איך יכול אדם להשיב לעצמו עבר שמעולם לא זכה להכיר? לדיליה הופקינס היו חיים גדושי אהבה ומזל. היא גדלה בעיירה […]
דיליה
איש אינו יכול להתקיים בעולם בלי להשאיר אחריו משהו מעצמו. ישנם עקבות ממשיים, כמו קבלות של כרטיסי אשראי ויומני פגישות והבטחות שהבטחנו לאחרים. יש רמזים מיקרוסקופיים, כמו טביעות אצבעות, שנשארים בלתי נראים אלא אם כן יודעים כיצד לחפש אחריהם. אבל גם בהיעדר כל אלה, ישנו ריח. אנחנו חיים בתוך ענן שנע איתנו כשאנו בודקים דואר אלקטרוני ועושים ספורט ומסיעים את הילדים. בכל רגע אנחנו משירים תאי עור — 40,000 לדקה — שמתרוממים בזרמי אוויר במעלה רגלינו ומתחת לסנטר שלנו.
היום אני רצה בעקבות גרטה, שמגבירה את המהירות בדיוק כשאנו מגיעות לצמחייה הסבוכה שלמרגלות ההר. אני ספוגה בבוץ ורפש עד הירכיים, אף שלא נראה שזה מטריד בכלל את כלבת הבלדהאונד שלי. התנאים האיומים שמקשים כל כך על הניווט הם בדיוק אלה ששימרו את נתיב הריח.
השוטר ממשטרת העיירה קרול, שאמור להתלוות אלי, נותר מאחור. הוא מעיף מבט מהיר בשטח שגרטה מפלסת בו את דרכה בקושי ומנענע בראשו. “תשכחי מזה,” הוא אומר. “אין סיכוי שילדה בת ארבע תצליח לפלס לה דרך במעבה הסבך הזה.”
האמת היא שהוא כנראה צודק. בשעה זו של אחר הצהריים, כשהשמש שוקעת והאדמה הולכת ומתקררת, זרמי אוויר נעים במורד. משמעות הדבר היא שאף שהילדה צעדה, ככל הנראה, באזור מישורי יותר המרוחק מעט ממקום עומדנו, גרטה מזהה היטב את נתיב הריח. “גרטה חולקת עליך,” אני אומרת.
בעבודה כשלי אינני יכולה להרשות לעצמי שלא לסמוך על השותפה שלי. 50% מאפו של כלב מוקדשים לחוש הריח בהשוואה לכשישה סנטימטרים רבועים בלבד של האף שלי. לפיכך, אם גרטה אומרת שהולי גרדינר תעתה אל מחוץ לחצר של “גן מקלות ואבנים” וטיפסה לראש הר דיסֶפּשֶן, אני אטפס היישר למעלה כדי למצוא אותה.
גרטה מושכת בחוזקה קצה של רצועה באורך של חמישה מטרים ומושכת קדימה בקצב מהיר לאורך כמה עשרות מטרים נוספים. היא כלבת בלדהאונד יפהפייה, על מצחה צורת האות וִי, פרוותה קטיפה חומה, וגופהּ מגושם כמו זה של ילדה הצופה ברקדניות מהספסל. היא עושה שתי הקפות מסביב לסלע חלק, קירח, ואז נושאת את מבטה אלי, קפלי פניה הארוכים מעמיקים. ריח נאסף ואז מתפשט במעגלים כמו אדוות בברֵכת מים שאבן הושלכה לתוכה. זה המקום שבו הילדה עצרה למנוחה.
“תמצאי אותה,” אני מצווה. גרטה מתרוצצת מסביב כדי לשוב ולקלוט את הריח, ואז פותחת בריצה. אני מאיצה בעקבותיה, נרתעת כשענף נבקע לאחור על פני ויוצר חתך מעל עיני השמאלית.
אנחנו מפלסות דרך מבעד לסבך של צמחים מטפסים ופורצות אל שביל טיפוס צר הנפתח אל שטח חשוף.
הילדה הקטנה יושבת על האדמה הרטובה, רועדת, זרועותיה כרוכות בחוזקה סביב ברכיה. כמו תמיד, לרגע אחד הפנים שלה הם פניה של סופי, ועלי לעצור בעצמי מלאחוז בה בכוח ולהפחיד אותה עד מוות. גרטה מדלגת מעליה ומנתרת מעלה. זו דרכה לזהות את הילדה שאת ריחה קלטה כבר מכובע צמר בגן הילדים — ריח שאחריו עקבה לאורך עשרה קילומטרים עד לנקודה זו.
הילדה ממצמצת לעברנו, עושה את דרכה באיטיות מבעד לשריון של פחד. “שלום הולי,” אני אומרת, כורעת לצדה. אני מסירה את מעילי הרווי בחום גוף ומניחה אותו על כתפיה הצרות. “אני דיליה.” אני שורקת והכלבה מתקרבת בטפיפה. “וזאת גרטה.”
אני מסירה את הרסן שיש עליה כשהיא במשימה. גרטה מכשכשת בזנבה במרץ רב כל כך עד שגופה נראה כמטרונום. כשהילדה הקטנה מושיטה את ידה למעלה ללטף את הכלבה, אני מבצעת הערכה חזותית קצרה. “נפצעת?”
היא מנענעת בראשה לשלילה ומסתכלת על החתך שמעל לעין שלי. “אבל את נפצעת.”
בדיוק ברגע זה פורץ השוטר ממשטרת קרול אל השטח החשוף, כשהוא מתנשם בכבדות. “שככה יהיה לי טוב,” הוא אומר בין ההתנשפויות. “מצאת אותה!”
אני תמיד מוצאת. אבל לא ההצלחות שאני קוצרת משאירות אותי בעסק. גם לא פרץ האדרנלין. אפילו לא הסיכוי לסוף טוב. אני נשארת משום שביסודו של דבר אני זו שאבודה.
אני צופה ממרחק בפגישה בין האם לבת — כיצד הולי נמסה אל בין זרועות אמה, כיצד ההקלה מחברת ביניהן כמו תֶפֶר. גם אילו השתייכה לגזע שונה או היתה לבושה כמו צוענייה, עדיין הייתי מזהה את האישה הזאת בקהל: היא זו שפְּנימהּ גלוי לעין, חצי מתוך שלם.
אני לא מסוגלת להעלות בדעתי דבר מפחיד יותר מאשר לאבד את סופי. כשאת בהיריון, כל מה שאת רוצה זה לזכות שוב בגופך. אך לאחר הלידה את מבינה שהחלק החשוב ביותר שלך הוא כעת, באופן כלשהו, מחוצה לך, חשוף לכל מיני סכנות והיעלמויות, ואת עוברת את המשך חייך בניסיון ללמוד כיצד לשמור אותו לידך כדי לחוש נחמה. זה הדבר המוזר באימהוּת: רק אחרי שנולד לך תינוק, את מבינה כמה חָסַר לך.
לא משנה אם האדם שגרטה ואני מחפשות הוא זקן, צעיר, זכר או נקבה — לגבי מישהו, אותו נעדר הוא מה שסופי בשבילי.
חלק מהקשר ההדוק שלי לסופי, אני יודעת, הוא פיצוי־יתר טהור. אמא שלי מתה כשהייתי בת ארבע. כשהייתי בגילה של סופי, שמעתי את אבי אומר דברים כמו, “איבדתי את אשתי בתאונת דרכים,” וזה לא נשמע לי הגיוני: אם הוא ידע היכן היא נמצאת, מדוע הוא פשוט לא הלך ומצא אותה? נדרשו לי חיים שלמים להבין, שדברים אינם הולכים לאיבוד אם הם חסרי ערך — אדם לא חש בחסרונו של מה שלא אכפת לו ממנו — אבל הייתי צעירה מכדי לאגור צרור זיכרונות הקשורים באמי. במשך זמן רב כל מה שנותר לי ממנה היה ריח — עירוב של וניל ותפוחים היה מחזיר אותה אלי, כאילו עמדה ממש מולי — ואז גם זה נעלם. אפילו גרטה לא מסוגלת למצוא מישהו ללא הרמז הראשוני הזה.
ממקום מושבה לידי גרטה מרחרחת את המצח שלי, מזכירה לי שנפצעתי. אני תוהה אם אזדקק לתפרים, אם זה יגרום לאבא שלי לפצוח בעוד נאום תוכחה שיפרט מדוע הייתי צריכה לבחור במקצוע בטוח יותר יחסית, כמו ציידת ראשים או ראש היחידה לסילוק פצצות.
מישהו מגיש לי גאזה, ואני לוחצת אותה אל החתך שמעל לעין. כשאני מביטה למעלה, אני רואה שזה פיץ, החבר הכי טוב שלי, שהוא במקרה גם כתב העיתון הנפוץ ביותר בניו המפשיר. “ואיך נראה זה שנלחמת נגדו?” הוא שואל.
“הותקפתי על ידי ענף של עץ.”
“את צוחקת? ואני חשבתי שקוראים להם בדים כי הם רכים.”
פיצוויליאם מקמאריי גדל באחד הבתים הסמוכים לביתי. אֶריק טלקוט גר באחר. אבא שלי נהג לקרוא לנו שלישייה סיאמית. יש לי היסטוריה רצופה עם שניהם, שכוללת ייבוש חשופיות על המדרכה בעזרת מלח מתוצרת מורטון, זריקת בלוני מים מגג בית הספר היסודי, וחטיפת החתול של המורה שלנו להתעמלות. כילדים היינו שלישייה בלתי נפרדת. כמבוגרים אנחנו עדיין קרובים מאוד. למעשה, פיץ יאייש שני תפקידים בחתונה שלי — שושבין של אריק וגם שלי.
מהזווית הזאת פיץ נראה ענקי. הוא מתנשא לגובה של יותר ממטר תשעים, ועל ראשו מתנוססת בלורית ג’ינג’ית שבגללה הוא נראה כמי שעולה באש. “אני זקוק לציטוט ממך,” הוא אומר.
תמיד ידעתי שפיץ יעסוק בכתיבה, אם כי חשבתי שהוא יהיה משורר או מספר סיפורים: הוא שיחק בשפה כפי שילדים אחרים שיחקו באבנים ובענפים, בנה מהמילים בניינים שכולנו יכולנו לעטר כיד הדמיון הטובה עלינו. “תמציא משהו,” אני מציעה.
הוא צוחק. “הי, אני עובד ב’ניו המפשיר גאזט’, לא ב’ניו יורק טיימס’.”
“סליחה…?”
שנינו פונים למשמע קול אישה. אמהּ של הולי גרדינר נועצת בי מבט כל כך עמוס מילים, עד שלרגע אחד היא לא מצליחה למצוא את המילה האחת הנכונה. “תודה לך,” היא אומרת לבסוף. “תודה רבה.”
“תודי לגרטה,” אני משיבה. “היא עשתה את כל העבודה.”
האישה על סף דמעות, הרגע כבד ופתאומי. היא אוחזת בידי בחוזקה ולוחצת, פעימת הבנה בין אמהות, לפני שהיא מפנה שוב את ראשה אל עובדי ההצלה המטפלים בהולי.
בשנות ילדותי ונעורי היו רגעים שהתגעגעתי נואשות לאמא שלי: כשלכל הילדים האחרים בבית הספר היו שני הורים במופע החג, כשקיבלתי את המחזור החודשי ונאלצתי לשבת על שפת האמבטיה עם אבא שלי ולקרוא את ההוראות שעל אריזת הטמפקס, כשהתנשקתי עם אריק בפעם הראשונה והרגשתי כאילו אני עומדת לזנק מעורי.
עכשיו.
פיץ מניח את זרועו סביב כתפי. “זה לא שפיספסת משהו,” הוא אומר בעדינות. “אבא שלך היה טוב יותר מרוב ההורים ביחד.”
“אני יודעת,” אני משיבה, אבל מתבוננת בהולי גרדינר ובאמא שלה הצועדות כל הדרך למכונית שלהן, יד ביד, כמו שתי אבני חן במחרוזת עדינה שבכל רגע עלולה להיקרע.
באותו ערב גרטה ואני מככבות בראש מהדורת החדשות. בניו המפשיר הכפרית אין סיקור חדשותי של מלחמת כנופיות, ורצח, ואנסים סדרתיים. במקום זה יש לנו אסמים שעלו באש, וטקסים של חנוכת בתי חולים מקומיים, וגיבורים מקומיים כמוני.
אבא שלי ואני עומדים במטבח, מכינים ארוחת ערב. “מה לא בסדר עם סופי?” אני שואלת, מקמטת את המצח בעודי מציצה אל הסלון, שם היא מצונפת על השטיח.
“היא עייפה,” אומר אבא שלי.
קורה שהיא חוטפת תנומה אחרי שאני אוספת אותה מהגן, אבל היום, מאחר שהייתי עסוקה בחיפושים, אבא שלי לקח אותה איתו למועדון גיל הזהב עד שעת הסגירה. ובכל זאת, זו לא רק עייפות. כשחזרתי הביתה, היא לא חיכתה לי בדלת כדי לספר את כל הדברים החשובים: מי התנדנד הכי גבוה בהפסקה, איזה ספר קראה להם גברת איזלי, אם בארוחת עשר הוגשו גזר וקוביות גבינה זה היום השלישי ברציפות.
“מדדת לה חום?” אני שואלת.
“למה, נראה לך שהוא במידה הלא־נכונה?” הוא מחייך אלי כשאני מגלגלת עיניים. “היא תחזור לעצמה עוד לפני שנגיע לקינוח,” הוא מנבא. “ילדים מתאוששים במהירות.”
אבא שלי מתקרב לגיל שישים ונראה טוב, חסר גיל כמעט — שערו שחור וזרוע פסי שיבה, ומבנה גופו כשל אצן. אך אף שנשים רבות היו מוכנות להשליך את עצמן על גבר כמו אנדרו הופקינס, הוא יצא לדייטים רק לעתים רחוקות, ומעולם לא נישא בשנית. הוא נהג לומר שמה הם החיים אם לא בן המוצא לו את הבת המושלמת, ואז הוסיף שלמזלו זו שלו הונחה בידיו בחדר לידה.
הוא ניגש אל הכיריים, מוסיף שמנת־קפה לעגבניות המרוסקות — טריק לבישול ביתי שלמד ממישהו במועדון גיל הזהב ושהתברר כמוצלח להפתיע, להבדיל מהטיפים שלהם שנועדו לעזור לסופי להימנע מדלקת גרון (לקשור חוט שחור מסביב לצוואר) או לרפא כאב אוזניים (לשפוך שמן זית ופלפל על פיסת צמר גפן ולדחוף לאוזן). “מתי אריק מגיע?” הוא שואל. “אני לא יכול להשאיר את זה על האש עוד הרבה זמן.”
הוא היה אמור להגיע לפני חצי שעה, אבל הוא לא התקשר להודיע שהוא מאחר, והוא לא זמין בטלפון הנייד שלו. אני לא יודעת היכן הוא, אבל לא מעט מקומות עולים בדעתי: הבר של מרפי ברחוב מיין, קלהנ’ס בנורת פארק, זרוק בתעלה בשולי הכביש.
סופי נכנסת למטבח. “היי,” אני אומרת. החרדה שאני חשה בנוגע לאריק מתפוגגת למראה הופעתה השמשית של הבת שלנו. “רוצה לעזור?” אני מרימה שעועית ירוקה. היא אוהבת את הצליל הפריך שהתרמילים משמיעים כשהיא קוטמת אותם.
היא מושכת כתפיים ומתיישבת בגבה על המקרר.
“איך היה בגן היום?” אני מדרבנת.
הפנים הקטנים שלה מקדירים כמו סערות הרעמים אצלנו ביולי — פתאומיות ועזות לפני שהן חולפות. ואז, באותה מהירות, היא מרימה אלי את מבטה. “לג’ניקה יש יבלת,” מודיעה סופי.
“חבל,” אני עונה, מנסה להיזכר מי זו ג’ניקה — הילדה עם הצמות בצבע פלטינה, או זו שאבא שלה מנהל בית קפה משובח בעיר.
“אני רוצה יבלת כזאת.”
“לא, את לא.” אורות מכונית חולפים מחוץ לחלון, אך לא פונים לשביל הגישה שלנו. אני מתמקדת בסופי, מנסה להיזכר אם יבלות מדבקות או שזו אמונה תפלה.
“אבל היא ירוקה,” מייללת סופי. “וממש רכה, ועל התווית רשום השם.”
יבלת, מסתבר, היא בובת ביני־בייבי החדשה והנחשקת. “אולי ליום ההולדת שלך.”
“אני מתערבת שתשכחי גם את זה,” מאשימה סופי, יוצאת בריצה מהמטבח ושועטת במעלה המדרגות.
מבטי נופל על העיגול האדום המסומן בלוח השנה שלי — מסיבת התה לאם ולילד בכיתת הגן שלה התחילה באחת בצהריים, בדיוק כשהייתי בחצי הדרך במעלה ההר בחיפוש אחר הולי גרדינר.
כשהייתי ילדה והתקיים אירוע לאם ולבת בבית הספר היסודי שלי, לא סיפרתי על כך לאבי. נהגתי להעמיד פנים שאני חולה ולהישאר בבית, כדי שלא אצטרך לצפות באמהות של כל הילדים האחרים נכנסות מבעד לדלת, ביודעי שאמא שלי לא תבוא לעולם.
אני מוצאת את סופי שוכבת במיטתה. “חמודה,” אני אומרת. “אני ממש מצטערת.”
היא מביטה אלי. “כשאת איתם,” היא שואלת, ושאלתה היא דקירה המפלחת את לבי, “את בכלל חושבת עלי?”
בתשובה אני מרימה אותה ומושיבה אותה בחיקי. “אני חושבת עלייך אפילו תוך כדי שינה,” אני אומרת.
עכשיו, כשהגוף הקטן הזה מהודק בשלמות אל גופי, אי־אפשר להאמין שכאשר גיליתי שאני בהיריון, שקלתי לעשות הפלה. לא הייתי נשואה, ולאריק היו די בעיות גם בלי המעמסה הנוספת הזאת. בסופו של דבר לא יכולתי לעשות את זה. שאפתי להיות מסוג האמהות שאי־אפשר להפרידן מהילד שלהן ללא מאבק מר. אני רוצה להאמין שאמא שלי היתה כזאת.
להיות אמא של סופי — עם אריק או בלעדיו, תלוי בשנה — היתה משימה קשה בהרבה מכפי ששיערתי. כל מה שאני עושה באופן נכון נזקף לזכות הדוגמה שנתן לי אבי. את הטעויות שלי אני תולה בגורל.
דלת החדר נפתחת, ואריק נכנס. למשך חצי השנייה הראשונה, לפני שכל הזיכרונות צובאים עלי, לבי מחסיר פעימה למראהו. סופי ירשה ממני את השיער הכהה ואת הנמשים, אבל למרבה המזל זה הכול בערך. יש לה את מבנה הגוף הצר של אריק ואת עצמות הלחיים הגבוהות שלו, את החיוך הנינוח ואת העיניים עוצרות הנשימה — כחול־עז של קרחון. “סליחה על האיחור.” הוא מנשק את ראשי ואני שואפת עמוקות, מנסה לאתר את ריחו המסגיר של אלכוהול בנשימתו. הוא אוסף את סופי בזרועותיו.
אני לא מבחינה בחמיצות של ויסקי או של שמרי בירה, אבל זה לא אומר כלום. כבר בתיכון אריק הכיר מאה דרכים להסתיר את עקבות האלכוהול. “איפה היית?” אני שואלת.
“בפגישה עם חבר באמזונס,” הוא מוציא צפרדע של ביני־בייבי מהכיס האחורי שלו.
סופי צווחת ואוחזת בה, מחבקת את אריק חזק כל כך, שנראה שהיא עוצרת לו את זרימת הדם. “היא עשתה לנו תמרון כפול,” אני אומרת ומנידה בראשי. “נוכלת מקצועית.”
“רק משפרת את סיכוייה.” הוא מוריד את סופי לרצפה, והיא רצה מיד למטה כדי להראות את הבובה לסבא שלה.
אני משתחלת אל בין זרועותיו, דוחפת את האגודלים לכיסים האחוריים של מכנסי הג’ינס שלו. אל מול אוזני, לבו פועם למעני. מצטערת שהטלתי בך ספק. “גם אני מקבלת צפרדע?” אני שואלת.
“לך כבר היה. נישקת אותו, וקיבלת אותי במקומו. זוכרת?” כדי להדגים, הוא מעביר את שפתיו מהשקע הזעיר שבבסיס הצוואר שלי — צלקת שנגרמה מגלישה במזחלת בגיל שנתיים — ובמעלה הצוואר עד הפה שלי. אני חשה טעם של קפה ותקווה ושום דבר אחר, תודה לאל.
אנחנו עומדים כך בחדרה של הבת שלנו במשך כמה דקות, גם אחרי שהנשיקה נגמרת, ורק נשענים זה כנגד זה בשקט. תמיד אהבתי אותו, על יבלותיו ופגמיו.
כשהיינו ילדים, אריק ופיץ ואני המצאנו שפה. שכחתי כמעט את כולה למעֵט מילים בודדות: valyango שמשמעותה שודד ים, palapala שמשמעותה גשם, ו־ruskifer שאינה מיתרגמת לאנגלית אבל מתארת את התלכדות כל הקנים לנקודה משותפת אחת, בתחתית הגבשושית של סלסילה קלועה. זאת המילה שהשתמשנו בה לעתים כדי להסביר את אופי החברות שלנו. זה היה בימים שלפני לוחות הזמנים, כשפגישות בין ילדים עוד לא דרשו תיאום חוזי ברמה של נישואים. אז, במרבית הבקרים אחד מאיתנו הופיע בביתו של השני והלכנו יחד לאסוף את החבר השלישי.
בחורף בנינו מבצרי שלג עם מערכת מורכבת של שוחות ומנהרות, ובראשם שלושה כיסאות מלכות מפוסלים. ישבנו במרום הכיסאות ומצצנו נטיפי קרח, עד שלא יכולנו עוד לחוש את אצבעות הידיים והרגליים. באביב אכלנו מייפל־על־השלג שאבא של פיץ נהג להכין על ידי הרתחה של סירופ מייפל, בעוד שלושתנו עורכים קרב מזלגות כדי לזכות בחוטי המייפל המתוקים והארוכים ביותר. בסתיו נהגנו לטפס על הגדר לשטח האחורי של “מטעי מקנאבּ” ולאכול תפוחי מאקון וקורטלנד ויונתן, שקליפתם היתה חמה כעור גופנו. בקיץ כתבנו את ציפיותינו הכמוסות לאורן המהבהב של גחליליות שתפסנו, והחבאנו את הפתקים בחלל של גזע עץ אדר זקן — קפסולת זמן לתקופה שבה נהיה מבוגרים.
לכל אחד מאיתנו היה תפקיד: פיץ היה החולם. אני הייתי המוציאה לפועל. אריק נבחר לעמוד בחזית, כמי שהצליח להקסים ילדים ומבוגרים כאחד. אריק תמיד ידע בדיוק מה לומר כשהפלת את מגש ארוחת הצהריים החמה בטעות וכל הקפיטריה נעצה בך עיניים, או כאשר המורה ביקשה ממך תשובה בדיוק כשכתבת את רשימת המתנות שלך לחג המולד. הימצאות בסביבתו דמתה לשמש החודרת מבעד לחלון זכוכית רקועה: זהובה, משהו לשאת פנים אליו.
רק כאשר חזרנו הביתה בקיץ שבתום שנת הלימודים הראשונה שלנו בקולג’, החלו הדברים להשתנות. כולנו חווינו את החיכוכים של החזרה לחיים תחת כנפי ההורים וחוקיהם, אבל אצל אריק החיכוך היה חזק כל כך עד שעורו התקלף, והוא התעורר לחיים רק ביציאות הליליות המשותפות של שלושתנו. אריק תמיד הציע שנלך לפאב, והוא הכיר את אלה שלא דרשו תעודת זהות מקטינים. לאחר מכן, כשפיץ חזר הביתה, אריק ואני פרשנו שמיכת טלאים ישנה על החוף המרוחק של אגם העיירה. שם הפשטנו זה את זה, מגרשים את היתושים זה מאיבריו של זה. אבל בכל פעם שנישקתי אותו, היה ריח של אלכוהול בנשימתו, ריח שתמיד שנאתי. זה קטע מוזר, אבל נדמה לי שלא מוזר יותר מאנשים שאינם יכולים לסבול ריח של דלק, וצריכים לעצור את הנשימה כשהם ממלאים דלק במכונית. בכל אופן, הייתי מנשקת את אריק ושואפת את הריח התוסס, המר — ומתרחקת ממנו. הוא קרא לי צבועה והתחלתי לחשוב שאולי הוא צודק — זה היה קל יותר מאשר להודות במה שבאמת הרחיק אותנו זה מזה.
לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו הולכים בעיניים קשורות, ומנסים להכחיש שאנו אלה שהידקו היטב את הקשר. אלה היו פני הדברים באשר לפיץ ולי בעשר השנים שאחרי סיום התיכון. כשאריק אמר לנו שהוא שותה בירה רק מדי פעם, האמנו לו. אם הידיים שלו רעדו כשהיה פיכח, הפנינו ממנו את המבט. כשהזכרתי את עניין השתייה המופרזת שלו, הבעיה היתה שלי, לא שלו. ובכל זאת, למרות הכול, לא הייתי מסוגלת לסיים את מערכת היחסים שלנו. כל זיכרונותי היו שזורים בו. עקירתם פירושה היה לאבד את טעם הילדות שלי.
ביום שגיליתי שאני בהיריון, אריק הסיט את המכונית שלו לשולי הכביש, דרך מעקה בטיחות רעוע, ולתוך שדה תירס של איכר מקומי. כשהוא התקשר לספר לי מה קרה — והאשים את המרמיטה שחצתה את הכביש — ניתקתי את השיחה ונסעתי לדירתו של פיץ. אני חושבת שיש לנו בעיה, אמרתי לו, כאילו מדובר בשלושתנו — דבר שבמציאות שלנו היה למעשה נכון.
פיץ הקשיב לי כשביטאתי את האמת, שעד כה עשינו מאמצים כבירים שלא להביעה בקול לעולם, בנוסף על אמת חדשה, מדהימה ומפחידה יותר. אני לא יכולה לעשות את זה לבד, אמרתי לו.
הוא הביט בבטן שלי, השטוחה עדיין. את לא.
אי־אפשר להתעלם מהמשיכה המגנטית של אריק, אבל באותו אחר צהריים הבנתי שפיץ ואני, ביחד, יוצרים כוח בעל משקל. כשיצאתי מהדירה שלו, חמושה בידיעת הדברים שאצטרך לומר לאריק, נזכרתי במשפט שכתבתי בקיץ רחוק אחד, כשניסיתי לנחש את המשך חיי. הייתי נבוכה לכתוב את המילים על הנייר, וקיפלתי אותו שלוש פעמים כדי שפיץ ואריק לא יראו. אני, טוֹמְבּוֹי שבילתה שעות בחברת בנים, שהעמידה פני רב־חובל נועז העומד בראש אוניית מלחמה במשימת חיפוש אוצרות, ילדה ששיחקה את העלמה במצוקה רק פעם אחת ואפילו אז הצילה את עצמה — כתבתי רק בקשה אחת פרועה. יום אחד, כתבתי, אני אהיה אמא.
כאחד משלושה עורכי דין בוֶוקסטון, אריק עורך חוזי נדל”ן וצוואות ומדי פעם הסכם גירושים, אבל יש לו גם מעט ניסיון בהופעות בבית משפט — בייצוג נאשמים בעברות של נהיגה בשכרות וגנבות קטנות. הוא בדרך כלל זוכה, וזה לא מפתיע אותי. אחרי הכול, אני עצמי שימשתי לא פעם כחבר מושבעים של אדם אחד, והוא תמיד הצליח לשכנע אותי.
דוגמה מובהקת: החתונה שלי. בשמחה הייתי חותמת על תעודת הנישואים בבית המשפט וגומרת עם זה. אבל אז אריק אמר שמסיבה גדולה היא רעיון לא רע כל כך, ולפני שידעתי מה קורה, מצאתי את עצמי טובעת בערֵמת עלוני פרסומת של אולמות אירועים, בהקלטות של להקות פוטנציאליות וברשימת עלויות של סידורי פרחים.
אני יושבת על רצפת הסלון לאחר ארוחת הערב, פיסות בד מכסות את רגלי כמו שמיכת טלאים. “למי אכפת אם המפיות בצבע כחול או טורקיז?” אני מתלוננת. “טורקיז הוא לא בעצם כחול על סטרואידים?”
אני מגישה לו ערֵמה של אלבומי תמונות. אנחנו אמורים למצוא עשר תמונות של אריק ועשר שלי למונטאז’ שיפתח את סרט החתונה. הוא פותח את הראשון, ויש בו תמונה של אריק ושל פיץ ושלי דחוסים כמו נקניקיות בתוך חליפות השלג שלנו, מציצים מפתחו של איגלו תוצרת בית. אני בין שני הבנים, כמו ברוב התמונות.
“תראי את השיער שלי,” צוחק אריק. “אני נראה כמו דורותי האמיל.”
“לא, אני נראית כמו דורותי האמיל. אתה נראה כמו פטריית פּורטבֶּלו.”
בשני האלבומים הבאים שאני בוחרת, אני מבוגרת יותר. יש פחות תמונות של השלישייה שלנו, ויותר של אריק ושלי, ופיץ רק מגיח מדי פעם. תמונת נשף סיום התיכון שלנו: אריק ואני, ואז פיץ בתצלום נפרד עם נערה, שאת שמה אינני זוכרת.
לילה אחד, כשהיינו בני חמש־עשרה, אמרנו להורים שלנו שאנחנו יוצאים לאירוע של בית הספר הכולל שנת לילה. לאמיתו של דבר טיפסנו לראש מגדל הפעמון של ספריית בייקר בדרטמות כדי לצפות במטר מטאורים. שתינו שנאפס־אפרסקים שגנבנו מארון המשקאות של ההורים של אריק, והבטנו בכוכבים ששיחקו תופסת עם הירח. פיץ נרדם עם הבקבוק בידו, ואילו אריק ואני חיכינו לשטף כוכבי השביט. ראית את הכוכב הזה? שאל אריק. כשלא הצלחתי לאתר את הכוכב הנופל, הוא לקח את ידי והנחה את אצבעי. ואז הוא פשוט המשיך לאחוז בה.
כשירדנו בסולם ב־04:30 לפנות בוקר כבר הייתי אחרי הנשיקה הראשונה שלי, וכבר לא היינו אותה שלישייה.
בדיוק אז נכנס אבי לחדר. “אני עולה למעלה לצפות בתוכנית של ג’יי לנו,” הוא אומר. “תנעלו, בסדר?”
אני מרימה את מבטי. “איפה יש תמונות שלי כתינוקת?”
“באלבומים.”
“לא… התמונות כאן מתחילות רק בגיל ארבע או חמש.” אני מזדקפת. “יהיה נחמד לקבל גם את תמונת החתונה שלכם, בשביל הסרט.”
ברשותי נמצאת התמונה היחידה של אמי שמוצגת בבית. היא על סף חיוך, ואי־אפשר להתבונן בה בלי לתהות מי בדיוק שימח אותה אז, וכיצד.
אבא שלי מביט ברצפה ומנענע מעט בראשו. “בסדר, ידעתי שזה יקרה באחד הימים. בואו איתי.”
אריק ואני הולכים בעקבותיו לחדר השינה שלו ומתיישבים על המיטה הזוגית בצד שבו הוא לא ישן. ממדף בארון הבגדים מוריד אבי קופסת פח שהלוגו של פפסי־קולה מוטבע עליה. הוא מרוקן את תכולתה על השמיכה בין אריק לביני — עשרות תמונות של אמי, לבושה חצאיות רפויות וחולצות כותנה דקות, שערה השחור גולש במורד גבה כמו נהר. תמונת נישואים: אמא שלי בשמלה לבנה בצורת פעמון ואבא שלי חנוט בטוקסידו, נראה כמי שעלול להימלט בכל רגע. תמונות שלי, עטופה כמו קרואסון, אחוזה במגושם בזרועות אמי. ואחת של אמא ואבא שלי על ספה ירוקה מכוערת, ואני ביניהם — גשר עשוי בשר מלא גומות ודם, שעורבב לו יחדיו.
אני מרגישה כמו מבקרת בכוכב אחר, שברשותה רק סרט צילום אחד לתעד הכול, כמו ארוחה חגיגית אחרי שביתת רעב — יש כאן כל כך הרבה, עד שאני מאלצת את עצמי שלא לחטט בקדחתנות לפני שהכול ייעלם. הפנים שלי מאדימים, כאילו מישהו סטר לי. “למה החבאת אותן?”
הוא מרים תמונה אחת מידי ונועץ בה מבט ממושך כל כך, עד שברור לי שהוא שכח לגמרי שאריק ואני נמצאים בחדר. “ניסיתי להשאיר חלק מהתמונות בחוץ,” מסביר אבי, “אבל את חזרת ושאלת מתי היא חוזרת הביתה. ואני הייתי עובר על פניהן ועוצר, והייתי מאבד עשר דקות או חצי שעה או חצי יום. לא החבאתי אותן מפני שלא רציתי להסתכל עליהן, דיליה. החבאתי אותן מפני שזה היה כל מה שרציתי לעשות.” הוא מחזיר את תמונת החתונה לקופסה ומפזר את האחרות מעליה. “את יכולה לקחת אותן,” אומר לי אבי. “את יכולה לקחת את כולן.”
הוא עוזב אותנו בעודנו יושבים בחשֵכה כמעט מוחלטת בחדר השינה שלו. אריק נוגע בתמונה העליונה כאילו היתה פרח עדין. “זה,” הוא אומר בשקט, “זה מה שאני רוצה איתך.”
אלה שאני לא מוצאת נשארים איתי. הנער שקפץ מגשר הרכבת פיירלי־אורפורד אל נהר הקונטיקט בחודש מרס קפוא אחד. האֵם מנורת קונוויי שנעלמה והשאירה סיר רותח על הכיריים ופעוט בלול. התינוקת שנחטפה ממכונית במגרש החניה של משרד הדואר של סטרפורד בעת שהבייביסיטר שלה נכנסה פנימה לשלוח חבילה גדולה. לפעמים הם ניצבים מאחורי כשאני מצחצחת שיניים. לפעמים הם הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני נרדמת. לפעמים, כמו עכשיו, הם מותירים אותי חסרת מנוחה באמצע הלילה.
יש ערפל סמיך הלילה, אבל גרטה ואני ערכנו די אימונים בחבל ארץ זה כדי לדעת את דרכנו גם בחושך. אני יושבת על בול עץ מכוסה בטחב בעוד גרטה מרחרחת את השטח שבקרבתי. מעלי משהו תלוי מענף, מלא ועגול וצהוב.
אני ילדה קטנה, והוא זה עתה סיים לשתול עץ לימון בגינה שלנו. אני רוקדת סביבו. אני רוצה להכין לימונדה, אבל אין פירות משום שהעץ עדיין תינוק. כמה זמן עד שיצמח לימון? אני שואלת. זמן־מה, הוא משיב לי. אני מתיישבת אל מול העץ וצופה. אחכה. הוא ניגש אלי ולוקח את ידי. בואי, grilla, הוא אומר. אם אנחנו הולכים לשבת כאן כל כך הרבה זמן, כדאי שניקח משהו לאכול.
יש חלומות שנתקעים בין השיניים כשישנים, וכאשר פותחים את הפה לפיהוק של התעוררות, הם עפים ישר החוצה. אבל החלום הזה מעורר בי תחושה אמיתית מדי. תחושה שהוא באמת התרחש.
גרתי בניו המפשיר כל חיי. אין עץ הדר שיכול להחזיק מעמד באקלים כמו שלנו, אקלים שבו לא רק חג המולד הוא לבן ומושלג אלא גם ליל כל הקדושים שחל בסוף אוקטובר. אני מושכת את הכדור הצהוב למטה: עיגול מתפורר עשוי מזון ציפורים ושומן.
מה משמעות המילהgrilla ?
אני עדיין חושבת על כך בבוקר למחרת, כשאני לוקחת את סופי לגן ומסתובבת איתה עשר דקות נוספות — מכַּן הציור לקוביות ולתחנת הבועות — כדי לכפר על התנהגותי הקלוקלת אתמול. תיכננתי לצאת לריצת אימון עם גרטה הבוקר, אבל דעתי מוסחת למראה הארנק של אבי על רצפת המכונית שלי. הוא הוציא אותו לפני כמה לילות כדי למלא דלק. המעט שאני יכולה לעשות הוא לעבור במועדון גיל הזהב ולהחזיר לו אותו.
אני מחנה את הרכב במגרש החניה של המועדון ופותחת את דלת תא המטען. “תישארי,” אני אומרת לגרטה, המכה בזנבה פעמיים. היא חולקת את מושבה עם ציוד לחילוץ חירום, מתקן מים גדול ומגוון רתמות ורצועות.
לפתע אני מרגישה עקצוץ בשורש כף היד. משהו זוחל על זרועי. הלב שלי נכנס להילוך גבוה והגרון שלי נצבט הדוקות, כפי שתמיד קורה לי כשאני חושבת על עכביש או קרצייה, או על כל דבר זוחל־מזדחל אחר. אני מצליחה להסיר את המעיל. הזיעה מצטננת על גופי בעודי תוהה אם העכביש נחת קרוב למגפַי.
זוהי חרדה חסרת בסיס. טיפסתי על מדפי סלע גבוהים בחיפוש אחר נעדרים. עמדתי מול פושעים עם אקדחים. אבל שימו אותי באותו חדר עם פרוק הרגליים הזעיר ביותר, ואני עלולה להתעלף.
כל הדרך אל המועדון אני נושמת עמוקות. אני מוצאת את אבי עומד בשולי חדר הפעילות וצופה ב”יום שלישי של יוגה”. “הי,” הוא לוחש, כדי לא להפריע לזקנים המבצעים את ברכת השמש. “מה את עושה פה?”
אני דגה את הארנק מהכיס. “חשבתי שאולי הוא חסר לך.”
“אז לשם הוא הלך,” הוא אומר. “יש כל כך הרבה יתרונות בבת שעוסקת באיתור וחילוץ.”
“מצאתי אותו בדרך הישנה והטובה,” אני אומרת לו, “במקרה.”
הוא פונה במורד המסדרון. “ידעתי שהוא יצוץ בסופו של דבר,” הוא אומר. “ככה זה תמיד. יש לך זמן לכוס קפה?”
“לא ממש,” אני אומרת, אבל בכל זאת הולכת אחריו למטבחון הקטן ומניחה לו למזוג לי ספל, ואז הולכת בעקבותיו למשרד שלו. כשהייתי ילדה, הוא נהג להביא אותי לכאן, וכשדיבר בטלפון היה מעסיק אותי בלהטוטי ידיים שעשה בעזרת מהדקים וממחטות. אני מרימה משקולת נייר מהשולחן שלו. זוהי אבן צבועה בצורת חיפושית, מתנה שהכנתי לו כשהייתי בערך בגילה של סופי. “אתה כבר יכול להעיף את זה, אתה יודע.”
“אבל אני אוהב אותה.” הוא מוציא אותה מידי ומחזיר אותה למרכז השולחן.
“אבא?” אני שואלת. “שתלנו פעם עץ לימון?”
“עץ מה?” לפני שאני מספיקה לחזור על השאלה הוא מצמצם את עיניו מולי, מכווץ את גבותיו ומקרב אותי אליו. “חכי רגע. משהו מציץ לך מ… לא, נמוך יותר… תני לי.” אני נרכנת קדימה והוא מקער את ידו באזור העורף שלי. “קורדיליה המדהימה,” הוא אומר, בדיוק כפי שנהג לומר כשהצגנו את מופע הקסמים שלנו. ואז, כמו ממקום נסתר מאחורי האוזן שלי, הוא מושך מחרוזת פנינים.
“הן היו שלה,” אומר אבי ומוביל אותי למראה התלויה בצדה הפנימי של דלת המשרד שלו. יש לי זיכרון מעורפל של תמונת החתונה שראינו אמש. הוא מהדק את הסוגר על עורפי, וכששנינו מביטים במראה אנחנו רואים מישהי שלא נמצאת שם.
משרדי “ניו המפשיר גאזט” שוכנים במנצ’סטר, אבל פיץ בדרך כלל עובד מהמשרד שאירגן לעצמו בחדר השינה הנוסף בדירתו שבווקסטון. הוא גר מעל פיצרייה, וריח המרינרה חודר מבעד לצינורות האוורור. ציפורניה של גרטה נוקשות על מדרגות הלינוליאום, וכשהיא מגיעה למעלה היא מתיישבת מחוץ לדירה, אל מול דמות קרטון של צ’וּבַּקָה בגודל אמיתי. בגבו תלוי המפתח על וו, ואני פותחת בעזרתו את הדלת.
אני מנווטת בתוך אוקיינוס של בגדים שהוא השאיר בתפזורת על הרצפה, ובין ערֵמות של ספרים שנראות כמתרבות כמו ארנבים. פיץ יושב מול המחשב. “היי,” אני אומרת. “הבטחת ליצור לנו נתיב.”
הכלבה מנתרת אל תוך המשרד ובהתרגשותה כמעט מטפסת לחיקו של פיץ. הוא מגרד חזק מאחורי אוזניה, והיא מצטנפת קרוב יותר אליו, ובתוך כך מעיפה כמה תמונות משולחן העבודה שלו.
אני מתכופפת להרימן. באחת נראה גבר עם חור במרכז ראשו, ובתוכו תקוע נר דולק. התמונה השנייה היא של ילד מחייך, ואישונים כפולים מרקדים בכל אחת מעיניו. אני משיבה את התצלומים לפיץ. “קרובי משפחה?”
“העיתון משלם לי לכתוב מאמר בנושא ‘מוזר אך אמיתי’.” הוא מרים את התמונה של האיש מואר הגולגולת. “הבחור רב־היוזמה הזה נהג לערוך סיורי לילה בעיר. וזכיתי לקרוא חיבור רפואי באורך מלא מ־1911, של רופא שהיה לו מטופל בן אחת־עשרה עם שן טוחנת שצמחה היישר מכף הרגל.”
“נו, באמת,” אני אומרת. “לכל אחד יש משהו מוזר. כמו האופן שבו אריק מסוגל לקפל את הלשון שלו בצורת תלתן, והדבר הדוחה הזה שאתה עושה עם העיניים.”
“את מתכוונת לזה?” הוא אומר, אבל אני פונה ממנו כדי לא לראות. “או איך שאת מתחרפנת אם יש קורי עכביש ברדיוס של קילומטר ממך?”
אני פונה אליו, מהורהרת. “תמיד פחדתי מעכבישים?”
“מאז שאני מכיר אותך,” אומר פיץ. “אולי זה מגלגול קודם.”
“אולי באמת,” אני אומרת.
“אני מתבדח, דִי. אם מישהי סובלת מפחד גבהים, זה לא אומר שהיא מתה בנפילה מצוק לפני מאה שנה.”
לפני שאני מספיקה לחשוב, אני מספרת לפיץ על עץ הלימון. אני מתארת את התחושה המתעוררת בי, כאילו החום נח ככתר על ראשי, מתארת את האדמה שצבעה אדום כדם, את עצמי קוראת את האותיות ABC הטבועות בסוליית הנעליים שלי.
פיץ מקשיב בתשומת לב, זרועותיו שלובות על חזהו, באותה רצינות חקרנית שהפגין כשהייתי בת עשר והתוודיתי בפניו שראיתי רוח רפאים של אינדיאני יושב ברגליים משוכלות לרגלי המיטה שלי. “ובכן,” הוא אומר לבסוף. “זה לא כאילו שאת אומרת שלבשת תחתונית חישוקים או ירית ברובה מוסקט. אולי את פשוט זוכרת משהו מהחיים האלה, אירוע ששכחת. יש הרבה מחקרים על זיכרון משוחזר. אני יכול לחפור קצת בשבילך ולראות מה עולה בחכתי.”
“חשבתי שזיכרונות משוחזרים הם טראומתיים. מה טראומתי בעץ הדר?”
“לאקאנופוביה,” הוא משיב. “פחד מירקות. זה מוכיח שיש פחד מיוחד לכל דבר בפירמידת המזון.”
“כמה השקיעו ההורים שלך כדי שתלמד באוניברסיטה יוקרתית?”
פיץ מחייך, שולח יד לרצועה של גרטה. “בסדר, איפה את רוצה את הנתיב?”
הוא מכיר את הנוהל. הוא יוריד את הסווטשרט שלו וישאיר אותו בתחתית המדרגות כדי שלגרטה יהיה פריט־ריח. אחר כך הוא ילך חמישה קילומטרים או שמונה או חמישה־עשר בנתיב שיתפתל בין רחובות ודרכים צדדיות ושטחי יער. אני אתן לו יתרון של רבע שעה, ואז גרטה ואני ניגש לעבודה. “להחלטתך,” אני משיבה, בטוחה שלא משנה לאן יפנה, אנחנו נמצא אותו.
פעם גרטה ואני חיפשנו נער שברח מהבית, ומצאנו את גופתו. המעבר מריח של גוף חי לריח של גופה הוא מיידי, וכשהתקרבנו גרטה ידעה שמשהו לא בסדר. הילד היה תלוי מענף עץ אלון ענקי. נפלתי על ברכי, נאבקת לנשום, תוהה כמה זמן קודם לכן היה עלי להגיע כדי שהסוף יהיה אחר. הייתי כל כך מעורערת, שלקח לי זמן־מה להבחין בתגובתה של גרטה: היא הסתובבה במעגל וייללה, ואחר כך שכבה על הארץ והניחה את כפות רגליה על אפה. בפעם הראשונה היא גילתה דבר שלא רצתה למצוא, ולא ידעה מה לעשות כשמצאה אותו.
פיץ מוביל אותנו בנתיב פתלתל, מהפיצרייה דרך מרכז הרחוב הראשי של וֶקסטון, מאחורי תחנת הדלק, על פני פלג צר ובמורד מדרון תלול עד לשולי מגלשת מים טבעית. אנחנו מגיעות אליו בתום צעידה של עשרה קילומטרים, ואני ספוגת מים עד הברכיים. גרטה מוצאת אותו משתופף מאחורי חורשת עצים שעליהם הלחים מנצנצים כמטבעות. הוא תופס את בובת האייל הרכה שגרטה אוהבת שזורקים לה — פרס על המציאה — ומשליך אותה הרחק כדי שגרטה תוכל לתפוס ולהחזיר. “מי חכמה?” הוא מהמהם ברכות. “מי ילדה חכמה?”
אני מסיעה אותו הביתה, ואז פונה לאסוף את סופי מהגן. בעודי ממתינה לצלצול של סוף היום, אני מסירה את מחרוזת הפנינים. חמישים ושתיים פנינים בסך הכול, אחת לכל שנת חיים של אמי, אילו היתה בחיים. אני מתחילה להעביר אותן בין אצבעותי כמו חרוזי תפילה, ופותחת בתפילות — שאריק ואני נהיה מאושרים, שסופי תגדל בבטחה, שפיץ ימצא מישהי לחלוק איתה את חייו, שאבי יישאר בריא. כשאין לי עוד בקשות, אני מצרפת זיכרונות, אחד לכל פנינה. היום שבו היא לקחה אותי לפינת הליטוף בגן החיות, זיכרון שבניתי בשלמותו על בסיס תמונה שראיתי באלבום לפני לילות אחדים. התמונה הדהויה שבה היא רוקדת יחפה במטבח. תחושת הידיים שלה על הקרקפת שלי, כשהיא מעסה אותה בשמפו תינוקות.
יש גם הבזק זיכרון שלה בוכה במיטה.
אני לא רוצה שזו תהיה התמונה האחרונה, אז אני מארגנת מחדש את הזיכרונות כאילו היו קלפים שאפשר לערבב, ומסיימת בזיכרון שלה רוקדת. אני מדמה כל זיכרון לגרגיר חול שהפנינה צמחה סביבו: מעטפת קשה ומגוננת המבטיחה שהוא לא ייסחף וייעלם.
סופי היא שמחליטה ללמד את הכלבה לשחק משחקי קופסה. היא נתקלה בשידורים חוזרים של “מיסטר אד” בטלוויזיה וחושבת שגרטה חכמה יותר מכל סוס. להפתעתי, גרטה מקבלת עליה את האתגר. כשאנחנו משחקות ומגיע תורה של סופי, הכלבה מסובבת בכפתה את המחוג של משחק ה”פלונטר”, שמציין היכן סופי ואני צריכות להניח את כפות ידינו ורגלינו.
אני צוחקת בקול רם, נדהמת. “אבא,” אני קוראת כלפי מעלה, שם אבי מקפל כביסה. “אתה חייב לראות את זה.”
הטלפון מצלצל, המשיבון עונה, והחדר מתמלא בקולו של פיץ. “הי, דיליה, את שם? אני חייב לדבר איתך.”
אני מזנקת ומושיטה יד לטלפון, אבל סופי מגיעה אליו לפני ולוחצת על כפתור הניתוק. “הבטחת,” היא אומרת, אבל תשומת הלב שלה כבר נודדת ממני הלאה, אל דבר־מה שנמצא מעבר לכתפי.
אני עוקבת אחר מבטה הפונה אל האורות האדומים־כחולים שבחוץ. שלוש ניידות חוסמות את שביל הגישה שלנו. שני שוטרים מתקרבים לדלת הקדמית. שכנים אחדים עומדים במרפסות בתיהם, מתבוננים.
כל מה שבתוכי נהפך לאבן. אם אפתח את הדלת, אשמע משהו שאין בכוחי לשמוע — שאריק נעצר על נהיגה בשכרות, שהיה מעורב בתאונת דרכים. או משהו גרוע יותר.
כשפעמון הדלת מצלצל, אני יושבת ללא תזוזה וזרועותי משולבות על חזי. אני עושה את זה כדי לא להתפרק לחתיכות. פעמון הדלת מצלצל שוב, ואני שומעת את סופי מסובבת את הידית. “אמא בבית, חמודה?” שואל אחד השוטרים.
השוטר הוא מישהו שעבדתי איתו. גרטה ואני עזרנו לו לאתר חשוד בשוד שברח מזירת הפשע. “דיליה,” הוא מקדם את פנַי.
קולי חלול כבטן מערה. “רוֹבּ. קרה משהו?”
הוא מהסס. “האמת היא שאנחנו צריכים לדבר עם אבא שלך.”
בבת אחת אני מוצפת תחושת הקלה. אם הם רוצים את אבא שלי, זה לא קשור לאריק. “אני אקרא לו,” אני מציעה, אבל כשאני מסתובבת הוא כבר עומד שם.
הוא מחזיק זוג גרביים שלי, שהוא מקפל בתשומת לב ומושיט לי. “רבותי,” הוא אומר, “במה אוכל לעזור לכם?”
“אנדרו הופקינס?” אומר השוטר. “אתה עצור בגין בריחה מרשויות החוק בהקשר לחטיפה של בֶּתאני מתיוז.”
רוב מוציא את האזיקים שלו. “הגעתם לאדם הלא נכון,” אני אומרת בתדהמה. “אבא שלי לא חטף אף אחד.”
“יש לך זכות לשמור על שתיקה,” רוב מדקלם. “כל דבר שתאמר יכול ועשוי לשמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות להיוועץ בעורך דין, ושעורך דינך יהיה נוכח בכל חקירה…”
“תתקשרי לאריק,” אומר אבי. “הוא ידע מה לעשות.”
השוטרים כבר דוחפים אותו מבעד לדלת. יש לי מאה שאלות: מדוע אתם עושים לו את זה? איך אתם טועים טעות חמורה כל כך? אבל השאלה שחומקת מפי, אף שגרוני מתהדק בחוזקה כמו תוף חתום, מפתיעה אותי. “מי זאת בתאני מתיוז?”
אבא שלי אינו מסיר את מבטו ממני. “את היית,” הוא אומר.
אין עדיין תגובות