי — אך האם לטובה?
אין עדיין תגובות