הזכות להאיר – מדריך מעשי למסע הרוחני מה אם אספר לכם שהאור שאתם מחפשים – כבר נמצא בתוככם? בין עמודי […]
סיפור חיי –
לא ראיתי הילות, לא דיברתי עם רוחות או סבתות מתות
אם הינך פה איתי, אני רוצה קודם כל לברך אותך, פשוט משום שהינך מבורכ.ת ככה סתם בלי סיבה, כל הזמן, כל העת, מכל כיוון ובכל דבר שתבחרי או תבחר.
עכשיו נתחיל מההתחלה. אין לי מושג מה הביא אותך אליי, אני רק יכולה להניח שהיקום המסונכרן הוא זה שעזר לזה לקרות, ועל כך אני מודה; ושאם הינך כאן, זהו הדבר המדויק עבורך כעת – לא בעבר, לא בעתיד, אלא בדיוק עכשיו.
אולי עולה המחשבה בראשך שמישהי כמוני, שכתבה ספר שכולו הגיע בתקשור, היא רוחנית ומה לזה ולך, ומה זה בכלל תקשור, ואיך זה נוגע אלייך ואל חייך? אז בחרתי להתחיל בתמצית הסיפור של חיי, לספר מה הביא אותי לכתוב את הספר הזה ולשתף אותו עם הבריאה כולה, ולהסביר מה אפשר לעשות איתו, וכיצד להכניס אותו לחייך.
לא, לא היו לי שום חוויות רוחניות כילדה או כנערה. לא ראיתי הילות, לא דיברתי עם רוחות וגם לא עם סבתות מתות. גדלתי בבית די רגיל, באזור השרון, בישראל של שנות השבעים, מייד לאחר מלחמת יום הכיפורים. אבל החיים שלי לא היו כל כך רגילים.
בהיותי כבת שנה, החלה אמי בתהליך גירושין מאבי הביולוגי. מעולם לא שאלתי אותה על כך ואולי כדאי שאעשה זאת, אבל דומני כי ההחלטה התבשלה בתוכה עוד בחודשי ההיריון. פירוק המשפחה שרק החלה את דרכה קרה ממש ממש מוקדם בחיי ועימו הגיעה חוויית נטישה חזקה. חוויה זו הייתה ועודנה הפצע המרכזי של חיי ושל הנשמה שלי, אך היא גם הביאה איתה מתנה.
לשמחתי הרבה, ואולי בשונה מילדים רבים שחווים נטישה פיזית של הורה אחד או של שני ההורים מסיבות שונות ובנסיבות שונות, וחייהם מתגלגלים לכיוונים שונים והם אף עלולים להתדרדר, אני עברתי להתגורר עם אימי בקרבת סבי וסבתי האהובים, אשר גידלו אותי כבתם ואהבו אותי אהבת אין קץ.
אבל, יש לזכור שסבא וסבתא היו שניהם שורדי הזוועות של השואה, ושניהם חוו בנעוריהם נטישה, פרידה, בגידה, ניצול, מוות של הוריהם, אחיהם ואחיותיהם, ואיבוד כל צלם אנוש. זה היה טבוע בהם במובנים רבים, אם כי עם הגיעם לארץ בחרו בחיים ושמו להם כערך עליון את המשפחה, אהבה ונתינה. כנכדה הראשונה שלהם, בת לבתם הבכורה, זכיתי אני לאהבה ולתשומת לב אינסופיים ועל כך אני מודה להם בכל הווייתי, שכן הטבעה זו גם היא אחת המתנות שקיבלתי ושמלווה אותי כל חיי.
סיוטים בלילות
כאמור, לא היו לי כל חוויות מיסטיות הזכורות לי בילדות או בנעורים. אלו הגיע לראשונה רק בסביבות גיל 36 או אפילו מעט מאוחר יותר. אבל, משהו אחד זכור לי במיוחד, שנכח מאוד לאורך שנות ילדותי ונעוריי והוא: סיוטים בלילות. הסיבה שאני משתפת בכך היא שמשיחות עם הורים ועם ילדים רבים למדתי שהחוויה הזו נפוצה מאוד ונראה לי כי לעיתים אין אנו נותנים לה את תשומת הלב הראויה.
לכאורה, מה לזה ולחוויות מיסטיות ורוחניות? על כך ארחיב ואספר בשער האמונה. אני זוכרת את הפחד כשאני מתעוררת מהסיוט, שבדרך כלל היו כרוכים בו נאצים, או איום פיזי כזה או אחר, שוכבת במיטתי ואיני מסוגלת לעצום עינים ולשוב לישון, שכן ״סרט האימה״ מייד היה מתחדש.
אז, הייתי הולכת למיטתם של הוריי כדי לישון ביחד איתם (כן זכיתי באבא חדש, מייד נגיע לשם) והם היו באדיקות מחזירים אותי לחדר שלי. כל שנותר לי לעשות, משום שלא רציתי לעצום את עיניי ולחוות את סרטי הזוועה שוב ושוב, היה להדליק את האור, או לחלופין, להישאר ערה עד שאור ראשון היה מבצבץ בחלוני ואז הייתי חוזרת לישון עד שהבוקר היה מגיע וגואל אותי. אם להיות כנה, הדבר חוזר ומופיע מדי פעם גם בהיותי אדם בוגר, רק שהיום יש לי כלים להתמודד עם התופעה, ובעל אהוב, הישן לצידי כבר 29 שנים ורק חיבוק שלו מייד מאפשר לי לשוב לשינה מתוקה ולמחוק את סרט האימה.
אולי עולה בך המחשבה, ברור, ילדה קטנה שגדלה על ברכי סבא וסבתא ששניהם יוצאי שואה, כל מה שהיא שומעת ונכנס לתודעה שלה יוצא בסיפורי אימה בחלומות. אז דווקא ההפך הגמור. סבא שלי, הלל, שלו קראתי באבא, היה מספר סיפורים במהותו. אני זוכרת שהייתי יושבת על ברכיו ושומעת סיפורי גבורה, סיפורים על אנשים טובים בצד הדרך שעזרו, על בריחה, על עזרה לזולת ברגעים הקשים. מעולם לא סיפר לי סיפורי זוועות, עינויים, או דברים קשים אחרים שהיו מנת חלקי בחלומותיי. סבתי האהובה, חנה, שלה קראתי נאנא, מעולם לא סיפרה לנו דבר. כאילו נעלה את כל עברה, כל קורותיה באותם ימים אפלים בארגז קודר וישן, שהגישה אליו הייתה אסורה לכל דורש, אולי אפילו אסורה עבור עצמה.
משפחה חדשה
אז נחזור לילדותי ״הרגילה״ כביכול. כשהייתי בת 4 מצאה אמי את אהבת חייה החדשה (גם זה לא היה לאורך זמן, או שמא כן מבחינתה, 30 שנים זה לא מעט זמן). ואני כילדה זכיתי להיות ״אורחת״ בחתונה של אמי ואבי החדש, שאימץ אותי לכל דבר ועניין והיה אבא נפלא ואוהב.
יחדיו הם הקימו משפחה חדשה, שאני הייתי כמובן חלק ממנה, אך תמיד הרגשתי מעט בודדה. נולדו לי שלושה אחים למחצה, שהיו ועודם אחיי לכל דבר, שכן כך גדלנו וכך גידלו אותנו. אך בתוכי, התחושה הפנימית הייתה שונה. חברים ומכרים שלא הכירו את אמי או את עברה לא יכלו לחשוד שאבי השני הוא לא אבי הביולוגי וכך התנהלנו לנו במשך שנים רבות, משפחה כזו, למופת.
תמיד ידעתי שיש לי אבא אחר, אך מעולם לא שאלתי עליו והוא מעולם לא הגיע לבקר. הבנתי בגיל די צעיר שבהסכם הגירושים, או אולי כאשר אבי החדש נכנס לתמונה, סוכם כי לא יהיה לו קשר איתי עד גיל 18, כדי לא לבלבל אותי בהקשר של דמות האב, שממילא לא הייתה לי ממנו.
זה נשמע הזוי מעט בימינו, שבהם כמעט בכל משפחה יש הורים גרושים וילדים שמחלקים זמנם בין אבא לאמא, פרקי ב' של משפחות המגדלות את ילדיהם יחדיו ועוד ועוד אפשרויות הוריות שונות ומשונות. אך באותם ימים, בשלהי שנות השבעים, הוריי קיבלו את ההחלטה אחרי התייעצות עם אנשי מקצוע, שהובילה לדרך החיים הזו. וכך, גדלתי במשפחה חדשה שהיא לא באמת שלי, ובמקביל, גדלה לה משפחה נוספת, במרחק של רבע שעה נסיעה ממקום מגורינו, עם אחים ואחיות למחצה, שנולדו לאבי הביולוגי ולאישה החדשה שבחר לו, בלי שהיה שום קשר בין שתי המשפחות או ילדיהם.
אני חושבת שעל אף הפצע העמוק שנחרת באותם ימים בליבי ובנשמתי – שהוביל אותי ככל הנראה למקום המדהים שבו אני נמצאת, לגילויים המרתקים על המהות שלי ושל כולנו, ולחיי הנפלאים היום – רוב ילדותי עברה בסך הכול באופן רגיל יחסית, בלי אירועים מיוחדים עד שהגעתי לתיכון. מכיתה ב', כאשר עברנו להתגורר במושבה אבן יהודה שבשרון, גדלתי ולמדתי עם אותה קבוצת ילדים, יחדיו עברנו לחטיבה בבית הספר הדסים ומשם לתיכון באותו בית הספר, רק שבתיכון נוספו ילדים רבים מכל יישובי הסביבה.
עם פתיחת השנה, המחנכת נכנסה לכיתה והקריאה שמות לוודא נוכחות ופתאום קראה בשמי המקורי: ליאת רז. אני זוכרת את הקיפאון בתוכי ומסביבי: ״מי זו ליאת רז? אין כזו, יש רק את ליאת וינשטיין״. וואו, אני יכולה לחוש את הכיווץ בגופי אפילו כעת, 35 שנים אחרי.
התברר שבתיכון, בשל הבגרויות, נלקחים השמות המקוריים ממשרד הפנים, ושם הייתי רשומה בשם המשפחה של אבי הביולוגי – רז. מעז יצא מתוק, אחרי שהתרגלתי לעניין, מצאתי את עצמי ברשימה בדיוק אחרי מי שהיה חברי בכל שנות התיכון, וכך יכולנו תמיד להיות יחד, צמודים זה לזו (תרתי משמע) ברשימת השמות בכיתה, רז ורזיאל.
ואז הגיע לו צו הגיוס שלי לצה״ל, עטוף בתוך מעטפה לבנה ועליה ברישום מרושל שמי וכתובתי, ובתוכו שוב אותו שם שלא היה לי שום קשר אליו: ליאת רז. ביום ההולדת ה-18, רצתי למשרד הפנים ושיניתי את שם המשפחה שלי לאלתר, ומאז לא הייתי צריכה עוד לחוות את הפיצול הזה, מול שם שרק הזכיר לי פצע קדום ועמוק.
אבל הפצע הזה שב ונפתח. ידעתי שבגיל 18 רשאי אבי הביולוגי, לראשונה בחייו ובחיי, להגיע ולהכיר אותי. אך הדפיקה המיוחלת בדלת מעולם לא הגיעה, הוא היה עסוק בחייו, בקריירה שלו ובמשפחתו החדשה, וכמו נשמות נוספות שהיו סביבי נעל וסגר את כלוב ליבו, אין יוצא ואין בא.
פצע פתוח
שנים רבות אחרי כן יצרתי קשר עם אחיותי ואחי מאבי הביולוגי ואז גם עימו. אני זוכרת איך ישבתי עם אחותי, הצעירה ממני בעשרים שנה, בבית קפה רדום בתל אביב בקיץ מהביל. שתינו לנו קוקטייל מתקתק ושיתפתי אותה בנבכי נשמתי, בריפוי שעברתי ובכלי התודעה המדהימים שנחשפתי אליהם ואיך גם היא יכולה לשנות את חייה מן הקצה אל הקצה, מן הפנים החוצה.
אני זוכרת את הדמעות על לחיי, ואת ההבנה העמוקה שהשתררה בתוכי במהלך השיחה, שאותו פצע כואב של הנטישה שחוויתי בגיל כה צעיר היה בעצם מתנה והזדמנות עבורי, לגדול עם סבא וסבתא אוהבים עד אין קץ ואז עם אבא אחר, במשפחה חמה ואוהבת.
נחזור אחורה לגיל 18. חיי התנהלו לכאורה על מי מנוחות, אך לא באמת. בפועל הם התנהלו על מים רותחים ומבעבעים, המבקשים לבקוע החוצה, מבעד לשכבה קשה ויבשה. החיים המשיכו להם אל השירות הצבאי והתקופה המרתקת ביחידת מודיעין של חיל האוויר, שם הכרתי את מי שיהיה בן הזוג שלי למסע החיים הזה, והיום יודעת אני שהיה בן זוגי במסעות חיים רבים.
המשכתי היישר מן הצבא אל התואר הראשון והתואר השני, רכישת הבית הראשון, עבודה אחת ושנייה, וגם שלישית, הולדתו של בני בכורי, שינוי קריירה ראשון, מעבר לבית החלומות הפרטי שלנו באבן יהודה. לכאורה חיים נפלאים ועל פי הרצוי, עם אנשים סביבי שאוהבים אותי, הצלחה, צמיחה, תנועה ושינוי, אך בה בעת גם תחושת חוסר שביעות רצון, לעיתים תסכול ובדידות שמסתובבת בתוכי, כמו חיה רעבה לטרף שאינה מוצאת מנוח.
כשאני מנסה להסתכל לאחור על נקודת המפנה, קשה לי מאוד לבחור אחת כזו. אני חושבת שהיו כמה כאלו לאורך השנים, שכמו טלטלו והאירו משהו עמוק בתוכי שביקש מן הסתם להתעורר. כמו איזה "ג'יני" רדום שרק מחכה שמישהו ימרק וישפשף את הכד שלו, ויאפשר לו לצאת מכלאו הפיזי ולהתממש בכל גודלו, יופיו וקסמו.
נפלאות היוגה
אחד הדברים המשמעותיים ביותר שקרו לי היה ההתגלגלות שלי אל עולם היוגה הקסום. כל חיי רקדתי. תנועה הייתה הכי משמעותית עבורי בעשרים השנים הראשונות של חיי, ואולי אם אני מסתכלת כעת ממרום חמישים שנותיי, תנועה ונשימה הן אחת המהויות של נשמתי. בכל אופן, בגיל 18, באמצע שיעור בלט, קרעתי את המיניסקוס בברך שמאל, מה שפחות או יותר גדע את קריירת הריקוד שלי. משם התגלגלתי למחול אירובי שהיה להיט בשנות השמונים, ולשיעורי ריקוד מודרני והיפ-הופ כאלו ואחרים.
בגיל 30, בדיוק חמישה שבועות לאחר לידתה של בתי האמצעית, הגעתי במקרה או שלא במקרה לשיעור יוגה. לא היה לי מושג מה זה. מבחינתי, זו הייתה איזושהי צורה של ריקוד, ונדבקתי בחיידק הטוב הזה. לקח לי לא מעט זמן להתחיל להבין שאני פועלת בשיתוף פעולה עם הגוף, ולא כנגדו, שלנשימה יש מקום מאוד משמעותי בתרגול, ושלנוע לאט זה לא בהכרח לא טוב או משעמם.
אלה היו המון גילויים שנתנו לנשמה שלי קצת מנוח בימים עמוסים מאוד, של מתח בין קריירה לאימהות. ויתרתי על תפקיד זוהר במשרד פרסום שבו עבדתי משום שבחרתי באימהות, ואחר כך בחרתי בעבודה לא פחות שואבת ואינטנסיבית בחברת היי-טק, אבל היוגה המשיכה לתפוס מקום יותר ויותר משמעותי בחיי.
חשתי כאילו במקום עבודתי מישהו לוקח לי את הנשמה, מכניס סכין ומסובב עמוק פנימה. הבנתי שאיני יכולה להמשיך כך, קמתי ועזבתי וזה היה אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי לחיי, למשפחתי, לבריאותי. אין לי ספק שלתרגול היוגה, ולו לשעה וחצי פעמיים בשבוע, ולשקט שחוויתי במוחי לרגעים, אולי בפעמים הראשונות בחיי, היה חלק משמעותי בבחירות שעשיתי מאז ובמעברים לכיוון שהולם את רצון הנשמה שלי.
כעבור מספר שנים מצאנו עצמנו עוברים להתגורר בניו יורק. זו הייתה קפיצה משוגעת לכיוון שבן זוגי ואני תמיד רצינו להגיע אליו והצלחנו ליצור אותה כמעט יש מאין. יום בהיר אחד, ארזנו את הבית המדהים שלנו, נפרדנו מהחברים, ממקומות העבודה והקריירה ומהמשפחות שלנו, ועברנו עם שני הילדים אל מעבר לים לפתוח בחיים חדשים. גם שם, אף שהתחלתי עבודה חדשה כמעט עם הגיעי, עלה בי הרצון להעמיק את לימודי היוגה, מעבר לתרגול השבועי.
חיפשתי קורס מורים, רק משם שרציתי ללמוד גם את הפילוסופיה והתורה שמעבר, וכך הגעתי אל שתי המורות המשמעותיות הראשונות בחיי: ליסה וגייל. אני זוכרת את אחד המפגשים הראשונים בקורס המורים להוראת היוגה, כאשר ליסה מורתי האהובה אמרה לנו: ״אתן מתחילות עכשיו מסע, שאין לכן אפילו מושג לאן הוא ייקח אתכן״. וואו, כמה שזה היה מדויק, אם הייתם אומרים לי אז שיום אחד אלמד יוגה, מודעות ומדיטציה ואטפל באנשים, הייתי מתפקעת מצחוק ומבטלת זאת במחי יד.
והנה, שלוש שנים אחר כך, כאשר חזרנו לארץ, מצאתי עצמי מתחילה ללמד יוגה, ושמה לב, לדבר המפתיע, שלא משנה מה עבר עליי באותו היום, באיזה מצב רוח הייתי, אם היה לי עימות עם בעלי, או התמודדתי עם אתגר כלשהו מול ילדיי, כאשר הגעתי למזרן היוגה ואל מול המתרגלים שלי, כל מה שהיה בתוכי נעלם. הייתי בנוכחות מלאה. אז, עוד לא ידעתי לומר מה חוויתי, היום אני יודעת שהייתי בחיבור לאני הגבוה שבי, לנשמה שלי, לשדה, לבריאה – לא משנה כיצד תקראו לכך, כל שם רק יקטין ויצמצם את אותו דבר בלתי אמצעי, שנמצא בכל מקום ובכל זמן, בתוכנו וסביבנו.
המפגש הראשוני עם עולם התקשור
נקודת מפנה נוספת ומשמעותית בחיי אז הייתה כאשר פתחתי סטודיו ליוגה בחצר ביתי, אך שום דבר לא ממש התרומם וכך החל המפגש הראשוני שלי עם עולם התקשור. אולי אתחיל בהסבר קצר של מהו תקשור וכיצד אני מבינה אותו על סמך ניסיון ותרגול של למעלה מחמש עשרה שנים.
תקשור הוא היכולת של כל אדם להיות בקשר עם משהו גבוה ממנו ולקבל פרטי מידע שונים, הנמצאים בשדה הבריאה הסובב את כולנו, ובו כל הידע. הידע יכול לבוא מישויות שונות: יש המתקשרים עם חייזרים או מלאכים, עם מאסטרים נעלים, עם ישויות שחיו בעולם הזה בגוף או ישויות שמעולם לא התממשו פה בגוף חומר, עם האני הגבוה שלהם או ישירות עם המקור.
חשוב לי להדגיש שאיני חושבת שיש לי איזה שהם כוחות מיוחדים שלך אין. כולנו ניחנו ביכולת הזו, והיא יכולה להיות מפותחת יותר או פחות ותלויה באמונה, בתרגול ובאימון התודעה. אמנם כבר בתנ״ך מספרים לנו על אותם יחידי סגולה, נביאים, שהייתה להם יכולת להביא מידע מאלוהים; בנצרות היה ישו, בבודהיזם בודהה וכו'. היום אני יכולה לומר בבירור שאנו חיים בעידן כזה, שבו הגישה לקשר ישיר עם הבריאה, עם הבורא, עם המקור, עם השדה, פתוחה ואפשרית לכולנו ואולי זו המתנה הייחודית של הזמן הזה, שבו כולנו בחרנו להתגשם בגוף אנוש.
אחזור לחוויית התקשור שהייתה לי. שמעתי על שמה של מתקשרת מפורסמת ברמת גן משני אנשים שונים, פחות או יותר באותה העת. היום אני קוראת לכך סנכרון, אז קראתי לזה צירוף מקרים, דיפאק צ'ופרה, בספרו "כוחם של צירופי המקרים", (הוצאת מודן 2005, תרגום: ברוך גפן) מסביר כי צירופי המקרים הם רמזים להגשמת יעודנו ותשוקותינו העמוקות ביותר וכשאנו שמים לב לסימנים אלה, אנו משתתפים בדיאלוג עם הבריאה, עם השדה הסובב אותנו. כבר אז, הייתי קשובה לסימנים הקטנים שהיקום נתן לי והחלטתי ללכת לאותה אישה, לשמוע מה יש לה לומר לי וכיצד אני יכולה, באמצעות המסרים שיגיעו דרכה, לשפר את חיי.
הגעתי לחנות קטנה ברחוב צדדי ברמת גן, נכנסתי וראיתי אותה יושבת מאחורי שולחן גדול, והיא כל כך קטנה אך כה עוצמתית. לצידה ישבה אחת האסיסטנטיות שלה, שהבטיחה שתרשום עבורי את הכול ושאלה מדוע באתי. סיפרתי על עצמי בכמה מילים וכיצד למרות שנראה כי יש לי הכל בחיים – משפחה מדהימה, בית פרטי ויפה, עיסוק שאני אוהבת – אני לא חשה מאושרת, כאילו משהו בתוכי חסר.
מרגע זה ואילך השתתקתי. קולה של המתקשרת השתנה, עיניה עפעפו והיא התחילה, בשטף של מילים בשפה מעט תנ״כית, לשפוך בפניי את כל הדברים שנאמרו בליבי רק ביני ובין עצמי, שרק אני ידעתי וחשבתי אותם, שמעולם לא שיתפתי בהם ולו נשמה אחת.
אחד המסרים המשמעותיים ביותר שנאמרו שם היה שמאחר שאני תקועה בפצעי העבר שלי ובסיפור הנטישה של אבי הביולוגי, אני במו ידיי ״ממיתה״ את עץ החיים שלי, את משפחתי. נשמע מבהיל, אך זה מאוד ברור לי היום. הרי היום כבר ידוע כי כל דבר שאליו נפנה את האנרגיה שלנו יגדל ויתעצם בחיינו. כשאת רוצה לקנות רכב מסוים, לפתע פתאום תתחילי לראות בכבישים כל כך הרבה מכוניות מאותו מודל, הלא כך? בדיוק כך הדבר גם בחיינו. ברגע שאני בוחרת, במודע או שלא במודע, לשים את האנרגיות שלי על העבר, אני מונעת מאותן אנרגיות להיות נוכחות בהווה, במשפחה המדהימה שלי.
דמעות החלו לזלוג מעיניי כמו שני מפלים עזים. אלו לא היה דמעות של עצב, כי אם דמעות של שחרור, של ידיעה, של הבנה, של אמת. איני יודעת בדיוק כיצד להסביר במילים את החוויה העוצמתית שחוויתי שם. שעה וחצי עברו בהינף רגע, ואני רק זוכרת שכאשר נעמדתי לקחת את חפציי ולצאת מהחדר, ידעתי שחיי לא יהיו עוד כשהיו ושהינה אני מתחילה פרק חדש בחיי, וכך היה!
קורס תקשור
החוויה שעברתי הייתה כה עוצמתית ומשמעותית, שכעבור זמן קצר, כאשר חברה סיפרה לי כי מכרה שלה מחפשת מקום לארח בו את קורס התקשור שלה, מייד קבענו להיפגש. עוד לא ידעתי מה זה בדיוק, כיצד זה נעשה, במה מדובר, אבל היה לי ברור שאני צריכה ללמוד את זה יותר לעומק והנה הגיעה ההזדמנות המדויקת עבורי.
וכך, במשך מספר שבועות, נפגשנו קבוצת קטנה ואינטימית של אנשים זרים עם מורתנו האהובה ענת קופרמן, ולמדנו צעד אחר צעד את יסודות התקשור וסודותיו. בהתחלה זה היה מוזר, הרגשתי שאני ממציאה את זה. הפקפוק וחוסר האמון נכחו אצל כולנו.
אצלי ואצל חבר נוסף בקבוצה, הייתה תחושה כי התקשור בא בקלות. הוא החל לתקשר את דבורה הנביאה מהתנ״ך ואילו אצלי לא היה שם או ישות מסוימת. חברה אחרת בקבוצה תקשרה בשירה והייתה אחת שעל אף כל מאמציה אולי האונה השמאלית שלה הייתה חזקה מדי ולא אפשרה לאונה הימנית דרור, וכך כאשר כולנו חווינו הצלחות שהלכו והתעצמו לאורך הקורס, אצלה זה לא קרה.
מה זו המילה הזו "תקשור" (שיש המכנים אותה היפר-תקשורת)?
איך זה קורה בעצם ובמה מדובר? מבטיחה להסביר בבהירות:
אפשר לומר, שתקשור הוא בעצם סוג של מדיטציה, שבה אנו משקיטים את התודעה ומתחברים לתדר שונה, אחר, גבוה יותר מהתדר שבו אנו פועלים ביום יום. אפשר לדמיין שברצונך להקשיב למוסיקה ברדיו בזמן נהיגה. כדי לשמוע תחנה ספציפית, יש לבחור את התדר הספציפי שאותה תחנה משדרת, לדוגמה, את רדיו 88fm לא ניתן לשמוע ב-90fm. רק כאשר מתכווננים על התדר המסוים של 88fm אפשר לקלוט את השידור של התחנה. האם היא לא משדרת כל העת, עשרים וארבע שעות ביממה? היא כן, אז מדוע איננו שומעים אותה כל העת? רק משום שלא היינו מחוברים לתדר המדויק שלה.
בדיוק כך אפשר להסתכל על יכולת התקשור, או קבלת מסרים ומידעים. זוהי היכולת שלנו, של כל אחד ואחת מאיתנו, להתכוונן לתדר מסוים, שקיים כל העת סביבנו ושבו אינסוף ידע ומידע. כאשר אנו משקיטים את התודעה ומתכווננים לתדר מסוים בעזרת תרגול ואימון התודעה, אנו יכולים לקלוט את השדר.
לחלקנו זה יישמע כמו הקלדה. אצלי זה כמו קול פנימי שלוחש מאחורי ראשי, או ליתר דיוק מאחורי אוזני הימנית. זו לא באמת בת קול, יותר כמו מחשבה, אך אין זו המחשבה שלי. אצל אחרים, השדר יכול להגיע כשיר, כתמונה, כצורה גיאומטרית, כמילה, כתחושה פיזית בגוף, או בכל דרך אחרת. שונים אנו זה מזה באופן שבו מקבלים אנחנו את השדרים הללו, ואנשים שונים יכולים להתחבר לתשדורות שונות.
אם מדמיינים את כל העולם כעיסת אנרגיה אחת גדולה, הכוללת את כל היש, גם בתוך כל עיסת האנרגיה הזו, ישנם תדרים שונים, רבים ומשונים. על כן אנשים שונים יתחברו לתדרים שונים ויביאו סוגי מידע שונים.
תקשור של העולם הישן
ייתכן שעולה בך המחשבה: אהה, אולי אני יכולה לדבר עם סבתי שנפטרה זה מכבר? ואני אענה לך שאכן גם זה אפשרי, אבל זה מה שנקרא תקשור של העולם הישן, או mediumship. בסוג תקשור זה, אנשים מסוימים, בעלי כוחות התחברות לעולם שמעבר, מעבירים מסרים לבני המשפחה שנותרו בחיים. אני מעולם לא עשיתי זאת, לא למדתי את זה, ואין לי כל עניין בסוג תקשורת מסוג זה, בעיקר משום שאיני חושבת שאותם אנשים שעזבו את גופם, אהובים ככל שיהיו, יכולים לסייע לי בהבאת מידע נקי ומואר להתנהלות אחרת פה, בחיים אלו.
כאשר אני יושבת למדיטציה, משקיטה את התודעה שלי ומתחברת פנימה אל תוך עצמי, אני תמיד מבקשת לקבל את המסר המדויק והנעלה ביותר עבורי כעת.
וכך הספר הזה הגיע לעולם. הוא אוסף של תקשורים=מידע=מסרים שהחלו להגיע אליי בעת שישבתי לתרגול מדיטציה, בחוף פולג בנתניה, בשנת 2013 ונקראו: ״לימודי הנשמה״. הייתה זו סדרת תקשורים קצרים ותמציתיים שקיבלתי, שככל הנראה קצת הקדימו את זמנם, אך הם הבסיס לכל הידע הזה, שעכשיו זורם מתוכי פה על הדף עבורי ועבורך.
במשך שנים, בכל יום ראשון בבוקר, לימדתי שיעור יוגה בחוף הים בפולג, נתניה, תחת סככה הפונה לים, לא משנה מה היה מזג האוויר. כאשר השיעור היה מסתיים, הלב שלי תמיד היה פתוח ומלא באהבה, והתודעה מעט שקטה יותר. אז הייתי אורזת את הציוד, נפרדת מתלמידיי ופוסעת למצוא מקום בחוף, הקרוב למים. אם מזג האוויר אפשר זאת, התהליך היה כרוך גם בטבילה מרעננת במי הים המרפאים. אז הייתי מתיישבת בתנוחת לוטוס, מתבוננת על המים, הים והגלים, עוצמת עיניים למדיטציה ומתמסרת לרגע הזה. יום אחד, פשוט התחלתי לכתוב את מה שהגיע.
עשיתי זאת בעבר
ביום ההולדת ה-50 שלי, בדיוק לפני שנתיים, קיבלתי מתנה מאחי הצעיר והאהוב, סשן עם אישה מיוחדת המאפשרת גישה לרשומות האקשיות. אפילו שאני עושה זאת בעצמי במדיטציה ייעודית, שמחתי על המתנה הייחודית.
הרשומות האקשיות הן מאגר רוחני-מיסטי של ידע וחוויות של כל הנשמות והאירועים ביקום, מעין ״ספר הזכרונות״ של היקום כולו. לכל אחד ואחת יכולה להיות גישה אל הספריה הווירטואלית הזו באמצעות מדיטציה והתכווננות, וגם אני ניגשת אליה מעת לעת, אבל כשהוצע לי סשן במתנה, לא היססתי.
במהלך הסשן, שהיה מרתק ומלא במידע, היא אמרה לי שבאחד מגלגוליי הרבים בכדור הארץ (כן ישנם גם גלגולים במקומות אחרים על הפלנטה), היה בידיי ידע מוצפן וחשוב לאנושות שאותו ישבתי וכתבתי. אך בשל חשש כי ייעשה בו שימוש לא ראוי או שייפול לידי כוחות החושך, הידע הוצפן ונקבר.
נראה לי כי הייתי אחד מאותם האיסיים, שישבו במדבר יהודה, התנהלו ככת של נזירים ועסקו בפילוסופיה, בריפוי ובהתעלות לחירות הנפש. עוד הוסיפה הקוראת בספרייה האקשית, שבחיים אלו, עליי להשלים את המשימה של כתיבת התוכן הזה ובעברית, שכן כך הוא יתפרסם ורק אז יתורגם לשפות נוספות.
אז זהו, הגענו עד הלום ועכשיו, האם יש בך מוכנות לתכנים שקיבלנו כולנו?
כפי שכבר ציינתי, המסרים המתוקשרים, שהיה לי הכבוד להיות הצינור לקבלתם, הגיעו ברובם עבורי, ועל כן נאמרים הם בלשון יחידה, ולעיתים מופיעים הם בלשון רבים, כאשר המסר הוא עבור כולנו. לשם שמירה על הדיוק, העוצמה והכבוד למסרים ולאנרגיה שהם מכילים בתוכם, הם מובאים בדיוק כפי שהתקבלו על ידי במקור.
תכנים ומסרים אלו, השיטות והמידע שכתובים כאן, הביאו אותי לשנות את חיי, לחוות אושר, שמחה, קלות, יצירה, שפע ובריאות יוצאי דופן, בהשוואה לאנשים הסובבים אותי. אני קוראת להם קסמים, אך קסמים אלו גלויים ומוגשים גם לך, ולכל מי שרוצה להיחשף אליהם ולהתחיל להכניס אותם לחייהם, כדי להאיר את עצמו מבפנים, להיזכר במהות האלוהית שהיא את, אתה, אתם, אנחנו, ואז להמשיך ולהאיר החוצה, אל העולם כולו.
אין עדיין תגובות