ינואר, 1945. מהרכבת שמגיעה אל מחנה הריכוז בוכנוואלד יורד משה קסלר ועמו מאות נערים בגילאי 17-12, רזים וחלשים, אשר שרדו […]
תל אביב, דצמבר 2015
״משה, סבא של רועי, מוזמן לברך״.
קמתי באיטיות והזדקפתי. פסעתי בצעדים קטנים לעבר נכדי, שעמד מולי בחולצה לבנה וחגיגית, נרגש ומאושר. התבוננתי בו בחיוך. הילד הקטן והבלונדיני שהיה רץ אליי בכל יום שני בשביל של גן ערבה, קופץ כדי שארים אותו מעלה, ומניח את ידו הקטנה בכף ידי כדי שאקח אותו הביתה, צמח והיה לנער גבוה ויפה תואר.
עצרתי והבטתי סביבי בעשרות קרובי המשפחה והחברים שבאו לחגוג את מסיבת בר המצווה, ישובים אל שולחנות עמוסי כל טוב. דמעות עמדו בעיניי.
נשמתי עמוק והידקתי את אחיזתי בספר התפילה העתיק מן המאה ה־18, ששרד במשפחתה של אווה, אשתי. בזמן השואה הוצפנו הספרים בחדר תפילה פרטי בסלובקיה ונשמרו מכל רע, ועברו למשמרת הדורות הבאים במסיבת בר המצווה של כל אחד מנכדיי.
בידי השנייה החזקתי כיפה לבנה.
כאשר הנחתי את הכיפה על ראשו של רועי וראיתי את עיניו הכחולות מביטות בי, הזיכרונות שבו והציפו אותי. בדיוק כך קרה שנתיים קודם לכן, בחגיגת בר המצווה של איתי. עצמתי את עיניי והתאמצתי לגרש ממחשבותיי את המראות שעלו לנגד עיניי, אמיתיים וחיים כאילו התרחשו רק אתמול, ולא לפני עשרות שנים.
שבתי ופקחתי את עיניי. רועי הביט בי בדאגה, ועניתי למבטו בחיוך. עיניו הבוחנות סייעו לי לשוב להווה. הענקתי לו את הספר ורועי אחז בו בחוזקה. דמעות התרגשות וגאווה חנקו את גרוני למראה נכדי האוחז בידיו נצר תמידי למשפחות שאבדו ולעולם ילדותי.
את המשך הערב העברתי בנעימים, משוחח וצוחק עם קרובי משפחתנו.
באותו לילה התקשיתי להירדם. מחשבותיי נדדו אל אירועים שהתרחשו שנים רבות קודם לכן, נוהות אל אותו ילד תמים שציפה בקוצר רוח לרגע שיחגוג את כניסתו לעולם המבוגרים.
חיכיתי לחגוג את מסיבת בר המצווה שלי בבית הכנסת הגדול והיפה של ברהובו, העיר הצ׳כית שבה נולדתי וגדלתי. בית הכנסת היה הומה אדם בשבתות ובחגים, וזכורה לי מאוד תחושת הקדושה ששררה בו.
כשהייתי ילד קטן והיינו מגיעים לאירועים של בני משפחה ומכרים שנערכו בבית הכנסת, דמיינתי את הרגע שיגיע יומי הגדול, ואעמוד שם בלבוש חגיגי, אקרא בקול צלול מספר התורה כשאבי ניצב לצידי, עטוף טלית וידו מונחת על כתפי. יכולתי בקלות לדמיין בקהל את סבי רכון על ספר התפילה בספסל הקבוע שעליו נהג לשבת, עטוף בטליתו הצחורה, ומביט בנו לפרקים בגאווה. יכולתי לראות בעיני רוחי את אחי הקטן יושב לידו ואת אימי מציצה עלינו בהתרגשות מעזרת הנשים. בית הכנסת יהיה מלא מפה לפה ויכיל את כל משפחתנו הענפה, חבריי מבית הספר ומכרינו הרבים בקהילה.
המציאות הייתה שונה מכל מה שדמיינתי.
בית הכנסת לא המה אדם. הוא היה ריק, פרט לכמה גברים מבוגרים ונשים. בשלב זה נותרו בקהילה שלנו רק קשישים, נשים וילדים.
כל הגברים בעיר מגיל עשרים ומעלה היו מגויסים. ביניהם גם אבא ורבים ממכרינו ובני משפחתנו. סבא נפטר זה מכבר, ולא היה איתי כל קרוב משפחה גברי ברגע המרגש הזה.
נשאתי את הדרשה שלי כאשר רק עיניה העצובות של אימי מלוות אותי מעזרת הנשים. האווירה הייתה כבדה, מעיקה, עצב שרר באוויר.
הכול היה שונה כל כך מדמיונותיי.
זה היה יומיים לפני ראש השנה, ב־27 בספטמבר 1943.
אין עדיין תגובות