תחזיק לי רגע את התפוח

רינת, תלמידת כיתה י"א מגדרה, פוגשת בטיול למדבר יהודה את יוסי, שריונר מאשדוד שמצטרף לטיול כבוגר מלווה.

סיפור אהבתם, שנובט בטיול הזה, נגדע כחמש שנים לאחר מכן עם נפילתו של יוסי בתאונת אימונים. הספר מתרכז בימי השבעה בביתו של יוסי, שאותם חולקת רינת עם משפחתו.

זיכרונותיה של רינת מסיפור אהבתם שזורים בהווי ימי השבעה במשפחה כפי שהם נחווים מנקודת מבטה. רינת האבלה מתחילה להתמודד עם היותה “חברה שכולה" ומתלבטת ביחס למעמדה במשפחה ובחברה, כל זאת – כשעתידה לוט בערפל.

“עכשיו חשובים לה רגעי הלבד, השקט, לקלוט ולזכור מחדש את עולם הביחד שלהם, עולם של זיכרונות ואהבה, של דשאים ופרחים, שמים וים, נעמי שמר ואביב גפן, ריחות של פרדסים בפריחה ופרחי חרצית ויסמין באביב. עכשיו, באותו תדר, היא קולטת רק עולם בשחור ואדום, פיצוץ וריח חרוך."

 

 

 

דני סופרין שכל את בתו נטע בשנת 1995 בפיגוע חבלני ברצועת עזה, בעת ששירתה כסמלת מבצעים בחטיבה הדרומית באוגדת עזה. הספר פותח צוהר להתמודדותה של משפחה שכולה עם האובדן והאבל, כפי שחווה אותם הסופר בחייו האישיים ובמפגשים עם משפחות נוספות. הספר מתמקד במעמדה של “החברה השכולה", שנאלצת להתמודד לבדה עם אבלה הכבד והמיוחד, ללא תמיכת המסגרות התומכות במשפחתו האורגנית של החלל.

מקט: 4-1272-2796

רינת, תלמידת כיתה י"א מגדרה, פוגשת בטיול למדבר יהודה את יוסי, שריונר מאשדוד שמצטרף לטיול כבוגר מלווה. סיפור אהבתם, שנובט […]

---

 

1.

ממקום מושבה שבפינת המזרן רינת רואה את הדברים מן הצד. היא כמעט ואינה מכירה את האנשים הנכנסים ויוצאים. הם באים לעדנה ועזרא, הוריו של יוסי, ומשתדלים לנחם. התכונה שנוצרת מוצאת אותה בודדה בשקט שלה.

רינת בחרה לשבת בקצה המזרן, רחוק מהמרכז. שם היא יושבת, ליד אפרת, אחותו של יוסי, אבודה בהמולה השקטה שמסביבן.

רינת יושבת זקופה על מזרן האבלים. כך יוסי היה רוצה שתשב. אהב את צווארה הארוך. עיניה החומות סורקות את הסלון ויושביו. שפתיה הדקות פשוקות מעט. שערה השחור האסוף בגומייה נסמך אל הקיר הלבן. סביב צווארה ענוד שרוך נעליים שחור ועליו חצי דסקית. “יוסף מזור” חרוט עליה, ומספר אישי. חצאי החורים שבקצה הדסקית, שיניהם מעוקלות וחדות, שורטות את עורה במחשוף חולצת הטי האפורה.

כעת היא כבר רגילה לצורתו המיוחדת של הסלון. כיסאות שונים השתלטו עליו. הכיסאות גְּבוֹהֵי־המשענת שנדדו מפינת האוכל, חברו לכיסאות הפלסטיק הלבנים שירדו מן הגג. כיסאות עץ בריפוד ירוק מצטופפים לצד כיסאות הכוננות המתקפלים של משפחת כהן, שמופיעים תמיד כאשר אצל שכן כלשהו גדול מספר האורחים ממספר הכיסאות הזמינים. כל אלה דוחקים אל הקירות, ליד הטלוויזיה המכוסה והבר, את רגליהם של שוכניו הקבועים של הסלון – הספות והכורסה הגדולה. מן הצד הם חווים את השתלטותם של הכיסאות הזרים על נחלתם. גם השטיחים שצבעו את הרצפה נעלמו והותירו במקומם מצע של משבצות מנומרות. על מרכזו של החדר שולט שולחן האוכל, שירד את שתי המדרגות מפינתו הקבועה שליד המטבח, והועמד כאן, מעמיס על גבו את העוגות, הבורקס, ובקבוקי השתייה. בפינת הסלון הונח המזרן מחדר האורחים, המשמש עתה כמצע האבל של עדנה, רינת ואפרת. עזרא, אביו של יוסי, יושב על השרפרף, זה שקנה ליוסי כשהיה בן שלוש כיוון שלא הגיע לכיור כדי לפתוח את הברז. מאז היה מקומו של השרפרף מתחת לכיור בחדר האמבטיה, ושימש גם את אפרת ואת ילדי האורחים. עכשיו נדד גם השרפרף לסלון – משמש כמושבו של אבי המשפחה.

כעת, בשעות שלפני הצוהריים, כמעט כל הכיסאות תפוסים, אף על פי ששעות אלה הן השעות הפחות עמוסות. באים קרובים, חברים מהעבודה של עדנה ועזרא, ושכנות שבאות להיות עם עדנה. רינת מכירה רק מעטים ואינה לוקחת חלק בסמול־טוק של האבל. בשעות האלה היא לבדה, ועם כל האנשים שמסביב הבדידות מכה בה בכל עוצמתה. הבדידות, הגעגועים והעצב. האבל מפסיק להיות מילה מופשטת ולובש צורה וצבע. צל אימתני מכוער ושחור מאפיל על ההווה ומחשיך את העתיד.

יותר מאוחר, אחר הצוהריים ובערב, יבואו חבריהם של יוסי ושלה, ואז יהיה עם מי ועל מה לדבר. יבואו, כמו בכל יום, אפי וטובה, הזוג השני ברביעייה המטיילת, ויבוא נאור השתקן, בן זוגו של יוסי כשירדו לצלול, שהיה מדבר המון עם יוסי, רק עם יוסי. ועכשיו הוא שותק המון. יבואו חברים מהיחידה וחברים מהצופים, מהשכבה של יוסי ומהשכבה שלה בגדרה. הם יבואו בחבורות קטנות וישבו בכל מקום אפשרי, על המדרגות שבין פינת האוכל לסלון, ושניים שניים על כיסאות הפלסטיק הלבנים, ועל הרצפה, ועל המעקה של הוויטרינה בסלון. אולי היום תבוא שוב גם עידית, חברתה הטובה של רינת, שיודעת הכול ולא צריכה לשאול שום דבר. רק שהיא מדברת לפעמים בלי לחשוב. רינת חוששת שעידית נעלבה ממנה כי היא אמרה לה את זה בפנים. החברים הקרובים ישבו מעט בסלון עם עדנה ועזרא ויפרשו איתה לחדרו של יוסי. שם יוכלו לדבר על הכול, לזכור הכול, לבכות יחד ולפעמים גם לחייך בין הדמעות. הסיפורים מקילים קצת, ואז גם אפשר לחייך. יוסי היה הבדרן שבחבורה ואי אפשר לדבר עליו יותר מדי זמן ולהישאר רציניים.

בלילה, כשיתפזרו החברים, תחזור רינת לסלון ותגלה שהוא כמעט התרוקן ועדר הכיסאות מפוזר בשטח. אז יבדקו גם מה נשאר על שולחן האוכל שבאמצע הסלון, יגררו אליו את הכיסאות גבוהי־המשענת ויהיו עם עצמם, רק המשפחה, ורינת, עד השעות הקטנות. ידברו על הכאב, הגעגועים, והחרדה ממה שיבוא. ידברו על יוסי כמו שרק הם הכירו אותו, ועל החיים שהשתנו באבחה אחת של הגורל, ועל החלל שפתאום נפער בהם.