המסע לפולין, מסיבת הפורים, הטיול השנתי, הקליטה בארץ, בחינות הבגרות – כל אלה הם חלק מן השדות שבהם מתרחשים הסיפורים […]
הקדמה
התחלתי לכתוב ספר זה לפני קצת יותר משנה, לאחר שיצאתי משערי בית הספר התיכון סופית, בתום כארבעים שנה ויותר. זוהי תקופה ארוכה ומשמעותית במיוחד, תקופה שבה התלמידים היו מרכז עולמי, ודומה שההתרחשויות בבית הספר היו הרבה יותר מעניינות מהעולם שבחוץ. לעיתים כלל שכחתי שיש עולם בחוץ ושקיימים אנשים שאינם נמצאים כבשגרה בבית הספר. הימים היו לאחר מערכות הבחירות של 2020-2019, כשהעימותים בין הפוליטיקאים מגיעים בכל יום לשיא חדש של שטנה. ואני, ממקומי כאחת שכבר אינה פוקדת את בית הספר, עדיין מהרהרת בדרכים שבהן ניתן לשוחח על המתרחש בפוליטיקה הישראלית עם התלמידים. איך מחנכים אותם לכך שערכים מכתיבים מדיניות, כשהמציאות מחוץ לכותלי בית הספר ובמסדרונות הכנסת, בעיקר, היא כל כך אחרת.
החיפוש הפך לטבע שני, המחשבה המתמדת על התיווך שבין העולם האמיתי ובין עולם בית הספר. במובנים מסוימים בית הספר הוא מעבדה. במעבדה זו יכולים הנערים והנערות להתנסות בקביעת יעדים ומטרות ובבניית תוכנית עבודה בדרך להצלחה. הרבה מצליחנים אוהבים לספר על הצלחתם למרות בית הספר. הם מתארים את בית הספר כתקופה אפלה וחסרת תקווה בחייהם. לעיתים הסיפורים נשמעים קצת מוגזמים, ונראה שנועדו להאדיר ולפאר את ההצלחה, שכן אם היה כל כך קשה שם, ההצלחה עוד יותר מרשימה. בכל מקרה, חלק צולחים את הדרך בקלות, ואחרים ברכיהם מצולקות מרוב נפילות וקימות. “מה שלא הורג מחשל”, אומרים לא אחת, ואלה שנפלו וקמו למדו זאת. חוסנם האישי התפתח. כן, יש גם כאלה שנופלים ועוזבים, נושרים מבית הספר. אולי בסביבה אחרת הם יצליחו לקום על רגליהם. נראה שבית הספר, בשלב שבו היו בחייהם, לא התאים לצרכיהם, לא הצליח להניע אותם קדימה ולהביא אותם לכדי הצלחה. תחושת החמצה ליוותה אותי כשקרה ותלמיד נשר מבית הספר. מאוד רציתי להאמין שבית הספר יודע להתאים את עצמו לצרכיו של כל מתבגר, אך האמת היא שלא תמיד הצלחנו בכך. כשאני שומעת אנשים המספרים איך הצליחו למרות בית הספר, אני מקווה שגם אותם נושרים מצאו את המקום ואת הזמן שבו יוכלו להתקדם ולפרוח, ישיגו את שרצו ויהיו גאים בעצמם. מצער אותי לחשוב שבית הספר השאיר בהם טעם של החמצה, הלוואי והחמצה זו לא תלווה את חייהם.
בארבעים שנה שמעתי הרבה סיפורים אישיים. מורים שביקשו אוזן קשבת, תלמידים שהוזמנו לשיחה, עם או בלי הורים ומורים, הורים שהגיעו עם תלונות ועם בקשות. כל סיפור נתן לי הזדמנות להצצה אל עולמו של אדם או אנשים, הייתי שם אורחת לרגע. במפגשים הטובים נפש נגעה בנפש, והסיפור נשאר איתי עד היום. הפך לחלק ממני. בעיניי, סודם של המפגשים הללו הוא באפשרות להקשיב לנקודת המבט של המתבגר או זו של הוריו באמפתיה, ולאפשר להם להרגיש זאת. אני כמעט בטוחה שאין להם כל מושג עד כמה הם השפיעו על חיי, אז וכיום.
גיל זה, גיל ההתבגרות, ריתק אותי תמיד. זהו גיל של ערכים מתגבשים, הורמונים סוערים, מזג דיכוטומי. כשאוהבים – זוהי אהבת עולם. כשסולדים – לא מסוגלים להסתיר זאת. הגוונים שבין שחור ללבן מאוד מטושטשים. בית הספר, המהווה אחת הזירות החשובות להתנסות, הוא נקודת מפגש למצוקות ולקשיים רבים. בין אלה ישנם המתקשים בלימודים, אלה שקשה להם חברתית, קושי כלכלי, מצוקת הלב השבור, ועוד אינסוף מצוקות של מתבגרים, שזכיתי להציץ בהן, לנסות להבינן, אולי להקל ולו במעט, ולעיתים, כשהיה לי המון מזל, גם זכיתי לראות את הפתרון המיוחל.
המחשבה על כתיבת הספר חלפה בי יותר מפעם לאורך השנים, אולם התלבטתי רבות מהי נקודת המבט שממנה ייכתבו הסיפורים. בתחילה חשבתי לשאול לעצמי את נקודת המבט של המתבגר. הרגשתי שאני מבינה אותה היטב וגם אוהבת נקודת מבט זו, אך המילים סירבו לצאת, ולא הצליחו להגיע אל הדף. כנראה הבשילה השעה להתחיל ולספר את סיפורי, סיפורה של מורה־מנהלת, מנקודת מבט אישית ולא מערכתית, נקודת מבט של מי שפגשה אנשים ומצוקות. פעמים שהרגישה כיצד הלב מתרחב ופעמים התכווצה, התמידה וחזרה למחרת כדי להמשיך בשלה.
לא תכננתי להיות מורה ובוודאי שלא לנהל בית ספר. הגעתי להוראה לאחר תחושת מיצוי בתפקיד בחינוך הלא פורמלי. כמו מורים רבים אחרים שפגשתי, בתחילת דרכי הייתי עסוקה יותר בחומר הלימוד ובדרכי הוראתו ועליו שמתי הדגש. רק לאחר זמן מה גיליתי את הפרט, את התלמיד. התאהבתי במורכבות, התרגשתי מהמפגש האנושי. אהבתי במיוחד את מי שאתגר אותי, אם בחומר הלימוד ואם, ואולי במיוחד, בהתנהגותו.
חדר המנהלת הוא מקום שאליו מגיעות בדרך כלל ה”בעיות” התלמידים היותר מאתגרים, והמורים הפחות מסתדרים. כן, יש גם תלמידים מצטיינים שמוזמנים, אך מפגשים אלה קצרים יותר ומועטים יותר. המפגשים המשמעותיים באמת, המאתגרים והדורשים יצירתיות מעבר למיומנות, העוסקים בניסיון לשנות מסלול, אולי אפילו לשנות מסלול חיים, הוא עם התלמידים הנחשבים “בעייתיים”. במקרים אלה חשתי שיש חשיבות לפגישה, שזו הסיבה האמיתית לכך שאני נמצאת בצומת החשוב הזה. היכולת להיות משמעותית ברגעים אלה ריגשה אותי. לעיתים רחוקות הושגה הצלחה במלואה, ולא עם כולם השתנה המסלול, ולעיתים אף נפרדו דרכנו לפני תום השנה ותום מועד סיום הלימודים. כך או כך, שאבתי את עיקר ההשראה מאותם תלמידים שמסלול חייהם הואר ועלה על דרך המלך.
זכורה לי התלמידה הראשונה שאיתה חוויתי חוויה שכזאת, בשנה השלישית או הרביעית שלי בהוראה.
חשוב לציין כי הדמויות בספר זה הינן בדויות ואינן קשורות למציאות, ואם למי מכם נדמה שהוא מזהה את עצמו, למרות זאת, ייתכן שהוא אכן ההשראה לסיפור, הוא ואחרים. בכל מקרה, כולי תקווה שתיהנו לקרוא את נקודת המבט, זווית הראייה שלי להתרחשויות.
