הילד האחרון

לג´וני מרימון בן השלושעשרה היו חיים מושלמים: בית חם, הורים אוהבים ואחות תאומה, אליסה, שאליה היה קשור במיוחד. הוא לא ידע אובדן עד ליום שבו היא נעלמה. עברה שנה, ואיש לא מאמין עוד שאליסה חיה, חוץ מג´וני. ג´וני פותח בחיפוש נואש ומבעית בעמקי הצד האפל של עיר הולדתו. אבל הוא לא לבד. הבלש קלייד האנט עוקב אחריו להגנתו, וכשג´וני חושף קצה חוט מסוכן, להאנט אין ברֵרה אלא להתערב. ואז ילדה נוספת נעלמת. ג´וני נחוש להמשיך ונתקל בדרכו בעבריין נמלט שנמצא במסע טרגי משלו. מה שהוא ילמד ממנו ינתץ את המעט שג´וני ידע על גורל אחותו ויוביל אותו לאמת שתבחן את גבולות יכולותיו.

מקט: 15100382

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

לג´וני מרימון בן השלושעשרה היו חיים מושלמים: בית חם, הורים אוהבים ואחות תאומה, אליסה, שאליה היה קשור במיוחד. הוא לא […]

---

הקדמה

אספלט ביתר את הארץ כצלקת ארוכה, חמה ושחורה כתער. חום טרם סיחרר את האוויר, אך הנהג ידע שהוא בא, הבוהק החורך, הנצנוץ אי־שם במרחק, במקום שבו הכחול הכה כפטיש. הוא היטיב את משקפי השמש שלו והעיף מבט במראה הגדולה שמעל לשמשה הקדמית. היא הציגה את האוטובוס מקצה עד קצה ואת כל הנוסעים. בשלושים שנות עבודתו הוא צפה בכל מיני אנשים במראה הזאת: בחורות יפות וגברים שבורים, שיכורים ומטורפים, נשים שופעות חזה עם תינוקות אדומים, קמוטי פנים. הנהג ידע לזהות צרות ממרחק קילומטר. הוא ידע מי בסדר ומי בורח.

הנהג הביט בנער.

הנער נראה בורח.

עור אפו התקלף, אך מתחת לשיזוף הוא עטה גוון צהבהב שמקורו בחוסר שינה או בתת־תזונה או בשניהם. עצמות לחייו היו כתערים חדים מתחת לעורו המתוח. הוא היה צעיר וקטן, בן עשר אולי, עם שיער פרוע שהזדקר שחור מעל ראשו. תספורתו היתה משוננת ולא ישרה, כמו היתה מעשה ידיו. טלאי בד מרופטים נתלו מצווארון חולצתו ומברכי מכנסי הג'ינס שלו. נעליו היו שחוקות עד דק כמעט. בחיקו החזיק תרמיל כחול שתכולתו, תהא אשר תהא, היתה דלה.

הוא היה ילד יפה, אך יותר מכול הלמו בנהג עיניו. הן נעו בלי הרף, גדולות וכהות, כאילו היה מודע עד כדי הגזמה לאנשים הסובבים אותו, לערב־רב הלוהט של אנושיות האופייני לאוטובוס עלוב בבוקר צרוב שמש על גבעות החול של קרוליינה הצפונית: כחצי תריסר פועלים נודדים, כמה שיכורים תוקפנים שנראו כמו יוצאי צבא, משפחה אחת או שתיים, כמה זקנים, זוג פרחחים מקועקעים שהשתופפו מאחור.

עיני הנער נעו בעיקר אל האיש שמעֵבר למעֲבר, טיפוס של איש מכירות חלקלק בחליפה מעוכה ובמוקסינים סדוקים. היה גם גבר שחור שתנ"ך מקומט ובקבוק מיץ היו תחובים בין רגליו; נראה שגם הוא צד את עינו של הילד. במושב שמאחורי הילד ישבה זקנה בשמלת קרפ. כשרכנה קדימה לשאול שאלה, הנער ניענע בראשו בתנועה קטנטנה והשיב בזהירות.

לא, גברת.

מילותיו נישאו כעשן, והגברת נשענה לאחור והניחה את אצבעותיה כחולות הוורידים על שרשרת משקפיה. היא הביטה מבעד לחלון, ועדשות משקפיה ניצנצו ואחר כהו כשהכביש חתך אל חורשת אורנים שצלליהם נקוו בירוק מתחת לענפים. אור דומה מילא את האוטובוס, והנהג בחן את הגבר בחליפה המעוכה שלא הלמה את מידותיו. עורו היה חיוור ומכוסה זיעת הנגאובר, עיניו היו קטנות במידה יוצאת דופן, וחוסר המנוחה שלו מתח את עצביו של הנהג. מדי דקה או שתיים נע האיש בכיסאו. הוא שיכל את רגליו ושוב פישק אותן, רכן קדימה ושוב לאחור. אצבעותיו תופפו על ברכיו, והוא הרבה לבלוע רוק כשמבטו נדד אל הנער ובחזרה, ושוב נדד והשתהה.

הנהג היה תשוש, אך הוא הוביל את האוטובוס ביד רמה. הוא סירב לשאת שכרות או הוללות או קולות רמים. אמו חינכה אותו כך חמישים שנה קודם לכן, והוא לא מצא שום טעם להשתנות. לכן פקח עין על הנער ועל הגבר המבריק, המתוח, עם העיניים הלהוטות. הוא התבונן באיש צופה בנער וראה כיצד הוא נדחק אל המושב השמנוני כשהסכין נשלפה.

לנער, כך נראה, זה היה עניין של מה בכך. הוא שלף את הסכין מכיסו והקפּיץ את התער באגודלו. הוא אחז בה לרגע, גלויה לעין, ואז הוציא תפוח מתיקו ופרס אותו בתנועה חלקה ונקייה. ריח התפוח נישא מעל המושבים המוכתמים, למודי המסעות, ומעל הרצפה המטונפת. אפילו מבעד לצחנת הדיזל קלט הנהג את הריח החד, המתוק. הנער הביט לרגע בעיניו הפעורות של הגבר ובפניו החלקים, שטופי הזיעה, ולבסוף קיפל את הסכין והחזיר אותה לכיסו.

הנהג נרגע וזמן ממושך צפה בכביש באין מפריע. הנער נראה לו מוכר, אך התחושה הזאת חלפה. שלושים שנה. הוא שיקע את גופו הכבד במושב.

הוא ראה נערים רבים כל כך.

בורחים רבים כל כך.

בכל פעם שהנהג הביט בו, הנער חש בכך. הוא ניחן בכישרון הזה, במיומנות הזאת. למרות המשקפיים הכהים שהרכיב הנהג ולמרות השיפוע הניכר של המראה, הנער ידע. זה היה מסעו השלישי באוטובוס בשלושה שבועות. הוא ישב במושבים שונים ולבש בגדים שונים, אך ניחש שבמוקדם או במאוחר מישהו ישאל אותו מה הוא עושה באוטובוס בין־מדינתי בשבע בבוקר ביום חול. הוא שיער שהשואל יהיה הנהג.

אך זה עוד לא קרה.

הנער הסתובב אל החלון וצידד את כתפיו כדי שאיש לא ינסה לדבר איתו. הוא צפה בבבואות שנשקפו בחלון, בַּתנועות, בַּפרצופים. הוא חשב על עצים גורדי שחקים ועל נוצות חומות שקצותיהן מכוסים שלג.

הסכין יצרה בליטה בכיסו.

כעבור ארבעים דקות נעצר האוטובוס בטלטלה ליד תחנת דלק דלה במרחבי הבתה והאורנים והאדמה החולית החמה. הנער עשה את דרכו לאורך המעבר הצר וירד במדרגה האחרונה עוד לפני שהנהג הספיק לציין שאין במגרש החניה דבר מלבד רכב הגרר, ושאין במקום אדם מבוגר שיפרוש עליו את חסותו, נער בן שלוש־עשרה שנראה בקושי בן עשר. ראשו היה מוטה, והשמש צרבה את עורפו. הוא הטיל את התרמיל על גבו, ועננת הדיזל היתמרה; ואז שוב היטלטל האוטובוס ויצא לדרכו דרומה.

בתחנת הדלק היו שתי משאבות, ספסל ארוך ואיש זקן וכחוש בתלבושת כחולה מוכתמת בגריז. הוא הינהן מאחורי זכוכית מלוכלכת, אך לא יצא אל החום. מכונת המשקאות שעמדה בצל הבניין היתה ישנה כל כך, שהיא ביקשה רק חמישים סנט. הנער פישפש בכיסו, שלף חמישה מטבעות דקיקים וקנה לו מיץ ענבים שהתגלגל אל הפתח בתוך בקבוק זכוכית קר. הוא פתח את המכסה, הסתובב לעבר הכיוון שהאוטובוס בא ממנו והחל ללכת בנחש השחור של הדרך המאובקת.

כעבור חמישה קילומטרים ושני עיקולים הצטמצמה הדרך. מהאספלט לא נותר אלא חצץ, והחצץ הידלדל. השלט לא השתנה מאז ראה אותו לאחרונה. הוא היה ישן וחבוט, נוצות של צבע התקלפו וחשפו את העץ שמתחת: שמורת הדורסים של נהר אליגֵייטוֹר. מעל האותיות ריחף עיט מסוגנן שמכנפיו הזדקרו הנוצות הצבועות.

הנער ירק מסטיק אל ידו והדביק אותו על השלט כשחלף על פניו.

נדרשו לו שעתיים למצוא קן, שעתיים של זיעה ושל שיחים קוצניים ויתושים שנימרו את עורו באדום בוהק. הוא מצא את סבך הזרדים האיתן על ענף נישא של אורן ביצות שצמח זקוף וגבוה מתוך האדמה הלחה שעל גדת הנהר. אור השמש פילח את היער, והשמים היו בהירים וכחולים כל כך שהם סינוורו אותו. הקן היה זעיר.

הוא הסיר את התרמיל מגבו והתחיל לטפס. קליפת העץ המחוספסת הכאיבה לעורו צרוב השמש. תוך כדי טיפוס הוא חיפש את העיט בזהירות ובחשש. עיט מפוחלץ ניצב על כן במוזיאון של ראלי, והוא זכר כמה עז ואכזר היה מראהו. היו לו עיני זכוכית, אך מוטת כנפיו היתה מטר וחצי מקצה עד קצה, וטפריו ארוכים כאמת ידו של הנער. המקור לבדו יכול לתלוש את אוזניו של אדם מבוגר.

הוא רצה רק נוצה. הוא ישמח לנוצת זנב לבנה נקייה או לאחת מנוצות הכנף החומות העצומות; אך בסופו של דבר, ייתכן שזו תהיה הנוצה הקטנה ביותר מן החלק הרך ביותר, נוצה צעירה אולי, או נוצה מן האזור הפלומתי הרך שמתחת לכנף.

זה לא באמת משנה.

קסם זה קסם.

ככל שהגביה לטפס, כך היו הענפים כפופים יותר. הרוח הניעה את העץ ואיתו את הנער. וכשהרוח התחזקה, הוא הצמיד את פניו לקליפה, לבו הולם, ואצבעותיו מלבינות. האורן הוא מלך העצים, גבוה כל כך שאפילו הנהר התכווץ תחתיו.

הוא התקרב לצמרת. ממרחק כזה הקן היה רחב כשולחן אוכל ושקל כאלף קילוגרם. הוא היה בן עשרות שנים, מצחין מרקב ומחרא ומאיברי ארנבות. הנער התמסר לריח, לכוחו. הוא הזיז את ידו ונטע רגל אחת על ענף שדהה לאפור והיה עירום מקליפה. תחתיו נמתח יער האורנים לעבר גבעות מרוחקות. הנהר התפתל, שחור וכהה ומבריק כפחם. הוא התרומם מעל הקן וראה את הגוזלים, שניים, בהירים ומנומרים, בתוך שקערורית הקן. הם פערו את מקוריהם כדי חרך והתחננו למזון. הנער שמע קול כשל סדינים מתבדרים על חבל כשהרוח גברה. הוא הסתכן והעיף מבט וראה שהעיט דואה מטה מן הרקיע המושלם. לרגע ראה הנער נוצות בלבד, ואז הכנפיים הכו, והטפרים הזדקרו.

העוף צרח.

הנער הניף את זרועותיו כשהטפרים ננעצו בו; ואז הוא נפל, והציפור — עיניה צהובות ובורקות, טפריה נעוצים בעורו ובחולצתו — הציפור נפלה איתו.

בשלוש ארבעים ושבע נכנס אוטובוס למגרש החניה של אותה תחנת דלק. הפעם בכיוון צפון, אוטובוס אחר, נהג אחר. הדלת נפתחה בקרקוש, וקומץ אנשים מוכי שיגרון דישדשו מטה. הנהג היה היספאני רזה, בן עשרים וחמש ותשוש למראה. הוא בקושי הביט בנער הצנום, שקם מן הספסל וצלע אל דלת האוטובוס. הוא לא הבחין לא בבגדים הקרועים ולא בייאוש שעל פני הנער. וגם אם היה זה דם על היד שהושיטה את הכרטיס, היה לו ברור, לנהג, שאין זה מעניינו להעיר על כך.

הנער הרפה מן הכרטיס. הוא השתרך במעלה המדרגות וניסה לאחוז בקרעי חולצתו לבל ייפרדו. החבילה שנשא היתה כבדה ומלאה עד להתפקע, ומשהו אדום הכתים את התפרים בתחתיתה. הנער הדיף ריח של בוץ ונהר ובשר חי; אך גם זה לא היה מעניינו של הנהג. הנער העמיק אל אפלולית האוטובוס. הוא מעד פעם אחת על משענת, ואז המשיך עד הסוף והתיישב לבדו בפינה. הוא הצמיד את התרמיל אל חזו והרים את רגליו על המושב. חורים עמוקים ניקבו את בשרו, ועורפו היה שרוט; אך איש לא הביט בו, בגוף הרצוץ כשק של זרדים מרוסקים. הוא דמיין את הגוזלים הקטנים הפלומתיים לבדם בתוך הקן. לבדם בקן וגוועים ברעב.

הנער התנודד בחשכה.

הוא התנודד בחשכה והזיל דמעות חמות, מרירות.