חצי חצי

פרק 1

28 בדצמבר 2018

השעה הייתה מוקדמת מאוד, טרם עלות השחר, ורמאללה – עיר הומה בלב השטחים – הייתה עדיין שרויה בדממת הלילה. הסמטאות הצרות, שלאורך היום היו מלאות תנועה וחיים, היו כעת שוממות ושקטות. האוויר הקריר והצלול נשא עימו ניחוח של רעננות, ומשב רוח עדין חלף ברוך דרך הסמטאות והשרה שלווה. העיר כולה עמדה בקיפאונה, כאילו עצרה מלכת.

כאשר הראה השעון ארבע וחצי לפנות בוקר החלה החשכה לסגת באיטיות, נכנעת לקרניה הראשונות של השמש שנשלחו לרחובות הריקים. ככל שזלג אור השחר אל הרחובות נחשפו קווי המתאר של גגות הבתים והבניינים המתנשאים אל על, ואחריהם קירות האבן העתיקים והמרצפות הלחות, כאילו העיר מתעוררת לאיטה מהלילה הארוך ונמלאת תחושה של התחדשות.

השקט המוחלט נותר בעינו, כאילו רמאללה עצרה את נשימתה – רגע לפני שקול המואזין ינסר את הדממה ויבשר על תחילתו של יום חדש.

מואזין המסגד ניצב על המינרט הגבוה, דמותו כהה על רקע השמיים המתבהרים של הבוקר. בקור המקפיא קולו המהדהד פילח את הדממה, עוצמתי וחם, 'אללה אכבר, אללה אכבר!' אט־אט ניעורו המתפללים משנתם, ותחושה של קדושה בעמדה אוויר הצונן.

בזה אחר זה, בצעדים מדודים, נהרו אל המסגד מתפללים עטופים בשכמיות ובמעילים עבים. האוויר הקר חדר מבעד לשכבות הבגדים, ונשימותיהם העלו אדים שהתמזגו לערפל דק. הם התהלכו מוכנית, בטקס יום־יומי עתיק, ובהגיעם למסגד נשמע טיפוף צעדיהם על המרצפות, על רקע קריאות המואזין, כהרמוניית צלילים עדינה. הפנסים הדולקים בכניסה הפיצו אור חמים ומזמין שהקל מעט את הצינה. קרני השמש השתקפו במרצפות המבריקות, כמו חוט בלתי נראה המחבר בין שמיים לארץ.

האימאם עמד בכניסה למסגד וקיבל את פני הבאים בברכות חמות. השיפוץ המקיף שנעשה במקום לאחרונה יצר אווירה של חג והתחדשות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עמד האימאם והתבונן סביבו בתוצאה הסופית, שלא רק השיבה למסגד את יופיו המקורי, אלא אף שיוותה לו מראה רענן שהקרין שלווה מיוחדת.

הוא סקר בעיניו את המסגד המחודש. שטיח התפילה הישן והבלוי, שידע אין־ספור טביעות רגליים, הוחלף בשטיח חדש, שצבעו האדום והעמוק כיין משובח הקנה לחלל אווירה חמימה של קדושה. המתפללים פסעו על השטיח ביראת כבוד, וכמעט היה נדמה שהשטיח עצמו מברך על כל צעד.

הקירות, שבעבר היו סדוקים ומוכתמים בכתמי הזמן, נצבעו בשכבה כפולה של צבע לבן מעוטר בפיגמנטים עדינים וכעת נראו כחדשים – חלקים, נקיים וטהורים.

גם מערכת הסאונד הישנה, שלא אחת עוררה תסכול במתפללים, הוחלפה במערכת חדישה ומשוכללת. קולו של האימאם, שבעבר נשמע עמום וחלוש, היה כעת צלול וחד. דבריו הדהדו בכל פינה במסגד, מלטפים את לבבות המתפללים ויוצרים חיבור עמוק לקדושה שלא חוו כמותו.

בחצר המסגד הוחלפו מזרקות הטהרה הישנות והמתפוררות במזרקות חדשות ומפוארות. המים הקרים והצלולים שזרמו בהן הוסיפו לתחושת הטוהר וההתחדשות שאפפה את המקום. כעת היה טקס הטהרה החשוב שלפני התפילה לטקס שכולו רעננות, שלווה והזדככות. המתפללים נכנסו למסגד בלב שקט ונקי, נכונים להתמסרות רוחנית עמוקה.

בעודו עומד במקום הקדוש שקע האימאם בהרהורים על אודות התהליך הרוחני שעבר. המסגד היה עבורו לא רק בית תפילה, אלא גם סמל לדרך הארוכה שעשה בחייו, מילד שלא גדל כמוסלמי – למנהיג הפולחן של המסגד ושל הקהילה המוסלמית ברמאללה. כל שינוי קטן, כל פרט חדש שהתווסף, היה חלק מהמסע הרוחני שלו עצמו. המקום היה לחלק ממנו, כשם שהוא היה לחלק מהמקום.

רק לקראת סיום התפילה הבחין אמיר שמשהו אינו כשורה; אביו, איברהים, ושני אחיו למחצה, עבד ושדי, לא הגיעו למסגד באותו הבוקר. זה היה חריג מאוד – אביו היה קפדן בכל הנוגע לתפילה ומעולם לא החמיץ את תפילת הפַגְ'ר. גם עבד ושדי, אף שהיו אחיו למחצה, היו שותפים למסירותו הדתית והקפידו לפקוד את המסגד בקביעות. היעדרותם עוררה בו דאגה גדולה.

כאשר הסתיימה התפילה נותר אמיר ישוב על השטיח הרך, עיניו סוקרות את המסגד המתרוקן לאיטו. הוא ניסה להרגיע את עצמו ולמצוא פשר להיעדרות המשונה, אך החששות לא הרפו ממנו. ככל שעזבו המתפללים את המסגד כך חש טרוד יותר, אך עשה כל שביכולתו כדי לא להסגיר זאת.

כשעזב אחרון המתפללים והמסגד נעטף בדממה, שלף אמיר את הטלפון הנייד מכיסו וחייג לעבד, אחיו הבכור למחצה.

'עבד, איפה אתם? למה לא באתם לתפילה?' הוא שאל, מתאמץ לשמור על קול יציב למרות הלחץ ההולך וגובר בתוכו.

לאחר רגע של שתיקה ענה עבד בקול כבד ועייף. 'אבא בבית חולים,' אמר בקצרה, 'הוא עבר אירוע לבבי קשה. אני ושדי כאן איתו.'

'אני מגיע,' אמר אמיר בדאגה, ניתק את השיחה בזריזות, החזיר את המכשיר לכיסו ויצא מהמסגד, פניו מועדות לבית החולים.

הרחוב השקט והשלֵו בשעות הבוקר המוקדמות היה עבורו כעת רחוק ומנוכר. בעודו צועד במהירות נדדו מחשבותיו של אמיר למצבו של אביו, למילותיו הקצרות של עבד ולמה שעתיד לבוא.

יום קודם לכן הגיע אמיר למסגד עם שחר כהרגלו, הצטרף למתפללים שנאספו באולם הגדול והחל להוביל את תפילת הפג'ר. אביו, איברהים, הקדים אף הוא, כמו בכל יום, ואילו שדי ועבד איחרו מעט כמנהגם. לאחר סיום התפילה פנה כל אחד לדרכו: שדי, קצין בכיר במשטרת רמאללה, מיהר לעבודתו, ועבד נסע למפעל הבטון שלו.

בשעות הצוהריים החליטה רנין, אשתו של אמיר, לעשות סדר בארון הבגדים. בעודה ממיינת חולצות ומכנסיים היא גילתה לפתע מעטפה חומה, שהייתה מוסתרת היטב בתוך כיס פנימי של ז'קט ישן. בלב הולם פתחה רנין את המעטפה ומצאה בתוכה מסמכים עם פרטים על אמיר. רובם היו כתובים בעברית, שפה שרנין לא הבינה היטב, אך המעט שהיה כתוב בערבית גרם לה לזעזוע עמוק: 'תושב ירושלים. ארץ לידה: ישראל. דת: יהודי'.

רנין הייתה נסערת ותחושותיה שימשו בערבוביה; כעס, אימה ובלבול. היא הבינה שעליה לפעול במהירות ובלב כבד התקשרה לשדי.

'יש משהו שאני חייבת להראות לך,' אמרה לו בקול רועד, 'זה קשור לאמיר, ואני לא יודעת מה לעשות. תבוא מייד.'

שדי הגיע במהירות, ורנין הציגה בפניו את המסמכים. בעודו בוחן אותם בעיון התקשחו פניו וההלם ניכר בעיניו.

'מה עושים עכשיו?' שאל באימה.

'אני לא יודעת,' ענתה רנין בחדות, 'אני רוצה שתטפל בזה. אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה לבד.'

שדי לא בזבז זמן ויצא אל מפעל הבטון של עבד. כשהגיע שלף את המסמכים ללא הקדמות מיותרות והניח אותם מול אחיו. עבד קרא אותם בשתיקה, פניו חמורות סבר, ולבסוף אמר בקול נוקשה, 'אנחנו חייבים לדבר עם אבא.'

השניים מיהרו לביתו של אביהם, איברהים, ומצאו אותו יושב בסלון, נינוח, שותה כוס תה ומעיין בעיתון הבוקר. הוא נראה שלֵו, אינו מעלה על דעתו מה מתרחש סביבו. עבד ניגש אליו והושיט לו את המסמכים.

שקט מתוח השתרר בסלון למשך רגעים ארוכים. איברהים סקר את המסמכים בעיניים פעורות, ולפתע, ללא התראה, התמוטט בכורסתו.

'אבא!' קרא עבד בזעזוע. שדי שלף את הטלפון בחיפזון והתקשר לסהר האדום. האמבולנס הגיע במהירות, והפרמדיקים פינו את איברהים לבית החולים.

לילה ארוך, מתוח ואפוף חרדה עבר על שדי ועל עבד בחדר ההמתנה. הסוד האפל שהתגלה ומצבו הרפואי של אביהם לא הרפו ממחשבותיהם.

עם אור הבוקר יצא אליהם הרופא, פניו רציניות ועיניו מביעות צער. 'אני מצטער,' לחש, 'איברהים לא שרד את הלילה.'