המלחמה היא תופעה חברתית המלווה את האנושות מראשית ימיה. שני יסודות הלחימה של התמרון והאש, המקיימים ביניהם יחסים דיאלקטיים, עיצבו […]
הקדמת המחבר
ספר זה נכתב לפני האירועים שהובילו למלחמת ״חרבות ברזל״, אשר בזמן כתיבת שורות אלה עדיין נמשכת בעזה במלוא עוצמתה. מלחמה זו הביאה לביטוי כמה חידושים בלחימה, שעד כה נדונו (גם בספר זה) באופן תאורטי בלבד וראוי ללמוד מהם. המרכזי שבהם הוא ביצוע תמרון רב־ממדי בשטח אורבני צפוף באמצעות צק"חים (צוותי קרב חטיבתיים) בהיקף רחב של חמש אוגדות.
צוותי הקרב, המשלבים שריון וחי״ר ויחידות מסייעות, מגובים במודיעין בזמן אמת ברמת החטיבה והגדוד, ומפעילים אש מדויקת — אוויר, יבשה וים — המשולבת באופן אינטגרלי בלחימה לצורך השמדה מסיבית של מטרות אויב ואבטחת הכוחות המתמרנים.
המודיעין מונגש לכוחות על־ידי צוותי מודיעין מבצעי (אד״נ — אמ״ן לדרג הנפרס) המקושרים לגורמי איסוף ומחקר באמ״ן ובגופים נוספים, ואלה מסייעים בהתמצאות הכוחות, מספקים מידע טקטי על האויב ומאפשרים סגירת מעגלי ירי להפעלת אש מדויקת וקטלנית בזמן הקרוב לזמן אמת — באמצעות מרכזי האש — המוכוונת לעיתים על־ידי כוחות החוד מלפנים בטווחי ביטחון של עשרות מטרים.
מימוש שליטת המידע והאש המדויקת במרחב הלחימה — במסגרת התמרון הרב־ממדי ובלעדיו — מאשש את פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש שבה עוסק ספר זה.
הקדמת מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף (מיל') עמיקם נורקין
הספר "עידן האש" מתפרסם, לכאורה, בימים שבהם צה"ל, כמו צבאות רבים אחרים, הבין לעומק את הפוטנציאל העצום הטמון במידע ובדיוק. במידע — ההופך למודיעין מהיר ומדויק המנותח ומעובד על־ידי אדם ומכונה יחדיו, ומאפשר עליונות במידע בשדה הקרב; ובדיוק — ההופך את התקיפה בכל הממדים, ובדגש על הממד האווירי, למהלך הפוגע בהיקף חסר תקדים במטרות אויב ובספיקה שטרם ראינו כמותה עד היום. ולכן אפשר לשאול — מה החידוש?
מחקר זה, המתפרסם בזמן התהוותה של היכולת, מחדש באמצעות ההסדרה המתודולוגית שמתקיימת בו, ובמסגרתה המחבר מתאר את הסיבות העיקריות להתרחשות שאנו חווים ואת המאפשרים המרכזיים שאפשרו לשינוי זה להתרחש.
יש טעם רב בהנגשה של ההתפתחות הפרדיגמטית ובתיאור מחקרי מקצועי של התהליך המתמשך של העברת מרכז הכובד במהלומה הרב־ממדית ובתמרון הרב־ממדי מתנועת כוחות הקרקע אל התקיפה המדויקת, אל יכולות האש, שיש בהן את הפוטנציאל להשיג את מטרות המלחמה. התהליך טרם הסתיים. גם בתוכנית הרב־שנתית האחרונה של צה"ל ("תנופה") העוסקת רבות בשינוי זה, התוצאות הצפויות יתאפשרו רק בעוד שנים מספר בהינתן שתהליכי בניין הכוח יימשכו כמתוכנן. על כן, ההבנה של התהליכים העמוקים המתוארים במחקר, והלמידה של מקרי הבוחן שמתאר המחבר, יסייעו להגיע לנקודת עבודה טובה יותר בהפקת המרב המבצעי מהתקיפה המדויקת.
לצד המתואר במחקר יש תהליכים נוספים המשפיעים על בחירת המנהיגים והצבאות בדפוס הפעולה המתואר. השתנוּת מאפייני האויב, הלחימה נגד ארגונים לא מדינתיים, ההבנה של מדרגות ההישג ושל מטרות המלחמה ומשמעותה של הכרעה טוטלית — כל אלה השפיעו וישפיעו על המלחמות בעידן הנוכחי. אל לנו לטעות ולחשוב שהתמרון הקרקעי אינו נחוץ. כוחות היבשה נדרשים להיות מוכנים וערוכים למשימתם, וקיימים תרחישים שיהיה נכון לממש תמרון שכזה. גם במצב שכזה — לאש המקדימה והמלווה יהיה תפקיד חשוב במה שמכונה "התמרון הרב־ממדי".
אמירתי האחרונה נוגעת לנושא העליונות האווירית, שהייתה נוכחת בחזיתות השונות בעשורים האחרונים בשל מימוש מלא של לקחי מלחמת יום הכיפורים. אויבינו מבינים זאת וצפויים לאתגר את הכוח האווירי באיומים חדשים ומתקדמים. העליונות האווירית היא תנאי למימוש יכולות המודיעין והתקיפה, ובוודאי למימוש תמרון קרקעי אם יידרש. העליונות האווירית היא מפתח לניצחון.
הפתיח, שנכתב חודשים אחדים לפני המלחמה בעזה, משקף כעת אף יותר את הצורך ביכולות שהספר מתאר ואת ההבנה שלי כמפקדו בעבר של חיל האוויר בצורך ביכולת התמרון הקרקעית בתרחישים של הכרעת אויב כפי שנכתבה טרם הלחימה. האש המדויקת מלווה כעת את התמרון בעזה בצורה ובאיכות שלא חווינו מעולם.
בהערכה ובברכה
עמיקם נורקין, אלוף (מיל')
מפקד חיל האוויר בשנים 2022-2017
מבוא
המלחמה היא תופעה חברתית המלווה את האנושות מראשית ימיה. שני יסודות הלחימה המסורתיים — התמרון, כלומר הנעת כוחות במרחב הלחימה להשגת עמדה עדיפה, שיבוש פעולות אויב, ניצול נקודות החולשה וההפתעה; והאש, כלומר שימוש במערכות נשק קטלניות לצורכי השמדת מטרות וכוחות אויב, נטרול יכולותיו ושלילת חופש פעולתו — מקיימים ביניהם מאז ומתמיד יחסים דיאלקטיים. התמרון והאש מעצבים במהלך הדורות, תוך ניגודיות והשלמה הדדית, את דפוסי הלחימה המוּכרים של התקפה והגנה, קרב תמרון וקרב שחיקה, גישה ישירה וגישה עקיפה, הכרעה מהירה והתשה.
תמורות טכנולוגיות וחברתיות שהתחוללו במהלך ההיסטוריה הביאו להתפתחותן של מערכות נשק ודרכי לחימה חדשות, שכמה מהן הוגדרו מהפכות צבאיות. חלק מהטכנולוגיות חיזקו את מערכות האש, בלמו את התמרון והעצימו את ההגנה, ואילו אחרות ששיפרו את התנועה ואת השרידות בשדה הקרב, חיזקו את התמרון והעצימו את ההתקפה. במבט היסטורי, שינוי היחסים בין האש לתמרון התאפיין בדינמיקה דיאלקטית: מול יתרון שנשק חדש הִקנה — פותחו מערכות נשק נגדיות, שנטרלו את היתרון של האחד והעניקו יתרון לאחר.
תמורות טכנולוגיות מהירות, שאפשרו את שילובם של המטוס והטנק בשדה הקרב, וחזון המלחמה הממוכנת, שהוגי הדעות הצבאיים הובילו בעקבות זאת בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הביאו להתפתחותן של שתי אסכולות לחימה חדשות: התמרון האופרטיבי עם כוח ממוכן בסיוע מטוסים, והתקיפה האסטרטגית עם כוח אווירי. אסכולות אלה עיצבו את תפיסת המלחמה השלטת במהלך רוב המאה ה־20, אך לא שינו מהותית את עקרונות הלחימה המודרנית. גם שיפורים טכנו־טקטיים בתחומי הנשק המדויק, שהוגדרו לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991 כ״מהפכה בעניינים צבאיים״ (Revolution in Military Affairs — RMA), לא חרגו מהמסגרת הקונספטואלית של האסכולות הללו, למרות התפקיד המרכזי שקיבלה האש כחלק מהקרב המשולב.
הפרדיגמה הזו איבדה את מקומה בתחילת המאה ה־21, כאשר תפיסת הלחימה הממוכנת המודרנית לשעבר, שהתבססה על תמרון ואש, פינתה את מקומה לפרדיגמת לחימה חדשה של עידן האש המבוססת על מידע ואש מדויקת אשר הפכו מגורמים המסייעים לתמרון לגורמי כפייה והכרעה במערכה. התמרון הקרקעי, כאשר הוא מבוצע – לצורך כיתור, איגוף או כיבוש שטח – חושף כוחות אויב בזמן אמת ומאפשר השמדתם באש המדויקת.
התפיסה החדשה ממוקדת בהשגת שליטה מלאה במידע ובאש במרחב הלחימה. היא גם מרחיבה את תפקידי האש לתחומים שהיו בעבר נחלתו של התמרון, כגון העברת הלחימה לשטח האויב, ריתוק כוחות והשמדתם, בידוד שדה המערכה, שיבוש מערכות הפיקוד והשליטה של היריב, יצירת הלם ושבירה לא רק של יכולתו אלא גם של רצונו של האויב להמשיך בלחימה.
פרדיגמה חדשה זו, שהפכה לדרך הלחימה העיקרית של המדינות המתקדמות במתארי הלחימה השונים, עדיין לא נחקרה כראוי ולא קיבלה מענה מקיף בהגות הצבאית. ספר זה — והמחקר שעליו הוא מבוסס — נועדו למלא מעט מן החסר: להגדיר את הפרדיגמה ולספק הסבר תאורטי לדרך התפתחותה, לעקרונותיה, לייחודה ולפעולתה של התפיסה החדשה הלכה למעשה, זאת תוך ניתוח ארבע דוגמאות של אירועי לחימה במאה ה־21 של צבאות או קואליציות בשדות מערכה בעלי מאפיינים שונים, בעצימות שונה ומול יריבים מסוגים שונים.
שני גורמים מרכזיים יצרו את הצורך בפרדיגמת לחימה חדשה וזירזו את גיבושה:
הגורם החברתי — נובע מהתמורות העמוקות שהתחוללו בחברה הפוסט־מודרנית המערבית משנות ה־70, והואצו בעקבות נפילת ברית המועצות ב־1991, ובעיקר:
• האינדיווידואליזם הפוגם בסולידריות החברתית ובנכונות לשרת;
• הרתיעה מאבדות ומגרימת נזק אגבי, המשפיעה על דפוסי הלחימה;
• פעילותם של ארגונים לא ממשלתיים (Non-Governmental Organizations — NGO), כגון ארגוני זכויות אדם וגורמים משפטיים בין־לאומיים, באזורי הלחימה המגבילים את חופש הפעולה של מדינות ריבוניות;
• מהירות התגובה של אמצעי התקשורת, המעבירים בזמן אמת, או כמעט בזמן אמת, מידע ויזואלי משדה הקרב למיליוני צופים, ומגבילים את אפשרויות הפעלת הכוח.
פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש, המתבססת על יכולות פגיעה ״כירורגית״ של נשק מדויק מנגד (כלומר המשוגר או מנוהג ממרחק רב ועשוי להגיע לעשרות ולמאות קילומטרים) ועל שליטת מידע מלאה במרחב הלחימה (קיום מידע מלא במרחב הלחימה ושליטה בתווך המידע), משפרת את שרידות הכוחות ומאפשרת ניהול מושכל ומבוקר של מטרות התקיפה במגוון רחב של משימות וטווחים. היא מממשת את דפוס הלחימה הפוסט־הרואי של הימנעות מאבדות ומגרימת נזק אגבי, עונה בכך על הציוויים החברתיים המעודכנים ומאפשרת את המשך השימוש בכוח צבאי להשגת יעדים מדיניים בסביבה האסטרטגית המורכבת שבה מתנהלות המלחמות בתחילת המאה ה־21.
הגורם הטכנולוגי — משתקף בקפיצת המדרגה ביעילות ובתכליתיות של מערכות המידע והאש בשדה הקרב, המאורגנות במסגרת תשלובות מודיעין־מהלומה (Reconnaissance-Strike Complex) וכוללות מכלולי מידע C4ISR (Command, Control, Communications, Computers, Intelligence, Surveillance and Reconnaissance — פיקוד, שליטה, תקשורת, מחשבים, מודיעין, גילוי ומעקב) עם אש מדויקת מנגד. הן מאפשרות ריכוז מידע מסנסורים וממקורות רבים, עיבודו קרוב לזמן אמת והקצאת מטרות מדויקת ומהירה למערכות התקיפה לצורך השמדה ודאית וסימולטנית של מטרות (כולל מטרות בתנועה) בכל זירת הלחימה, מתחילת המלחמה ועד סופה.
תשלובות המודיעין־מהלומה מקנות יתרון לכוח התוקף הן בעימותים בעצימות נמוכה (Low Intensity Conflict — LIC) והן בעימותים בעצימות גבוהה (High Intensity Conflict — HIC), הן בשטחים אורבניים צפופים, שאותם מעדיפים לא פעם אויבים א־סימטריים (כלומר צבאות נחותים או לא מדינתיים), והן בשטחים פתוחים.
המחקר שעליו נשען הספר, אשר בוצע במסגרת עבודת דוקטורט באוניברסיטת בר־אילן, הוא מחקר איכותני המתבסס על סקירת ספרות אקדמית ומקצועית של הוגי דעות מובילים בתחום הצבאי במאתיים השנים האחרונות.
הפרק הראשון, העוסק בדיון תאורטי על המלחמה, מציג את מסגרת היחסים הדיאלקטיים של תפיסת הלחימה המודרנית שאפיינה את מאתיים השנים האחרונות, בדפוסי הלחימה השונים. כמו כן הוא דן בנושאים רלוונטיים כגון: התקפה והגנה, קרב תמרון וקרב שחיקה, גישה ישירה וגישה עקיפה, הכרעה והתשה ועוד, כפי שהם באים לידי ביטוי במשנתם של ההוגים השונים. סקירה זו מאפשרת לבדל את מאפייני פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש בדפוסי הלחימה השונים, החורגים מהותית מדפוס היחסים הדיאלקטי של התקופה המודרנית. הפרק משמש בסיס לפרק הבא אחריו, המציג ודן באופן מעמיק בפרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש ובשני הגורמים — החברתי והטכנולוגי — המסבירים את קיומה.
הפרק השני עוסק באתגרים החברתיים ובשינויים הטכנולוגיים המשפיעים על מבנה הצבא, הדוקטרינה ותפיסת הלחימה, המקבלים מענה בפרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש. פרדיגמה חדשה זו מאפשרת את המשך השימוש בכוח הצבאי להשגת יעדים מדיניים בחברה הפוסט־מודרנית במאה ה־21 בכל מגוון משימות הלחימה ובמשימות צבאיות שאינן לחימה. פרק זה מציג גם את השינויים בסביבה האסטרטגית, המשפיעים על החברה ועל דפוסי הלחימה, כמו גם את השינויים המהירים של אויבים שווי עוצמה וא־סימטריים המאתגרים את פרדיגמת הלחימה החדשה ומחייבים את המשך התפתחותה.
הפרק השלישי דן בהרחבה בארבע דוגמאות של אירועי מלחמה שונים במאה ה־21, שכל אחד מהם מייצג מדינה שונה, סוג עימות שונה ואויב שונה. אירועים אלה, המייצגים תפיסות לחימה שונות, הביאו לידי ביטוי היבטים שונים של פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש. הדיון בכל אחד מהאירועים הנבחנים כולל ארבעה נושאים: א. סקירה קצרה של אירועי המלחמה. ב. תיאור תהליך התפתחות תפיסת הלחימה והדוקטרינה של אותה מדינה, והדרך שבה קידם תהליך זה את פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש. ג. תיאור מהלכי המלחמה והדרך שבה באה לידי ביטוי פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש במלחמה. ד. דיון מסכם, שנועד לבחון באיזו מידה הופעלה פרדיגמת הלחימה החדשה ברמות המלחמה השונות. הדיון מתייחס להיבטים מרכזיים שהוצגו בפרקים הקודמים, על פי רמות הניתוח, המאששים את קיומה של פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש בכלים אובייקטיביים.
הדיון במלחמת עיראק (2003) עסק בעימות בעצימות גבוהה (HIC) של מעצמת־על מערבית מול אויב מדינתי א־סימטרי נחות. במלחמה זו מומשו היבטים שונים של פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש באמצעות שליטת מידע ואש מלאה בשדה המערכה, יחד עם הפעלת תשלובת מודיעין־מהלומה יעילה, תמרון מהיר של כוחות קרקעיים ולוחמת מידע אפקטיבית. במלחמה זו, שבה הביסו הכוחות האמריקניים ובעלי בריתם את הצבא העיראקי וכבשו תוך שלושה שבועות את בגדאד, באו לידי ביטוי השפעות חברתיות נרחבות של התקופה הפוסט־מודרנית על הצבא האמריקני, עם מיצוי תהליכי חדשנות טכנולוגיים, תפיסתיים ודוקטרינריים שנמשכו כ־30 שנים, ותרמו במידה ניכרת לקידומה של פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש.
מלחמת לבנון השנייה (2006) מאופיינת כלחימה בעצימות נמוכה (LIC) של מעצמה אזורית מול אויב תת־מדינתי היברידי בעל מיומנות גבוהה, שבה כשל הכוח הצבאי בהשגת יעדי המלחמה. מקרה זה מציג סתירה בין שתי מגמות:
1. הכוח האווירי השיג שליטת מידע ואש מלאה מעל שדה המערכה. הוא הפעיל תשלובת מודיעין־מהלומה יעילה, שמימשה בהצלחה היבטים מתקדמים של פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש.
2. הכוח הקרקעי כשל בניסיון לממש קונספטים חדשים שלא תאמו את שדה הקרב. מקרה זה משלב היבטים חברתיים שהשפיעו עמוקות על התפתחות תפיסת ההפעלה ודפוס הלחימה בצה״ל. הוא גם היחיד מבין האירועים הנבחנים שבו מימש האויב בהצלחה דוקטרינה א־סימטרית, המשלבת בין תקיפת העורף האזרחי ברמת אסטרטגיה רבתי עם פעילות טקטית מוגבלת ולוחמת מידע אפקטיבית.
התערבות רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה (ספטמבר 2015) מאפשרת ללמוד על מימוש פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש במתאר לחימה א־סימטרי בעצימות נמוכה בין קואליציה בהנהגת מעצמת־על מהגוש המזרחי, המשלבת שליטת מידע ואש מהאוויר בזירה יחד עם פעולת כוחות יבשה סוריים ומיליציות שיעיות, ובין ארגונים חתרניים. מקרה זה הביא לידי ביטוי היבטים חשובים של פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש במסגרת דוקטרינת ״לוחמת הדור החדש״ (New Generation Warfare — NGW) המתמקדת בגישה עקיפה של מאבק מידע (information struggle) ומושפעת מסגנון חשיבה הוליסטי־דיאלקטי של הצבא הרוסי.
סקירת התפתחותה של דוקטרינת לוחמת הדור החדש במסגרת תפיסת הביטחון הרוסית בוחנת גם את הדרך שבה מומשה תפיסה זו בפלישת רוסיה לאוקראינה ב־2014, מערכה שבה כבשו הרוסים את חצי האי קרים וחלקים נוספים במזרח אוקראינה כמעט ללא התנגדות, תוך שימוש יעיל במניפולציות פוליטיות ותקשורתיות שהשאירו את האוקראינים חסרי אונים. מערכה זו שימשה כהקדמה לפלישת רוסיה לאוקראינה ב־24 בפברואר 2022, שפתחה את מלחמת רוסיה־אוקראינה שעדיין נמשכת בימים אלה.
מלחמה זו, אשר מוקדם עדיין לסכמה, היא הראשונה בעצימות מלאה המתרחשת על אדמת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה בין שתי מדינות ריבוניות. ניתוח מלחמה זו בעתיד יאפשר לבחון מחדש את פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש במסגרת מלחמה בעצימות מלאה של שני צבאות מתקדמים, כאשר צד אחד (רוסיה) הפועל תחת פרדיגמת הלחימה המודרנית המסורתית, מממש יתרון מובהק של מסה ואש כדי להתקדם ולכבוש שטחים במזרח אוקראינה, יחד עם השמדה שיטתית של נכסים אסטרטגיים באמצעות טילים מדויקים ארוכי טווח וכטמ״מים מתאבדים, בעוד הצד השני (אוקראינה) מנצל את יתרונו במידע ובאש מדויקת, המסופקים לו על־ידי מדינות המערב, כדי לסכל את כוונתו של הצד שמנגד. מקרה זה מביא גם לידי ביטוי במרחב הלחימה הבדלים תרבותיים חשובים בין שני הצדדים, המאופיינים בעיקר בפיקוד ושליטה ריכוזיים עם מורל ומוטיווציה נמוכים של הצד הפולש הרוסי, מול כוחות הפועלים באופן עצמאי במסגרת תפיסתית של פיקוד־משימה עם גמישות רבה ומורל גבוה של הצד האוקראיני שהמלחמה נערכת על אדמתו.
מלחמת נגורנו קרבאך השנייה (2020) מאפשרת לבחון את פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש במסגרת מלחמה בעצימות מלאה בין שתי מדינות ריבוניות, אזרבייג'ן וארמניה, המצוידות בנשק מתקדם וחולקות גבול משותף. מלחמה זו, שנפתחה בעקבות סכסוכי גבול מתמשכים בין שתי המדינות, הסתיימה לאחר 44 ימי לחימה בניצחון מובהק של הצד האזרי, שהביא לידי ביטוי את פרדיגמת הלחימה החדשה בצורה ייחודית. שני הצדדים הפעילו כוח משולב של טנקים וכוחות חי״ר וספגו אבדות כבדות, אך היתרון המכריע של הצד האזרי התמצה בעליונות אווירית מוחלטת מעל מרחב הלחימה אשר הושגה, בדרך ייחודית, באמצעות כטמ"מים ומערכות לוחמה אלקטרונית מתקדמות, אשר שולבו במסגרת תשלובת מודיעין־מהלומה מדויקת וקטלנית שפגעה בכוחות הארמניים, שחקה אותם והביאה לתבוסתם. הפרק הרביעי, סוף דבר, מסכם את הספר ואת התובנות הנגזרות ממנו.
פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש של תחילת המאה ה־21 מבוססת על שליטת מידע מלאה במרחב הלחימה, עם יכולת השמדה ודאית באש מסיבית וסימולטנית של מגוון מטרות בכל מרחב הלחימה מתחילת המלחמה ועד סיומה. ספר זה מציג הסבר תאורטי לדרך התפתחותה של פרדיגמת הלחימה החדשה, עקרונותיה והדרך שבה מומשה במלחמות שהתרחשו במאה ה־21.
1
הפרדיגמה הדיאלקטית של המלחמה המודרנית
במאתיים השנים האחרונים כתבו הוגי הדעות הצבאיים על המלחמה המודרנית, ושיקפו את השינויים החברתיים והטכנולוגיים שחלו במאות ה־19 וה־20 בעקבות המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית. בתחילת המאה ה־21 הגיחה לעולם פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש. הביטוי פרדיגמה חדשה מתייחס לתאוריה שטבע תומאס קון בדבר מהפכות מדעיות. התאוריה גורסת שקהילות מדעיות — במקרה שלנו חוקרים ותאורטיקנים צבאיים — פועלות בתוך מסגרת אינטלקטואלית קבועה של הנחות ואמונות, המאפשרת את התפתחותה של השיטה השלטת אך בולמת רעיונות ועמדות החורגים מהמסגרת. שינוי פרדיגמטי מתרחש כאשר המסגרת המוכרת אינה מסוגלת להסביר ממצאים חריגים, והם הולכים ומתרבים. במקרה כזה נוצר משבר קונספטואלי ומתחוללת מהפכה מדעית המעלה פרדיגמה חדשה ומשנה את הנחות היסוד ואת המסגרת האינטלקטואלית כולה.1
בעשורים האחרונים החלו להופיע בשדה המערכה ניצניה של פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש, בין השאר בדמות: מתן עדיפות להתקפה באמצעות מערכות מידע ואש על פני התמרון הקרקעי; מעבר לשליטת מידע ואש בשטח האויב כתחליף לכיבוש השטח ולשליטה קרקעית בו לאורך זמן; העדפת שיקולים של ריכוז ופיזור אש במקום ריכוז ופיזור כוחות להשגת יעדים אופרטיביים; שימוש ביחסי שחיקה באש כמדד לעוצמה במקום יחסי כוחות.
התאוריה הצבאית המודרנית
קרל פון קלאוזביץ, אחד מאבות תורת הלחימה המודרנית, הסתמך על גישות ודיסציפלינות שונות כאשר פיתח את התאוריה הכוללת שלו על מלחמה. ספרו "על המלחמה" עוסק בפילוסופיה, באפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) ובמתודולוגיה של מדעי החברה, ובה בעת גם בהיסטוריה, במדע המדינה, בפסיכולוגיה וכמובן — באסטרטגיה ובטקטיקה צבאיות.2 ואכן, גישה בין־תחומית ואקלקטית לחקר המלחמה היא הגישה הראויה, שכן מלחמה היא תופעה מורכבת, הנוגעת לכל מרכיבי ההוויה האנושית ולכל סוגי הפעילות האנושית.
הוגי הדעות הצבאיים של המאה ה־19 חלקו על התפיסה האחידה, שאפיינה את תקופת ההשכלה וחיפשה תאוריה כללית ועקרונות בעלי תוקף אוניברסלי לתופעת המלחמה. בחלקה, סברו, אפשר להעמיד את המלחמה על כללים ועקרונות קבועים, אולם חלקה, בדומה לאמנויות, חשוף להשפעתם של גורמים לא צפויים שאפשר ליישמם רק בכוח שאר רוחו היצירתי של המצביא.3
העיסוק התאורטי הזה בתופעת המלחמה התפצל לשתי אסכולות מרכזיות: את האחת, המיוצגת על־ידי הצרפתים אנטואן אנרי ז'ומיני ופרדיננד פוש, הבריטי באזיל לידל הארט ואחרים, אפשר לכנות ״אסכולה שימושית״ או ״אסכולה מרשמית״, שכן היא מנסה להתוות עקרונות קבועים וכללים מנחים לניהול מוצלח של מלחמה ולהשגת ניצחון. השנייה, פרי הגותו של קלאוזביץ, מציגה תאוריה כוללת על מאפייניה השונים של תופעת המלחמה באמצעות דיון דיאלקטי במושגים הבסיסיים של המלחמה וביחסים ביניהם.4
השיטה הדיאלקטית שאותה נקט קלאוזביץ אפשרה לו לצמצם גורמים בעלי מורכבות רבה לממדים הניתנים להבנה פשוטה, והעמידה זה מול זה גורמים מקוטבים (Argument by Polarization). בשל כך היא יצרה סינתזה תאורטית ברמה גבוהה יותר בין תופעות מדיסציפלינות שונות: תאוריה ומעשה, אמצעים ומטרות, מדיניות ומלחמה, הגנה והתקפה, רגש והיגיון, הפעלת אלימות ומוסר ועוד.5
בדרך זו שילב קלאוזביץ את המסורות של עולם ההשכלה בתקופתו, אשר הדגישו את הניתוח האובייקטיבי הרציונלי ואת החתירה לבהירות מרבית, עם המסורת הרומנטית הגרמנית, שהתמקדה בגורמים סובייקטיביים, תרבותיים ורגשיים. השילוב בין היסודות הרציונליים והאי־רציונליים, המאגד את כל היבטי המלחמה, הוא אחד הגורמים המרכזיים המעניקים למשנתו של קלאוזביץ את תקפותה הנצחית.
לא קשה להבחין כי קלאוזביץ הושפע מתנועת ״נגד ההשכלה״ הגרמנית שפרחה במחצית השנייה של המאה ה־18, ומהשקפת ההיסטוריציזם, הגורסת שכל חברה אנושית וכל פעילות אנושית מוגדרות על־ידי ההיסטוריה שלהן, ובוחנת חברות ותקופות בפרספקטיבות ובערכים של זמנן. הוגים בתנועה, כגון גיאורג פון ברנהורסט, יצאו חוצץ נגד הגישה הצבאית המכניסטית של פרידריך הגדול שדגלה בצבאות שכירים, משמעת חסרת רחמים, תרגולות סדר מכניות וטקטיקה קווית, ונתנו דגש לרוח הלחימה וללהט פטריוטי.
ב־1801 הצטרף קלאוזביץ למכון לקצינים צעירים בברלין, והפך לבן חסותו ולתלמידו המצטיין של ראש המטה הפרוסי גנרל גרהרד פון שארנהורסט, שחידש וניהל את המכון כחלק מהרפורמה הכללית בצבא הגרמני בעקבות התבוסה לצבא נפוליאון בקרב יינה ב־1806. פרוסיה איבדה כמחצית משטחה ומאזרחיה בהסכם השלום ב־1807, וצבאה הוגבל ל־42 אלף חיילים.6 שארנהורסט ביקר את הניסיון לקבוע עקרונות ״מדעיים״ לניהול מלחמה — פרי האסכולה הצרפתית של תקופת ההשכלה. הוא גם הסתייג מהעיסוק המוגזם בחישובים גאומטריים של ״קווי המבצעים״, שאפיינו בהמשך את הגותו של ז'ומיני. החישובים היו אמורים לקבוע מראש את תוצאות המערכה, וקלאוזביץ ראה בהם הפשטה חד־צדדית מנותקת מהמציאות של עקרונות הלחימה.
תרומתו המרכזית של שארנהורסט להגותו של קלאוזביץ הייתה דרך ההתייחסות שלו לתאוריה הצבאית ולתפקידה. הוא גרס כי התאוריה לא אמורה לקבוע מרשמים ועקרונות לניהול המלחמה, אלא לספק ידע באמצעות ״מושגים נכונים״ שישמשו בסיס לדיון בגורמים המהותיים הפועלים במלחמה. מושגים אלה, שיש להבין את דרך פעולתם, יוצרים את הזיקה בין חלקי המלחמה ובין המלחמה כשלם, ואפשר לעשות בהם שימוש רק מתוך שיקול דעת וניסיון מצטבר של שימוש תמידי.
מתוך הגישה הזו פיתח קלאוזביץ תפיסה דיאלקטית חדשה ומקיפה של תאוריית המלחמה. היא הדגישה את הרבגוניות האנושית הפועלת במלחמה והתמקדה במושגי הכללים, בשאר הרוח, בכוחות הנפשיים, בגורמי האי־ודאות ובהיסטוריה. בדומה לקאנט, שהשפיע על רוח התקופה, קלאוזביץ שילב בין המדע, שמטרתו היא הרחבת הדעת באמצעות גיבוש מושגים, ובין האמנות, הנובעת משאר הרוח (גניוס) שהוא מקור היכולת היצירתית ופועל להשגת מטרה גבוהה יותר.
קלאוזביץ כלל בדגם התאורטי הזה של האמנות גם את ״אמנות המלחמה״. לשיטתו, ההבדל העיקרי בפעילות היצירתית באמנות ובמלחמה הוא שבמלחמה אי אפשר לקבוע כללים קשיחים מאחר שהמושא מגיב באופן עצמאי. תפקיד התאוריה הוא להבהיר את המושגים והכללים ואת הקשרים בינם ובין המלחמה בכללותה ולשמש בסיס ללימוד ולמחשבה עצמאית של מפקדים, אך, כאמור, היא אינה אמורה לספק מרשם לפעולה.7
עם זאת, כפי שמציין פרופ' עזר גת בספרו "מקורות המחשבה הצבאית המודרנית", בניגוד לאמירתם העקרונית, הרעיונות הקונקרטיים שקלאוזביץ מעלה, כגון ריכוז כל הכוחות והאמצעים לקרב הכרעה אחד גדול והמטרה של השמדה והרס האויב, הם מרשמים שמצביאים צריכים, לשיטתו, לפעול על פיהם כדי לנצח במלחמה.8
אין עדיין תגובות