נל תמיד ידעה את תאריך התפוגה שלה. לפני עשרים שנה, במהלך טיול תרמילאים באוסטרליה, חזתה מתַקשרת מסתורית את מועֵד מותה, […]
1
צלצול בדלת. הוא הקדים.
‘שלום. טום, נכון?’
הגבר הינהן. ‘נֶל?’
‘כן. היי.’ היא הושיטה את ידה. ‘נעים להכיר. מצטערת על הגסות, אבל אין לי הרבה זמן, אז שנעלה ישר לחדר השינה?’
הוא נראה קצת מופתע, כאילו ציפה לכוס תה לפני כן, או לשיחה מקדימה על התנועה או מזג האוויר, אבל עקב אחריי בצייתנות במדרגות. בדרך כלל כשגבר הלך צמוד אליה כל כך מאחור, היא הייתה מוטרדת מגודל הישבן שלה, אבל בנסיבות הללו נל חשבה שזה לא משנה.
‘אני לא ממש יודע איך זה עובד,’ הוא אמר כשהם התמהמהו בפתח החדר שלה. ‘אני אמור לשכב?’
‘כן. אבל קודם תחלוץ נעליים.’
‘אני לא ברברי,’ הוא צחק וחלץ את הנעליים בבעיטה. גרביו המפוספסים היו כמו כפפות, כל בוהן ארוזה בבית צמרירי משלה. מוזרוּת לא מפתיעה מצידו. נל כבר תייגה אותו כאמן, או מוזיקאי אולי. היו לו תלתלים עד לצווארון החולצה וטבעת כסף עבה על האגודל.
‘יופי של גרביים,’ היא אמרה.
הוא ניענע את בהונותיו בהערכה.
הוא נשכב על המיטה, הידיים לצידי הגוף. במידה רבה כמו בארון קבורה — מחשבה שנל מיהרה להדוף.
‘זה נוח.’
‘תודה,’ היא אמרה, כאילו גמישות הקפיצים היא מעשה ידיה להתפאר.
‘זה קְווין או קינג סייז?’
‘לא בטוחה, נדמה לי שקינג.’ היא קיוותה שלא רואים עליה שהיא ממציאה. מה שהמיטה הייתה זה בעיקר זולה, והיא נקנתה מחנות מעבר לפינה כדי לחסוך את עלוּת המשלוח.
‘זה עלול להישמע כמו בקשה נורא משונה,’ הוא אמר.
‘תנסה אותי.’
‘תוכלי לשכב לידי? אני פשוט רוצה לראות אם יהיה בה צפוף לשני אנשים.’
‘למה לא הבאת איתך את בת הזוג?’
‘כי עדיין אין לי אחת.’
‘נדמה לי שאתה עושה את הדברים בסדר הלא נכון,’ אמרה נל בכנות האופיינית לה.
הוא חייך. ‘לא מזיק להיות מוכן.’
‘האופטימיות שלך מוצאת בעיניי.’ היא קפצה למיטה, נשכבה לידו בתנוחת תות אנך עמון כמוהו, והתלתלים — שלה הפעם — נשפכו על הכרית. ‘כפי אתה יכול לראות, שפע של מקום לשניים.’
שקר גס. המיטה בפירוש לא הייתה קינג. אפילו לקרוא לה מיטה זוגית היה הגזמה. הם היו צמודים זה לזה לכל אורך הזרועות והרגליים, בעוד שצידי הגוף ריחפו מעט מעבר למזרן.
‘נעים ונוח,’ הוא אמר.
שניהם פרצו בצחוק. ‘טוב, ברור שאין לי מושג במיטות,’ היא אמרה. ‘מצטערת שגררתי אותך לכאן בתואנת שווא. אני אבין לגמרי אם תדווח בפייסבוק־מרקטפלייס שאני נוכלת.’
‘לא נוכלת. פירסמת שאת מוכרת מיטה. את אכן מוכרת מיטה.’
‘כן. זה נכון. וכשאמרתי קינג סייז לא התכוונתי לגודל שלה, אלא לזה שהיא הולמת מלך. קטן במיוחד.’
‘הנרי השישי הפך למלך כשהיה בן תשעה חודשים בלבד,’ אמר טום. ‘אז הוא בטח היה נורא נמוך.’
‘בדיוק,’ ענתה נל. ‘ברור שהתייחסתי אליו במודעה.’
‘למען האמת, המיטה הייתה עצומה בשבילו.’
‘גדולה מדי בעצם. היו צריכים להקיף אותו בכריות כדי שלא ייפול.’
‘או לדחוף לו מצופים מתחת למצעים,’ הציע טום.
‘אוי, זה חכם. ממש חכם. כבר המציאו כאלה אז?’
‘מצופים?’
נל הינהנה לצידו. הם עדיין שכבו על הגב והביטו בתקרה.
‘לא בטוח. אבל גם לא מיטות כמו זו, ככה שזה טיעון לא רלוונטי.’
‘אכן, אכן.’
‘אז…’ התחיל טום, ‘לאן את עוברת?’
שאלה שנל שמעה פחות או יותר מכל מי שמכרה לו את חפציה בחודש האחרון. היא תמיד שיקרה, או אמרה אמת מעורפלת בסגנון, ‘אני לא ממש יודעת’, וזה לא שקר, כי אף אחד לא באמת יודע לאן ממשיכים אחר כך, נכון? אבל יש משהו בשכיבה במיטה כשהירך שלך נוגעת בירך של מישהו אחר שדורשת כנות, אז נל אמרה, ‘האמת שאני הולכת למות ביום שני, אז אני לא אצטרך אותה.’
‘מה?’ הזדעק טום ומיד נשען על צידו הימני כדי להסתכל עליה. ‘חזרי שנית?’
‘אני הולכת למות ביום שני. ואני מוכרת את כל מה שיש לי לפני זה, כדי שיהיה נחמד ונוח למשפחה שלי, ולא תישאר להם המשימה הזאת אחרי שכבר לא אהיה כאן. אבא שלי עסוק מדי במשחקי גולף, ואימא שלי לא אוהבת לנהוג בכביש המהיר.’
נל עדיין שכבה על הגב, אבל היא הרגישה את עיניו החומות מתכווצות בבלבול, קודחות בה משמאל. ‘אל תבהה בי,’ היא אמרה, בלי לגרוע עין מהתקרה. ‘זה מוזר.’
‘את חולה?’
היא הנידה בראשה.
‘את מתכוונת להתאבד?’
זאת הייתה שאלה בוטה מאוד, ואם זה אכן מה שהתכוונה לעשות, זאת לא הייתה דרך מלאת טקט לשאול על מצבה הנפשי, אבל היא פגשה בחייה יותר מדי אנשים שציפו את המילים שלהם בדבש, אז למען האמת העריכה את הכנוּת.
‘לא. אם אני אספר לך, אתה תחשוב שאני משוגעת, אז אני לא אספר.’
‘ספרי לי.’
‘לא.’
‘ספרי לי.’
נל הניעה את ראשה מצד לצד. ‘ממש לא.’
‘בבקשה.’
‘אתה לא צריך להיות איפשהו?’ היא שאלה.
‘ממש לא.’
‘עצוב.’
‘ואת?’ הוא לא נשאר חייב.
נל הנידה בראשה שוב.
‘זה אפילו עוד יותר עצוב. את זאת שנשארו לה שישה ימים לחיות, לא אני. אני יכול להרשות לעצמי לבזבז זמן.’
‘אם אתה מתכוון להקניט אותי —״
הוא נשען על המרפק בפניו אליה. היה לו ריח של סבון נוזלי ומנתה. ‘אני לא מקניט אותך. בבקשה, תספרי לי.’
‘בסדר. אם אני אספר לך, אסור לך לשפוט אותי, לצחוק עליי או ללעוג לי.’
‘עשינו עסק.’
היא היססה. היא לא סיפרה את הסיפור המלא כבר שנים, רק תקציר. זה תמיד התקבל בעליזות לגלגנית, אבל משהו בלהט של טום ובעיניו הטובות גרם לה להיאנח, והיא התחילה לדבר.
זה לא שהיא ציפתה שמגדת העתידות תגור בקרוואן צוענים ישן עם צבע מתקלף ומדרגות מתקפלות, אבל היא גם לא ציפתה לדירת שלושת החדרים הבלתי יומרנית בפרבר של סידני, עם תלת־אופן לפעוטות על שביל הגישה ולידו פולקסוואגן פולו בת עשר. והמיסטיקנית לבשה ג’ינס. לא באטיק, לא טוניקה, אלא ג’ינס משופשף גבוה עם חולצת רוגבי מוכתמת של סידני סבן. ‘אני מנדי,’ היא אמרה, הרימה על המותן את המקור לכתמים ודחפה לו מוצץ. היא הכניסה אותם פנימה, והם חלפו על פני מתלה מעילים עמוס וארגז חתולים שללא ספק היה זקוק לריקון. ‘תיכנסו, תיכנסו, תמשיכו הלאה ותרגישו בנוח, עד שאחזור מההַשכבה.’
נל המתבגרת והחבר שלה, גרג, המשיכו ‘הלאה’, אבל במקום לחצות את הדלת הפתוחה ולהגיע לאוהל בדואי עם בדים מתנפנפים, הם הגיעו לחניה שלה ולצינורות חשופים מעל ראשיהם. בד זה לא דבר יקר, נל זכרה שחשבה, לא יעלה ביוקר לתלות כמה מטרים של שיפון. על הקיר היה מתקן לתליית אופניים וכמה ארגזים שככל הנראה נשארו ממעבר הדירה האחרון של מנדי, שכן על צידו של אחד מהם היה משורבט ‘חדר משחקים’ ועל אחר ‘מטבח שָביר’. במרכז החניה כבר חיכו שולחן קמפינג וכיסאות, שעמדו מעל כתם שמן ישן על רצפת הבטון. מנדי אפילו לא טרחה להדליק נר, למרות שהם חלפו על פני כמה וכמה חנויות עיצוב זולות כשנסעו בכביש הטבעת, ככה שלא חסרו לה הזדמנויות לקנות נרון או שניים. מנדי נכנסה אחריהם עם אינטרקום תינוקות מרחשש ביד והניחה אותו במרכז השולחן, במקום שבו היה אמור להיות — ולא היה — כדור בדולח.
‘טוב, יש משהו מיוחד שאתם רוצים לדעת?’ היא שאלה והעיפה מבט זריז בשעון.
גרג ישב בקצה הכיסא, ליד נל, פניו המכוסות שיזוף טרי הביטו בה בפתיחות ובלהיטות לדעת יותר, לדעת הכול. אצבעו תופפה טאפ, טאפ על הברך שלו מתחת לשולחן. נל הכירה את הפנים של גרג ואת הרפלקסים שלו יותר טוב מאשר את שלה. בגיל תשע־עשרה לא היו לו קמטי הצחוק והתלמים שיחרצו את פניו בעתיד, אבל הפנים היו זרועות תזכורות להרפתקאות עבר. חור זעיר ליד העין השמאלית מצלקת אבעבועות שאימא שלו הזהירה אותו לא לגרד. פס לבן דקיק באורך שני סנטימטרים בסנטר שקיבל כשהשוויץ בסקייטפארק כשהיו בני שלוש־עשרה, השן הקדמית שנשברה בטיול סקי כשהיו בני שש־עשרה. אבל יותר מאת התווים הפיזיים, נל הכירה את ההבעות שלו. היו לו שתי רגליים על הקרקע ואמון רב, והוא היה הכוח המניע מאחורי כל ההרפתקאות שלהם. הוא זה שעשה את הצעד הראשון בהפיכתם מחברים ליותר מזה שנתיים קודם לכן, הוא זה שהציע לטייל שנה אחרי הבגרויות, הוא זה ששיכנע את נל לכוון גבוה לתואר נחשב יותר במשפטים, באוניברסיטה יותר נחשבת, בספטמבר. נדמה ששתי הידיים שלו מונחות על גבה, דוחפות אותה קדימה, מאז תחילת התיכון. אפילו הביקור אצל מנדי באותו יום, בייחוד הביקור הזה באותו יום, נבע מההתלהבות המידבקת שלו, שעלתה על גדותיה באכסניה בערב לפני כן, כשסיפרו להם על מגדת העתידות שיש לה תשובות לַכול.
אלא שעד כה, חשבה נל, התשובות מעורפלות למדי. נראה שיהיו מסעות בחיים שלהם. אבל בהתחשב בזה שהם התקשו לעבור לצד מתלה המעילים השופע במסדרון הצפוף בגלל התרמילים העצומים על הגב, שהיו להם כוויות שמש מתקלפות באפיהם וכתפיהם ושלשניהם היה מבטא בריטי, היא הייתה קצת מאוכזבת. חוץ מזה האותיות מ,ב,ל,פ,ס,א,י,ט ואולי ס,ה ו־ג יהיו חשובות מאוד בחיים שלהם. הייתה גם דמות אם, שאולי לא הייתה אימא, אולי דודה או סבתא, אולי אפילו אחות או בת דודה, בעולם הזה או הבא, מנדי לא לגמרי הבינה. גרג הינהן בהתלהבות אל נל וסימן בשפתיו, ‘לאימא קוראים פטי!’
נל חייכה והינהנה אליו בעידוד. ‘נכון.’
עיניה של מנדי נעצמו, והיא התנודדה קלות מצד לצד בהמהומים עדינים. משהו לא בסדר, הם לא היו צריכים לבוא. פתאום היה לה חם עד אי־נוחות. ‘שיניתי את דעתי,’ היא רכנה לעבר גרג ולחשה לו. ‘אנחנו צריכים ללכת. אני לא רוצה לדעת.’ גרג לא זז, אז נל דחפה קלות את בִּרכה אל ברכו. עיניו הפעורות היו נעוצות במנדי ביראת כבוד, והוא אפילו התנודד איתה כאילו הוא בטרנס. האינטרקום חרק.
נל רכנה והרימה את התרמיל שלה. הספיק לה, זה היה מוזר מדי, היה לה חם והיא הזיעה והייתה חייבת קצת אוויר. העיניים של מנדי נפקחו בתנופה, ובלי אזהרה מוקדמת היא בישרה לשני המתבגרים את מועדי מותם: 29 ביולי 2089 במקרה של גרג, 16 בדצמבר 2024 במקרה של נל.
נל שכבה עכשיו על הצד בפניה לטום, האפים שלהם במרחק סנטימטרים ספורים.
‘היא אמרה את זה פשוט ככה?’ שאל טום בעיניים פעורות לרווחה.
‘פשוט ככה. בשביל זה הלכנו לשם. הרבה אנשים באכסניה דיברו עליה, היא הייתה ידועה בזכות התכסיס הזה. לילה לפני כן, אחרי כמה בירות וג’וינטים זה נשמע רעיון טוב, אבל לאור היום ידעתי שלא היינו צריכים לבוא. והידיעה שינתה הכול…’
‘אבל אמרת בעצמך שהיא לא צדקה בשום דבר אחר, למה את מאמינה לחלק הזה?’ שאל טום.
נל שתקה רגע. ההיזכרות הכאיבה לה.
‘אני אהיה בן מאה ושלוש!’ התלהב גרג כשהרימו את תרמיליהם המרופטים ויצאו מהחניה דרך דלת צדדית, מפַנים דרך לחברותיהם מהאכסניה, סופי והיילי מדבלין, שחיכו בסבלנות ליד הדלת לנבואות הקסומות שלהן.
‘אני אהיה בת שלושים ושמונה,’ אמרה נל לגרג. ‘זה לא זקן. כלומר, זה זקן, אבל לא כמו מאה ושלוש.’
‘זה בעוד נצח. אנחנו בני תשע־עשרה, לעזאזל, ויש לך עוד תשע־עשרה שנה עד שתתפגרי! זה כפול ממה שחיית עד עכשיו, זה ים זמן!’
‘בכל מקרה, אני לא בטוחה שאני מאמינה לזה,’ אמרה נל וסגרה את חגורת התרמיל סביב המותניים. ‘היא לא נראתה לי מקצוענית במיוחד.’
‘לְמה ציפית? לקרוואן מצויר?’ גרג צחק.
‘לא,’ ענתה נל בעלבון מה. הם התיישבו בצילה של שקמה בחצר האחורית של מנדי שהייתה מאחורי הסלון, וחיכו להיילי וסופי. נל הייתה מודעת לאירוניוּת בכך שהעץ יחיה אחריה, אלא אם כן מנדי תרצה הרחבה לסלון ותוכנית הבנייה תתקבל.
דלת החניה נפתחה בתנופה כעבור כעשר דקות והתנגשה ברעש בקיר שמאחוריה. ‘זה קשקוש אחד גדול, סופי,’ נשמע קולה הרם של אחת מצמד האיריות, כשהדלת לחצר נפתחה בצליל ריסוק.
‘איזה דפוקה,’ התנשפה סופי.
‘אני לא מאמינה ששילמנו לה על זה.’
‘זה לא בסדר שמרשים לה למכור זבל כזה. בחיים לא נקבל את הכסף בחזרה,’ רתחה היילי.
‘היא פסיכית.’
‘פסיכית על כל הראש.’
גרג ונל שתקו כשהצטרפו לשתיים שצעדו בכבדות על המדרכה הצרה. לפעמים הלכו בזוגות, לפעמים בטור, מתמרנים בשבילים הצרים עם הולכי רגל אחרים ברחובות הפרבר מצפון לסידני.
‘כמה זמן היא נתנה לכם?’ שאלה היילי לבסוף.
‘אני עד גיל שלושים ושמונה,’ ענתה נל בעגמומיות.
‘מאה ושלוש,’ הוסיף גרג, שניחן לפחות במספיק אדיבות ומודעות חברתית כדי להישמע מתנצל והרבה פחות עולץ מלפני כן, שכן הרגיש שזה לא עת לחגיגות, למרות שנל עדיין ראתה את עיניו נוצצות מהמידע החדש.
‘לא יודעת למה אומרים שלאירים יש מזל, אני כנראה אפגוש את הבורא בגיל ארבעים,’ אמרה היילי.
סופי שתקה.
‘סופי?’ עודד אותה גרג. ‘ספרי לנו מתי הסוף שלך.’
‘בחודש הבא,’ אמרה סופי בשקט. ‘ב־17 בינואר.’
‘אבל זה זיבולי שכל,’ מיהרה היילי לומר.
‘ברור,’ הם הסכימו כאיש אחד.
עד שהגיעו חזרה לאכסניה ושמטו את התרמילים על המיטות, הם דירבנו את עצמם לזעם משותף, מבעבע. ‘לא ייאמן שמישהי תנצל ככה צעירים,’ הם אמרו, שוכחים לגמרי למרבה הנוחות שהם אלו שבאו למגדת העתידות, איתרו את מיקומה בחניה הקטנה שליד המטבח בעזרת מפת הנייר שלהם ושילמו בשמחה את הכסף שהרוויחו בקטיף בקווינסלנד, כדי לשמוע את מועד מותם. אם כולם היו מקבלים תאריכים כמו של גרג, הרחק־הרחק, מרחפים אי־שם באופק, הייתה המהומה הזועמת מתחלפת בצחקוקים והתבדחויות או נשכחת לחלוטין, מחליקה לזיכרונות מהטיול, לצד שנִרקולים וטעימת תנין על האש. אם מישהי מהן הייתה אפילו שוקלת את האפשרות שלא תגיע לגיל פרישה, הן לא היו הולכות.
התחזית של מנדי לא הוזכרה שוב בימים שלאחר מכן, כשכולם נהנו בטירוף בצורה משכנעת ביותר, אבל מל בחנה את היילי וסופי כשהן לא הסתכלו וקלטה הבזקי עגמומיות או חרדה, סימן לכך שהיא לא לבדה בחוסר היכולת להרפות מזה. היא ניסתה לדבר על זה עם גרג, לא במהלך היום, כשהשמש גבוהה בשמיים והוא מסטול, אבל בדמדומים, כשהם הצטנפו בערסל, כשראשה על חזהו והוא ליטף את שערה. ‘אני עצובה,’ התוודתה נל ערב אחד.
‘למה? את לא נהנית?’
‘אני לא מסוגלת לשכוח את מה שמנדי אמרה.’
‘אלוהים ישמור, נל, אל תחשבי על זה בכלל. אני לא חושב על זה.’
‘אתה תחיה עד שתשתין במכנסיים בבית אבות, אני אפילו לא אזכה להיות בת ארבעים!’
‘ברור שכן! זה קשקוש! את לא באמת מאמינה שזה נכון?’
‘אתה נראה די משוכנע במה שהיא אמרה.’
‘לא נכון, זה היה סתם צחוקים, בחייך, נל, אל תחשבי על זה בכלל. עכשיו תביאי נשיקה.’
ארבעת החברים בילו את חג המולד בחוף הים באכילת דגים טריים על האש ובשתיית בירות. כישורי כיתה ו’ של גרג בגיטרה התגלו כמועילים, כשמטייל אחד השאיר את היוקלילי שלו באכסניה, ובכל פעם שמצב הרוח צנח, גרג ניגן משהו עליז ומעודד שגרם להם לשכוח לרגע את תקתוק השעון. כשהימים התקדמו לעבר ה־17 בינואר, נל חשבה שסופי נראית במפתיע יותר ויותר מרוצה בחיים.
‘בואו נעשה באנג’י,’ אמרה סופי בוקר אחר. ‘יש אחד שעה מכאן, ואומרים שזה המקום הכי טוב באוסטרליה.’
‘אבל אולי לא מחר?’ צחקה נל בעצבנות.
‘למה לא? אמור להיות יום יפה.’
‘אבל זה ה־17.’
‘ובדיוק בגלל זה כדאי שנעשה את זה,’ אמרה סופי. ‘נוכיח אחת ולתמיד שהשרלטנית ההיא טעתה.’
‘נוכל לעשות את זה ב־18,’ אמרה היילי. ‘כולנו יודעים שמנדי נוכלת ממדרגה ראשונה, אבל אולי כדאי לשמור על פרופיל נמוך מחר, ללכת לים או לרבוץ באכסניה כל היום.’
נל הייתה אסירת תודה להיילי שביטאה את מה שהיא חושבת. במקום סופי היא הייתה נשארת במיטה כל היום למחרת, עד חצות. לא שהיה משהו בהצהרה של מנדי, אבל את יכולה להוכיח שהיא שקרנית בזה שתקומי ב־17, תתמתחי, תאכלי ארוחת בוקר נחמדה ורכה, לעיסה במיוחד, ולא על ידי קפיצה מצוּק לתוך ים מלא סלעים.
אבל סופי התעקשה. היא תחשוף את פרצופה האמיתי של מנדי.
נל לא ידעה באיזה שלב של סיפור הסיפור־שכבר־סיפרה־כל־כך־הרבה־פעמים לטום היא התחילה לבכות, אבל פתאום היא הייתה מודעת בחריפות לכך שהיא שוכבת במיטה שלה ליד זר גמור, מתייפחת ומספרת לו את הסודות הכי כמוסים שלה.
טום שלח יד לכיס הג’ינס, שלף טישו נקי ומקופל והושיט אותו לנל. ‘נל, מה קרה לסופי?’
נל משכה באף. ‘היילי לא חזרה לאכסניה אחרי התאונה. היא התקשרה לאכסניה וביקשה מגרג וממני לשלוח את התרמיל שלה ושל סופי לאירלנד.’
‘סופי מתה?’
נל הינהנה.
טום שרק שריקה שקטה. ‘שיט.’
‘ובגלל זה אני צריכה שתקנה ממני את המיטה.’
אין עדיין תגובות