האוצרות האבודים: חזיונות ומלכים

פרק ט’ו
פשיעת מישע

אחזיהו המלך יושב בחדרו בקומה השנייה בארמונו שבשומרון, המשרתים נכנסים ויוצאים, מביאים למלכם מזון ומשקה. פניו נפולות מאי הצלחת המיזם העסקי המבטיח שניסה ליזום עם יהושפט מלך יהודה. אשתו נכנסת לאיטה לחדר, מביטה בבעלה המיואש בכאב. המתח ביניהם התגבר במשך השנים הרבות שחלפו מאז שנישאו. העובדה שאין למלך בן שיירשו לעתיד העיבה על חיי שניהם. הידיעה הדוממת שאי הפריון נובע, כנראה, מהיות המלך עקר נשארה כתלויה באוויר. אף אחת מנשותיו הרבות לא הרתה במשך השנים, ארמון המלכות היה דומם מצחוקם של ילדים. היא התיישבה לידו חרישית, מנסה להעלות חיוך על שפתיה. ‘בוא יקירי, נצא מעט לאוויר הצח, הישיבה כאן לבד לא בריאה לך’.

‘אין לי סבלנות לטיולים עכשיו’, אמר בנזיפה. ‘האמת היא, שאין לי סבלנות לשום דבר, אז אני חושב שכדאי שתלכי ותשאירי אותי לבד’.

‘אבל מדוע, יקירי? אני מבינה שהתאכזבת מהאסון שקרה לאוניות שלך, אבל זה לא היה באשמתך, סתם מזל רע. אני בטוחה שמעכשיו הכול ילך בסדר’, אמרה במבט מנחם.

‘אני בטוחה שמעכשיו הכול ילך בסדר’, חיקה אותה בזלזול, ‘מאיפה את בטוחה? מי העביר לך את הידיעה המרעישה? לכי מכאן! המשיכי עם פטפוטי הנשים שלך במקום אחר! אין לי סבלנות אלייך!’, סיים בצעקה.

האישה קמה ממקומה במהירות, נסה מהחדר כשעיניה זולגות בכאב. שלושה שרים הילכו במהירות לעומתה, מטפסים בדילוגים במדרגות הרחבות, חולפים מול עיניה, שאינן רואות מבכי. השרים נכנסו לאולם כשפניהם מבוהלות.

‘מה אתם רוצים עכשיו?! נראה לכם שמשעמם לי אז כולכם באים לבלבל לי את המוח?!’, צעק המלך לעומתם בזעם.

‘אדוני המלך, בשורות קשות יש לנו’, אמר יהוא שר הצבא מבלי להתייחס לדברי המלך.

המלך הביט בו בזעם, ‘מה עכשיו?! מה קרה?!’.

יהוא נשם עמוקות, בז בליבו למלך המפטם את עצמו מבוקר עד ערב. ‘מישע מלך מואב תקף את ערי המזרח, הידיעות שמגיעות משם קשות מאוד. על פי ההערכות שלי, הוא החל את המתקפה אתמול לפנות ערב. לפני כמה דקות הגיע משם פרש והוא הודיע על המלחמה שפרצה בפתאומיות’.

אחזיהו החל לקום ממקומו בכעס, מתאמץ להקים את גופו הכבד מהכורסה הנמוכה. הוא נעמד מתנשף מעט כשפניו סמוקות מזעם ומאמץ. ‘המנוול הזה! לפני שבוע הוא שלח משלחת להתנצל על שהוא חייב להתעכב מעט בטרם יביא את המנחה השנתית שהתחייב לתת לאבי. עכשיו הנבל הזה תוקף את ערי המזרח! הוא בוודאי לא יביא את המס הקצוב!’.

יהוא הביט במלך בביטול ואמר: ‘אדוני המלך, אנשים נטבחים שם כצאן! אתה יודע שאין שם הרבה כוחות של לוחמים, רוב הכוחות נמצאים בכיוון צפון על גבול ארם, שתמיד היה מאיים הרבה יותר. מה אדוני המלך מצווה לעשות?!’, שאל בתוקף, יודע את מה שהוא צריך לעשות.

המלך הילך לאיטו אנה ואנה, מנסה לחשוב איך לפעול. ‘אחזיהו…’, נשמע קולה של איזבל אימו מבעד לדלת, והוא מיהר לראות את אימו ולקבל ממנה עצה. קולה נשמע מהקומה התחתונה, הוא התקדם אל עבר המעקה העשוי עצי דובדבן דקים השזורים זה בזה במעשה אומן. המלך הרכין את גופו לראות את אימו, ‘אני כאן, אימא’, קרא כשהוא מנופף בידו אליה. האם חייכה לבנה, מבט אֵימה עלה על פניה כשראתה את בנה האהוב מאבד את שיווי משקלו. הוא נשען על המעקה העדין עם גופו המסורבל. קול פצפוץ נשמע בעת שעצי הדובדבן התבקעו תחת גופו, והמלך נפל מהקומה השנייה הגבוהה על הארץ. צווחה פרצה מפי איזבל, והיא רצה בצרחות אל בנה השרוע על הארץ. ‘קראו לרופא!!!’, צרחה בקול, ‘המלך נפצע קשה! קראו לרופא!’.

המשרתים הבהילו את המלך לחדר בפקודת הרופא. האם הבוכייה לא עוזבת את יד בנה הפצוע במשך שעות רבות. יהוא, שביקש לקבל הוראה מה לעשות, נדחה בביטול בידי אם המלך, והיא ציוותה עליו רק לדאוג שמלך מואב לא יעבור את גבול נהר הירדן.

‘שמעתם מה היא אמרה’, אמר יהוא באנחה לשרים שאיתו, ‘עלינו רק לדאוג שמואב לא יעברו את הירדן. איננו יכולים לקחת את החוק לידיים שלנו, הם ידונו את כולנו כמורדים במלכות’.

‘אבל מה יהיה עם אחינו שבעבר הירדן המזרחי?’, שאל שר במבט כואב.

יהוא מחה דמעה מעינו, ‘לצערי, לא נראה לי שיש כבר מי להציל משם. חלף יותר מדי זמן. בערים שם כמעט שאין לוחמים. אני מרחם על כל הנשמות האומללות, אבל אין בידנו להושיע אותם’.

קולות הצרחות פרצו לעת ערב, תושבי ערי עבר הירדן המזרחי השאננים קפצו ממקומם באימה לשמע הצרחות. לוחמים צמאי דם פרצו אל הבתים, טובחים בנמצאים ללא רחם. ילדים קטנים נרמסים תחת מגפיים כבדים כשקולות צחוק והנאה עולים מפי הרוצחים. האויבים מטמאים נשים לעיני ילדיהן והוריהן הבוכים בקול. נשים הרות נדקרות בבטנן לקול עידוד הקלגסים. בתים נשרפים על יושביהם, קולות צרחות האימה נבללים בקולותיהם של הרוצחים המחקים את קולות הכאב. הרכוש נבזז בידיים גסות וחמדניות הלוקחות מכל הבא ליד. לפנות בוקר פסקו קולות האימה, ורק קולו של האויב האכזר והמתהולל נשמע בעבר הירדן המזרחי. עשן היתמר אל על מהבתים שנשרפו עד תום.

איזבל ישבה על יד מיטתו של יהואחז בנה, הגונח מכאב, כף ידה מלטפת את ידו באהבה. הוא פקח לאיטו את עיניו, רואה מבעד לערפילים את דמותה של אימו הבוכה. ‘כואב לי אימא…’, אמר חלושות בעודו נאנק מכאב בדיבורו.

‘הכול יהיה בסדר בני, אני אדאג לך, אתה תבריא בקרוב’, לחשה האם ברפיון כלא מאמינה לדבריה.

אחזיהו נאנק שוב, ‘אימא, שלחי לשאול את נביאי בעל זבוב, אלוהי עקרון, אם אחיה מחולי זה’, סח ברעד, ‘נביאי בעל זבוב יודעים מי יחיה ומי ימות’.

איזבל המשיכה ללטף את יד בנה, ‘אתה תחיה, בני היקר, אני מבטיחה לך’.

‘את מקווה’, לחש בחיוך דק, ‘אני רוצה לדעת בבירור. בבקשה, עשי את מה שביקשתי ממך’.

האם הנהנה בראשה, מבינה כי סיכויי בנה להחלים מפציעתו הקשה הם קלושים ביותר. היא נקפה באצבעה לשומר, האיש מיהר אל אם המלך. היא דיברה בתקיפות לשומר, ‘אמור לשר הצבא שציוותי שישלח מיד חמישה שלישים חשובים לעקרון כדי שישאלו את נביאי בעל זבוב, אלוהי עקרון, אם בני היקר אחזיהו, מלך ישראל, יקום מחוליו. הגד לו שידאג לתת להם שני שקי זהב על מנת שיבשרו בשורות טובות’. השומר קד ומיהר לעשות את מצוות הגבירה.

‘לאן אתם ממהרים?!’, קול הציווי התקיף שנשמע מפי האיש הזקן והמוזר העומד באמצע הדרך עצר את חמשת השלישים הצעירים הדוהרים בחופזה דרומה. האדרת שהייתה על ראשו כיסתה את כל גופו, זקן לבן כשלג בצבץ מתחתיה.

‘זוז מהדרך זקן!’ אמר אחד השלישים בקול כשהוא מניח את ידו על ניצב חרבו, ‘אין לנו זמן לשאלות!’.

הזקן הוריד את האדרת מעל ראשו, נועץ מבט מקפיא בקצינים, ואלו נסוגו בפחד לאחוריהם מבלי להבין מדוע הם עושים כן. ‘המבלי אין אלוקים בישראל אתם הולכים לדרוש בעל זבוב אלוהי עקרון?!’ קולו התקיף כמו היכה בשלישים המפוחדים. ‘לכו אמרו לאחזיהו, לכן כה אמר השם, המיטה אשר עלית שם לא תרד ממנה! כי מות תמות!’ האיש הסתובב על מקומו, מפנה את גבו לקצינים המבוהלים מנבואת הזעם ומתיישב על סלע בצד הדרך כמצפה למשהו.

הם הביטו זה בזה. ‘נראה לי שכדאי שנשוב למלך, קשה לי להאמין שנקבל תשובה שונה בעקרון, סתם נבזבז את כספי המלך עליהם’, אמר האחד לחבריו. השלישים הפנו סוסיהם ועשו דרכם לשוב אל המלך כשעל פניהם יראה ופחד מפני הבאות.

המלך פקח את עיניו למשמע הרחש המתוח בחדרו. הוא הביט בחמשת השלישים העומדים על יד מיטתו. ‘מה אתם רוצים?’, שאל בכאב.

השלישים הביטו זה בזה בחשש, שמחים שלפחות איזבל, אם המלך, לא נמצאת במקום. ‘אדוני המלך, ירום הודו’, אמר אחד מהם בפחד, ‘אנחנו השלישים שנשלחו לשאול בבעל זבוב, אלוהי עקרון, מה יהיה על המלך’.

‘איך הספקתם לשוב?’, שאל המלך בפליאה, ‘האם לא רק לפני שעה קלה ציוותה אימי לשלוח אתכם?’.

‘כן, אדוני המלך, נכון. אבל פגשנו איש זקן בדרך והוא ציווה אותנו לשוב אל המלך’, אמר השליש כשהוא מבין למפרע שדבריו יכולים להוביל אותו ואת חבריו למוות, בהיותם מורדים במלכות על שלא עשו את מצוות המלך בגלל ציוויו של הלך זקן ומוזר.

‘מה אמר הזקן?’, שאל המלך בחשש.

‘הוא אמר…’, השליש גמגם מעט, לא יודע איך לבשר את הבשורה המרה, ‘הזקן אמר, המבלי אין אלוקים בישראל אתם שולח לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון?’ הוא חיכך בגרונו מעט, ‘הזקן אמר… לכן המיטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות’. השלישים נסוגו מעט לאחוריהם בראותם את המלך מנסה להקים את עצמו תוך שהוא נאנק בייסורים ונופל לאחוריו על מיטתו.

‘מה משפט האיש?’, שאל לאחר דקות ארוכות של כאב, ‘מה תוארו ומנהגו?’.

‘האיש נראה זקן מאוד, אדוני המלך’, סח השליש כשהוא מנסה להעלות את דמות הזקן בעיניו, ‘יש לו שיער לבן וארוך מאוד והוא היה לבוש אזור עור במותניו…’.

‘אליהו התשבי הוא האיש’, סח המלך באנחת צער, ‘לכו ספרו לאימי את המעשה ודאגו להביא אותו אליי’.

השלישים הצעירים הביטו זה בזה בפחד, אינם בטוחים ממי הם מפחדים יותר – מאיזבל, אם המלך, או מאליהו הנביא. הם יצאו מאת המלך, מקווים שהיום ייגמר בטוב.

‘אני מקווה שהפעם לא תעשו שטויות ותעצבנו אותי שוב’, סיננה איזבל מבין שפתיה בכעס לשלישים המביטים בה באימה. ‘אני נותנת הזדמנות נוספת להראות נאמנות, יש לכם שעה להביא אותו לפניי. אחד מכם ייקח חמישים לוחמים וילך להביא אותו. אני מאמינה שאתם יכולים לתאר מה יקרה לכם אם תיכשלו שוב’, היא חייכה בארסיות, ‘או שלא?…’.

‘אנחנו נביא אותו, גברתי, סמכי עלינו’, סח אחד מהם בבטחה.

‘כדאי לכם…’, היא הניפה בידה, משלחת אותם מעל פניה.

פלוגת הלוחמים המונה חמישים גברים מחומשים עצרה את דהירתם המהירה מול הזקן היושב על סלע בצד הדרך, במקום שבו עזבו אותו השלישים שעה קלה קודם לכן. האיש לא הרים את עיניו כלפי הלוחמים, הקופצים מעל סוסיהם ומתקדמים אליו רגלי בחרבות שלופות. ‘אדוני איש האלוקים, המלך ציווה שתגיע אליו מיד’, אמר השליש שהתנדב למשימה בתקיפות.

הזקן הרים את ראשו בשלווה כשחיוך קל נסוך על פניו, ‘ומה אם אינני חפץ בכך?’.

השליש התקדם לעבר הזקן, נחוש לעשות את הציווי ולא לאבד את ראשו, ‘אז אנחנו נצטרך לקחת אותך בכוח. יש ציווי מפורש מהמלך והגבירה להביא אותך לארמון בשומרון. אנחנו לא רוצים לנהוג בקשיחות, איש האלוקים, אבל אם תכריח אותנו, ניאלץ לעשות זאת’.

קול גיחוך קצר נשמע מפי אליהו, ‘אם איש האלוקים אני, תרד אש מהשמיים ותאכל אותך ואת חייליך!’, אמר נחרצות.

החיילים המבולבלים הרימו ראשם כלפי מעלה בשומעם רחש מעליהם. צווחה עלתה מפיותיהם בראותם את חמישים עמודי האש היורדים עליהם מהשמיים, משאירים אחריהם רק אפר ואדמה חרוכה.

השלישים העצבניים הילכו אנה ואנה במסדרון אשר ציוותה אותם הגבירה לחכות בו. הם הביטו מדי כמה דקות על הדרך המובילה אל הארמון ובשמש העושה את דרכה במעלה הרקיע. המבטים הפכו להיות מבוהלים יותר ויותר, ‘איפה הם?! זה מרחק של עשר דקות רכיבה מכאן, בוודאי כבר עברו שעתיים מאז הוא יצא מכאן’, סח אחד השלישים בחשש.

‘אולי אליהו הזקן נעלם’, אמר אחר בתקווה שאי חזרתו של החבר אינה מעידה על עריקות.

‘לפי הישיבה שלו על הסלע, אני לא מאמין שהוא ברח, הוא התיישב כמצפה שנשוב לקחת אותו’, ענה החבר כשהוא מוחה את אגלי הזעה מעל פניו.

‘איפה החבר שלכם?!’, הקול מסמר את השלישים למקומם. הם הביטו באיזבל היוצאת לקראתם במבט זועף, ‘שאלתי איפה החבר שלכם?!’.

השלישים הביטו זה בזה בפחד, ‘אין לנו מושג, גברתי, אנחנו מקווים שלא קרה לו משהו’, סח אחד מהם בפחד.

איזבל נחרה בבוז, ‘קרה לו משהו? מה יכול לקרות לו? הוא התנדף, נמושה פחדנית ומורדת!’.

‘גברתי, אני אלך להביא אותו’, אמר אחד השלישים בביטחון, ‘אני מבטיח, תוך שעה הזקן נמצא כאן!’.

‘כדאי לך מאוד!’, אמרה בכעס ונכנסה לחדר בנה.

קבוצת הלוחמים נעצרה בחשש מול הזקן, היושב כמחכה להם. השליש הורה ללוחמיו לרדת מהסוסים ולאגף את הזקן, ערמות האפר השחורות העלו פליאה על פניו. ‘אדוני איש האלוקים! המלך ציווה שתבוא איתנו מיד לארמון שבשומרון!’, ציווה על הזקן הדומם.

אליהו צחק, ‘ואם אסרב לבוא אתכם?’.

‘נצטרך לקחת אותך בכוח, איש האלוקים. איננו רוצים לעשות את זה אבל ראה, אתה מוקף, אין לך לאן לברוח, אתה בא איתנו!’.

צחוקו של אליהו העביר רעד בגופו של השליש וחייליו, ‘אם איש אלוקים אנוכי, תרד אש מהשמיים ותאכל אותך ואת חייליך’, סח חלושות, מצטער על הנפשות הנאבדות.

החיילים הרימו ראשם למעלה בשומעם את הרעש, מבינים כעת מהם ערמות האפר שנמצאות סביבות הזקן.

‘עוד בוגד!’, צרחתה של איזבל הרעידה את שלושת השלישים המתוחים.

‘גברתי, הם אנשים נאמנים, אנחנו מכירים אותם, בוודאי קרה להם משהו’, סח אחד השלישים ברעד מורגש. ‘אנחנו דיברנו על כך רבות, הם לעולם לא היו עושים משהו נגד המלך. בוודאי קרה להם משהו נורא. אם גברתי רוצה, אלך לבדוק מה קרה, אבל אנחנו בטוחים שהם לא מרדו במלך, חס ושלום’.

‘לך! אך דע שאם אתה לא חוזר לכאן תוך שעה, שני החברים שלך יקשטו את העמודים בכיכר העיר יחד עם בני משפחותיהם ובני משפחתך!’, הזעם שנראה על פניה של איזבל המחיש שהיא לא תזוז מדבריה כמלוא הנימה.

השליש הרים את ידו, מורה לחייליו לעצור במרחק גדול מהזקן, היושב על הסלע. הוא בחן את הזקן הדומם, מרגיש את העוצמה בישיבה הדוממת. פליאה עלתה על פניו בראותו את ערמות האפר השחורות והאדמה המפוחמת סביבות הזקן. אימה אחזתו כשנזכר בסיפור שסיפר לו אביו בילדותו על הורדת האש מהשמיים על ידי אליהו הנביא בהר הכרמל. הוא החל סופר את עיגולי האפר סביבות הזקן, גופו החל רועד מהבנת המתרחש. ‘בין הפטיש לסדן’, עלתה המחשבה בראשו. ‘אם אברח, איהרג אני ומשפחתי בידי איזבל, ואם אישאר, אמות אני בידי אליהו ומשפחתי בידי איזבל’. זיעה קרה כיסתה את גופו הרועד, רגליו החלו נוקשות זו בזו, ‘היא בוודאי לא תרחם…’. הוא נפל על ברכיו והחל הולך עליהן לעבר איש האלוקים הדומם.

אליהו הרים מבטו, מסתכל על האיש הזוחל אליו באימה.

קול בכי פרץ מפי השליש, ‘אנא אדוני איש האלוקים, תיקר נא נפשי ונפש חמישים עבדיך אלה בעיניך. כולנו בעלי משפחות, יש לנו נשים וילדים קטנים בבית’, אמר בתחינה. ‘הנה ירדה אש מן השמיים ותאכל את שני השלישים ואת מאת החיילים שהיו איתם. עתה תיקר נא נפשנו בעיניך ותחמול עלינו, אנוסים אנחנו לעשות את צו המלך, שאמר לנו להביא אותך לפניו. יודעים אנחנו שאיננו יכולים לכפות אותך לעשות דבר נגד רצונך אך חוס נא עלינו ועל משפחותינו, ובבקשה מכבודך, בוא איתנו אל המלך ונחיה’.

אליהו עצם עיניו, חש את הקול מדבר אליו, ‘רד איתו אל המלך, אל תירא מהמלך’. אליהו קם ממקומו בחיוך, ‘בוא חביבי, נלך לפגוש את אדונך המלך’.

אנחת רווחה עלתה מפי שני השלישים כשראו את חברם נכנס אל המסדרון המוביל לחדר המלך ואליהו מהלך לפניו.

איזבל יצאה מחדר המלך בשומעה רחש מחוץ לחדר, ‘אז הצלחת לתפוס את העורב השחור!’, אמרה בקול לשליש, המהלך חרישית אחר אליהו.

אליהו הרים את ידו לעומתה כהודף אותה לאחוריה מבלי לגעת בה, ‘כדאי שתבלמי את פיך, נבלה סרוחה!’, אמר ברגיעה והמשיך את דרכו אל תוך חדר המלך, מבלי להעיף אליה מבט.

הוא הביט במלך, השוכב על משכבו כשעיניו פעורות באימה כנגדו. עיניו של אליהו פילחו את עיני המלך, ‘כה אמר השם, יען אשר הלכת לדרוש בבעל זבוב, אלוהי עקרון! המבלי אין אלוקים בישראל לדרוש בדברו, לכן המיטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות!’, אמר ויצא מהחדר מבלי להביט אחוריו.

אחזיהו הביט בנביא יוצא מחדרו, חש שנפשו עוזבת אותו. הוא עצם עיניו ונפח את נשמתו. פחות משנתיים ימים חלפו מאז קיבל אחזיהו את כס המלוכה. יהורם, אחיו הצעיר, קיבל את המלכות אחריו כי לאחזיהו לא היו בנים.