אימפריית החול

הגזייה נדלקה ואלכס ידע שהוא יהיה חייב לשתות. המ'פ מוטי ייתן לו כוס זכוכית קטנה והוא יידרש ללגום מהנוזל המר מדי, החם מדי, ולהגיד מצוין. תחת צלו של עץ השיטה, ההגנה היחידה של המפקדים מהחום המשחית, הוא ישב קרוב לפינג׳ן, אף שחומה של האש צבט את איבריו הלוהטים ממילא. לאף אחד לא היה כוח לדבר. מוטי בהה בריכוז בנוזל השחור עד שרתח ואז מזג לכוסות והניח להן לרגע, מסביר שקפה טוב צריך מנוחה. אלכס ראה שלא יהיה מספיק לכולם והרים את ידו כדי לסמן שהוא רוצה עוד לפני שהמ'פ הספיק לשאול מי רוצה. אלכס קיבל ראשון, אחריו רזי קיבל ולירן וקובי, וליוחאי לא נשאר. ואלכס חשב, נו ברור.

כשסיימו, מוטי שפך את מה שנותר בתחתית הפינג׳ן, בוץ על אדמה יבשה, הסתכל שוב על השעון ואמר שבטח עוד רגע יקבלו אישור. הוא קם, פסע את הצעדים הספורים עד לקו הגבול שבין צלו של העץ לאור חסר הפשרות והביט אל עבר הגבעות שמולם, כאילו הן עצמן אמורות לבשר לו שעומס החום נשבר ואפשר לצאת לריצת הניווט. זה אולי המקום הכי יפה בארץ, הכריז, ואלכס ניסה לעקוב אחר מבטו אל תוך הרכסים הצחיחים כדי לזהות את הנקודה המדויקת שעוררה את פליאתו. דרך מבטו של המ'פ הצליח אלכס לראות את ההדר שבטרשים החשופים, בשיחים העירומים, בעצים הבודדים המושפלים, בחול. הנוף דיבר אליו לרגע, אך השתתק כשמוטי ניתק את מבטו והלך אל החפ'ק. הוא דפק על החלון של הג׳יפ המונע והחלון נפתח, חושף את החובשת, נעליים על הדשבורד, בקושי ערה. הם החליפו כמה מילים ואחרי שנאמרו, מוטי מחא כפיים פעם אחת וסימן לכל המפקדים הסחוטים מחום ומשעמום לקום. מה אמרתי? מה אני אמרתי? הוא קרא, נלהב ומנסה להלהיב, חיוך כובש מאיר את פניו השזופות — כולם על הרגליים, יש אישור.

אלכס קם ראשון, מוכן לכול, והחל לנער את רגליו המאובנות מחוסר תנועה. כמו כולם הוא לבש חצי ב׳ — מכנסי עבודה צבאיים וחולצת טי אזרחית, שחשפה את זרועותיו המנומשות הדקות. ממש חם עדיין, אמר יוחאי לאף אחד, ונראה שאיש לא שמע, ואולי רק אף אחד לא טרח להקשיב, חוץ מאלכס, שקילל בלבו את המ'כ האיטי בפלוגה, שבחוסר צדק בלתי נתפס הוגרל להיות שותפו באימון. נחמתו היחידה היתה כישורי הניווט של יוחאי, שקרא מפה כאילו חייו תלויים ביכולת שלו לא ללכת לאיבוד.

היציאה מהצל היתה מערערת. ללא ההגנה שעץ השיטה סיפק, השמש צרבה את העור והלמה בקרקפת כמו צרחה. הגוף הפך כבד, מבקש לקרוס. כוסאומו אוגוסט, אמר אחד המפקדים, מדייק לבטא את מה שכולם חשבו על החודש האין־סופי הזה, שרדף אותם כבר שבועות רבים, כך היה נדמה, וקִצו לא נראה באופק. מוטי הזניק אותם בהדרגה, עומד זקוף תחת השמש כאילו לא שם לב אליה בכלל, ואף להפך, היא צריכה לשים לב אליו. כשהגיע תורם, אלכס ניגש עם יוחאי למ'פ וחש את חדוות התנועה מעקצצת בקצות בהונותיו.

מוטי, חם מדי, זה לא הגיוני, אמר יוחאי, לראשו כובע מצחייה עם הבז שהיה סמל הפלוגה ופניו מוסוות תחת מסכה שקופה־לבנה של קרם הגנה. זה בגלל הקפה, חשב אלכס, הוא כועס כי לא קיבל קפה.

עומס החום ירד, אמר מוטי.

אבל עדיין ממש חם. איך אפשר לרוץ ככה? זה לא אנושי, כל אחד יגיד לך.

אלכס שתק, מבקש בשתיקתו להפריד את עצמו משותפו לריצה, עד שמוטי פנה אליו. הנה, מזל שיש פה בדיוק אחד כזה. מה אתה אומר, אלכסיי, הצ׳יטה שלנו? לרוץ או לא לרוץ, זאת השאלה.

אלכס לא היסס. בטח לרוץ, הוא אמר בהחלטיות, כפי שהבין שנדרש ממנו, ושיקף בחיוך את החיוך שקיבל מהמ'פ.

בטח לרוץ, חזר מוטי והניח יד על כתפו של אלכס. יאללה, יוחאי, תיצמד לחבר שלך פה ואתם תגיעו ראשונים. עכשיו עופו מפה.

והם יצאו. אלכס רק החל להרגיש את הרוח החמה על פניו, וכבר הבחין שהותיר את יוחאי הרחק מאחור, הוא לא מספיק מהיר, אבל לא נורא, הם כבר מתורגלים: אלכס שועט קדימה, מרחף בין הנון-צדיקים, בעוד יוחאי צועק מאחוריו הנחיות ניווט. כך אלכס אוהב להיות, בתנועה, לוהט שרירים, צופה שָׁקֵט בפעולות הגוף. מ־א׳ ל־ב׳, שמאלה בפיצול, למטה בגיא, רק שמישהו יכוון — הוא כבר יגיע. לפקודת יוחאי, עדיין אי־שם מאחוריו, הוא עצר בכתף קירחת, אפילו לא שיח זעתר אחד שיעיד על חיים. רק רוג׳ום אבנים נמוך בישר שהוא הגיע לנקודה הנכונה. הוא היה רטוב מזיעה, פניו סמוקות והגוף כמו כבשן. שלף פנקס, רשם את המספרים והסימונים שרוססו על הארץ מסביב לרוג׳ום, ובינתיים יוחאי המזדחל הגיע, מלוּוה בהתנשפויות ובידיים שמנסות לסמן דבר־מה. אדום, קורס, זועם, הוא אמר, בן אדם, אתה חייב להאט, אתה טס. עוד רגע אני מקיא פה ריאה.

אלכס הצביע על המפה שבידו של יוחאי, שאל לאן.

עכשיו להריסות, אבל תן לי רגע.

אלכס לא נתן. הוא רץ, מרגיש את החום הנורא פולש מכל הכיוונים ומשתלט על הגוף מבפנים, אבל מתעלם, דוחף אל עבר הקלה שאולי תגיע, כי יותר חם מזה לא יכול להיות. ההריסות נראו מכל נקודה בשטח, מקבץ סלעים אפורים על הכיפה הכי גבוהה. כדי להגיע הוא לא היה צריך את יוחאי המעכב, המתלונן תמיד, הוא פשוט הביט מעלה וגמע את הקרקע והסלעים והשיחים השפופים ורץ מהר ככל שהצליח במדרון, אבל כמו אוגוסט, הוא סירב להיגמר. גבוהה יותר משנראתה מלמטה, הכיפה דרשה עוד ועוד מאמץ, עד שהיה נדמה שהריצה היא סוג של טירוף, הזיית חום.

אלכס הגיע לפסגה עם שרירים שחוקים וריאות רעבות. הגוף מתבשל מבפנים, נשרף מבחוץ, עוד רגע משנה מצב צבירה — ובשביל מה? מלבן אבנים לא מסותתות, פעם מבנה קטן, שנכבש על ידי צמחייה אפורה. מרשים יותר מהרוג׳ום רק בגלל חוסר הסבירות של נוכחותו. מי ירצה לבנות פה משהו?

ואז הצעדים הקצרים של יוחאי, נוכחותו מפליאה אף יותר מזו של ההריסות. אבל הנה בכל זאת הצליח להגיע, מקופל לשניים, הזרועות שעונות על הברכיים, הפה מתחנן לאוויר. הוא ניסה לומר משהו, כשל, הסתכל סביב מבולבל, ניסה שוב. איפה הטירונים, אמר.

מה קשור טירונים, שאל אלכס, ורק כשהנשימות של יוחאי הפכו יותר ויותר שטוחות ומהירות, נואשות, הוא הבין שיש בעיה. הוא הביט בפניו המבועתות של שותפו לריצה, שלא הבין למה הגוף שלו לא מסתדר, ואז יוחאי הקיא, נפל קדימה כמו זרד תחת נעל כבדה והחל לפרכס. אלכס הסתכל על הגוף השרוע על הקרקע במשך כמה שניות, קפוא מול ההבנה המתגבשת שברור שזה מה שקרה, ורק אז התחיל לצעוק לעזרה.

* * *

בעוד שאר המפקדים חזרו לבט'ר זיקים, אלכס התנוּּדב לנסוע לסורוקה. יוחאי לא התעורר כשהחובשת שפכה עליו ג׳ריקן שלם של מים וגם לא למשמע הלהבים המנסרים את האוויר של מסוק הפינוי. אלכס לא הבין אם הוא עצמו בהלם או שרוי אולי בשלב מקדים, אטימות מגוננת שלפני ההלם, אבל הוא לא הרגיש כלום. ובעיקר, לא ידע איך הוא אמור להרגיש. מוטי נעלם עם יוחאי בשמים חסרי העננים, ומאז אלכס לא ראה אותו. כשהגיע לבית החולים, הצביעה אחות אקראית על ספסל מתכת במסדרון מחוץ למחלקת הטיפול הנמרץ ואמרה לו שב, אז הוא ישב וחיכה, נהנה מהקור המופרז שפלטו המזגנים, מרשה לעיניים שלו להיעצם ולהיפקח, מדדה לאורך הגבול שבין ערות לשינה.

כשהמ'פ הגיח מתוך הדלתות האוטומטיות עם שתי כוסות קפה, הוא נראה כגרסה מצומקת של עצמו. השעות האחרונות שאבו את הצבע מפניו, ריככו ועיגלו אותן. אלכס ראה לראשונה את הנער השמנמן שמוטי פעם היה, ואת הגבר השמן שהוא יום אחד יהפוך להיות. הוא קיבל לידיו את אחת הכוסות, ומוטי התיישב לידו. איך אתה? שאל המ'פ, ואלכס השיב במשיכת כתפיים ובהנהון לא מחייב.

הוא יהיה בסדר, הוסיף מוטי, הרופאים אומרים שאין סכנה יותר שהוא…

מוטי נתקע, גיחך בעצבנות לעצמו — הבנת, בקיצור.

אלכס הבין, והם השתתקו. רגלו הימנית של מוטי תופפה על רצפת המסדרון ומצחו התקמט כאילו הוא לכוד בחישוב מורכב. אלכס תהה אם עליו להניח יד מנחמת על הבחור הזה שישב לצדו, בן גילו, אבל לא הצליח להגיע לכדי החלטה.

תגיד, מה בדיוק הוא אמר? שאל מוטי כבדרך אגב אחרי איזה זמן. הוא אמר שחם, נכון? אבל זהו, בעצם. כאילו, כולנו אמרנו שחם רצח היום.

כן, אמר אלכס, מורגל ומתורגל להסכים עם המ'פ שלו.

ויוחאי כזה, בוא נגיד תכלס, מתבכיין כל הזמן.

אלכס הינהן.

לא ככה?

כן.

הוא לא אמר משהו חריג.

אלכס הינהן.

אתה יכול לדבר? זעם מוטי, יוחאי לא אמר כלום.

כן.

אלכס חש את מבטו של מוטי על פניו אך לא הביט חזרה, פחד לראות שם משהו חשוף מדי. כדי לשנות נושא הוא שאל, ההורים שלו כבר פה?

מה קשור ההורים שלו עכשיו, נזף מוטי בטון מ'פ שלו, תקשיב לי רגע. תקשיב. תסתכל עליי. אתה לא מבין באיזה מצב אני. אני לא איזה מ'כ שהיום פה, מחר עושה קוק בחוף בדרום אמריקה, זאת הקריירה שלי. אלה החיים שלי. אז זה מאוד חשוב שתזכור מה היה היום, ומה לא היה. אפשר לסמוך עליך?

אלכס הסתכל כפי שהונחה לעשות, ולא זיהה את מי שיושב לצדו. אדם זר הביט בו בתחינה. זה היה מביך. ובכל זאת, אלכס פתח את פיו ואמר כן, בטח, כי הוא כבר הספיק ללמוד שבצה'ל הבחירה הנכונה תמיד היא להיות מישהו שאפשר לסמוך עליו.

מלך, אמר מוטי, ועם חיוכו משהו מהמוטיות שלו חזר לפניו. אתה מלך רציני, אני אזכור את זה. הוא לגם מהקפה, אמר גועל נפש וזרק לפח מתכת קרוב, שופך קצת על הרצפה. אחרי רגע הוא הוסיף, אנחנו נודיע להורים כשיהיה מה להודיע, כרגע לא יודעים כלום.

אלכס אמר, צודק.

* * *

היה חם מכדי לרוץ. אוגוסט הלך חלף, ובכל זאת השמש הרביצה את חומה המטמטם, המפליא, מכניעה את הכול אל הקרקע. אלכס ישב בצלו של עץ השיטה כמו כולם ושירטט עם ענף שום דבר על האדמה החולית. הפעם הגיעו איתם שני חובשים וגם סגן מפקד הבסיס והשלישה, כי לא לוקחים סיכונים מיותרים — משפט שנשלף בכל פעם שסיכון מיותר כבר נלקח ומישהו נגרס בשיניו. בתחילת היום, כשעוד היה נדמה שהאימון מיד מתחיל, ריכז מוטי את המפקדים לתדריך בטיחות. הם עמדו במעגל מבוכה ושמעו אותו מדבר על שתייה, כובע ומצוקה שאסור להסתיר, מעמידים פנים כולם שמדובר בנאום מוכר לעייפה.

כמעט כולם. יוחאי, למרות שקיבל פטור ויותר מרמיזה אחת, התעקש לרדת איתם לשטח אבל להישאר סגור בחפ'ק הממוזג, נוכח אבל לא נראה, רוח הרפאים של פלוגה ד׳. ההמתנה המתארכת לעומס החום שיישבר היתה מחווה לכבודו, זבח לזכרו, אף שבמובן מסוים הוא חזר לפלוגה ללא פגע, במקרה או בכוונת מכוון, יום לאחר שמוטי דיווח למפקדים על תוצאות התחקיר.

אלכס לקח בו חלק. שני שולחנות מחוברים בכיתה הפלוגתית הממוזגת, ומאחוריהם מפקד הבסיס והסגן והשלישה והרל'שית המשועממת, פונים כולם לאותו כיוון כמו בסעודה האחרונה. אתה זוכר את היום של האימון? הם שאלו אותו, אתה זוכר אם נערך תדריך בטיחות? היה עוקב מים בשטח? שאלות שלא כיוונו אל האמת אלא חגו סביבה, כיתרו אותה כמו חפץ חשוד שצריך להבין את גודל הסכנה שנשקפת ממנו. כשהגיעו לַדבר עצמו, היה קל להבין מהפנים ומהקולות של הקצינים את התשובות שהם רוצים, והיה קל לספק אותן. כולנו התלונַנו שהיה חם רצח, אמר אלכס. יוחאי מתבכיין כל הזמן, הוא אמר. לא היה משהו חריג.

כשהוא יצא וסגר אחריו את הדלת, הרגיש מרוצה. הוא עשה את מה שהתבקש לעשות, את מה שדרוש, ולכן את הדבר הנכון. זה היה לאין־ערוך קל יותר מלהבין את המפה שחולקה למפקדים בבוקר ואחז כעת מול עיניו. אותו תוואי מוכר מהניווט עם יוחאי, אבל איקסים גדולים סומנו בנקודות הגבוהות ביותר. הוא בהה בקווים ובצבעים שסימנו שלוחות, גיאיות וכיפות, ולא ידע איך מכריעים לאן לרוץ, באיזה סדר ומאיזה כיוון. יוחאי היה לומד את המפה ברגע ומתכנן עבורם מסלול, אבל יוחאי לא אמר לו מילה מאז שחזר מהאשפוז. בוקר אחד הוא הופיע בפלוגה, חיוור כמו ילד חולני, משיב על שאלות במשיכת כתפיים ותשובות קצרצרות. השמועות דיברו על נזיפה ממפקד הבסיס על שלא שתה מספיק מים, על כליה שכבר לא מתפקדת, על המתנה לשיבוץ מחדש. הוא היה יושב שעות בפינת המפקדים בפלוגה ולא מדבר, מגיע לאימונים ולא משתתף, משקיף על כולם בשיפוטיות המוכרת שלו, שנוסף אליה ריכוז עוכר שלווה.

אלכס חיכה לדין וחשבון הבלתי נמנע והצודק שיוחאי ידרוש ממנו. הוא ידע שאין לו תשובות לתת וייחל כבר לא לתת אותן. אך ככל שהתארכה, הפכה בעיניו השתיקה של יוחאי לעונש מוגזם, חסר הצדקה. והנה הוא בחפ'ק, מסתתר ומציג את עצמו לראווה, רודף אותו. אלכס נעמד והתהלך קצת, מקפיד להישאר בגבולות הצל שהציע עץ השיטה. הגוף שלו דרש תזוזה, להתרחק מהאנשים האלה, רק שייתנו אישור. רק שמישהו יצביע על נקודה בנוף ויגיד — לשם.

מוטי והסְגן התגודדו בהתייעצות, מצביעים על השמים כמו בני שבט ילידי, מסתכלים על השעון. לאלכס לא היה ספק שיהיה אימון, כי אי אפשר אחרת. הפקודה נכתבה, האישורים התקבלו, האוטובוס הוזמן, היום בוזבז. יהיה אימון כי הוחלט מראש שיהיה, וכל תוצאה אחרת תהיה כישלון. ההתייעצות הגיעה לסופה, ומוטי נעמד מולם כשהוא קורן חִיּוּת וסימן לכולם לקום, להתקרב, ואז יאללה, בואו נעשה את זה. כשהוא נדרש להפעיל אחרים, מוטי היה בשיאו — עוצמתי ואהוב ומושך, אבל עבור אלכס, לא מוכר. כמו בוחן צללית שמשתנה עם תנועת השמש, אלכס חיכה מאז בית החולים לרגע שבו תופיע מחדש דמות המ'פ שהכיר, אבל ראה רק צורות מתארכות ומתכווצות, שטוחות, חסרות פשר.

אני מזכיר, אמר מוטי, אסור בתכלית האיסור לדקור את נקודות שיא הגובה של השטח, הן מסומנות לכם, וכולם שותים כל הזמן. לא לוקחים סיכונים מיותרים. עכשיו אני שואל, מישהו מרגיש שהוא לא מסוגל לרוץ היום?

השאלה פגשה שתיקה צפויה, אבל מתוכה הגיח גיחוך בודד. כל הפנים הופנו לאלכס, שאילו היה יכול היה מפנה גם הוא פנים מופתעות אל עצמו.

אלכסיי, הכול טוב? משהו מצחיק?

הכול בסדר, סליחה.

אתה מרגיש שאתה מסוגל לרוץ היום? שאל מוטי, דבק בתפקיד המ'פ המודאג.

בטח, החזיר אלכס ביובש, אני צ׳יטה.

עם ההזנקה הוא פרץ בשיא הכוח והתחזק עם כל מטר שהשאיר בינו לבין מוטי ויוחאי. התחרות לא עניינה אותו וגם לא הניווט, רק התנועה — לזוז כל הזמן, להקדים את המחשבה, רק לרוץ ולהיצמד למסלול. הכיפה פה, האוכף המזרחי, הגיא העמוק. אסור לעצור. מישהו מרגיש שהוא לא יכול לרוץ? יכול, בטח יכול. צ׳יטה. אבל מה לגבי רוצה?

הוא הקפיד לרוץ לפי ההנחיות של השותף החדש שלו, קובי, ותוך זמן קצר הם דקרו כתף שאלכס זיהה, חסרת צמחייה או עניין פרט לרוג׳ום עלוב, שלצדו הם עצרו. הם שתו מים והסדירו נשימה, וקובי הצביע מערבה, אל המקום שבו השטח הסלעי העירום נחתך על ידי קו אורנים.

חוצים את העצים האלה ואמור להיות שם פיצול שבילים, זה הנ'צ, הוא אמר.

מה עם ההריסות? שאל אלכס, מביט היישר מעליהם, אל הגבעה הגבוהה בשטח.

אין, יש על זה איקס, זה לא במפה, השיב קובי, ועם החולצה שלבש ניגב את הזיעה משערו הקצוץ. הם החלו לרוץ יחד בשלוחה לעבר האורנים, נהנים מהרמז הראשון לקרירות הערב שנישקה את פניהם. אלכס הגביר, עף, בורח מהמחשבות, אבל לא מהר מספיק — מה זאת אומרת לא במפה? הנה זה כאן, ממש מעלינו. אי אפשר שהמפה תנצח את המציאות.

אלכס תאט כושילאימשך, שמע אלכס את קובי מאחוריו, אבל הוא הגביר עוד, מהר יותר, חזק יותר, השרירים צרחו, ולפני שקיבל החלטה של ממש הוא פנה לאחור והחל לטפס על הגבעה שלא הופיעה במפה. הוא כבר לא שמע מה קובי צרח מבעד לפמפום הדם באוזניים, וככל שהוא טיפס גבוה יותר, מחשבותיו ירדו נמוך יותר. הוא חשב שהם בטח רואים אותו היטב מלמטה, והוא שמח. שיראו אותו מפר את החוקים שלהם. לא כמחווה ליוחאי, לא כנקמה במוטי, אלא פשוט כי הוא רצה.

כשהוא הגיע לפסגה, מתנשף ואדום אבל יציב, בהכרה צלולה, הוא עצר והסתכל על מה שהתגלה מולו. הוא זיהה את המקום שבו יוחאי קרס וגם את האזור השטוח יותר שבו נחת המסוק, אבל מבטו התמקד בהריסות. לא יותר משלושים סלעים גבשושיים, אכולי רוח וחול. על איזה עבר הן סיפרו? מבנה דתי עתיק? מבצר צלבני? מחסן של פלאח מקומי? לאלכס לא היה מושג, איש לא אמר לו והוא מעולם לא טרח לשאול. זה אף פעם לא נראה חשוב, עד עכשיו. הן היו פרט שולי בנ'צ כיפה 477, משהו לשרטט בפנקס הצבאי כדי להוכיח שדקרת את המקום הנכון. עכשיו הוא ראה שזה הפוך: הנ'צ הוא פרט שולי ליד ההריסות, שיישארו במקומן הרבה אחרי שיפסיקו לעלות לפה חיילים. השמש הכתה עם כל מה שיש לה, אבל שיאה כבר עבר ורוח מדברית ציננה את גופו המותש. הוא פנה לאחור והביט מטה, אל עץ השיטה הגדול, ומתחתיו החפ'ק ובו יוחאי המוסתר, ולידו מוטי והסגן, ידיים שלובות והבעות שאי אפשר לקרוא מכזה מרחק. הם היו דומים כל כך, והם היו קטנים, קטנים, קטנים.