אמא, הספר החדש של ענר שלו, הוא רומן וידוי סוחף ומצמרר, המשובץ רסיסים אוטוביוגרפיים לכאורה, שבמרכזו התמודדות אמיצה וגלוית עיניים של המחבר עם מות אמו, ובעקבותיו עם חייו ומשמעותם. זהו ניסיון ספרותי חלוצי לשלב סקיצה משפחתית רבת־דמויות ודורות עם יומן־אֵבל שאין פרטי ממנו. המספר נקלע לנקודת־קצה, שבה דבר אינו בטוח עוד: היחסים עם הסובבים אותו, הזיכרון ואפילו הלשון עצמה.
אמא הוא ניסיון לחצוב לאבל מרחב־תהודה, לָצוּר לו לשון ועולם. הספר נע בין חטיבות סיפוריות לפניות ישירות אל האם, ההופכות, באין עונה, למהלכים בדיוניים; מתנודד בין ציורים עזים על גבול הסוריאליזם, לבין מהלכים לוגיים המזקקים מעין מתמטיקה של צער. עם מות האם, הבן מאבד גם עדה ומספרת, ונגישות לקורות חייו, ונאלץ לברוא את חייו מבראשית. הספר נבנה כתיבת פנדורה האוצרת עולם שנחסם ונחמס; צרור מפתחות מזמין ומתעתע לבית שאיננו.
האבל ממיר את הרווחה האפשרית של הרומן במונטאז' קורע לב של זימונים מקריים וחיתוכים מהירים, התחלות, נטישות ומיתות, קצוות ללא אמצע. רגעי הכתיבה מתרגמים עצב שאין לו מידה למרחב ביוגרפי שדווקא ערוצי הכאב הנפתחים בו מנביעים צורות חדשות של חיבור ומגע. קטע אחר קטע, מדרגה אחר מדרגה, צולל הספר הזה לעומקו של האפס המוחלט, שרק ממנו אפשר אולי לשוב ולהתחיל; מתחת לשכבות כפוריות של צער מחלחל זן נדיר של חום.
אמא הוא ספרו הרביעי של ענר שלו. קדמו לו אופוס 1 (1988), שזכה בפרס הרי הרשון, ספר הפתיחות (1996), והחומר האפל (2004), שתורגם לכמה שפות.
אין עדיין תגובות