עיר בלהבות

עץ אשוח התקדם לאורך השדֵרה האחת־עשרה. או ליתר דיוק ניסה להתקדם; הוא הסתבך בעגלת קניות שמישהו נטש במעבר החציה, היטלטל וסמר והתנשא, על סף התלקחות. או כך לפחות זה נראה למֶרסר גודמן בשעה שנאבק להציל את כתר העץ מן הסבך המעוך בעגלה. בימינו, הכול נמצא על הסף. מעבר לכביש הכתימו סימני חריכה את כבש הטעינה, שמשוגעים מקומיים הקימו בו מדורות בלילה. הזונות שהשתזפו שם ביום צפו כעת מבעד לתריסים הזולים, ולרגע מרסר הפך מוּדע חריפוֹת למראהו: כושי ממושקף במכנסי קורדרוי שמדווש כמיטב יכולתו לאחור, בזמן שבקצה העץ לבנוּן סתור שיער בז’קט אופנוענים מנסה לעקור את הגזע החוצה, ולעזאזל עם עגלת הקניות. ואז הרמזור התחלף מאדום לירוק, ובדרך נס – בשילוב כלשהו של דחוף־אותי ואמשוך־אותך – הם הצליחו להיחלץ.

״אני יודע שאתה כועס,״ אמר מרסר, ״אבל אולי אתה יכול לנסות לא להשתולל?״

״אני משתולל?״ שאל ויליאם.

״אתה מושך תשומת לב.״

כחברים ואפילו כשכנים הם נראו צמד חריג, ואולי משום כך האחראי למגרש העצים של הצופים ליד מחלף מנהרת לינקולן היסס קשות לגעת במזומנים שלהם. זאת גם הסיבה שמרסר מעולם לא הזמין את ויליאם הביתה להכיר את משפחתו, כך שהם נאלצו לחגוג את חג המולד בגפם. זה היה ברור כשמש לצופה מן הצד, הבורגני החום הבצקי, הפאנקיסט העצבני החיוור: מה כבר יכול לחבר ביניהם מלבד כוחו הכמוס של המין?

ויליאם הוא שבחר את העץ הגדול ביותר שנשאר במגרש. מרסר דחק בו לחשוב על הצפיפות האיומה השוררת בדירה ממילא, שלא לדבר על ששת הבלוקים המפרידים בין המגרש לבית, אך זו היתה דרכו של ויליאם להעניש אותו על רצונו בעץ מלכתחילה. הוא קילף שתי עשיריות מהגליל שבכיסו והכריז בעוקצנות ובקול רם דיו שמוכר העצים ישמע, אני מעדיף לקבל מלמטה. כעת, בין התנשפויות מהבילות הוא הוסיף, ״אתה יודע… ישו היה זורק את שנינו לאגם האש. זה ב… ‘ויקרא’ איפשהו, נדמה לי. אני לא מבין מה הטעם במשיח ששולח אותך לגיהינום.״ מרסר היה יכול לטעון שזו הברית הלא נכונה, וחוץ מזה לא חטאנו יחד כבר שבועות, אבל אסור היה לו לבלוע את הפיתיון. מדריך הצופים עדיין נמצא מאה מטרים מאחוריהם, בקצה שביל של מחטי אשוח.

בהדרגה הידלדלו גושי הבניינים. הֶל’ז קיטשן היה בשעה זו בעיקר אתר פסולת בנייה ושלדות רכב חרוכות, שמדי פעם בפעם חלף בו איזה איש ניקיון תועה. המקום נראה כמו אחרי הפצצה, כשרק המנודים נשארו, ומן הסתם היה גורם המשיכה המרכזי של השכונה בעיניו של ויליאם המילטון־סוויני בסוף שנות השישים. למען האמת, פצצה אכן התפוצצה שם כמה שנים לפני שמרסר עבר לגור אצלו. חבורה עם שם בראשי תיבות סרי־טעם, שהוא אף פעם לא זכר, פוצצה טנדר מחוץ לבית־החרושת הפּעיל האחרון שנשאר שם ופינתה את הדרך לעוד כמה לופטים רעועים. הבניין שלהם, בגלגולו הקודם, ייצר סוכריות מנתה של ניקֶרבּוֹקר. במובנים מסוימים מעט דברים השתנו: ההסבה מאזור תעשייה לאזור מגורים התרחשה כלאחר יד, מן הסתם באופן לא חוקי, והותירה משקע תעשייתי אבקתי דחוס בין קורות הרצפה. לא משנה כמה קירצפת, תמיד נשאר שמץ מנתה מבחיל.

מעלית המשא שוב – או עדיין – היתה מקולקלת, אז נדרשה להם חצי שעה לסחוב את העץ במעלה חמש קומות. שרף כיסה את הז’קט של ויליאם. בדי הציור היגרו לסטודיו שלו בברונקס, והחלל היחיד שנשאר לעץ היה מול החלון בסלון, שם הענפים חסמו את השמש. מרסר, שצפה זאת מראש, כבר הכין אביזרים לחיזוק המורל: אורות לתלייה על הקיר, שטיחון מקושט לעץ, קרטון ליקר ביצים ללא אלכוהול. הוא ערך הכול על הדלפק, אבל ויליאם הזעיף פנים על הפוטון ואכל סוכריות גומי מקערית עם החתולה שלו, אֶרתה ק’, שקיננה בזחיחות על חזהו. ״לפחות לא קנית פסל של לידת ישו,״ הוא אמר. זה כאב קצת מפני שמרסר פישפש כעת מתחת לכיור בחיפוש אחר פסלוני האמגושים שאמא צירפה לחבילת הסיוע.

במקומם היתה שם ערימת הדואר, שהוא היה משוכנע שהשאיר על הרדיאטור הבוקר, לעיני כול. בדרך כלל מרסר לא היה עובר על זה בשתיקה – הוא לא היה מסוגל לחלוף ליד כדור פרווה של ארתה מבלי לשלוח יד ליָעֶה – אבל מעטפה סגורה מסוימת העלתה עובש שם כבר שבוע בין הודעה שנייה ושלישית מאת ״משפחת אמריקרד לכרטיסי אשראי״, יַתירוּת (כך במקור), והוא קיווה שהיום ויליאם יבחין בה סוף־סוף. הוא טרף את הערימה מחדש עם המעטפה הזאת בראשה והניח אותה בחזרה על הרדיאטור. אבל אהובו כבר קם כדי לשפוך קצת ליקר על גוש של סוכריות גומי ירוקות, שנראו כמו דגני בוקר עתידניים. ״ארוחת בוקר של אלופים,״ הוא אמר.

העניין הוא שוויליאם ניחן במין יכולת גאונית לא להבחין במה שלא רצה להבחין. דוגמה שימושית נוספת: היום, ערב חג המולד 1976, חלפה בדיוק שנה וחצי מאז הגיע מרסר לניו־יורק מהעיירה הקטנה אַלטָנה, ג’ורג’יה. אוי, אני מכיר את אטלנטה, אנשים נהגו לעודד אותו בהתנשאות עליזה. לא, הוא היה מתקן אותם – אַל־טָ־נָה – אבל בסופו של דבר הוא הפסיק לטרוח. פשטות קלה מדיוק. מבחינת התושבים בעיירת הולדתו, הוא נסע צפונה ללמד אנגלית בשכבת י’ של בית־הספר לבנות וֶנסֶסלאס־מוקיגנבֶּרד בגריניץ’ וילג’. מתחת לזה, כמובן, בערה השאיפה לכתוב את ״הרומן האמריקני הגדול״ (והיא המשיכה לבעור, אם כי מסיבות אחרות כעת). ומתחת לזה… ובכן, הדרך הפשוטה ביותר לנסח את זה תהיה שהוא פגש מישהו.

אהבה, כפי שהבין מרסר עד אז, כללה שדות כבידה רחבי ידיים של חובה ואי־שביעות רצון שהכבידו על כל המעורבים והפכו אפילו שיחת חולין פשוטה למאבק מחוספס על אוויר לנשימה. כעת היה מישהו שלא החזיר לו טלפונים במשך שבועות מבלי לחוש שום צורך להתנצל. גבר לבן שריקד לאורך רחוב מאה עשרים וחמש כאילו הוא שייך לו. גבר בן שלושים ושלוש שעדיין ישן עד שלוש בצהריים, גם אחרי שהתחילו לגור יחד. מחויבותו של ויליאם לעשות בדיוק מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, היתה בתחילה בגדר התגלות. לפתע פתאום היה אפשר להפריד אהבה ממחויבות.

אבל לאחרונה התברר שמחיר החירות הוא סירוב להביט לאחור. ויליאם דיבר במונחים מעורפלים בלבד על חייו לפני מרסר: תקופת ההתמכרות להרואין בראשית שנות השבעים, שהותירה בו צורך נצחי בממתקים; ערימות הציורים שהוא סירב להציג בפני מרסר או כל קונה פוטנציאלי שהוא; להקת הרוק שקרסה, אשר את שמה – אֶקס־פוסט־פאקטו – ליבן בקולב ברזל על גב ז’קט האופנוענים שלו. ומשפחתו? שתיקה מוחלטת. במשך זמן רב למרסר לא היה מושג שוויליאם שייך למשפחת המילטון־סוויני ההיא, שזה בערך כמו לפגוש את פרנק טֶקוּמסֶה שֶרמן ולא לתהות על קרבת דם לגנרל. ויליאם עדיין קפא בכל פעם שמישהו הזכיר בנוכחותו את חברת המילטון־סוויני, כאילו מצא ציפורן במרק וניסה לדלות אותה מבלי שחבריו לשולחן ישימו לב. מרסר אמר לעצמו שרגשותיו לא היו שונים כהוא זה אילו שם משפחתו של ויליאם היה דינקֶלפֶלדר, או אם לא היה לו שם משפחה בכלל. ובכל זאת היה קשה שלא להסתקרן.

וזה היה עוד לפני הפסטיבל הבין־דתי של החטיבה התחתונה בתחילת החודש, שסגן המנהל חייב את צוות המורים להשתתף בו. כעבור ארבעים דקות מתחילת האירוע ניסה מרסר להסיח את דעתו בעזרת רשימת המשתתפות האינסופית בתוכנייה, כשאחד השמות הסתער עליו. הוא העביר את אצבעו על הכתוב באור האולם העמום: קייט המילטון-סוויני לֶמפּלייטֶר (מקהלת ילדים). על פי רוב הוא לא עזב את בניין החטיבה העליונה – בגיל עשרים וארבע הוא היה המורה הצעיר ביותר שם, והאפרו־אמריקני היחיד, והילדות כמדומה ראו בו שָרָת מהודר – אבל כשהמסך ירד הוא חיפש עמיתה שלימדה בכיתת הגן. היא הצביעה על חבורת שדונים אֶקוּמֶנים ליד דלת הבמה. אותה ״קייט״ כנראה היתה אחת מהם. כלומר, אחת מתלמידותיה. ״ויש לך מושג אם יש לה קרוב משפחה בשם ויליאם?״

״אתה מתכוון לאחיה, ויל? הוא בכיתה ה’ או ו’, נדמה לי, בבית־ספר בצפון העיר. זה בית־ספר מעורב לבנים ובנות, ואין לי מושג למה לא שלחו לשם גם את קייט.״ העמיתה התעשתה פתאום. ״למה אתה שואל?״

״אה, שום סיבה,״ אמר ופנה ללכת. בדיוק כמו שחשב: זו היתה טעות, צירוף מקרים, והוא כבר השתדל מאוד לשכוח מזה.

אבל האם היה זה פוקנר שאמר שהעבר הוא אפילו אינו עבר? בשבוע שעבר, ביום האחרון של הסמסטר, אחרי שאחרונת המִלגאיות הרשלניות הגישה את הבחינה הסופית־סופית שלה, אישה לבנה עצבנית למראה התגשמה על סף כיתתו. היה לה מין מראה של אמא צעירה – החצאית שלה בטח עלתה יותר מכל המלתחה של מרסר – אבל היה בה עוד משהו מוּכּר, אם כי הוא לא הצליח לקבוע מה בדיוק. ״אפשר לעזור לך?״

היא השוותה בין הכתוב על הנייר שבידה לבין שמו על הדלת. ״מר גודמן?״

״נוכֵח.״ או נוכַח? קשה לומר. הוא שילב את זרועותיו על השולחן וניסה להיראות לא־מאיים, כמנהגו במפגשים עם אימהות.

״אני תוהה איך לעשות את זה בצורה מנומסת. קייט למפלייטר היא הבת שלי. המורה שלה אמרה ששאלת עליה אחרי ההצגה בשבוע שעבר?״

״אוי לא,״ הוא הסמיק. ״זאת היתה אי־הבנה. אני מתנצל אם…״ ואז הוא ראה את זה: הסנטר המחודד, העיניים הכחולות המבוהלות. היא יכלה להיות ויליאם ממין נקבה, אלא ששערה היה ערמוני ולא שחור, ומסופר בקארה פשוט. וכמובן, הבגדים האלגנטיים.

״שאלת על הדוד של קייט, נדמה לי, שקראנו לאחיה על שמו. לא שהוא מודע לזה, כי הוא אף פעם לא פגש אותו. אחי, זאת אומרת. ויליאם המילטון־סוויני.״ היד שהושיטה, בניגוד לקולה, היתה יציבה. ״אני ריגֶן.״

זהירות, חשב מרסר. כאן במוקינגברד, כרומוזום Y הוא חיסרון מלכתחילה, וכמוהו גם עור שחור, למרות מה שאמרו כששכרו את שירותיו. במאמציו לנווט בין פַּטיש היותר־מדי לסדן הלא־מספיק, הוא השתדל כמיטב יכולתו לשדר א־מיניות סגפנית. מבחינת חבריו לעבודה הוא חי עם ספריו בלבד. ואף על פי כן הוא גילגל את שמה על לשונו בעונג. ״ריגן.״

״אפשר לשאול למה אתה מתעניין באחי? הוא לא חייב לך כסף או משהו, נכון?״

״חס וחלילה. שום דבר כזה. הוא… ידיד שלי. פשוט לא ידעתי שיש לו אחות.״

״אנחנו לא בדיוק מדברים. כבר שנים. למעשה אין לי מושג איפה הוא. לא נעים לי להטריח אותך, אבל אולי אני יכולה להשאיר את זה אצלך?״ היא ניגשה והניחה דבר־מה על שולחנו, וכשהתרחקה חלף בו גל כאב קל. מתוך דממת הים הגדולה שהיתה עברו של ויליאם הזדקר זה עתה תורן, אך מייד שינה כיוון ופנה בחזרה אל האופק.

רגע, הוא חשב. ״בדיוק הייתי בדרך לקפה בחדר המורים. תצטרפי אלי?״

אי־שקט נמזג בפניה, או עצב, מופשט אך מחלחל. למען האמת היא היתה מרשימה למדי, גם אם רזה במקצת. רוב המבוגרים, כשהם עצובים, נדמה שהם מתקפלים לתוך עצמם ומזדקנים והופכים לא מושכים; אולי זה תהליך הסתגלותי, לטפח בהדרגה גזע עליון של הוֹמינינים אטוּמים רגשית, אבל אם כך, הגֶן כנראה פסח על משפחת המילטון־סוויני. ״אני לא יכולה,״ אמרה לבסוף. ״אני צריכה לקחת את הילדים לאבא שלהם.״ היא הצביעה על המעטפה. ״אם תוכל רק… אם תראה את ויליאם לפני ערב השנה החדשה, תן לו את זה ותגיד לו… תגיד שאני זקוקה לו שם השנה.״

״זקוקה לו איפה? סליחה. זה לא ענייני, כמובן.״

״לעונג היה לי להכיר אותך, מר גודמן.״ היא נעצרה על סף הדלת. ״ואל תדאג לגבי הנסיבות. אני פשוט שמחה לדעת שיש לו מישהו.״

לפני שהספיק לשאול לְמה היא מתכוונת, היא יצאה. הוא חמק לפרוזדור כדי לצפות בה הולכת, עקביה מקישים על ריבועי האור שעל גבי המרצפות. ואז הוא הרכין מבט אל המעטפה החתומה שבידיו. לא היתה חותמת דואר, רק כתם טיפקס במקום הכתובת וקליגרפיה חפוזה של ויליאם המילטון־סוויני השלישי. הוא לא ידע שיש לו דירוג.

בבוקר חג המולד הוא התעורר עם רגשות אשם. תוספת שינה היתה עוזרת אולי, אבל שנים של התניה פבלובית מנעו זאת. אמא היתה נכנסת לחדריהם כשעוד חשוך בחוץ ומשליכה גרביים מתפקעים מתפוזי פלורידה וצעצועים מחנות המציאות לרגלי המיטות שלו ושל סי־אל – ואז מעמידה פני מופתעת כשהבנים שלה התעוררו. כעת, משהוא אדם מבוגר להלכה, לא היו שום גרביים, והוא שכב ליד אהובו הנוחר פרק זמן שנראה לו ממושך מאוד, וצפה באור המתקדם על פני קיר הגבס. ויליאם בנה אותו בחופזה כדי ליצור גומחת שינה בחלל הלופט הרחב, ומעולם לא צבע אותו. מלבד המזרן, הרמז היחיד לביתיות היה דיוקן עצמי לא גמור ומראת גוף מוצבת כך שתקביל למיטה. למרבה המבוכה הוא תפס לפעמים את ויליאם מציץ במראה בשעת מעשה, אבל זה היה מסוג הדברים שמרסר ידע שאסור לו לשאול עליהם. למה הוא לא פשוט מכבד את כיסי השתקנות האלה? אבל הם משכו אותו יותר ויותר, עד שכדי להגן על סודותיו של ויליאם הוא נדרש בהכרח להסתיר סודות משלו.

אבל כל הטעם בחג המולד הוא להפסיק להפנות את הגב ולחשוב מחשבות שליליות. הטמפרטורה צנחה בעקביות, והבגד החם ביותר של ויליאם היה הז’קט של אקס־פוסט־פאקטו, אז מרסר החליט לקנות לו מעיל עם ברדס, מעטפת חמימות שתקיף אותו בכל אשר ילך. הוא חסך חמישים דולר מכל אחת מהמשכורות האחרונות שלו ונכנס לבלומינגדייל’ס במה שוויליאם כינה תחפושת המורה שלו – עניבה, בלייזר, טלאֵי עור במרפקים – אבל זה לא שינה דבר כמדומה כשניסה לשכנע את הזבנים שהוא לקוח חוקי. למעשה, מאבטח עם שפם של מכרסם עקב אחריו ממחלקת בגדי החורף אל מחלקת בגדי הגברים אל מחלקת הביגוד המחויט. אבל אולי זו היתה אצבע אלוהים; אחרת מרסר לא היה מגלה את מעיל הצ’סטרפילד. הוא היה מהמם, חום־צהבהב, כאילו נארג מפרוות חתלתולים עדינה. ארבעה כפתורים ושלושה כיסים פנימיים, למכחולים ועטים ומחברת רישום. הצווארון והחגורה והגוף היו בשלושה גוונים שונים של צמר כבשים. הוא היה צעקני מספיק בשביל ויליאם, ומחמם כמו הגיהינום. הוא גם היה יקר בהרבה מכפי שמרסר יכול להרשות לעצמו, אבל התלהבות מרדנית או מרדנות נלהבת נשאו אותו אל הקופה, ומשם אל עמדת האריזה, שם עטפו את המעיל בנייר מעוטר בנחילים זהובים של האות B. בשבוע וחצי האחרונים הוא הסתיר אותו מתחת לפוטון. וכיוון שלא היה יכול עוד לחכות, מרסר ביים התקף שיעול, ועד מהרה ויליאם אכן התעורר.

לאחר שבישל קפה והדליק את תאורת האשוח, מרסר הניח את הקופסה בחיקו של ויליאם.

״אלוהים, איזה כובד.״

מרסר סילק כדור אבק. ״תפתח את זה.״

הוא צפה בוויליאם מקרוב כשהמכסה השמיע נשיפת אוויר קלה, והנייר הדק התקמט בחזרה פנימה. ״מעיל.״ ויליאם ניסה לגייס סימן קריאה, אבל מן המפורסמות הוא שכשנוקבים בשם המתנה, זה אות לאכזבה.

״תמדוד אותו.״

״על החלוק?״

״במוקדם או במאוחר לא תהיה לך ברירה.״

רק אז התחיל ויליאם לומר את הדברים הנכונים: שהוא צריך מעיל, שזה מקסים. הוא נבלע בגומחת השינה והתעכב שם פרק זמן מופרז. מרסר כמעט שמע אותו פונה כה וכה מול המראה העקומה בניסיון להחליט איך הוא מרגיש. וילון החרוזים נפתח לבסוף. ״זה אדיר,״ הוא אמר.

זה לפחות נראה אדיר. עם צווארון מורם, המעיל החמיא לתווי פניו היפים של ויליאם, לאצילות הטבעית של עצמות לחייו. ״מוצא חן בעיניך?״

״כתונת הפסים המשגעת.״ ויליאם החווה סדרת תנועות, טפח על כיסיו, פנה למצלמה. ״זה נעים כמו ג’קוזי. אבל עכשיו תורך, מֶרס.״

בקצה החדר מיצמצו במעומעם נורות של כולבו על רקע אור הצהריים. השטיחון שמתחת לעץ היה חשוף למעֵט שערות חתול וכמה מחטים; מרסר פתח את המתנה של אמא עוד בלילה, כשדיבר איתה בטלפון, והעובדה שחתמה בשם כולם על התווית לימדה אותו שסי־אל ואבא שכחו או סירבו לשלוח מתנות נפרדות. הוא התכונן נפשית לאפשרות שגם ויליאם לא קנה לו שום דבר, אבל כעת ויליאם שלף מגומחת השינה חבילה שעטף בנייר עיתון, כמתוך שכרות. ״בעדינות,״ אמר והניח אותה על הארץ.

האם מרסר נהג אי־פעם אחרת? ריח שמן־רובים הסתער עליו כשפרש את הנייר וחשף שורות של מקשים לבנים מסודרים בשתי וערב: מכונת כתיבה.

״היא חשמלית. מצאתי אותה בחנות משכון בדאונטאון, כמו חדשה. זה אמור להיות הרבה יותר מהיר.״

״לא היית צריך,״ אמר מרסר.

״המכונה שלך מחורבנת. אם היא היתה סוס, כבר היית יורה בה.״

לא, הוא באמת לא היה צריך. אמנם מרסר טרם אזר עוז לספר זאת לוויליאם, אבל התקדמותו האיטית ביצירה המתהווה – או ליתר דיוק הלא־מתהווה – אינה קשורה בשום אופן לציוד שלו, לפחות לא במובן המקובל של המילה. כדי להימנע מהעמדת פנים נוספת הוא חיבק את ויליאם. חום גופו חדר אף מבעד למעיל העבה. ואז ויליאם כנראה ראה את השעון על התנור. ״שיט. אכפת לך אם אדליק את הטלוויזיה?״

״אל תגיד לי שיש משחק. זה חג.״

״ידעתי שתבין.״

במשך כמה דקות ניסה מרסר לשבת ולצפות בספורט האהוב על ויליאם, אבל פוטבול מצולם לא עניין אותו יותר מקרקס פשפשים ואף לא היה מובן לו יותר מבחינה עלילתית, אז הוא קם והלך למטבחון כדי להכין את שאר התחנות של הוִויה דולורוזה. בזמן שהקהל הריע והפרסומות היללו את סגולותיהם של תערים כפולי להבים ושל תבשיל צדפות וגבינה מתוצרת ולוויטה, מרסר זיגג את ירך החזיר וקצץ את הבטטות ופתח את היין כדי שינשום. הוא עצמו לא שתה – הוא ראה מה זה עשה למוח של סי־אל – אבל חשב שקיאנטי יעזור לו להכניס את ויליאם למצב הרוח ההולם.

החום גבר מעל שני מבערי הכירה. הוא ניגש לפתוח חלון והבהיל כמה יונים שישבו על אדנית הגרניום שלו, העירומה בחורף. טוב, לִבנַת מלט בעצם. הן נמלטו במורד הקניונים של בתי־חרושת ישנים, נעלמו מדי פעם בצללים, התנפצו מדי פעם אל האור. כשהביט לעבר ויליאם, מעיל הצ’סטרפילד שוב נח בקופסה על הרצפה ליד הפוטון, ושקית הג’מבו של סוכריות הגומי היתה ריקה כמעט. הוא הרגיש שהוא הופך לאמו.

במחצית הם התיישבו עם צלחות על הברכיים. מרסר הניח שבגלל ההפוגה במשחק ויליאם יכבה את הטלוויזיה, אבל הוא אפילו לא החליש או הסיט את מבטו. ״הבטטות מעולות,״ אמר. אוכל מנחם, בדומה למוזיקת רגאיי וערבי חובבים ב’אפולו’, היה אחד הגורמים הנבחרים שמשכו את ויליאם אל האפריקאיוּת. ״אולי תפסיק לנעוץ בי עיניים ככה?״

״איך?״

״כאילו הרגתי לך את הכלב. אני מצטער אם היום הזה לא עמד בציפיות שלך.״

מרסר לא שם לב שהוא נועץ עיניים. הוא העביר את מבטו אל העץ, שכבר החל להתייבש על מעמד האלומיניום. ״זה חג המולד הראשון שלי מחוץ לבית,״ אמר. ״אם הניסיון שלי לשמר כמה מסורות הופך אותי לפנטזיונר, אז כנראה אני פנטזיונר.״

״שאלת את עצמך מה זה אומר שאתה עדיין קורא לזה ‘בית’?״ ויליאם מחה שאריות אוכל מזווית פיו. נימוסי השולחן שלו, יפהפיים, חריגים בהתנהלותו הכללית, היו אמורים לרמוז לו כבר בראשית הדרך. ״אנחנו אנשים מבוגרים, מֶרס, אתה יודע? אנחנו יוצרים לעצמנו מסורות. חג המולד יכול להיות שנים־עשר לילות בדיסקוטק. אנחנו יכולים לאכול צדפות כל יום לארוחת צהריים, אם אנחנו רוצים.״

מרסר לא ידע כמה מזה נאמר בכנות, וכמה ויליאם פשוט להוט לנצח בוויכוח. ״באמת, ויליאם? צדפות?״

״בוא נשים את הקלפים על השולחן, מותק. זה בגלל המעטפה שאתה כל הזמן מנסה לדחוף לי לשדה הראייה, נכון?״

״טוב, אתה לא מתכוון לפתוח אותה?״

״למה לי? אין שם שום דבר שיגרום לי להרגיש יותר טוב משאני מרגיש ממילא. אוף!״ נדרשה לו שנייה להבין שוויליאם מתייחס אל משחק הפוטבול, שאי־נעימות מסוימת ציינה שם את תחילתו של הרבע השלישי. ״אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שאתה יודע בדיוק מה יש שם.״ כפי שמרסר עצמו ידע, למען האמת. או לפחות חשד.

הוא ניגש להרים את המעטפה והושיט אותה לעבר הטלוויזיה; צל מגרה קינן בתוכה, כמו הסוד בליבו של צילום רנטגן. ״נראה לי שזה מהמשפחה שלך,״ אמר.

״מה שאני רוצה לדעת זה איך הוא הגיע לפה בלי חותמת דואר.״

״מה שאני רוצה לדעת זה למה זה מאיים עליך כל כך.״

״אני לא יכול לדבר איתך כשאתה ככה, מרסר.״

״למה אסור לי לרצות דברים?״

״אתה יודע טוב מאוד שזה לא מה שאמרתי.״

כעת הגיע תורו של מרסר לתהות עד כמה התכוון למילים שיצאו לו מהפה, ועד כמה פשוט רצה לנצח. הוא ראה בשוליים את כלי האוכל, את המדף עם הספרים המסודרים לפי האלפבית, את האשוח, את כל השינויים הפיזיים שוויליאם עשה למענו, זה נכון. אבל מה עם הרגש? כך או כך, הוא כבר אמר יותר מדי בשביל לסגת. ״זה מה שאתה רוצה: שהחיים שלך יישארו אותו הדבר בזמן שאני מתלפף סביבך כמו גפן.״

נקודות חיוורות צצו על לחייו של ויליאם, כמו תמיד כשהגבול בין האני הפנימי לחיצוני שלו נחצה. לרגע נדמה שהוא יתנפל עליו בתעופה מעל שולחן הקפה. ולרגע מרסר היה מקבל זאת בברכה. זה היה עשוי להוכיח שהוא חשוב יותר לוויליאם מהעצמאות שלו, ומתוך ההתכתשות הנזעמת כמה קל היה ליפול זה לזרועותיו של זה, להתכתשות מתוקה יותר. תחת זאת ויליאם הרים את מעילו החדש. ״אני יוצא.״

״זה חג המולד.״

״זה עוד משהו שמותר לנו לעשות, מרסר. מותר לנו להיות לבד.״

אבל סוֹליטָס רָדיקס מָלוֹרוּם אֶסט,2 יחשוב מרסר אחר כך, במבט לאחור. הדלת נסגרה והשאירה אותו לבדו עם האוכל שבקושי נגעו בו. גם התיאבון נטש אותו. היה משהו אֶסכָטולוגי באור אחר הצהריים הקלוש, שהאשוח ושכבות של פיח שכיסו את החלון רק החלישו אותו עוד יותר, ובצינה שנשבה מבעד לחרך שהשאיר בחלון. בכל פעם שחלפה משאית, הקצוות השחוקים של מעטפת הנצרים לבקבוק היין רטטו כמו מחטים של סייסמוגרף רגיש להפליא. כן, הכול, אישית, היסטורית־עולמית, התפרק. זמן־מה הוא כאילו התרכז בשטף חולצות הפוטבול על המסך. אבל בעצם הוא חמק חזרה פנימה אל תוך הגולגולת שלו, עם מפתחות־ברגים זעירים כדי לבצע את השינויים שיאפשרו לו להמשיך לחיות כך, עם חבר שמשאיר אותך לבד בחג המולד.

2 לטינית: הבדידות היא שורש כל רע. [כל ההערות בספר הן של המתרגמת.]