את שרלוק הולמס אין צורך להציג. מי לא קרא אודות עלילותיו של הבלש המפורסם, אשר התגורר בלונדון במעון צנוע ברחוב […]
פרשת התובע הכללי – היה זה בערב קיצי נעים בתחילת ספטמבר, אני שכבתי על הספה וקראתי מאמר מעניין על הרפואה במצרים העתיקה, הולמס, שיומיים קודם לכן חזר מחקירה מתישה בהולנד, היה נתון במצב של בטלה האופייני לו בין חקירת מקרה אחד למשנהו.
בימים כאלה היה הולמס מסתובב בדירה באפס מעשה, נוטל את הכינור לידו ומשמיע בליל של קולות שאין שום קשר ביניהם, ביטוי למחשבתו התועה אי שם, מדי פעם ניגש לחלון ומביט החוצה לרחוב, אחר כך משתרע על כסא נוח ומעשן מקטרת.
הדלת נפתחה ובילי נכנס וניגש אל הולמס וכרטיס ביקור בידו. הולמס נטל את הכרטיס לידיו, וקרא בו בקול. "אלפרד טלבוט, עורך דין – מומחה למשפט עסקי, שדרות פוש 20 לונדון, מעונו רחוב קרלטון 5 נורווד". אחר כך הסתכל בשעונו ואמר: "תשע וחצי בערב, שעה מאוחרת לביקורים. אין זאת אלא שמדובר במקרה רציני ודחוף", וחיכך ידיו זו בזו בהנאה "הבה נראה מה מטריד את עורך הדין טלבוט, אמור לו שהוא מוזמן להיכנס, בילי".
אל החדר נכנס אדם בעל קומה ממוצעת בשנות הארבעים המוקדמות לחייו. שערו שחור, מגולח למשעי ורק שפם נאה מעטר את שפתו העליונה, פניו צרובות שמש הרבה יותר ממה שהיה ניתן לצפות מעורך דין הספון במשרדו במרכז לונדון, לבוש בקפידה בחליפה מחויטת המתאימה למעמדו.
כשנכנס לחדר הביט במבוכה קלה, חליפות בי ובהולמס, כמתלבט אל מי מאיתנו עליו לפנות. "נעים מאוד" אמר הולמס וניגש בחביבות ללחוץ את ידו "אני הוא שרלוק הולמס וידידי כאן הוא ד"ר ווטסון שהוא גם עוזרי וגם המתעד של חקירותי. אנא שב כאן בכורסה והרגש עצמך בנוח, אתה יכול לתת אימון בד"ר ווטסון ממש כמו שאתה יכול לתת אימון בי, שב נא וספר לנו מה קרה לך היום באמצע הטיול שגרם לך לחזור לביתך במהירות ולפנות אלי בבהלה שכזו".
לקוחנו נרתע לאחור בבהלה ונעץ בהולמס מבט חשדני, "כיצד אתה יודע שהייתי בטיול ושקרה לי שם דבר מה" שאל "האם היית נוכח ביער ריצ'מונד וראית אותי שם"?
"הו, לא לא" צחק הולמס "כלל לא ידעתי שהיית ביערות ריצ'מונד היום, רק הסקתי שהיית היום באיזה שהוא טיול מחוץ לעיר וכמו כן ניתן היה להבחין שקרה לך משהו יוצא דופן, על כל פנים משהו שעורר בך דאגה עמוקה".
סבר פניו של טלבוט התחלף מחשדנות לחיוך סקרן: "האם ניתן לשאול כיצד הבחנת בדברים אלו"?
"בהחלט" אמר הולמס "אבל הבעיה היא שכשאני מגלה את סודותיי הקטנים האלה, יכולת האבחנה שלי זוכה לפחות הערכה, וזאת" המשיך הולמס מנענע באצבעו לאות אזהרה "לגמרי שלא בצדק, שכן החכמה היא להבחין בפרטים הקטנים על אף שאחר כך הסקת המסקנות היא פשוטה למדי.
"ראה, אתה נראה שזוף יותר מפקיד ממוצע בלונדון, ומבט יותר מעמיק בעור פניך מגלה אדמימות מועטת המצביעה על כך שנחשפת לשמש ממש לאחרונה, היום או אתמול, לכל היותר. ניתן להבחין במעט אבק דרכים בקצה שפמך וגם שערך מעט דביק, מתאים לאדם שהיה בחוץ, בשטח, והתאמץ והזיע, מכאן אני מסיק שאתה חוזר מטיול כל שהוא, ויחד עם זאת בגדיך נקיים ללא רבב, כלומר החלפת בגדיך מאז שחזרת. בדרך כלל כשאדם חוזר מטיול מחוץ לעיר ומחליף את בגדיו הרי הוא מתרחץ קודם לכן, אבל אתה לא התרחצת. אין זאת אלא שהיה דחוף לך ביותר לבוא לכאן ולא היה לך זמן לרחצה. אם כן, מכאן אני מסיק שקרה משהו, משהו שגרם לך לבוא לכאן במהירות האפשרית".
עורך הדין חייך ואמר: "נכון מאוד, צדקת בכל מסקנותיך ואולם בעיני אין אתה מאבד מערכך כלל לאחר שגילית לי כיצד הגעת לכל מסקנותיך, ההיפך הוא הנכון אתה נוסך בי תקווה שאולי אתה תוכל לעזור לי במצוקה שאני נתון בה זה זמן רב. ואולם מניסיוני במשפט הפלילי נראה לי שכדאי שאתחיל את הסיפור מתחילתו".
"ניסיונך במשפט הפלילי"? שאל הולמס בתמיהה "בכרטיס הביקור שלך אתה מציג את עצמך כמומחה למשפט עסקי"?
"כרטיס הביקור משקף את מצבי נכון להיום אך עד לפני ארבע שנים עבדתי בפרקליטות כאן בלונדון".
"אהה, עכשיו אני נזכר" טפח הולמס בידו על מצחו "במשפט נגד כנופיית וילסון זה היית אתה שייצגת את התביעה, על פי הדיווח בעיתונות התרשמתי שהייתה זו עבודה מבריקה".
"תודה לך על המחמאה" חייך לקוחנו "זו באמת הייתה גולת הכותרת של עבודתי בפרקליטות, ואולי אפשר לומר שהובילה לכך שאני נמצא כאן היום.
לאחר כמה שנים של עבודה בפרקליטות היה נראה לי שאין לי סיכוי לקידום משמעותי שם עקב העובדה שהמשרות הבכירות יותר תפוסות כבר על ידי אנשים צעירים למדי, ומשום כך החלטתי לצאת לעבודה במגזר הפרטי. אמנם נשארתי בקשרים טובים עם האנשים בפרקליטות וכך קרה שלפני חודשיים הוצע לי לקבל את משרת התובע הכללי במנצ'סטר. התובע הנוכחי עומד לצאת לגמלאות בעוד חודש וכך מתפנה המשרה שם. כידוע לך בודאי ישנן שתי כנופיות של פשע מאורגן שם שהן חזקות ומבוססות למדי, אני מדבר על הכנופיה הארגנטינית בראשותו של רודריגז ועל כנופית צ'פמן".
הולמס הנהן בראשו "כן, אני מודע לכך, כמדומני שכנופייתו של רודריגז היא החזקה יותר מבין השתיים. רודריגז" המשיך הולמס בפנותו אלי "הצליח להשתלט על האיגודים המקצועיים במנצ'סטר באמצעים של טרור, ובאיומים של שביתות הוא גובה דמי חסות מבתי החרושת שם, מה שגורם נזק משמעותי לכלכלה של העיר, אך אנא סלח לי שהפרעתי לך באמצע דבריך, אנא המשך, סיפורך מעניין ביותר".
"המשטרה ורשויות העיר מנצ'סטר סבורים, שאם יתמנה פרקליט צעיר ונמרץ כתובע מחוזי, במקומו של אנגלסון התובע הנוכחי, יש לשלטונות סיכוי טוב למגר את הפשיעה בעיר ולהחזיר לה את השלוה. וכך, על רקע הצלחתי בפרשת וילסון פנו אלי והציעו לי לקבל על עצמי את התפקיד, ואני מצדי השבתי בחיוב להצעה זו".
כאן עצר לקוחנו את סיפורו כדי לפשפש בכיס הפנימי של מקטורנו משם הוציא שתי מעטפות. "הצרות החלו אחר כך בצורה של שני מכתבי איום" המשיך והניח את שתי המעטפות על השולחן.
"רגע אחד" שאל הולמס כשהוא נרכן קדימה בכיסאו ומבט ערני בעיניו "באיזה תאריך בדיוק הציעו לך את התפקיד ומתי אתה ענית תשובה חיובית"?
"ההצעה באופן בלתי רשמי הגיעה אלי ב 12 ליולי, בשיחה שהייתה לי עם קרטר התובע הכללי כאן בלונדון, וב 20 לחודש נפגשתי עם ראש העיר מנצ'סטר ואז נחתם חוזה בינינו על העסקתי החל מה 10 לאוקטובר".
"ברור למדי" אמר הולמס "ועכשיו למכתבים איזה מהם הגיע ראשון".
במקום תשובה הושיט עורך הדין טלבוט את אחת המעטפות לידיו. הולמס נטל את המעטפה ובחן אותה בדקדקנות רבה. "חותמת דואר של מרכז לונדון מה 27 ביולי" אמר, ספק לעצמו ספק לנו "המען נרשם ככל הנראה ביד שמאל, אלא אם כן מדובר באדם שמתקשה בכתיבה, לא, לא מסתבר, יותר נראה שהכותב כתב ביד שמאל כדי למנוע אפשרות זיהוי, מתוך זהירות יתר הוא כתב את המען באותיות דפוס, ועתה הבה נבחן את תוכנה של המעטפה".
הולמס הוציא את המכתב מתוך המעטפה ופרס אותו על השולחן לפניו. קמתי מכיסאי ונגשתי להציץ במכתב מעבר לכתפו.
"רצונך בחיים ארוכים? אל תתקרב למנצ'סטר, מנצ'סטר בשבילך אדם מת".
המכתב היה כתוב על גיליון חלק, אך לא בכתב יד, אלא מילים וחלקי מילים גזורות מאיזה שהוא דבר דפוס ומודבקות בשתי שורות באמצע הגיליון.
"מעניין מאוד" אמר הולמס ופנה אל שנינו "האם שמתם לב לדבר מאוד יוצא דופן במכתב זה"?
"אתה מתכוון לכך שהמכתב לא נכתב ביד אלא נגזר ממילים מודפסות". שאל טלבוט, "זה הרי ברור, כותב המכתב התכוון להעלים את כתב ידו כדי שלא תהיינה ראיות נגדו".
"לא, לא לכך הכוונה" התפרצתי, מתוך היכרותי את שיטות העבודה של ידידי "הדבר היוצא דופן הוא המילה 'אל' שבמכתב, בעוד שכל יתר המילים מודפסות באותה צורת אות הרי המילה 'אל' מודפסת באות שונה".
"מצוין" אמר הולמס "ווטסון, מן הראוי לציין שלמדת משהו במשך הזמן. אך הבה ננתח את המכתב שלב אחרי שלב. הכותב השתמש ללא ספק בכתב העת רידר דייג'סט אלו הן אותיות מובהקות ויחודיות לעיתון זה. הוא לא תמיד מצא מילה שלמה כפי שרצה ולכן הרכיב מילים אחדות מכמה גזירות. פעם אחת אף נאלץ לכתוב בשגיאת תחביר, במקום לכתוב 'מנצ'סטר בשבילך סכנת מות', הוא כתב 'אדם מת' שוב ככל הנראה מפני שלא מצא את צמד המילים 'סכנת מוות'. הגזירה נעשתה בעדינות ובדייקנות במספריים קצרות להב ומעוגלות, אם לשפוט לפי צורת החיתוך, סביר להניח שהשתמש במספריים לגזירת ציפורניים. אך נחזור לנקודה העיקרית, מדוע את המילה 'אל' גזר ממקום אחר"?
"אולי לא מצא את המילה 'אל' בגיליון הדייג'סט שהיה בידיו". אמרתי.
הולמס נענע בראשו בפקפוק "לא מסתבר, ווטסון, מאוד לא מסתבר, המילה 'אל' שכיחה ביותר, אך רגע איך לא שמתי לב, המילה הזו גזורה ממדור הבישול של העיתון" והולמס בחן את המכתב מחדש "כן, כן, אין בכך כל ספק" סיכם הולמס את בדיקת המכתב.
"אם כך, לא ניתן להסיק ממילה זו שום דבר בעל משמעות" אמר טלבוט.
"לאט לך, ידידי, בדרך כלל הנטייה של אדם כשהוא גוזר מילים מעיתון, היא לחפש מילים מאותם מדורים שהוא קרא בהם. אדם שגוזר מילה ממדור הבישול, הרי קרוב לוודאי שהוא קרא מדור זה, ואם כן נוכל ללמוד מכאן שמדובר באדם שמתעניין בבישול. אמנם עדיין קיימת אפשרות רחוקה שהכותב לא מצא את המילה המבוקשת במדורים שאותם קרא ולכן נאלץ לחפש את המילה במקום אחר.
על כל פנים אני סבור שמיצינו את חקירת המכתב הראשון, ניגש לבדוק את המכתב הבא".
הולמס נטל לידו את המעטפה השניה "ללא בול דואר"? שאל.
"מעטפה זו שולשלה לתיבת הדואר שבביתי, כפי ששמת לב המעטפה הראשונה נשלחה למשרד, אך כאן שולח המכתב הטריח את עצמו לביתי, כנראה באישון ליל, שכן המעטפה נמצאה בתיבת הדואר בשעות הבוקר המוקדמות".
"מעניין מאוד, השולח לקח על עצמו סיכון גדול, בקלות היה יכול מישהו להבחין בו בשעת מעשה".
"אינני סבור כך" אמר טלבוט "תיבת הדואר נמצאת ליד שער הבניין מבחוץ, כל עובר אורח יכול בקלות לשלשל מעטפה לתיבה מבלי שירגישו בכך".
"אני מבין, ומתי קיבלת מכתב זה"?
"בדיוק שבוע לאחר המכתב הראשון".
הולמס בחן שנית את המעטפה, "המען נרשם באותו אופן כמו המכתב הראשון, זה ברור למדי, נראה מה מחכה לנו בתוך המעטפה".
והולמס הוציא מן המעטפה גיליון נייר פשוט, כמו זה שהיה במכתב הראשון, גם כאן היו מילים גזורות ומודבקות בהבדל אחד בלבד, שכאן היתה צורה אחידה לכל האותיות, וכולן נגזרו מהרידר דייג'סט. והכתוב היה כך: "זו היא אזהרה אחרונה יותר לא תוזהר, אם תתקרב למנצ'סטר לא תישאר בחיים".
הולמס המהם לעצמו ובחן את המכתב דקות אחדות בשתיקה. "ובכן אינני יכול לומר שהמכתב הזה מוסיף לי איזו ידיעה נוספת. מה הלאה איזה התפתחויות נוספות היו בפרשה".
"ובכן כפי שכבר אמרתי מכתב זה נתקבל כשבוע אחרי המכתב הראשון, וזה היה ביום שני בשבוע. ביום ראשון שאחריו יצאתי עם אשתי בשעות הבוקר המאוחרות למסעדת אלינסון בפינת שדרות ווסטהם. זו מסעדה גדולה עם גינה רחבת ידיים מוצלת על ידי עצים רבים ושולחנות פזורים מתחת לעצים. התיישבנו אשתי ואני ליד אחד השולחנות שבגינה, אשתי נשארה לשבת ליד השולחן ואני נכנסתי פנימה לחדרי השירותים. אשתי הזמינה שתי מנות של קפה ועוגה, כשחזרתי מן השירותים מצאתי את אשתי נסערת ונרגשת ואותות של פחד ניכרו בפניה.
'אלפרד' היא אומרת לי 'הקפה מורעל, סכנה לשתות אותו, מישהו ניסה להרעיל אותנו'.
'אך, אליס, זה לא יכול להיות את רדופת פחד מאז המכתבים ואת מדמיינת דמיונות שווא'
'תריח את הקפה' היא עונה לי 'תוכל להבחין בכך בעצמך'.
ובכן היה באמת לקפה ריח מוזר, אלא שלא יכולתי לזהות בוודאות שמדובר בריח של רעל.
'אני אומרת לך, אני מכירה את הריח, זהו ריח של אקונומיקה חריפה, אני דורשת שתזמין משטרה'.
ובכן, לא הייתה לי ברירה אלא להזמין משטרה, ופרצה כמובן שערורייה במקום. משטרה הגיעה, הקפה אכן נמצא מורעל, חוקרי המשטרה אמנם לא היו בטוחים שכמות הרעל שנמצאה היה בה כדי להמית, אבל הייתה סכנה בשתיית הקפה.
בעל המסעדה הכחיש מיד כל קשר לקפה המורעל, 'אני מכיר היטב את כל המלצרים העובדים אצלי לא יכול להיות שאחד מהם יתן ידו למעשה כזה, לא רבותי, לא אני ולא עובדי קשורים למעשה הזה' טען בפני השוטרים. השוטרים שאלו את אשתי אם היא יכולה לתאר את המלצר שהגיש את הקפה ואשתי השיבה בחיוב. אלא שלמרות התיאור המפורט שנתנה, לא נמצא אף מלצר מארבעים המלצרים העובדים במסעדה שענה לתיאורה.
השוטרים לא התעצלו והעמידו את כל המלצרים למסדר זיהוי, אך גם כאן לא נחלנו הצלחה, לא רק שאשתי לא זיהתה אף אחד מהמלצרים כמי שהגיש לנו את הקפה, אלא שהיא טענה בוודאות שהיה זה מלצר אחר, ולא אחד מאלה. בעל המסעדה ניצל את ההזדמנות וקרא בפאתוס 'אמרתי לכם מתחילה, לא יכול להיות שאחד מעובדי קשור למעשה. יש לי תיאוריה בעניין' הוסיף בהבעת פנים נמרצת 'יש לי מתחרים בסביבה שמנסים לקלקל את שמה הטוב של המסעדה, בטח, אחד מאלו שלח מלצר משלו לחבל כאן. זה לא בעיה להשיג מדים של מסעדת אלינסון. אותו אחד לבש מדי מלצר וניסה להרעיל ולקלקל את שמנו הטוב'.
נערכה חקירה במסעדות הסמוכות, אך, כמובן החקירה לא העלתה דבר".
"האם סיפרת למשטרה על מכתבי האיום שקיבלת"? שאל הולמס.
"לא, לא סיפרתי, מתוך איזו שהיא תחושה פנימית העדפתי שלא לספר, אף שאם לומר את האמת, אינני בטוח שנהגתי בחכמה, אולי גם אני בעומק לבי העדפתי את גרסת בעל המסעדה שלא נעשה כאן ניסיון לפגוע בי אישית. במיוחד לאור הערכת החוקרים שכמות הרעל שנמצאה בקפה, אם אמנם הייתה מזיקה עדיין הייתה רחוקה מלגרום סכנת חיים".
"אני מבין" אמר הולמס "אנא המשך בסיפורך בבקשה".
"ובכן, מובן שהאווירה בבית נעשתה מתוחה למדי מאז אותו בוקר. עוד קודם לכן נתגלע ויכוח ביני לבין אשתי ביחס למכתבי האיום, אני נטיתי להתעלם מהם ואילו אשתי התייחסה אליהם ברצינות, אבל עכשיו לאחר ניסיון ההרעלה אשתי דרשה ממני בתוקף שאבטל את החוזה ביני לבין עיריית מנצ'סטר, אלא שאני לא הסכמתי.
שבוע לאחר מכן, כשישבתי בסלון ביתי וקראתי את עיתון הבוקר, שמעתי קול חבטה עזה,קול של משהו כבד שנפל ונחבט נשמע מהחדרים למעלה, דקות אחדות לאחר מכן נשמעה צריחה מקפיאת דם, רצתי למעלה במהירות, דלת חדר השינה שלי ושל אשתי הייתה פתוחה, בפנים הייתה אשתי חיוורת כמו סיד, והמשרתת במצב של היסטריה ואבדן עשתונות. 'מה קרה?' שאלתי, במקום תשובה הורתה אשתי באצבעה לפינת החדר, מדף ספרים שעמד בפינת החדר התמוטט מאיזו שהיא סיבה, ואשתי והמשרתת הרימו את הספרים ופינו את המדף. ובכן, מתחת למדף שהתמוטט נמצא נחש ארסי, גדול למדי, מת. כפי שאני מבין המדף שהתמוטט, פשוט הציל את חיינו, המדף שנפל ריסק את גולגולתו".
איש שיחנו השתתק לרגע, נתון תחת אותו הלם שפקד אותו אז כשנתגלה הנחש.
"ומה עשית בפעם זאת"? שאל הולמס "האם הזמנת את המשטרה"?
"כן" נאנח עורך הדין, "המשטרה הוזמנה, מפקח משטרה ואינני זוכר את שמו, חקר את העניין ביסודיות, העלה חשדות אך לא הצליח להגיע למסקנה ברורה".
הולמס קם מכיסאו והסתובב בחדר אנה ואנה בקוצר רוח "חבל, חבל שלא קראת לי אז, האם הצליחה המשטרה לגלות כיצד הוחדר הנחש לביתך"?
"בית מגורי הוא בית מבודד מוקף גינה מסביב. אין שום אפשרות להשחיל לבית נחש מאחד החלונות של הבתים הסמוכים. מי שהכניס את הנחש לבית היה חייב להיכנס אליו. משום כך סברה המשטרה שהאפשרות היחידה היא בעזרת משתף פעולה מבפנים".
"ויש לך צוות משרתים גדול"?
"לא, מדובר בסך הכל בשלשה אנשים. המשרתת שגילתה את הנחש, שהיא משרתת ותיקה אצלנו ונעלית מעל ומעבר לכל חשד. הטבחית, אישה מבוגרת שאינה נראית מסוגלת למעורבות במעשים מסוג זה. והגנן שעליו נפל החשד בעיקר.
מדובר באדם צעיר, שהתקבל לעבודה לפני זמן קצר, לאחר שהתחילו המגעים ביני לבין הרשויות במנצ'סטר. בנוסף, הוא אינו מתגורר בבית, ומגיע לעבודה פעמיים בשבוע, יש לו מפתח לבית, והוא מגיע לרוב בשעות הבוקר, כשרק הטבחית נמצאת בבית. הגנן נחקר ביסודיות על ידי המשטרה אך לא נמצא בו כל דופי. הייתה לי נטייה ולו מן הספק בלבד לפטר אותו מעבודתו, אבל אשתי התנגדה לכך בתוקף. לדעתה הוא צעיר ישר ומעורר אמון ואין כל סיבה לחשוש ממנו".
"באיזה סוג נחש מדובר, האם יש לך איזו ידיעה בדבר מקורו של הנחש"?
"זהו נחש צפע הררי, מן הסוג המצוי באנגליה בעיקר ביערות הדרום. המקור היחיד שעלה על דעתו של מפקח המשטרה הוא שהנחש נלכד באזור המחיה הרגיל שלו, למיטב ידיעתי אין מסחר בסוג זה של נחשים".
הולמס חזר והתיישב בכורסתו כשרגליו שטוחות קדימה לפניו, ידיו שלובות, ראשו נשען על חזהו ועיניו עצומות. לאחר שתיקה של דקות אחדות אמר "אנא המשך בסיפורך בבקשה".
"אני מגיע למאורעות היום, שהיו יותר קשים ויותר חורגים מן השגרה ממה שהיה עד עכשיו.
יצאתי היום, לטיול עם אשתי ביערות ריצ'מונד. כידוע לכם ליד כפר גרין ישנו שרות להשכרת כרכרות לזוג או לשלשה. שכרנו כרכרה כזו, אשתי ואני ויצאנו לטייל בשבילי היער, דרכנו הובילה אותנו במעלה אחת הגבעות, אל נקודת תצפית לנוף יפהפה. החנינו את הכרכרה בצד הדרך וירדנו להתבונן בנוף.
כדי שתוכלו להבין את שאירע, אני צריך לפרוס לפניכם תאור מפורט של זירת המאורע.
הדרך שבה נסענו, חצובה בצלע ההר, כשמורד ההר מלא צמחיה צפופה ולמטה עמק מרהיב ביופיו. מן הצד השני של הדרך מתנשא בגובה של כחמש עשרה רגל קיר הסלע שהדרך נחצבה בו ומעליו ממשיך שיפוע ההר לעלות. ראוי לציין שמעל המקום שבו חנינו ההר שם הינו אדמת טרשים וסלעים חשופה ללא כל צמחיה ברוחב של מאה ירד לפחות. משני צידי אותו מקום חשוף מתחילה צמחיה לא צפופה שהיא בעיקרה שיחי בוקיצה גבוהים מאוד המרוחקים זה מזה.
הכרכרה חנתה בצד הדרך סמוך לקיר הסלע, ואשתי ואני עמדנו בצידה השני של הדרך בעמדת תצפית המשקיפה אל נוף העמק. בעודנו עומדים שם ומתבוננים בנוף שמעתי רחש קל שגרם לי להסתובב אחורנית ולהספיק לראות גוש סלע כבד מדרדר במהירות מעל קיר הסלע ונוחת ישירות על גג הכרכרה. בקול נפץ חזק, ניפץ גוש הסלע את גג המרכבה ונפל לתוכה.
מהמקום שבו עמדנו לא היה ניתן לראות את שיפוע ההר שכן קיר הסלע הסתיר אותו אבל מכיוון שלא אבדתי את עשתונותיי הצלחתי במהירות לטפס על קיר הסלע במקום שהיה נוח לכך, מדרון ההר היה ריק, לא נראתה שם נפש חיה".
הולמס נרכן קדימה בכיסאו ומבט ערני בעיניו "וזה היה היום, אתה אומר, בדקת את האפשרות שמשהו מסתתר בין שיחי הבוקיצה שהזכרת בסיפורך"?
"לא, אבל לא נראה לי שבפרק הזמן הקצר מאז שהסלע נפל ועד שעליתי בקיר הסלע היה לו מספיק זמן להסתתר".
"האם ספרת לאי מי על תוכניתך לטייל בריצ'מונד"?
"במשרד ידעו על כך שהיום אעדר, למזכירה אמרתי שאני לוקח יום חופש אבל לא סיפרתי כיצד אני חושב לבלות את יום החופש. המשרתת והטבחית ידעו שאנחנו נוסעים לריצ'מונד אבל חוץ מהן לא סיפרנו לאף אחד".
"האם יתכן שהן סיפרו לגנן על נסיעתך"?
"אינני סבור כך, החלטנו על הנסיעה רק לפני יומיים והגנן היה בביתנו בפעם האחרונה לפני שלשה ימים".
"ואשתך האם יתכן שהיא סיפרה על כך למישהו"?
אלפרד טלבוט פלט אנחה ונשען לאחור על כיסאו, אם עד עכשיו הצליח לקוחנו לשמור על איפוק וקור רוח לכל אורך סיפורו, הרי שעכשיו נכרו אותות הסערה וההתרגשות היטב בפניו. הוא הרהר לרגע כאדם הבורר את מילותיו ואחר כך ענה.
"לא אדוני, אשתי ודאי לא סיפרה, ואם להיות גלוי בעניין זה הרי שמצב העניינים עם אשתי מורכב הרבה יותר. למעשה אשתי נתונה במצב של … הייתי אומר במצב של פחד וטרור. בעיניה הסכנה לחיי היא דבר מאוד מוחשי והיא מפצירה בי ללא הרף לחזור בי מכל העסק הזה ולתת לכך פומבי ככל האפשר, לדעתה זו הדרך היחידה שיכולה להציל את חיי. כל תוכנית הטיול הייתה בניגוד לרצונה. 'אלפרד' היא אומרת 'זה מסוכן עבורך להיות במקומות בודדים שלא מסתובבים בהם אנשים, מי יודע אם לא יתנכלו לך במקומות כאלה'.
'הניחי' אמרתי לה מי בכלל יודע שאנחנו יוצאים לשם'".
"ובכל זאת" אמר הולמס באירוניה "מתברר שהיה מישהו שכן ידע על כך".
"אינני יודע, אולי עקבו אחרינו"?
"גם אם נאמר שעקבו אחריכם, מלכודת מן הסוג של סלע מדרדר מצריכה תכנון קפדני מראש, איך הצליחו העוקבים בזמן כה קצר להכין מלכודת כזו".
"אולי הייתה זו סתם תאונה, הידרדרות של סלע שאינה מתוכננת"? התערבתי בשיחה.
"יתכן ווטסון, יתכן" אמר הולמס, אך היה ניכר על פניו שלא השתכנע בכך. "האם ביער עצמו הייתה לכם תוכנית מוקדמת היכן לטייל ביער"?
"לא, אך קיבלנו מפה של שבילי האזור עם מסלולים מומלצים, ואנו בחרנו את המסלול המומלץ ביותר".
"האם הייתה בשבילי היער נוכחות ערה של מטיילים נוספים"?
"לא, נוכחות דלילה ביותר, כשהתרחש המאורע, היינו היחידים לכל מלוא העין משני קצות הדרך".
"טוב" אמר הולמס וקם מכיסאו "תהיה תועלת מרובה אם נבדוק את זירת המאורע מקרוב. מזג האוויר היום היה נאה ולא ירד גשם וכפי הנראה גם הלילה לא צפוי גשם. אם נגיע לשם מחר בבוקר יש לנו את כל הסיכויים למצוא עקבות טריים למאורעות היום. באיזה שעה יוצאת הרכבת הראשונה לשם"?
"בשבע וחצי בבוקר מפדינגטון" השיב לקוחנו.
"מצוין, אם כן נפגש בפדינגטון בשבע וחצי בבוקר. ישנם מעט פרטים נוספים שהייתי רוצה לשמוע ממך. האם היה איזה שהוא פרסום בעיתונות על אודות החוזה להעסקתך במנצ'סטר"?
"לא, עד כמה שידוע לי".
"אהם" המהם הולמס לעצמו "אתה בסיפורך לקחת כהנחה בסיסית, שהגורמים העומדים מאחורי מכתבי האיום וניסיונות ההתנקשות הם כנופית צ'פמן או כנופיית רודריגז או אולי שתיהן גם יחד".
"וכי יש אפשרות אחרת" התפרץ עורך הדין לתוך דבריו של הולמס.
"ודאי זו האפשרות המסתברת ביותר, אלא שמתעוררת השאלה כיצד נודע להם על מינוייך לתובע במקומו של אנגלסון".
"פרישתו של אנגלסון בעתיד הקרוב היתה דבר ידוע בחוגים המשפטיים במנצ'סטר. יתכן שיש להם איזה מודיע או משתף פעולה בעירייה במשטרה או בפרקליטות. אחרי הכל, עצם ההחלטה למנות אותי במקום אנגלסון לא נשמרה בסוד בחוגים אלו"?
"אפשרי" אמר הולמס "בהחלט אפשרי שכנופיות מבוססות מסוג זה יהיו להם משתפי פעולה בקרב הרשויות, אבל שוב יש לשים לב לדבר נוסף. נתאר לעצמנו שאנחנו אנשי כנופיה המעוניינים בכך שאדם פלוני, לצורך העניין אתה, לא תתמנה כתובע כללי. מהן הברירות העומדות לפנינו. כמובן ישנה האפשרות להתנקש בחייו של אותו פלוני. קיימת גם האפשרות לאיים על אותו פלוני ובכך להרתיע אותו מלקבל על עצמו את התפקיד. אם נבחר בדרך של איום, חייבת להיות איזו דרך שבה ניודע כיצד השפיע האיום על אותו פלוני. כלומר שנוכל לדעת האם אכן חזר בו אותו פלוני מנכונותו לקבל על עצמו את התפקיד, או שהוא עדיין עומד בדעתו, ואז יש צורך להשתמש בברירה האחרת כלומר להתנקש בחייו. אבל אם לא נוכל להיוודע על כך, ונצטרך בכל מקרה להתנקש בחייו, איזה הגיון יש בכך לשלוח לו מכתבי איום? כל מה שנשיג באותם מכתבי איום יהיה רק זה שנעמיד את אותו פלוני על המשמר, תסכים אתי שאין בכך שום הגיון.
כעת, מכתבי האיום אינם כוללים שום אולטימטום בתוכם, אין שום הוראה במכתבים שתעשה איזה דבר שיגרום להם לדעת שחזרת בך מלקבל על עצמך את התפקיד, והנה סדרת ההתנקשויות התחילה מיד אחרי המכתב השני. אני שואל את עצמי, אם כך, מה היה ההיגיון מצידם של אותם גורמים לשלוח את המכתבים מלכתחילה"?
לקוחנו שקל את הדברים זמן מה ואחר כך אמר "אולי אם הייתי מודיע לרשויות במנצ'סטר על כך שאני חוזר בי מן ההסכם שנחתם בינינו, אותו מודיע או משתף פעולה היה שומע על כך. ואם כן, על סמך זה, קיבלו אותם גורמים החלטה להתקדם הלאה לניסיונות התנקשות".
"זאת אפשרות" אמר הולמס כשהוא מלוה את לקוחנו לדלת "ובכן לא נותר לנו אלא להתחיל את החקירה ביערות ריצ'מונד מחר בבוקר".
אין עדיין תגובות